תקציר

הדבר הראשון שחשבתי עליו היה הנכבה של 1948, חשבתי ש[הרשויות הישראליות] מנסות לעשות את זה שוב, להשתלט שוב על האדמה ועל הבתים שלנו. ברגע ששמעתי את ההוראה להתפנות דרומה, התגובה הראשונה שלי הייתה: אני לא עוזב. זו לא אופציה שאעזוב את כל מה שעבדתי למענו... אבל אז התחילו ההפצצות, וההרס של הבתים שלנו, הייתי צריך להגן על המשפחה שלי. לכן עזבתי בסופו של דבר.

– ד"ר חסן, גבר בן 49 שנמלט עם משפחתו מביתו ליד ג'באליא שבצפון רצועת עזה לח'אן יונס שבדרום הרצועה, 30 בנובמבר 2023

ד"ר חסן נמלט ב-11 באוקטובר 2023 מביתו במחנה הפליטים ג'באליא שבצפון רצועת עזה לדרום הרצועה, שם ביקשו הוא ו-36 מבני משפחתו מקלט בעיר ח'אן יונס לאחר שהצבא הישראלי הורה לאנשים לעבור לשם למען ביטחונם. הוא תיאר הפצצות ישראליות בעת שהם נמלטו דרומה דרך עורק התחבורה הראשי, כביש סלאח א-דין, ותקיפות אוויריות ישראליות בהגיעם לח'אן יונס, שכל מקומות המחסה בה כבר היו מלאים עד אפס מקום; משפחתו נאלצה להתפצל כדי למצוא מקום לינה. ד"ר חסן ומשפחתו עודם עקורים בדרום הרצועה, לאחר סבבים חוזרים ונשנים של עקירה.

ב-7 באוקטובר 2023 פתחו ארגונים פלסטיניים חמושים מרצועת עזה בהתקפות מחרידות על דרום ישראל, שבמהלכן ביצעו פשעי מלחמה רבים ופשעים נגד האנושות שכוונו נגד אזרחים. ישראל הגיבה במתקפה צבאית על ארגונים פלסטיניים חמושים ברצועה. מתקפה זו, הכוללת מסע הפצצות מסיבי והתקפות קרקעיות בכל רחבי רצועת עזה, הנתונה תחת כיבוש ישראלי, נמשכת עד היום. במהלכה בוצעו התקפות בלתי פוסקות על מטרות צבאיות אבל גם תקיפות אוויריות בלתי חוקיות רבות מאוד, הרס של תשתיות אזרחיות ובתי מגורים, סגר הדוק על הרצועה, שהוביל לאסון הומניטרי והוא עולה כדי ענישה קולקטיבית של האוכלוסייה האזרחית, ושימוש בהרעבה כנשק מלחמה. מאז ימיה הראשונים של המתקפה ביצעה ישראל מעשים אלה, בשילוב עם שיטת פינוי שכשלה בעליל בשמירה על ביטחונם של הפלסטינים ברצועה ולמעשה העמידה אותם בסיכון. שום מקום ברצועת עזה אינו בטוח. כפי שדו"ח זה יראה, פעולותיה של ישראל גרמו במכוון לעקירה המונית בכפייה של רוב האוכלוסייה האזרחית ברצועה.

לפי נתוני האו"ם, מתוך אוכלוסייה של 2.2 מיליון בני אדם ברצועת עזה נעקרו 1.9 מיליון, נכון לחודש אוקטובר 2024. דו"ח זה בוחן את התנהלותן של הרשויות הישראליות, שהובילה להיקפי עקירה חריגים אלה, ומוצא כי מעשיהן עולים כדי עקירה בכפייה. נוכח הראיות המעידות בבירור על כך שרבים ממעשי העקירה בכפייה בוצעו במכוון, הדברים עולים כדי פשעי מלחמה. הדו"ח מוצא גם כי מעשי העקירה בכפייה שממשלת ישראל מבצעת הם נרחבים ושיטתיים. מהצהרות של בכירים הנושאים באחריות פיקודית עולה כי העקירה בכפייה נעשית בכוונה תחילה, כחלק ממדיניותה של ישראל, ועל כן היא עולה כדי פשע נגד האנושות. נראה כי מעשיה של ישראל עונים גם על ההגדרה של טיהור אתני.

ישראל היא הכוח הכובש ברצועת עזה, וככזו, התנהלותה כפופה לכללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי (IHL). כללים אלה – או דיני המלחמה – אוסרים העברה בכפייה, שמשמעותה עקירה בכפייה של כל אזרח הנמצא בתוך שטח כבוש; כאשר היא מבוצעת מתוך כוונה פלילית, היא פשע מלחמה. החריג היחיד לאיסור יסודי זה הוא כאשר כוח כובש מפַנה אנשים למען ביטחונם או בשל שיקול צבאי הכרחי. כדי שעקירה של אזרח תהיה חוקית, על מעשיה של ישראל לעמוד גם בתנאים הבאים: 1) לוודא שננקטו אמצעי הגנה כדי שהאזרח שאולץ לעזוב את ביתו יועבר בבטחה, לא יופרד ממשפחתו ותהיה לו גישה למזון ולמים, לשירותי בריאות ותברואה ולמתקני קליטה או מקומות מחסה; 2) להבטיח שהפינוי יהיה זמני; וכן 3) לסייע בחזרת העקור לביתו בהקדם האפשרי, עם תום פעולות האיבה באזור שממנו נעקר.

