(ג’סר א-זרקא) – ארגון Human Rights Watch אמר היום כי מדיניות ממשלת ישראל התוחמת יישובים פלסטיניים ומגבילה את התפתחותם חורגת מגבולות הגדה המערבית ורצועת עזה וחלה גם על יישובים פלסטיניים בתוך ישראל. המדיניות מפלה יהודים אזרחי ישראל לטובה לעומת פלסטינים אזרחי ישראל, ומגבילה באופן קיצוני את גישתם של פלסטינים לאדמות לצורכי דיור שייתן מענה לגידול הטבעי באוכלוסייה.
עשרות שנים של הפקעת קרקעות ומדיניות תכנון מפלה, הביאו להגבלתם של אזרחים פלסטינים רבים ליישובים המאוכלסים בצפיפות, ללא שום שטח להתרחבות כמעט. בינתיים ממשלת ישראל דואגת לצמיחתם ולהתרחבותם של יישובים שכנים, שעיקר אוכלוסייתם יהודית, ואשר רבים מהם נבנו על חורבות כפרים פלסטינים שנהרסו בשנת 1948. בישובים יהודיים קטנים רבים קיימות גם ועדות קבלה החוסמות למעשה את גישתם של פלסטינים למגורים בתחומם.
לדברי אריק גולדשטיין, מנהל בפועל של חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "המדיניות הישראלית בשני צידי הקו הירוק מגבילה את הפלסטינים למרכזים מאוכלסים בצפיפות, תוך העמדת כמה שיותר קרקעות לרשות יישובים יהודיים. פרקטיקות אלה מוכרות היטב בכל הנוגע לגדה המערבית הכבושה, אך הרשויות הישראליות אוכפות פרקטיקות מפלות של ניהול קרקע גם בתוך ישראל".
מדינת ישראל שולטת במישרין ב-93% מהקרקעות שבשטחה, לרבות מזרח ירושלים הכבושה. אדמות מדינה אלה מנוהלות ומוקצות על-ידי סוכנות ממשלתית, רשות מקרקעי ישראל. כמעט מחצית מחברי הגוף המנהל אותה הם אנשי הקרן הקיימת לישראל, שתפקידה המפורש הוא לפתח ולהחכיר אדמות ליהודים ולא לשום קבוצה אחר באוכלוסייה. הקרן מחזיקה ב-13% אחוז מאדמות המדינה, והמדינה מחויבת להשתמש בקרקעות אלה "למען יישוב יהודים".
פלסטינים אזרחי ישראל מהווים 21 אחוז מאוכלוסיית המדינה, אולם ארגוני זכויות אדם ישראליים ופלסטיניים העריכו בשנת 2017 כי פחות משלושה אחוזים מכלל האדמות בישראל נמצאות בתחום השיפוט של יישובים פלסטיניים. רוב הפלסטינים בישראל גרים ביישובים אלה, אף שחלקם חיים ב"ערים מעורבות" כמו חיפה ועכו.
במסגרת הכנת הד"וח ארגון Human Rights Watch השווה בין יישובים פלסטיניים לבין יישובים שכנים, יהודיים או בעלי רוב יהודי, בשלושה מששת המחוזות בישראל. הארגון ראיין 25 אנשים, בהם כאלה הממלאים כיום או מילאו בעבר תפקידים רשמיים במועצות מקומיות, בעיריות ובמועצות תכנון אזוריות, וכן תושבים ומתכננים. ארגון Human Rights Watch אף ביקר בכל אחד מהיישובים ובחן רשומות קרקע ותצלומי אוויר. ארגון Human Rights Watch קיבל ממנהל התכנון הישראלי תגובה מהותית על ממצאיו.
החל משנת 1948 ובעשורים שלאחר מכן, הרשויות הישראליות השתלטו על מאות אלפי דונם של אדמות בבעלות פלסטינית. חלק גדול מהקרקע הוחרמה בין שנת 1949, שבה הכפיפה ישראל את רוב אזרחיה הפלסטינים לממשל צבאי, לשנת 1966, שבה הוסר ממשל זה. במהלך תקופה זו, הרשויות הישראליות כלאו את הפלסטינים בישראל בעשרות מובלעות והגבילו מאוד את תנועתם. הרשויות אף השתמשו בתקנות צבאיות שונות ובחוקים חדשים כדי להשתלט על אדמות שהיו בבעלותם של פלסטינים שהפכו לפליטים, או לאזרחי ישראל שנעקרו מבתיהם בתוך שטח המדינה. זאת, בין היתר באמצעות הכרזתן כ"נכסי נפקדים", השתלטות עליהן ובהמשך הסבתן לאדמות מדינה. לפי הערכת אחד היסטוריונים, מבין 370 היישובים היהודיים שהוקמו על-ידי ממשלת ישראל בין השנים 1948 ו-1953, 350 נבנו על אדמות שהוחרמו מפלסטינים.
מדיניות הקרקעות בשנים מאוחרות יותר לא ביטלה החרמת קרקעות שבוצעה בעבר, ובמקרים רבים אף הגבילה עוד יותר את הקרקע הזמינה לדיור לצורך מענה על הגידול באוכלוסייה. מאז 1948 הממשלה אישרה את הקמתם של יותר מ-900 "יישובים יהודיים" בישראל, אך אף לא יישוב אחד עבור פלסטינים. זאת למעט יישובים בודדים שהממשלה תכננה בנגב ובגליל בעיקר כדי לרכז בהם בדואים שחיו קודם בקהילות בדואיות שהיו פזורות ברחבי האזור.
בשנות השבעים, הרשויות הישראליות שילבו את היישובים הפלסטיניים במערכת התכנון הריכוזית של המדינה, אולם תהליכי התכנון לא הגדילו משמעותית את הקרקע הזמינה עבורם לצורך בנייה לדיור. הרשויות ייעדו חלקים גדולים משטחי היישובים הפלסטיניים לשימוש "חקלאי" או כשטחים "ירוקים" ואסרו לבנות בהם למגורים. בנוסף הן סללו כבישים וביצעו פרויקטים אחרים של תשתית באופן שמונע את התרחבותם. דו"ח שהוזמן על-ידי ממשלת ישראל בשנת 2003 מצא כי "יישובים ערביים רבים 'הוקפו' בשטחים כמו אזורי ביטחון, מועצות אזוריות יהודיות, גנים לאומיים ושמורות טבע, כבישים מהירים וכיוצא באלה, המונעים או הפוגעים באפשרות התרחבותם בעתיד".