ישראל טוענת כי העקירה של כמעט כל האוכלוסייה ברצועת עזה מוצדקת משום שנעשתה למען ביטחונה של האוכלוסייה ובשל שיקולים צבאיים הכרחיים, וכי היא נוקטת את הצעדים הנדרשים להגנה על אזרחים. בעלי תפקידים רשמיים בישראל טוענים כי מאחר שארגונים פלסטיניים חמושים נלחמים מתוך האוכלוסייה האזרחית, הצבא פינה אזרחים כדי שיוכל לתקוף לוחמים ולהרוס את תשתיות הארגונים, כמו מנהרות, תוך צמצום הנזק הנגרם לאזרחים – ולפיכך העקירות ההמוניות הן חוקיות. מדו"ח זה, המבוסס על ראיונות עם 39 עקורים פלסטינים פנימיים ברצועת עזה שרובם נעקרו יותר מפעם אחת, על ניתוח מורכב של שיטת הפינוי של ישראל, על ההרס הנרחב שתועד בתמונות לוויין, על ניתוח סרטונים ותצלומים של תקיפת אזורים ונתיבים שהוגדרו כבטוחים ועל מצבה ההומניטרי של האוכלוסייה, עולה כי טענותיה של ישראל בדבר עקירה חוקית כוזבות במידה רבה. ארגון Human Rights Watch אסף ראיות לכך שבעלי תפקידים בישראל מבצעים למעשה את פשע המלחמה של העברה בכפייה, שהוא הפרה חמורה של אמנוֹת ג'נבה ופשע לפי חוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC).

אין ספק שישראל לא פינתה אזרחים פלסטינים ברצועת עזה למען ביטחונם, שהרי ביטחונם אינו נשמר במהלך הפינויים או בהגיעם לאזורים שהוגדרו כבטוחים. ישראל גם לא הציגה טיעונים משכנעים לכך שהיה לה צורך צבאי הכרחי לאלץ את רוב האזרחים הפלסטינים לעזוב את בתיהם. גם אם יכלה להוכיח צורך כזה, העקירה עדיין הייתה בלתי חוקית בשל כישלונה של ישראל בשמירה על ביטחון העקורים ועל הערובות להגנה עליהם במהלך בריחתם ובמקומות שאליהם הועברו. שיטת הפינוי לא שמרה על ביטחון האנשים, ובמקום זאת היא שימשה פעמים רבות רק כדי לזרוע פחד וחרדה. צווי פינוי היו לא עקביים ולא מדויקים, ופעמים רבות לא נמסרו לאזרחים במועד שהותיר להם שהות מספקת שתאפשר פינוי, או לא הובאו כלל לידיעתם. צווי הפינוי אף הוצאו ללא התחשבות בצורכיהם של אנשים עם מוגבלויות, שרבים מהם אינם יכולים לעזוב ללא סיוע.

הצבא הישראלי תקף שוב ושוב נתיבי פינוי ואזורים שהוגדרו כבטוחים. במקום לעמוד בחובותיה ולספק אמצעים בסיסיים להבטחת הגישה למזון, למים, לתברואה ולשירותי בריאות, ישראל נקטה צעדים כדי למנוע את אספקתם או כדי להגביל מאוד את הסיוע ההומניטרי. יתרה מכך, על ישראל מוטלת החובה להקל בפועל על עקורים לשוב לבתיהם באזורים שבהם נפסקו מעשי האיבה, אך במקום זאת היא הפכה חלקים נרחבים מרצועת עזה לבלתי ראויים למגורים. הצבא הישראלי הרס, החריב במכוון או הסב נזק קשה לתשתיות אזרחיות, ובכללן בתי ספר ומוסדות דת ותרבות, גם לאחר שמעשי האיבה נפסקו ברובם באזור וכוחותיו שלטו בו. הצבא הישראלי גם מקים מה שנראה כמו אזורי חיץ קבועים – שטחי קרקע מאובטחים שרוקנו מיושביהם בגבול שבין ישראל לרצועת עזה, ואשר פלסטינים כנראה לא יורשו להיכנס אליהם.

צורך צבאי הכרחי והחריג הביטחוני

ככוח הכובש ברצועת עזה מוטל על ישראל נטל ההוכחה לכך שצווי הפינוי החוזרים ונשנים שלה, שהובילו לעקירה של כמעט כל אוכלוסיית הרצועה, היו הכרחיים בשל שיקולים צבאיים הגוברים על כל שיקול אחר, או כי הפינויים היו נחוצים למען ביטחון האוכלוסייה עצמה. המונח "הכרחי" מציב רף גבוה מאוד – למעלה מהערכה רגילה של צורך צבאי. אפשר להצדיק עקירה רק אם היא ננקטת כצעד של מוצא אחרון לשם ביצוע פעולות צבאיות שאין להן חלופות אפשריות. אין די בכך שלאזרחים נשקף סיכון מאיום פעיל או מאיום הצפוי בסבירות גבוהה עקב פעולה (ההפצצה הישראלית) שנועדה לשלול יתרון צבאי מארגונים פלסטיניים חמושים או להבטיח יתרון כזה לישראל, ככוח הכובש. כדי שצורך צבאי ייחשב להכרחי, הפעולה שהצבא מאיים לנקוט חייבת להיות כזו שסיכולה יאיים על כל יעדיו הצבאיים בעימות.

ישראל אינה יכולה להסתמך אך ורק על הימצאותם של חברי ארגונים פלסטיניים חמושים או של ציוד ומתקנים שלהם ברצועת עזה כדי להצדיק עקירה של אזרחים. עליה להוכיח כי בכל מקרה ומקרה, עקירת האזרחים הייתה האפשרות היחידה שעמדה לרשותה.

ההיתר לפַנות אוכלוסייה מוגנת למען ביטחונה חל על הרחקה או העברה זמנית של אזרחים מאזור שבו נשקפות להם סכנה או פגיעה מיידית למקום בטוח יותר. הדבר מותר לשם הגנה על האוכלוסייה מפני פעולות צבאיות, מעשי איבה מתמשכים או סכנות אחרות לביטחונה. אמנם ניתן לטעון כי היו מקרים שבהם ישראל העבירה פלסטינים ברצועת עזה לאזורים בטוחים יותר מהאזורים שאותם הם נצטוו לעזוב, אך דו"ח זה מראה שנתיבי הפינוי והאזורים הבטוחים, כביכול, הופצצו שוב ושוב, בעקביות, והדבר שומט את הקרקע מתחת לטענת הצבא הישראלי כי האנשים הועברו "למען ביטחונם".