] הגבלות אלה יוצרות בעיות של צפיפות ומצוקת דיור ביישובים הפלסטיניים. לפי הערכה שמסר "המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי" הפועל בישראל לארגון Human Rights Watch, בין 15 ל-20 אחוזים מבתי המגורים ביישובים פלסטיניים הוקמו ללא היתרים. חלקם, משום שהבקשות שהגישו בעליהם להיתרים נדחו ואחרים לאחר שהבעלים לא הגישו בקשות מתוך ידיעה שהרשויות יידחו אותן בטענה שהן סותרות ייעודי קרקע קיימים. הארגון מעריך כי ל-60 עד 70 אלף בתים בישראל, להוציא ירושלים, נשקפת סכנה של הריסה מלאה. תיקון שהוכנס בשנת 2017 בחוק התכנון והבנייה הישראלי מ-1965, המכונה "חוק קמניץ", הביא להחמרה של האכיפה והענישה על עבירות בנייה. נכון לחודש יולי 2015, 97% מ-1,348 צווי ההריסה התקפים בישראל הוצאו למבנים ביישובים פלסטיניים.
לעומת זאת, במקרים שבחן ארגון Human Rights Watch, רשויות התכנון סיפקו ליישובים בעלי מאפיינים דומים שרוב אוכלוסייתם יהודית היתרים מספקים להקצאה וייעוד של קרקע כדי לאפשר את צמיחתם.
במענה לשאלות שהגיש ארגון Human Rights Watch למנהל התכנון הישראלי, בכירה במנהל חלקה על-כך שישראל תוחמת ומגבילה יישובים פלסטיניים. לדבריה, מנהל התכנון אישר או מכין כיום תוכניות אב ל-119 מתוך 132 היישובים הפלסטיניים בישראל. בהתבסס על תוכניות אלה, לדבריה, הרשויות אישרו בין השנים 2012 ו-2019 את הקמתן של 160,000 יחידות דיור באזורים אלה, ובכלל זה 42,000 בשנת 2019, והן "מסדירות אלפי יחידות דיור קיימות בפועל".
על אף שמאמצים אלה הובילו לפיתוח מסוים למגורים ביישובים מסוימים, חלק ניכר מהתוכניות טרם יושמו ופרויקטים רבים זקוקים עדיין לאישורים נוספים לצורך מימושם. עד היום, מאמצים אלה לא הביאו לשינוי משמעותי במציאות החיים ביישובים הפלסטיניים שהתפתחותם נחסמה.
החוק הישראלי מתיר ליישובים בנגב ובגליל, אזורים הכוללים שני שלישים מהאדמות בישראל, שבהם עד 400 משקי בית, לנהל ועדות קבלה. ועדות אלה מורשות לדחות מועמדים למגורים ביישוב משום ש"אינם מתאימים לחיי חברה בקהילה" או בשל "חוסר התאמה למרקם החברתי-תרבותי". סמכות זו מתירה למעשה את הדרתם של פלסטינים מיישובים יהודיים קטנים. בשנת 2014 העריך ארגון זכויות האדם עדאלה, שמושבו בחיפה, כי יישובים אלה מהווים 43% מכלל היישובים בישראל, אם כי שיעורם באוכלוסיית המדינה נמוך בהרבה. במחקר שנערך בשנת 2015 מצא יוסף ג'בארין, מרצה בטכניון, כי ברחבי ישראל ישנם יותר מ-900 יישובים יהודיים קטנים, ובכלל זה קיבוצים, הרשאים להגביל את הזכאות לגור בהם ושבהם לא חיים שום אזרחים פלסטינים.
בשנת 2008 תיעד ארגון Human Rights Watch מדיניות ונהלים ישראליים מפלים, שכפו על עשרות אלפי בדואים פלסטינים בדרום ישראל חיים ביישובים בלתי רשמיים "לא מוכרים", שבהם נשקפת לבתיהם סכנת הריסה מתמדת. בשנת 2010 תיעד Human Rights Watch תכנון מפלה בכפר פלסטיני ליד תל-אביב.
משפט זכויות האדם הבינלאומי אוסר על אפליה על רקע גזעי ואתני, מגנה "הפרדה גזעית", ומבטיח את הזכות לדיור הולם. האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESR), שאותה אישררה ישראל, מחייבת מדינות להבטיח כי המדיניות והחקיקה שלהן מממשות בהדרגה את הזכות לדיור הולם - עבור כל מגזרי החברה. הגוף המופקד על פירוש האמנה אמר כי "אסור שההנאה מזכות זו... תוכפף לאפליה מכל סוג שהוא" וכי "הגברת הגישה של מגזרים חסרי קרקע או מרוששים לאדמות צריכה להוות מדיניות מרכזית".
כדי להתמודד עם מצוקת הדיור בקרב פלסטינים אזרחי ישראל ועם מורשת ההשתלטות על אדמות יישובים פלסטיניים, על הרשויות הישראליות לתת עדיפות לצורכי הגידול של יישובים אלה במסגרת תהליכי ייעוד קרקעות, להקצות להם אדמות מדינה ולהרחיבם, ולבטל את הפרצה בחוק המתירה אפליה באמצעות ועדות קבלה.
לדברי גולדשטיין, "מדיניות הקרקעות של ישראל מתייחסת ליישובים בתוך גבולות המדינה באורח בלתי שוויוני לחלוטין, בהתבסס על זהותם היהודית או הפלסטינית של תושביהם". "לאחר עשרות שנים של החרמת אדמותיהם, ישראל כולאת את הפלסטינים ביישובים צפופים, בעודה מאפשרת את פריחתם של יישובים יהודיים שכנים, המדירים אותם".
התכנון בישראל
החוק הישראלי מרכז את סמכויות התכנון בידי השלטון המרכזי – במקור, בידי משרד הפנים, אך בשנת 2015 הועברו רוב הסמכויות בתחום למשרד האוצר. חוק התכנון והבנייה משנת 1965 יוצר היררכיה תלת-שלבית של גופי תכנון, המכינים ומבצעים תוכניות אב ברמה הלאומית, המחוזית והמקומית. ברמה הגבוהה ביותר מכינה המועצה הארצית לתכנון ובנייה תוכניות מתאר ארציות ומגישה אותן לאישור הממשלה. תוכניות אלה מבטאות תפיסה לאומית בכל תחום, החל משימוש בקרקע ועד לפיתוח. בהתבסס על התוכנית הארצית, מועצות תכנון אזוריות ומקומיות מגבשות תוכניות מקומיות.
תהליך התכנון נועד אמנם לספק הזדמנות למעורבות ברמה האזורית והמקומית, אך בפועל הוא דוחק לשוליים את אזרחי ישראל הפלסטינים, שייצוגם בגופי תכנון ממשלתיים קטן בהרבה משיעורם באוכלוסייה הכוללת ושלצורכיהם ניתנת עדיפות רק במקרים נדירים. מחוץ לוועדות הממשלה, האפשרות היחידה של אנשים פרטיים להציע תשומות היא באמצעות הגשת התנגדויות לתוכניות מסוימות.
תגובת ממשלת ישראל
במכתב ממנהל התכנון הישראלי לארגון Human Rights Watch מה-18 במארס נכתב כי המנהל חולק על הטענה שישראל "תוחמת ומגבילה ערים וכפרים של הישובים הערביים". המנהל מציין כי הושקעו "מאמצים רבים בתחום התכנון בכל דרגי מוסדות התכנון לקידום ומינוף הישובים הערביים" וכי נוצרה "תנופת תכנון גדולה בישובים אלו".
מנהל התכנון הישראלי מייחס את אתגרי התכנון ביישובים אלה, ובכללם "מובלעות חקלאיות רבות שאינן ממומשות", בעיקר לשיעור הגבוה של קרקעות בבעלות פרטית. לפי הערכתו, כ-20 אחוז מהאוכלוסייה מחזיקים בכ-80% מהאדמות. המנהל מוסיף ונתלה ב"מחסור בשטחי ציבור", "בניה לא מוסדרת בהיקפים נרחבים", "תנאים טופוגרפיים מאתגרים", ושכיחותה של בנייה צמודת קרקע, "אשר לא מאפשרת מענה רחב לזוגות הצעירים" ומובילה ל"בנייה רב דורית", ה"מחייבת את הרשות לפרוש תשתיות בפרישה רחבה".
מנהל התכנון הישראלי טוען שמאמצי התכנון שלו בעת האחרונה מתמודדים עם אתגרים אלה על-ידי "הסדרת אלפי מבנים קיימים" והקצאת "קרקע בבעלות מדינה, אשר תאפשר הן בניית יחידות דיור בהיקף גדול" והן "שטחי ציבור נדרשים כמענה ליחידות הדיור הנוספות". התוצאה, על-פי מנהל התכנון הישראלי, היא "תוכניות מתאר הכוללות שטחים חדשים לפיתוח בהיקף נרחב מאוד, ואשר מתאימים לקיבולת יחידות דיור הרבה מעבר לצרכים הפרוגרמטיים והדמוגרפיים של הישוב".
בדצמבר 2015 אישרו הרשויות "תוכנית חומש לפיתוח כלכלי" עבור יישובים ערביים, בהשקעה של יותר מ-10 מיליארד ש"ח. הארגון הישראלי “במקום – מתכננים למען זכויות תכנון”, פרסם בשנת 2019 "בחינת ביניים" של ההתקדמות ביישום התוכנית: הארגון ציין כי חל גידול בהליכי התכנון ביישובים פלסטיניים, ובכלל זה צעדים המאפשרים בנייה נוספת לדיור, אך לדבריו מצוקת הדיור ביישובים הפלסטיניים תימשך אם המדינה לא תקצה להם יותר אדמות מדינה.
מקרי בוחן
ג'סר א-זרקא (מחוז חיפה)
הכפר ג'סר א-זרקא, השוכן בין נתניה לחיפה בצפון-מערב ישראל, הוא היישוב הפלסטיני היחיד בישראל לחוף הים התיכון. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל אוכלוסייתו עומדת על 14,700 נפש. המועצה המקומית ג'סר א-זרקא, השייכת למחוז חיפה ושטחה כ-1,600 דונם, היא אחד היישובים העניים בישראל, וכ-80% מתושביה חיים מתחת לקו העוני.
מדיניות ממשלות ישראל והמוסדות היהודיים בתקופת המנדט הבריטי, שראשיתה לפני מאה שנה כמעט, חסמה למעשה את יכולות הפיתוח של תושביה. לפי משרד החוץ הישראלי, בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, החברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל ניקזה את הביצות שעליהן התבססה פרנסתם של תושבי הכפר, שעסקו ברעיית תאואים ובאריגת מחצלות קנים, כדי לפנות מקום ליישובים יהודיים חדשים. מאז נותרו תושבי הכפר עם היקף קרקע דומה לזה העומד לרשותם כיום, ואשר לדברי תושבים, קטן בהרבה מהאדמות עליהן חיו בעבר.
ג’סר א-זרקא ניצל אמנם במידה רבה מההרס והעקירה שהיו מנת חלקם של היישובים הסמוכים טנטורה וקיסאריה במהלך הקמת ישראל בשנת 1948. אולם, כמו כל יישוב פלסטיני כמעט בישראל, הכפר הוכפף לממשל צבאי עד שנת 1966. במהלך תקופה זו יצרו הרשויות הישראליות את הבסיס לתיחומו ולהגבלת פיתוחו של הכפר. מדיניות התכנון וייעוד הקרקע בשנים שחלפו מאז הגבילה עוד יותר את גישת תושביו לקרקעות ולדיור.