אם אין אזורים בטוחים שאזרחים יכולים לעבור אליהם, ישראל אינה יכולה להסתמך על טיעונים בדבר ביטחונם ושלומם של האזרחים כהצדקה לפינויים. בסופו של דבר, כפי שדו"ח זה יראה, גם אם ישראל תוכל להוכיח שפעולותיה נכללות בגדר החריג לאיסור על עקירה, היא לא הבטיחה את קיומן של ההגנות המחמירות הנדרשות כדי שפינוי יהיה חוקי, והדבר מוכיח כי הוראותיה לאנשים לעבור לאזורים אחרים לא היו אלא אמתלה לעקירה בכפייה.

שיטת הפינוי

אמנם אין קריטריונים מפורטים לשיטת פינוי העומדת בדרישות המשפט ההומניטרי הבינלאומי, אולם סעיף 49 של אמנת ג'נבה קובע, בין שאר התנאים, כי אזרחים יפונו "בבטחה". במילים אחרות, המטרה הבסיסית היא להגן על אזרחים מסכנותיו של סכסוך. במקום להגן על פלסטינים ברצועת עזה, שיטת הפינוי של ישראל מעמידה אותם בסכנה.

ב-7 באוקטובר 2023 התחיל הצבא הישראלי לכתוש את רצועת עזה בתקיפות אוויריות. כעבור כמה ימים, בלילה של 12–13 באוקטובר 2023, הורה הצבא הישראלי ליותר ממיליון אנשים בצפון רצועת עזה להתפנות בתוך 24 שעות. לאחר צו הפינוי ההמוני הנרחב והדחוף הראשון באו הוראות וצווים נוספים המורים לאזרחים פלסטינים ברחבי צפון הרצועה לעזוב את בתיהם ולנוע דרומה. ישראל הנהיגה שיטת פינוי המוציאה הנחיות לא ברורות ולא מדויקות הסותרות זו את זו, ולאזרחים קשה מאוד לדעת לאן לעבור, ומתי. צווים אחרים כללו מידע חסר או סותר בשאלות לאן לעבור, מתי, ואילו יעדים הם יעדים בטוחים. הצווים תוקנו רק כעבור שעות – אם בכלל תוקנו. לדוגמה, ב-1 ביולי הוציא הצבא הישראלי צו פינוי לתושבי שכונות במזרח ח'אן יונס ורפיח, לרבות שכונת אל-פוח'ארי, שבה ממוקם בית החולים האירופי, אחד מבתי החולים הגדולים בדרום רצועת עזה. בבוקר שלמחרת הוציאו הצבא הישראלי ומתאם פעולות הממשלה בשטחים (המתפ"ש) הבהרה באנגלית בחשבונות שלהם ברשת X ובה הצהירו שבית החולים אינו אמור להתפנות. דף הפייסבוק בערבית של המתפ"ש עדכן גם הוא את צו הפינוי שפורסם בו, כך שיכלול את ההבהרה. אבל הבהרה זו לא שותפה באף אחד מחשבונות המדיה החברתית של דובר צה"ל בערבית. על פי דיווחים, עד שפורסמו ההבהרות כבר החלו אנשי סגל וחולים לנוס מבית החולים. צווים רבים פורסמו באינטרנט בפרקי זמן שבהם רשת התקשורת ברצועת עזה יצאה מכלל פעולה. עשרות צווים הוצאו לאחר שכבר החל פרק הזמן שצוין לפינוי בטוח, ואחרים הוצאו לאחר שכבר החלו תקיפות.

כאשר צווי פינוי הציעו יעד או כיוון תנועה, הם הִקצו זמן קצר בהרבה מזה הדרוש לאנשים כדי לעבור דרך מה שכבר היה אזור סכסוך פעיל. בהכללה, שיטת הפינוי של ישראל כשלה בעליל בשמירה על שלומם של אזרחים כדי שיוכלו לנוע בביטחון או להגיע למקום מבטחים ולשהות בבטחה במקום שאליו נעקרו. לא אחת חוללה שיטה זו פחד, בלבול, מצוקה וחרדה נרחבים. על פי דו"ח של הוועדה הבינלאומית הבלתי תלויה של האו"ם לחקירת השטח הפלסטיני הכבוש, כולל ירושלים המזרחית, וישראל, שפורסם לאחרונה, הצבא הישראלי לא הציע סיוע לאלה שלא יכלו להתפנות בשל מוגבלות, גיל, מחלה או כל סיבה אחרת.

Click to expand Image

המצב הביטחוני בנתיבי הפינוי ובאזורים שהוגדרו כאזורי פינוי

כאשר אזרחים ניסו להתרחק מאזורים שהוכרזו כזירות קרב, הן נתיבי הפינוי והן היעדים לא היו בטוחים. אש של כוחות ישראליים פגעה באזרחים בנתיבים ששימשו לפינוי, בייחוד בציר התחבורה הראשי מצפון לדרום, כביש סלאח א-דין. בסופו של דבר, אף יעד בתוך רצועת עזה לא היה בטוח, ותקיפות ישראליות כוונו שוב ושוב לאזורים שישראל הגדירה כאזורי פינוי, לרבות תקיפות קטלניות על מקומות שבהם עובדי סיוע הומניטרי שיתפו את קואורדינטות המיקום המדויקות שלהם עם הצבא הישראלי. ב-20 בפברואר, לדוגמה, ירה טנק ישראלי קליע בקוטר בינוני-עד-גדול לעבר בניין דירות רב-קומות שבו השתכנו רק אנשי צוות של ארגון רופאים ללא גבולות (MSF) ומשפחותיהם באל-מוואסי, שישראל הגדירה כאזור הומניטרי בטוח. בתקיפה נהרגו שני אנשים ושבעה נפצעו. ארגון רופאים ללא גבולות אמר שמסר את הקואורדינטות של הבניין לרשויות ישראליות, ובנוסף על כך, לא ראה אובייקטים צבאיים באזור ולא קיבל התראה לפני ההתקפה.

המצב ההומניטרי באזורים שהוגדרו כאזורי פינוי

על פי דיני המלחמה, ישראל מחויבת לנקוט צעדים כדי להבטיח לאוכלוסייה העקורה בריאות, תזונה וביטחון, אם ברצונה להסתמך על החריג לאיסור על עקירה במקרה של פינוי. במקום זאת היא עקרה אנשים לאזורים שבהם היא לא סיפקה להם מוצרים ושירותים חיוניים ובהם לא הייתה להם גישה לכל אלה. לדוגמה, כשישראל הגדירה את אל-מוואסי כאזור הומניטרי בטוח לא היו בשטח זה, שגודלו 20 קילומטרים רבועים, מים זורמים, חדרי שירותים או נוכחות של סוכנויות הומניטריות בינלאומיות שביכולתן לתאם סיוע.

במקום לעמוד בחובותיה, המענה של ישראל לתקיפות בהנהגת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 היה לנקוט צעדים למניעת גישה לסיוע הומניטרי מספיק ברצועת עזה. תחילה היא הטילה מצור מלא על הרצועה, ניתקה שירותים ציבוריים חיוניים, לרבות מים וחשמל, לאוכלוסייה האזרחית של הרצועה, וחסמה בכוונה תחילה הכנסה של דלק וסיוע הומניטרי חיוני ביותר שהאוכלוסייה זכאית לו. מאז, ישראל הסבה נזק והרסה משאבים החיוניים למימושן של זכויות אדם, ובהם בתי חולים, בתי ספר, תשתיות מים ואנרגיה, מאפיות ושטחים חקלאיים, והתירה רק גישה מוגבלת לשירותים הומניטריים, שאין די בה כדי לתת מענה לצרכים החיוניים של האוכלוסייה. כתוצאה מכך, ברצועת עזה מתחולל משבר הומניטרי. ילדים מתו מתת-תזונה ומהתייבשות, ונכון לחודש אוקטובר 2024, מתוך אוכלוסייה של 2.2 מיליון איש ברצועה, 1.95 מיליון צפויים לסבול מחוסר ביטחון תזונתי בדרגות "קטסטרופה", "מצב חירום" או "משבר", על פי  Integrated Food Security and Nutrition Phase Classification (IPC) – כלי לשיפור הניתוח וקבלת ההחלטות בנוגע לביטחון תזונתי. הדו"ח מוסיף ומציין כי "סכנת הרעב בין נובמבר 2024 לאפריל 2025 תתקיים כל עוד הסכסוך יימשך והגישה לשירותים הומניטריים תהיה מוגבלת".

מאז ינואר 2024 הורה בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) שלוש פעמים על נקיטת צעדים זמניים במסגרת התביעה של דרום אפריקה, לפיה ישראל מפֵרה את האמנה למניעת רצח עם משנת 1948. ב-26 בינואר 2024 הורה בית הדין לישראל "לנקוט צעדים מיידיים ויעילים כדי לאפשר אספקת שירותים בסיסיים וסיוע הומניטרי הנחוצים בדחיפות... ברצועת עזה". למרות הוראה מחייבת זו המשיכה ישראל להגביל או לחסום סיוע. בית הדין ציין כי "תנאי החיים הקטסטרופליים של הפלסטינים ברצועת עזה הידרדרו עוד יותר", אִזכר את "המניעה הממושכת והנרחבת של מזון וצרכים בסיסיים אחרים", ובמארס 2024 הוא פרסם הודעה על אמצעים נוספים והורה לישראל להבטיח את אספקת השירותים הבסיסיים והסיוע ההומניטרי הדרושים בדחיפות, "לרבות מזון, מים, דלק, מחסה, בגדים, דרישות היגיינה ותברואה, לצד סיוע רפואי, כולל ציוד ותמיכה רפואיים". צו שלישי של בית הדין, שיצא ב-24 במאי, דרש מישראל "להשאיר את מעבר רפיח פתוח לאספקה לא מוגבלת, בהיקף רחב, של שירותים בסיסיים וסיוע הומניטרי הדרושים בדחיפות". בשעת פרסום דו"ח זה מעבר רפיח עדיין סגור, מאז שכוחות ישראליים השתלטו עליו ב-7 במאי 2024.

יצירת תנאים המונעים שיבה

המשפט ההומניטרי הבינלאומי דורש שכל פינוי של אוכלוסייה יהיה זמני, ולאנשים יוּתר לשוב לבתיהם.