מצפון לכפר, הרשויות הישראליות העניקו באוגוסט 1949 אלפי דונם של אדמות מדינה לקיבוץ מעגן מיכאל, חלקן סביב בית הקברות ששימש במשך שנים את תושבי ג’סר א-זרקא. בשנות השבעים הקים קיבוץ מעגן מיכאל בריכות דגים על אדמותיו, המשתרעות דרומה לאזור שממערב לחלקו הצפוני של ג’סר א-זרקא. ממזרח לבריכות הדגים הקימו הרשויות הישראליות את שמורת נחל תנינים כדי להגן על הנחל. שמורה טבע זו, המשתרעת על-פני 470 דונם ושבה אסורה הבנייה, חוסמת את התרחבותו של ג’סר א-זרקא צפונה. מוראד עמאש, ראש מועצת ג’סר א-זרקא, אמר לארגון Human Rights Watch כי 90 דונם משטחה של השמורה הם אדמות בבעלות פרטית של תושבי הכפר.
בנוסף, הרשויות ייעדו חלק מאדמות הכפר לשימוש חקלאי, באופן המונע בנייה למגורים. זעים עמאש, אחד מבעלי הקרקעות באזור שיועד לשימוש חקלאי, עובד במועצת הכפר ואינו משתייך למשפחתו של מוראד. הוא אמר לארגון Human Rights Watch כי הוא רואה את אדמתו "כל יום מבעד לחלון שלי - יש רק רחוב אחד שמפריד בין הבית שלי והאדמה הזאת - ובכל זאת אני לא יכול לעבור לגור עליה".
ממזרח לכפר עובר כביש מהיר מס' 2, המחבר בין תל-אביב לחיפה, וחוצץ בין הכפר לאדמות חקלאיות המשתרעות ממזרח לו שהיו בעבר בבעלות תושביו. הרשויות הישראליות החליטו לסלול את כביש 2 בשנות השישים, בעת שלרשות תושבי ג’סר א-זרקא, שהיו כפופים לממשל צבאי, לא עמדו כמעט שום אמצעים לערער אל התוואי שנבחר. ישראל השתלטה על כ-1,600 הדונם שממזרח לכביש המהיר באמצעות הכרזתם כאדמות מדינה. לדברי מועצת הכפר, חלק ניכר משטח זה הוא בבעלות תושבי הכפר ושימש אותם בעבר לחקלאות. רוב האדמות הללו שייכות כיום לשטח השיפוט של המושב הסמוך בית חנניה.
ישראל לא בנתה גשרי כניסה או יציאה מהכביש המהיר לג’סר א-זרקא. העובדה שלכפר אין גישה לכביש המהיר מאריכה ב-15 עד 20 דקות את הנסיעה צפונה או דרומה ומותירה שתי אפשרויות גישה לג’סר א-זרקא ברכב. הראשונה היא מעבר תת-קרקעי ששימש בעבר כאמת מים, והוא רחב רק במעט מרוחב מכונית, והשנייה היא דרך העוברת בין קצהו הצפוני של הכפר לשמורת נחל תנינים.
מדרום לכפר הקימו הרשויות הישראליות בשנת 1952 את קיסריה, באתר שבו שכן בעבר הכפר הפלסטיני קִיסַארְיָה. על-פי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, ארגון ההגנה גירש את תושבי קִיסַארְיָה בפברואר 1948. קיסריה, המנוהלת על ידי חברה פרטית בשם "החברה לפיתוח קיסריה", היא כיום יישוב מגוריו היוקרתי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ביישוב ישנם וילות, מסלול גולף, מעגן סירות, אתר ארכיאולוגי ופארק תעשיה ועסקים.
רבים מתושבי ג’סר א-זרקא עבדו במשך שנים בקיסריה, בעיקר כמנקי בתים או כפועלים. אולם, בשנת 2002 החברה לפיתוח קיסריה הקימה סוללת עפר שאורכה 1.2 ק"מ וגובהה בין 9 ל-12 מטרים בין קיסריה לכפר. סוללת העפר חוסמת את מראה ג’סר א-זרקא מקיסריה. ראש מועצת הכפר, עמאש, אמר כי הסוללה מונעת מתושבי הכפר העובדים בקיסריה גישה נוחה לקיסריה ו"מערערת את מצב רוחם של התושבים וגודעת את תקוותיהם". לדבריו, הסוללה גורמת להם לחוש כי אנשי קיסריה "אינם רואים בנו בני אדם" ורוצים "להסתיר" את קיומם.
ממערב משתרע הים התיכון. החוק הישראלי מונע במידה רבה בנייה בטווח של 100 מטר מהחוף. בסמוך לים הקימו הרשויות הישראליות שתי שמורות טבע.
הכפר ג’סר א-זרקא, שנדחק מכל עבריו ושאוכלוסייתו צומחת במהירות, מתמודד עם בעיית צפיפות גדולה, עם משבר דיור ועם אתגרים חברתיים-כלכליים קשים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל, צפיפות האוכלוסין בכפר (9,178 נפש לקמ"ר) היא כמעט פי שלוש מזו שבאור עקיבא הסמוכה שרוב אוכלוסייתה יהודית (3,288 נפש לקמ"ר), יותר מפי 10 מזו שבקיסריה (807 לקמ"ר) ויותר מפי 30 ממעגן מיכאל (304 נפש לקמ"ר). ורדה ג'ורבן, סטודנטית בת 26 הגרה עם משפחתה בת שש הנפשות בבית ששטחו 95 מ"ר בג’סר א-זרקא, אומרת שהצפיפות בכפר כה רבה שהתחושה היא "ששכניך יכולים לראות את פנים ביתך מבעד לחלונם".
אחמד ג'וחא, בעליה של ג'וחא גסטהאוס, האכסניה היחידה בכפר, אמר כי כשפתח אותה בשנת 2014 הוא נאלץ למצוא חריג לחוק הישראלי המחייב מוסד כזה בקיומו של חניון ייעודי, שכן החניון הקרוב ביותר נמצא במרחק של 500 מטר מהאכסניה. הארגון הישראלי לזכויות תכנון, במקום, העריך בשנת 2014 שג’סר א-זרקא יזדקק ל-730 יחידות דיור נוספות כדי לפתור את מצוקת הדיור שלו באותה עת.
דחיקתו של ג'סר א-זרקא מכל עבריו מעצימה את האתגרים הסוציו-אקונומיים עמם הוא מתמודד. בכפר אין אזור תעשיה, שירותי בריאות חירום, סניף דואר, בנק או כספומט המופעל על-ידי בנק, ויש בו רק אתרים ציבוריים ומתקני פנאי מעטים. בכפר חסרים תשתיות ושירותים בסיסיים. על-פי מרכז מוסאוא, לזכויות האזרחים הערבים הפלסטינים בישראל, שמושבו בחיפה, פחות מרבע מהתלמידים בכפר מסיימים תיכון ותוחלת החיים של תושביו נמוכה בעשרים שנה מהממוצע במדינה. לדברי ראש מועצת הכפר, עמאש, "אין שום איכות חיים בג’סר א-זרקא והמטרה [של מדיניות כזו] היא ברורה: לחנוק אותנו ולעקור אותנו ממקום מושבנו".
ההבדלים הבוטים בין הכפר ליישובים השכנים נובעים במישרין מהמדיניות הישראלית המפלה. לקיבוץ מעגן מיכאל, לדוגמה, המדינה העניקה יותר מ-5,000 דונם של אדמות מדינה. ניר ברכה, מזכ"ל הקיבוץ, אמר לארגון Human Rights Watch כי המדינה ייעדה פחות מ-10 אחוז מאדמות הקיבוץ לדיור, אולם בכמה הזדמנויות לאורך השנים אדמות חקלאיות סווגו מחדש ויועדו למגורים כדי לספק את צרכי הדיור של הקיבוץ. ברכה ציין כי בשנים האחרונות, כדי להתגבר על מצוקת הדיור בקיבוץ, הממשלה חייבה אותו לבנות מבנים גבוהים יותר כתנאי לשינוי הייעוד של קרקעות נוספות לדיור.
הקיבוץ גם מנהל בריכות דגים ששטחן גדול מכל שטח ג’סר א-זרקא ויש לו אזור תעשיה הכולל את מטה חברת הפלסטיקה הגדולה פלסאון. ברכה הכיר בעובדה שביחס לג'סר א-זרקא "סוגיות היסטוריות ופוליטיות", ובמיוחד "שמירת אדמות ליהודים", "דחקו" את הכפר מכל עבריו. עם זאת, לדבריו, בשנים האחרונות ג’סר א-זרקא דווקא נהנה מ"אפליה חיובית" בצעדים שנקטה המדינה במענה למצב זה.
בשנת 2016 אישרו הרשויות הישראליות תוכנית להרחבת כביש 2, הכוללת הסטה של הקטע הצמוד לג’סר א-זרקא מזרחה והקמת גשרים לכניסה לכפר מהכביש וליציאה ממנו. בשנת 2018 אישרו הרשויות תוכנית מתאר לג’סר א-זרקא. לדברי מנהל התכנון הישראלי התוכנית תיצור "שטחי פיתוח חדשים" במרחב שייווצר על-ידי הסטתו של הכביש המהיר מזרחה, ובכלל זה "תוספת יח"ד בבניה רוויה" כמו גם "הקצאת שטחי ציבור". לדברי ראש המועצה, עמאש, תוכנית זו תספק לכפר תוספת של 240 דונם, אולם שטח זה מצומצם בהרבה מ-1,200 הדונם שהמועצה ביקשה להוסיף לשטחה באזור זה בשנת 2005, על-סמך הערכת צרכים שערכה. ממנהל התכנון הישראלי נמסר כי הוא הציע תוכניות שיאפשרו הקמה של 700 יחידות דיור באזור זה.
מנהל התכנון ציין גם כי תוכנית המתאר מתירה בנייה של 1,500 יחידות דיור נוספות בליבה הבנויה של הכפר. התוכנית אף משנה את ייעודם של שטחים שהוגדרו קודם כ"ירוקים", ובכלל זה קטע מצפון לעיירה, ליד שמורת נחל תנינים, כדי לאפשר בנייה למגורים ומתירה בנייה מסוימת למגורים בסמוך לחוף. לדברי מנהל התכנון הישראלי, הוא הציע תוכניות לשטחים אלה שיאפשרו הקמה של 930 יחידות דיור.
עם זאת, הרשויות טרם אישרו את הבנייה בהתבסס על תוכניות אלה ויידרשו צעדים רבים בטרם ניתן יהיה להוציאן לפועל. בינואר 2019 טען משרד התחבורה כי חסרים לו 600 מיליון ש"ח לצורך ניתובו מחדש של כביש 2, כך על-פי פרוטוקול של פגישה ממשלתית עם תושבי ג’סר א-זרקא שבחן ארגוןHuman Rights Watch. לדברי עמאש, הכפר הציע במאי 2019 לפתח קרקעות אלה אפילו אם כביש 2 יישאר במקומו, אך הרשויות דחו בקשה זו, לדבריו, בנימוק שהדבר יפגע ברצף הטריטוריאלי של הכפר. בהודעת דואר אלקטרוני שנשלחה לארגון Human Rights Watch ממנהל התכנון נמסר כי המנהל צופה שכאשר תוקם ממשלה, בעקבות הבחירות ב-2 במארס, היא תדון בהסטת תוואי הכביש.
קלנסווה (מחוז המרכז)
העיר הפלסטינית קלנסווה, שבה גרים 22,800 בני אדם, נמצאת במחוז המרכז של ישראל, באזור המכונה "המשולש" שרובם הגדול של תושביו פלסטינים. למרות ששטחה המוניציפאלי מקיף כ-8,400 דונם, מדיניות הקרקע והתכנון הישראלית מגבילה את אזור המגורים למרכז המפותח של העיר, ששטחו כמחצית מכך, באופן היוצר הן בעיית צפיפות והן מצוקת דיור.