כוחות ישראליים הרסו את רוב תשתיות המים, התברואה, התקשורת, האנרגיה והתחבורה ברצועת עזה, וכן את בתי הספר ובתי החולים שלה. הם הרסו והשחיתו בשיטתיות מטעים, שדות וחממות. כל כך הרבה תשתיות אזרחיות נהרסו עד כי חלק גדול מרצועת עזה אינו ראוי למגורים – מה שאינו עולה בקנה אחד עם חובתה של ישראל להבטיח שאזרחים יוכלו לשוב עם שוך מעשי האיבה באזור המושפע מהם. הדברים התרחשו במידה רבה לאחר שבכירים ישראלים אמרו במפורש שמטרת ההפצצות היא גרימת נזק, לא דיוק. הבנק העולמי העריך כי נכון לינואר 2024, למעלה מ-60 אחוזים מבנייני המגורים ולמעלה מ-80 אחוזים מהמתקנים המסחריים ברצועת עזה ניזוקו או נהרסו. עד אוגוסט 2024 כבר נהרסו או ניזוקו קשה למעלה מ-93 אחוזים מבתי הספר ברצועת עזה, וכך גם כל האוניברסיטאות שפעלו בה. תכנית הסביבה של האו"ם (UNEP) ציינה את ההשפעות חסרות התקדים של המלחמה על הסביבה – השפעות החושפות את הקהילה לזיהומי קרקע, מים ואוויר ההולכים וגוברים במהירות ולסכנות של נזק בלתי הפיך למערכות האקולוגיות הטבעיות שלה. נכון ליולי, ארגון הבריאות העולמי (WHO) מנה למעלה מאלף התקפות על מתקני בריאות בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 7 באוקטובר 2023, וציין שבעת כתיבת הדברים אין בתי חולים מתפקדים ברפיח, העיר הדרומית ביותר ברצועת עזה. סוכנות האו"ם לפיתוח (UNDP) העריכה כי שיקום רצועת עזה יעלה 40–50 מיליארד דולר וידרוש מאמץ בקנה מידה שלא נראה כמותו מאז מלחמת העולם השנייה.

ישראל גם ביצעה הריסות מכוונות ומבוקרות, לרבות יצירת "אזור חיץ" מורחב וסלילת כביש חדש המפצל את רצועת עזה לשניים במה שקרוי "מסדרון נצרים". פעולות אלה משנות לצמיתות את הקרקע שעליה הן נעשות; הן כרוכות בהריסת בתים ותשתיות אזרחיות אחרות, והן מעידות על כוונה למנוע מאזרחים פלסטינים ברצועת עזה לשוב לאחר תום מעשי האיבה. כדי שעקירה בכפייה תעלה כדי פשע מלחמה היא אינה חייבת להיות עקירה לצמיתות, אבל ברור לגמרי שרבים מהפלסטינים ברצועת עזה, אם לא רובם, אכן ייעקרו לצמיתות, נוכח היקף החורבן ברצועה.

ארגון Human Rights Watch קורא לישראל לכבד את זכותם של אזרחים פלסטינים לשוב לאזורים שמהם הם נעקרו ברצועת עזה. יש לזכור כי 80 אחוזים מאוכלוסיית הרצועה הם פליטים וצאצאים של פליטים, אנשים שגורשו או ברחו בשנת 1948 מהאזור שהוא היום ישראל, במהלך מה שהפלסטינים מכנים "הנכבה". לכל אדם עומדת הזכות לשוב לארצו, זכות המעוגנת באמנוֹת רבות לזכויות אדם; זכות זו של פליטים פלסטינים אושרה בהחלטות העצרת הכללית של האו"ם החל משנת 1948. במשך עשרות שנים שללו הרשויות הישראליות זכות זו בעקביות ומנעו מפליטים פלסטינים לשוב. תקדים היסטורי זה מרחף מעל ראשם של פלסטינים ברצועת עזה: אלה מהם שארגון Human Rights Watch ראיין אמרו לא אחת שהם עוברים נכבה שנייה. ההפרות של המשפט הבינלאומי שבוצעו נגד פלסטינים שאולצו לעזוב את בתיהם לפני למעלה מ-75 שנה ממשיכות להתבצע נגדם ונגד צאצאיהם כיום, כאשר הזכות לשוב לצמיתות עדיין נשללת ממיליוני פלסטינים, לרבות אלה המתגוררים ברצועת עזה במהלך מעשי האיבה הנוכחיים.

עקירה בכפייה כפשע נגד האנושות

עקירה בכפייה עלולה לעלות כדי פשע נגד האנושות כאשר היא מבוצעת כחלק מ"התקפה נרחבת או שיטתית המכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית" – כלומר ביצוע חוזר ונשנה של פשעים כאלה כחלק ממדיניות ממשלתית. עקירה בכפייה מוגדרת בחוקת רומא כפשע נגד האנושות – גירוש או העברה בכפייה, דהיינו עקירה בכפייה של אנשים מאזור שבו הם שוהים כדין, באמצעות גירוש או פעולות כפייה אחרות, ללא עילה המותרת במשפט הבינלאומי.

בכירים בממשלת ישראל ובקבינט המלחמה הצהירו שוב ושוב על כוונתם לעקור בכפייה את האוכלוסייה, והם הכריזו על יעדה של מדיניותם זו לכל אורך העימות, החל מימיה הראשונים של המלחמה ועד למעלה משנה לאחר מכן. שרים בממשלה הכריזו כי שטחה של רצועת עזה יצומצם, כי עזה המופצצת והמיושרת יפה מתמיד, וכי קרקע תימסר למתנחלים. לדברי אבי דיכטר, שר החקלאות וביטחון המזון של ישראל, "אנחנו עכשיו מגלגלים בעצם את נכבת עזה". הצהרות ופעולות של גורמים ישראליים רשמיים מלמדות על כך שהם מיישמים תכנית להפיכת חלקים נרחבים של רצועת עזה לאזורי "חיץ" או למסדרונות, שבהם פלסטינים לא יורשו לגור. אמנם ראש הממשלה בנימין נתניהו מצהיר מפעם לפעם על כוונה הפוכה, אולם כפי שעולה מדו"ח זה, בשילוב עם הצהרות-כוונות של בכירים בממשלה, לרבות ראש הממשלה נתניהו, מעשי הרשויות והצבא הישראליים לכל אורך העימות מעידים על המדיניות הממשלתית שביסודם – להעביר בכפייה חלק ניכר מאוכלוסיית הרצועה, אם לא את רובה. במקום לספק את צרכיה של אוכלוסיית העקורים, הרשויות הישראליות הגבילו במכוון את הסיוע ההומניטרי והשתמשו בהרעבה כנשק מלחמה. הצבא הישראלי חולל הרס נרחב ברצועת עזה; חלק ניכר מהרס זה נגרם בשל התנהלות פזיזה במהלך מעשי האיבה או במסגרת של מעשי השחתה מכוונים של אדמות ומבנים לאחר השתלטות הצבא על האזור.

מהמספר העצום של אזרחים פלסטינים שגורשו מעל אדמתם ברצועת עזה, מהאופן שבו הם נעקרו ומהניסיונות למנוע כל אפשרות לחזרתם עולה כי מדובר בעקירה בכפייה נרחבת, שיטתית ומכוונת העולה כדי פשע נגד האנושות.

טיהור אתני

אמנם "טיהור אתני" אינו מונח משפטי רשמי או פשע מוכר במשפט הבינלאומי, אולם בדו"ח הסופי של ועדת המומחים של האו"ם לענייני יוגוסלביה לשעבר הוא הוגדר כמדיניות של קבוצה אתנית או דתית המכוונת לדחיקת אוכלוסייה אזרחית מקבוצה אתנית או דתית אחרת מאזורים גיאוגרפיים מסוימים, באמצעות אלימות והטלת פחד. כפי שדו"ח זה מבהיר היטב, עקירת הפלסטינים ברצועת עזה התנהלה באמצעות הפרות חמורות של זכויות האדם ושל המשפט ההומניטרי הבינלאומי, לרבות פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

מעשיהן של הרשויות הישראליות ברצועת עזה הם פעולות של קבוצה אתנית או דתית אחת לדחיקת פלסטינים, קבוצה אתנית או דתית אחרת, מאזורים בתוך רצועת עזה, באמצעים אלימים. העקירה בכפייה המאורגנת של פלסטינים ברצועת עזה דחקה חלק ניכר מהאוכלוסייה הפלסטינית מאדמות ומאזורים מסוימים ברצועה, שהיו ביתם זה עשורים ודורות. התנהלות זו ניכרת במיוחד באזורים שהוחרבו, הורחבו ופונו כדי לשמש כאזורי חיץ וכמסדרונות ביטחון. סביר להניח שבכוונת הכוחות הישראליים להבטיח שאזורים אלה ייוותרו ריקים ומטוהרים מפלסטינים לצמיתות, וכי הם יישלטו בידי כוחות ישראליים שיתפסו את מקומם. מעשים אלה, כאשר בוחנים אותם יחדיו, מעידים על כך שהרשויות הישראליות נוקטות מדיניות של טיהור אתני, לכל הפחות באזורי החיץ ובמסדרונות הביטחון ברצועת עזה.

היעדרו של מתן דין וחשבון בגין הפרות חמורות של המשפט הבינלאומי בשטחים הפלסטיניים הכבושים מזין זה שנים רבות סבבים חוזרים ונשנים של הפרות. קורבנות של הפרות חמורות בישראל ובפלסטין נתקלים זה עשרות שנים בחומה בצורה של מתן פטור מעונש לאחראים להן. במהלך העימות הנוכחי ניתקה ישראל את אספקת המזון, המים והחשמל, החיונית לחייהם של 2.2 מיליון בני אדם הנתונים זה 17 שנה תחת סגר. משפחות שלמות נמחקו ממרשם האוכלוסין, מערכות הבריאות והחינוך נהרסו, מחוזות שלמים הוחרבו עד היסוד – וכל אותה עת קורבנות ההפרות הללו מכונים "חיות אדם". אוכלוסייה שלמה נענשת בעונש קולקטיבי כשישראל מונעת ממנה לקבל סיוע הנחוץ לה נואשות. דיני המלחמה ברורים: מעשי זוועה שמבצע צד אחד אינם מצדיקים מעשי זוועה שמבצע הצד השני. שום צד לשום סכסוך אינו מעל לכללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי. חיי ישראלים וחיי פלסטינים ראויים לאותו כבוד וזכאים לאותה הגנה, ופגיעה בכל אחד מהצדדים צריכה לעורר זעם שווה. נוכח אופיין החמור של ההפרות שבוצעו ותועדו בדו"ח זה, ונוכח האקלים הרווח של מתן פטור מעונש בגין פשעים אלה, ארגון Human Rights Watch דחק במשך שנים במשרד התובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי לנהל חקירה רשמית בהתאם לחוקת בית הדין, והוא מברך על החלטת התובע לבקש צווי מעצר בהקשר של המצב במדינת פלסטין.

מניעת חזרתם של תושבים עלולה גם לעלות כדי פשע נגד האנושות – "מעשים לא אנושיים אחרים", בהתאם לסטנדרט שנקבע בערכאה קדם-משפטית של בית הדין הפלילי הבינלאומי במקרה של המצב בבנגלדש/מיאנמר, כאשר מניעה זו גורמת לסבל רב, או לפגיעה חמורה בבריאות הנפשית או הגופנית, והיא נעשית כחלק ממתקפה נרחבת או שיטתית על אוכלוסייה אזרחית, במסגרת מדיניות ממשלתית לביצוע פשע זה.

ארגון Human Rights Watch קורא לתובע לחקור את העקירה בכפייה ואת שלילת זכות השיבה בידי הרשויות הישראליות בחשד לפשע נגד האנושות.

ארגון Human Rights Watch קורא לכל הממשלות לתמוך בפומבי בבית הדין הפלילי הבינלאומי, להגן על עצמאותו ולגנות בפומבי מאמצים לחבל בעבודתו ולהטיל אימה על נושאי משרות בבית הדין ועל מי שמשתפים פעולה עם מוסד זה. מעל לכול, ארגון Human Rights Watch קורא לישראל להפסיק בדחיפות ולאלתר את העקירה ההמונית בכפייה של פלסטינים ברצועת עזה.