קלנסווה איבדה יותר ממחצית מאדמותיה כתוצאה מהאירועים שסבבו את הקמת המדינה בשנת 1948 ובשני העשורים שלאחר מכן. סקר קרקעות שהוזכר במכתב ששלחה עיריית קלנסווה בשנת 2017 למשרד הפנים אותו בחן ארגון Human Rights Watch, מציין שטח קרקע של 17,249 דונם. לעומת זאת, גורם בעירייה אמר לארגון Human Rights Watch כי היקף הקרקע האמיתי בגבולות היישוב לפני 1948 היה קרוב יותר ל-30,000 דונם. הרשויות הישראליות השתלטו בשנות החמישים והשישים על חלק ניכר מהקרקע שממערב לקלנסווה, כפי שתיעד עורך הדין והחוקר האקדמי הפלסטיני בישראל סברי ג'ריס בפרסום משנת 1976. ההשתלטות על הקרקעות בוצעה בתקופת שבה רוב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל הייתה כפופה לממשל צבאי, בין היתר באמצעות חוקים המאפשרים השתלטות על מה שהרשויות הגדירו כ"נכנסי נפקדים".
במהלך אותה תקופה החלה ישראל גם לבצע פרויקטים תשתיתיים בשטח קלנסווה, ובכך הגבילה עוד יותר השטח העומד לרשותה לצורך הרחבתה. לדברי מהנדס העירייה נאדי תאיה, המופקד על התכנון בתחומה, הראשון בפרויקטים הללו, מערכת צינורות מים שהונחה בשנות השישים, תופס רצועה באורך של כ-2.5 קילומטר וברוחב של כ-50 מטר בשטח העיר. הצנרת, שהונחה בשוליו מערביים של אזור המגורים, תוחמת למעשה את ליבת המגורים.
בשנות התשעים הקימו הרשויות הישראליות קו מתח עליון העובר בשטח העיר. הוועדה העממית להגנה על אדמות ודיור בקלנסווה, התארגנות שורשית הפועלת בנושאים הקשורים לקרקעות, אמרה לארגוןHuman Rights Watch כי החוק הישראלי אוסר על בנייה בטווח של 150 מטר מצדי קו המתח, שאורכו 3.5 קילומטרים, והדבר מצמצם את השטחים שבהם יכולים תושבים לבנות בכ-500 דונם. לדברי הקבוצה, הרשויות הוציאו צווי הריסה לכ-25 בתים וכ-20 מבני מסחריים, שהוקמו כביכול בתוך טווח 150 המטרים מקו המתח. מהנדס העירייה, תאיה, סבור כי קו המתח מוריד את ערך הקרקעות באזור בשיעור של 60 עד 70 אחוזים, והוא חושש מהסיכונים הבטיחותיים והבריאותיים הנשקפים לאנשים החיים בסביבתו של קו המתח.
הרשויות הישראליות אוסרות גם על בנייה בסמוך לנחל אלכסנדר, הזורם בשטח העירייה, ובכלל זה דרך אזור המגורים המרכזי, לאורך כ-4 קילומטרים. הוועדה העממית מעריכה כי האיסור, החל על טווח של 75 מטרים מכל גדה של הנחל באזור חקלאי ועל 35 מטרים מכל גדה באזור מגורים, מצמצם את השטחים בהם יכולים תושבים לבנות ב-500 דונם נוספים.
הרשויות הישראליות החלו בתכנון רשמי בקלנסווה רק בשנות השבעים ועד שנת 2017 לא אישרו תוכנית כוללנית לעירייה, כך לדברי הוועדה העממית. החלטות תכנוניות הגבילו משמעותית את השטח הזמין לשימוש לצורכי מגורים. המשמעותית שבהן הייתה ייעודו של כמעט כל החלק הצפוני של קלנסווה וחלקים ממזרח העיר וממערבה על-ידי הרשויות הישראליות לשימוש חקלאי. בשטחים אלה, הכוללים בסך הכול כ-4,200 דונם ומהווים מחצית משטח העיר - אסורה בנייה של יחידות מגורים.
תושבת קלנסווה בת 31 סיפרה כי בבעלות משפחתה קרקע בשטח של 400 מ"ר באזור המוגבל לשימוש חקלאי, במרחק של מטרים ספורים מאזור המגורים. היא קיוותה לבנות שם את בית משפחתה, אך למרות שנים של מאמצים דרך העירייה וישירות מול רשויות התכנון, משפחתה לא הצליחה לשנות את סיווג הקרקע ועברה תחת זאת לגור בכפר פלסטיני סמוך.
מוחמד עודה, אב לשלושה בן 52, אמר כי בשנת 2015 הוא החליט לבנות בית על קרקע בבעלותו באזור חקלאי למרות שלא היה לו היתר. זאת, לדבריו, כדי לצאת ממה שהוא מתאר כ"מחסן" שבו גר עם משפחתו, שגגו דלף וחרקים שרצו בו. בשנת 2016, בתוך חודשים ספורים מתחילת הבנייה, הוא קיבל צו הריסה. עודה הגיש ערעור לבית המשפט, ארגן הפגנות, ואפילו הקליט סרטון שהפך לוויראלי ובו איים להתאבד אם ההריסה תבוצע. הוא מתגורר בביתו הבלתי גמור שמעליו מרחף איום ההריסה.
מהנדס העירייה תאיה אמר כי נגד 600 עד 700 מבנים באזור החקלאי, מקצתם בתים, עומדים ותלויים צווי הריסה בגין בנייה ללא היתר. חלק מהתושבים באזור המגורים המרכזי לא הגישו גם הם מעולם בקשות להיתרי בניה, במקרים רבים משום שבתיהם אינם עומדים בתקנות הישראליות, לרוב משום שהורחבו באופן שהתוכנית אינה מתירה. הוועדה העממית מעריכה כי כ-7,500 מתושבי קלנסווה, או כ-30% מאוכלוסיית העיר, אינם מחזיקים בבעלותם קרקעות בשטח העיר ומתקשים לעמוד בהוצאות השוטפות, בעוד שכ-35% אחוזים נוספים הם בעלי רכוש, אך זקוקים להרחבה של בתיהם כדי לספק את צרכי משפחתם.
במסגרת התהליכים שהובילו לאישור תוכנית המתאר הראשונה לקלנסווה בשנת 2017, תושבים, פעילים ובעלי תפקידים בעירייה אומרים כי הגישו יותר מ-4,000 התנגדויות לתוכנית. התנגדויות אלה כללו בקשות לייעוד מחדש של חלק ניכר מהאדמות החקלאיות, להקצאה של 1,200 דונם של אדמות מדינה הסמוכות לקלנסווה לעיר, להעתקת קו החשמל אל מחוץ לתחומי קלנסווה ולביטול תוכניות לסלילת שני כבישים בשטחה.