המלצות

לרשויות הישראליות

• להפסיק לאלתר עקירה בכפייה וענישה קולקטיבית של אזרחים פלסטינים ברצועת עזה.
• כל עוד נמשכות פעולות האיבה, ובמקומות שבהם הפינוי בלתי נמנע, ליישם שיטת פינוי המספקת לאוכלוסייה האזרחית מידע מדויק ועדכני, לרבות הנחיות כיצד להגיע בבטחה לאזורי הפינוי. על שיטת פינוי זו להבטיח את שלומם של העקורים, לוודא כי יש להם מחסה הולם ולעמוד בדרישות הומניטריות אחרות.
• בעת הוצאת צווי פינוי, להביא בחשבון את צורכיהם של אנשים עם מוגבלויות ושל חולים ופצועים, שרבים מהם אינם יכולים לעזוב ללא סיוע. לוודא שבאזורי הפינוי ניתן לענות על צורכיהם של אנשים עם מוגבלויות ושל חולים ופצועים.
• להצהיר בפומבי שכל עקירה של תושבים ברצועת עזה היא זמנית וכי התושבים יוכלו לשוב לבתיהם ולאזורים שמהם פונו מיד עם תום פעולות האיבה או כאשר הסיבה לעקירה תחדל מלהתקיים, לפי המועד המוקדם מביניהם.
• לציית לכל הצווים הזמניים שהוציא בית הדין הבינלאומי לצדק במסגרת תביעתה של דרום אפריקה, לפיה ישראל מפֵרה את האמנה למניעת רצח עם משנת 1948.
• לשים קץ להתקפות המכוונות או חסרות ההבחנה ולהתקפות בלתי חוקיות אחרות על אובייקטים אזרחיים באזורי המוצא של העקורים – לרבות התקפות על מתקנים חיוניים להישרדות, ובהם תשתיות מים ותברואה, בתי מגורים ואדמות חקלאיות – ההופכות אזורים אלה לבלתי ראויים למגורים.
• לשים קץ להריסות המוניות ברצועת עזה – לרבות ב"אזור החיץ" ולאורך מסדרון נצרים ומסדרון פילדלפי – העלולות להפר את האיסורים החלים על פי דיני המלחמה על תקיפת אובייקטים אזרחיים ועל עקירה בכפייה של אזרחים.
• להפסיק לחסום הכנסה של סיוע לרצועת עזה – בייחוד מזון, לרבות פריטים הדרושים לילדים הזקוקים לתזונה מיוחדת, מים, תרופות, אביזרי סיוע ודלק – באמצעות פתיחה מלאה של מעברי הגבול, פתיחה לאלתר של מעברים נוספים והימנעות מהטלת הגבלות בלתי מוצדקות המונעות הכנסה של מוצרים הומניטריים לרצועה.
• להסיר את הסגר המוטל על רצועת עזה ולאפשר תנועה חופשית של אזרחים וסחורות אל הרצועה וממנה, בכפוף לסריקות פרטניות ולבדיקות פיזיות לצורכי ביטחון, רק כפי הנדרש ועל פי קריטריונים שקופים; לפרסם רשימות של פריטים אסורים העולות בקנה אחד עם הסטנדרטים הבינלאומיים בנוגע לפריטים "דו-שימושיים", ולספק נימוקים בכתב לכל דחייה ואפשרות לערעור.
• להסיר את התווית "דו-שימושי" מעל אספקה לצרכים רפואיים, אביזרי סיוע וטכנולוגיה נגישה כגון משקפי ראייה, כיסאות גלגלים, הליכונים, מקלות הליכה, מכשירי שמיעה ואביזרי סיוע אחרים הדרושים לאנשים עם מוגבלויות ולאנשים עם מחלות כרוניות. ההגבלה המוטלת על פריטים אלה גורמת באופן בלתי נמנע לפגיעה באזרחים – פגיעה שאינה מידתית ביחס לכל יתרון צבאי צפוי.
• לחדש את הגישה לשירותי חשמל, מים ותקשורת.
• לפתוח מחדש את הצד הישראלי של מעבר רפיח בגבול מצרים כדי להבטיח שאזרחים פלסטינים ברצועת עזה שיבחרו לממש את זכותם לצאת ולבקש טיפול רפואי או הגנה בינלאומית מחוץ לגבולות הרצועה יוכלו לעשות זאת, תוך הבטחת זכותם לשוב אליה.
• עם תום פעולות האיבה, לאפשר לסוכנויות בינלאומיות, לשותפים מקומיים ולארגונים לא ממשלתיים גישה לביצוע הערכות ותכניות לצורכי שיקום, לרבות פינוי של נפלי תחמושת, ולתמוך בהם כדי שיוכלו להתחיל בשיקום בהקדם האפשרי.
• לעמוד בקשר ולשתף פעולה עם סוכנויות בינלאומיות, עם שותפים מקומיים ועם ארגונים לא ממשלתיים לצורך בניית מקומות מחסה ואספקת שירותים שיאפשרו לאזרחים עקורים לשוב לאתרים ברצועת עזה שבהם היו בתיהם לפני פרוץ מעשי האיבה, אם הם רוצים לעשות זאת.
• לכבד את זכותם של כל הפלסטינים ברצועת עזה ומחוצה לה לשוב לבתיהם או לאזורי המוצא שלהם – ברצועת עזה, בחלקים אחרים של השטח הפלסטיני הכבוש או בישראל.
• לשתף פעולה עם בית הדין הפלילי הבינלאומי, לרבות היענות לבקשות לקבלת סיוע וגישה.
• להקים מנגנון הוגן, נגיש ועצמאי למתן פיצויים בגין הפרות חמורות של זכויות האדם של פלסטינים ברצועת עזה, לרבות פיצוי כספי, השבה, עשיית צדק וערובה לאי-הישנות, תוך הבטחה שזכויותיהם של הקורבנות יעמדו במרכז התהליך. על מנגנון זה לכלול פיצויים על כל עקירה בכפייה או הרס בלתי חוקי של רכוש.
• לשתף פעולה עם כל מרשם נזקים בינלאומי למטרות של מתן פיצויים, כפי שנדרש בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם מ-13 בספטמבר 2024.