בתגובה, הרשויות תיקנו בשנת 2016 את התוכנית הארצית של ישראל כדי לאשר עקרונית ייעוד מחדש של 2,800 דונם באזור החקלאי למגורים. אולם תיקון זה לא בא לידי ביטוי בתוכנית המתאר שאושרה לקלנסווה. לדברי הוועדה העממית, בהתחשב בכל האישורים הנדרשים, משמעות הדבר היא שעשויות לחלוף עשר שנים או יותר עד שתתחיל בנייה כלשהי למגורים באזור זה. הוועדה העממית ציינה גם שבמסגרת תוכנית המתאר, המדינה לא הקצתה לקלנסווה כמעט שום אדמות מדינה, ולא העבירה פרויקטים של תשתית ארצית משטח העיר למקום אחר.
מנהל התכנון הישראלי מסר כי בחמש השנים האחרונות הוא אישר את בנייתן של 2,400 יחידות דיור בקלנסווה וכי הרשויות מכינות "מסמך מדיניות חדש" שיוכל לאפשר צמיחה נוספת.
על אף שהרשויות הישראליות הרסו בקלנסווה רק מספר קטן של בתים - 25 לדברי הוועדה העממית, ובכלל זה בתים שנהרסו בידי בעליהם בעקבות הוצאת צווי הריסה - האיום בהריסה גובה מחיר כבד. תאיה קושר בין כמה מהתחלואים החברתיים בעיר, כולל סמים ופשע, לבין תחושות הנוער כי "אין לו תקווה לבנות בית, להקים משפחה ולעתיד בעיר".
אבו עמיד מכלוף, בן 60 ואב לתשעה, אמר כי בשנת 2017 הרשויות הרסו שני בתים שבנה לבניו בטענה שלא היה לו היתר. לדבריו, בן אחר משלם קנסות בסך 2,000 ש"ח בחודש ונדרש לקבל היתר בתוך שנתיים כדי לחמוק מאותה גזרה. הוא סיפר כי בנה ללא היתרים משום ש"לא הייתה לי חלופה" וכי משפחתו נתונה "בלחץ ובפחד מתמידים" והריסת הבתים "הרסה את חיינו".
שער אפרים, מושב שהוקם בשנות החמישים וכל תושביו יהודים, גובל בקלנסווה ממזרח. ביישוב יש ועדת קבלה והוא אינו מתמודד עם רוב האתגרים שעמם מתמודדת העיר השכנה. איריס אנגל, מנהלת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה במועצה האזורית לב השרון, הכוללת את שער אפרים אך לא את קלנסווה, אמרה כי פרויקטים של תשתיות לאומיות לא הגבילו את צמיחתו של שער אפרים.
שער אפרים הקים שערים בכניסות למושב ומונע לעיתים מאנשים שאינם תושביו להשתמש בכבישים העוברים בשטחו. מרבית אדמות המושב יועדו לבנייה למגורים. לדברי אנגל, אין במושב כיום בתים שנגדם תלויים ועומדים צווי הריסה ותוכניות שאושרו בעבר התירו בנייה על קרקעות חקלאיות.
עין מאהל (מחוז הצפון)
הכפר עין מאהל, שבו חיים כ-13,000 תושבים פלסטינים, משתרע על שטח של כ-5,200 דונם בסמוך לנצרת, במחוז הצפון של ישראל. הכפר מוקף מכל עבריו על-ידי העיר נוף הגליל, שרוב תושביה יהודים ואשר נקראה נצרת עילית עד שנת 2019. בנוף הגליל, ששטחה כמעט 33,000 דונם, חיים 41,200 תושבים. רבים מהם היגרו לישראל ממזרח אירופה בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-20.
הרשויות תכננו מלכתחילה את נוף הגליל, שהיא רשמית "עיר מעורבת" וכיום כ-26% מאוכלוסייתה פלסטינית, כ"עיר יהודית שתדגיש את הנוכחות היהודית באזור", כפי שכתב ראש ממשלתה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון בשנת 1957. כדברי יובל נאמן, אז ראש מחלקת התכנון בצבא הישראלי, העיר "תדגיש את אופיו היהודי של הגליל בכללותו ותשמור עליו". נצרת עילית היוותה חלק מרכזי באסטרטגיה הממשלתית של "ייהוד הגליל". מושל אזור הגליל דאז, אל"מ מיכאל מיכאל, כתב כי נצרת עילית "תבלע" את העיר הפלסטינית נצרת, ותביא ל"העברת מרכז הכובד של החיים מנצרת לשכונה היהודית".
נוף הגליל, הגובלת בנצרת, מקיפה את הכפר עין מאהל מכל עבריו, מתפתלת בין חמישה יישובים פלסטיניים נוספים, ומונעת את הקמתו של אזור מוניציפאלי פלסטיני גדול יותר ורציף.
הרשויות הישראליות הקימו את נצרת עילית בשנת 1957, בעת שרוב האזרחים הפלסטינים, לרבות תושבי עין מאהל, היו כפופים לממשל צבאי. היישוב הוקם בחלקו על אדמות שהוחרמו מעין מאהל, בין היתר באמצעות חוקים החלים על "נכסי נפקדים", כפי שתעדו עורך הדין הפלסטיני-ישראלי חוסין אבו חוסין ועורכת הדין הבריטית לזכויות אדם פיונה מקיי בספרם. ההשתלטות על הקרקעות נמשכה לאחר ביטול הממשל הצבאי, ובכלל זה יותר מ-1,000 דונם שהופקעו באמצע שנות השבעים. לדברי המועצה המקומית, שטח עין מאהל כיום הוא כשליש משטחו המקורי של הכפר.
מדיניות התכנון מגבילה את התושבים לבנייה רק בליבת המגורים של הכפר, ששטחה כ-2,000 דונם. התוכנית הראשונה שהוכנה לעין מאהל בשנת 1982 והתוכנית השנייה שהוכנה לכפר בשנת 1996 ייעדו את רוב שטחיו לשימוש חקלאי. סעיד אבו ליל, מורה בגמלאות, אמר כי תושבי ליבת המגורים, כמוהו, סובלים ממחסור בדיור, וצעירים רבים עוזבים בחוסר רצון את הכפר, בין היתר לנוף הגליל/נצרת עילית.
התוכניות אכן אפשרו מרחב רב יותר לבנייה למגורים, אך לדברי אבו ליל חלק גדול מהאדמות שהוקצו לבנייה כזו היו בבעלות פרטית. אלא שייעוד קרקעות בבעלות פרטית לבנייה למגורים אינו יוצר בהכרח אפשרויות דיור עבור מי שאין בבעלותו קרקע וידו אינו משגת לרכוש אותה - קבוצה המהווה לפי אבו ליל כ-20% עד 30% אחוז מאוכלוסיית עין מאהל. לצורך השגת מטרה זו עשויה להידרש הקצאה של אדמות מדינה.
רופא השיניים ד"ר מרואן חביבאללה, בן 53, אמר כי הרשויות הישראליות הפקיעו כ-11 דונם מאדמותיו בשנת 1976. זאת, במסגרת הפקעה נרחבת של כ-20,000 דונם שהובילה לגל מחאה שכונה "יום האדמה" ושאותו מציינים פעילים מדי שנה ב-30 במארס. לדבריו, הוא הגיש תביעה בעניין, ובעקבותיה הוצעו לו פיצויים כספיים שאותם סירב לקבל. כיום בבעלות משפחתו שטח של 9 עד 10 דונם באזור החקלאי, בסמוך לאזור הבנוי. אולם, מכיוון שאין באפשרותו לבנות עליו, אין לו ברירה לדבריו אלא להישאר בביתו, הניצב בליבת המגורים, על קרקע שירש מסבו, על אף שהבית קטן מדי עבור משפחתו בת שש הנפשות. לדבריו, שקל לעבור לנוף הגליל אך הוא אינו יכול להרשות לעצמו לשלם את שכר הדירה בעיר.
סאהר אבו ליל, פיזיותרפיסט בן 40 בעל תואר ראשון מאוניברסיטת תל אביב ואב לחמישה ילדים, אמר כי בשנת 2010 עזב את עין מאהל, שם גדל, ועבר לנצרת עילית בגלל המחסור בדיור. לדבריו, אם היה באפשרותו לבנות בית על הקרקע של משפחתו במזרח עין מאהל, ששטחה כארבעה דונם, לא היה עוזב את הכפר. ואולם הרשויות ייעדו אזור זה לשימוש חקלאי. בשנת 2015 הוא ביקש לקנות בית בעין מאהל, אך הבנק סירב לתת לו הלוואה בטענה שהרכוש לא יניב תשואה גבוהה אם לא יעמוד בתשלומים.
בעודן תוחמות את עין מאהל ומגבילות את התפתחותו, הרשויות הישראליות אפשרו לנוף הגליל לצמוח במהירות. הרשויות הקימו את נוף הגליל על אדמות מדינה, הגדירו אותה כאזור פיתוח הזוכה לעדיפות והשקיעו בה משאבים רבים. בין היתר הן הקימו בה את אזור התעשייה ציפורית, הכולל מפעלים וקריית היי-טק, ומתוכנן להשתרע על-פני 3,560 דונם. בנוף הגליל שוכן גם מטה מפעל השוקולד של חברת שטראוס-עלית, ועירייתה זוכה לכל הכנסות הארנונה ממפעלים אלה, בעוד הכפר שהיא מקיפה, עין מאהל, אינו זוכה לשום חלק מהן.
לדברי מנכ"לית עיריית נוף הגליל, חוה בכר, הרשויות אף לא ייעדו שום קרקע בשטח העיר לשימוש חקלאי. בעין מאהל, לעומת זאת, אין שום אזורי תעשייה ורק שטחים מעטים המיועדים לשימוש ציבורי. כדברי סעיד אבו ליל, עין מאהל הוא "מקום לגור, אך לא מקום לחיות".
בשנים האחרונות עברו אלפי אזרחים פלסטינים לגור בנוף הגליל. רובם רכשו נכסים מיהודים ישראלים שיושבו בעיר מחדש כמהגרים ומאז השתכרו דיים כדי "לצאת לחיים טובים יותר במרכז הארץ", כך לדברי העיתונאי ג'ונתן קוק, תושב נצרת. בכר מייחסת את הגעתם של פלסטינים לנוף הגליל לעובדה ש"ליישובים סמוכים אין מקום לצמוח". לדבריה, נוף הגליל ויתרה על חלק משטחה לטובת בית קברות לתושבי עין מאהל, אך העיר לא מוכנה "למסור עוד אדמות", בהינתן "השאיפה שלנו להגיע ל-100,000 אזרחים". תחת זאת היא הציעה כי על ישראל לבנות "עיר חדשה לאזרחים ערבים".
בכר אמרה כי נוף הגליל "מביאה משפחות יהודיות להתיישב בה" כדי "להבטיח שהיא תישאר יהודית". בנוף הגליל אין בית ספר ממלכתי היכול לשרת את כ-3,000 הילדים הפלסטינים בגיל בית הספר החיים בעיר, ורובם נאלצים לנסוע לנצרת. זאת משום שישראלים פלסטינים ויהודים לומדים בבתי ספר נפרדים. בשנת 2013 אמר ראש העיר דאז לוושינגטון פוסט כי "אני מעדיף לכרות את זרועי הימנית מאשר לבנות בית ספר ערבי".
מנהל התכנון הישראלי מסר כי הוא בעיצומו של הליך אישורה של תכנית מתאר כוללנית לעין מאהל. גורם רשמי בעין מאהל אמר כי הכפר ביקש שהתוכנית תייעד מחדש שטחים חקלאיים באופן שיאפשר בנייה למגורים, ותקצה לו אדמות מדינה. לדבריו, אם תאושר טיוטת התוכנית היא תכלול את שינוי הייעוד של קרקעות חקלאיות לטובת מגורים, ובכלל זה של קרקעות שמחוץ לתחום השיפוט של עין מאהל. הדבר יאפשר הקמה של 12,000 יחידות דיור. זאת בהשוואה לכ-3,000 יחידות הדיור הקיימות כיום בכפר.