למצרים

• להשאיר את צידו של מעבר רפיח שבשליטת מצרים פתוח לאזרחים פלסטינים המבקשים לממש את זכותם לצאת מרצועת עזה, בהתאם לחובת אי-ההחזרה החלה במשפט הבינלאומי המִנהגי – החובה לא לגרש או להחזיר אנשים למקום שבו הם יהיו נתונים בסכנת רדיפה, עינויים או פגיעה חמורה אחרת.
• להבטיח שפלסטינים הנמלטים מרצועת עזה יקבלו תמיכה ושירותים בסיסיים, לרבות גישה לשירותי בריאות, חינוך והגנה, ולהקל על פלסטינים מרצועת עזה, שבידיהם אפשרויות חוקיות, לצאת למדינות אחרות.

לכל המדינות

• לגנות בפומבי את העקירה בכפייה של האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה בידי ישראל ולהוקיעה כפשע מלחמה וכפשע נגד האנושות, וכך גם באשר להפרות אחרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, של משפט זכויות האדם הבינלאומי ושל המשפט הפלילי הבינלאומי בידי הרשויות הישראליות, ולקרוא להן לחדול לאלתר מביצוע פשעים אלה ולשתף פעולה עם גופי שיפוט ומנגנוני חקירה בינלאומיים.
• להגביר את הלחץ הציבורי והפרטי על ממשלת ישראל כדי שתשים קץ להפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי במהלך פעולות האיבה, תקיים באופן מלא את חובותיה, את הצווים המחייבים ואת חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק, ותבטיח הכנסה של סיוע מספיק והולם ואספקה של שירותים בסיסיים לרצועת עזה, ואת חלוקתם הבטוחה בכל רחבי הרצועה. לשקול, בהקשר זה, הערכה מחדש והשעיה אפשרית של הסכמים דו-צדדיים עם ישראל, כגון הסכם אזור הסחר החופשי בין ישראל למדינות האיחוד האירופי, כפי שהציעו ממשלות ספרד ואירלנד, והסכם הסחר החופשי בין ארצות הברית לישראל.
• להשעות את הסיוע הצבאי ואת מכירות הנשק לישראל כל עוד כוחותיה מפֵרים את המשפט ההומניטרי הבינלאומי בלי לשאת בעונש על כך.
• לאכוף חקיקה מקומית המגבילה העברת נשק וסיוע צבאי בגין הפרות של זכויות האדם הבינלאומיות והמשפט ההומניטרי.
• לתמוך בפומבי בבית הדין הפלילי הבינלאומי, להגן על עצמאותו ולגנות בפומבי מאמצים לחבל בעבודתו ולהלך אימים על בית הדין, על נושאי משרות בו ועל מי שמשתפים פעולה עימו.
• לקרוא לממשלת ישראל לאפשר גישה לפקחים בינלאומיים, עצמאיים, לרבות אלה הקשורים להליכים מיוחדים של האו"ם.
• להטיל סנקציות ממוקדות, לרבות איסורי מסע והקפאת נכסים, על גורמים רשמיים ישראליים שקיים מידע מהימן המצביע על מעורבותם בהפרות חמורות מתמשכות, במטרה לשים קץ להפרות הללו.
• לטפל בפטור המתמשך מעונש שניתן לרשויות הישראליות ולארגונים פלסטיניים חמושים בגין פשעים חמורים, על פי החוק הבינלאומי, ולתמוך במתן פיצויים לכל הקורבנות של הפרות חמורות של זכויות האדם.
• לתמוך ביצירת מרשם של נזקים שנגרמו לאנשים בשטח הפלסטיני הכבוש עקב פעולות בלתי חוקיות של ישראל, לצורך חישוב פיצויים.

למדינות התורמות, לחברות מסחריות, לאו"ם ולסוכנויות הומניטריות אחרות, וכן למשקיעים

• לא לספק מימון או שירותים כאשר קיים סיכון ממשי שהם יתרמו לביצוען של הפרות חמורות של זכויות האדם.
• לוודא שכל ההערכות, התכניות וההכנות בנוגע למאמצי השיקום ברצועת עזה נעשות בשיתוף פעולה עם הקהילות הפלסטיניות בה ומתבססות על מימוש זכויות האדם של האוכלוסייה, ולא להסתמך על המצב הקודם כנקודת מוצא, זאת לנוכח חומרת הנזקים שנגרמו עקב הַסגר הבלתי חוקי שישראל הטילה על הרצועה במשך 17 שנים.

לתובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי

• לחקור את העקירה בכפייה ואת שלילת זכות השיבה בידי רשויות ישראליות בחשד לפשע נגד האנושות.

מתודולוגיה

דו"ח זה מבוסס על ראיונות עם 39 פלסטינים עקורים פנימיים ברצועת עזה – 22 גברים ו-17 נשים. כל 39 הראיונות נערכו בין נובמבר 2023 ליוני 2024.

הראיונות נערכו בשיחות טלפון, בפרטיות, עם המרואיין לבדו או בנוכחות של בני משפחה קרובים, תוך הבטחת חיסיון. לכל המרואיינים נאמר מה מטרת הראיון ובאילו דרכים עתיד ארגון Watch Rights Human להשתמש במידע, ולכולם הובהר שהם משתתפים בראיון מרצונם החופשי והם לא יקבלו כל תשלום, שירות או תמורה אישית אחרת עבור הראיונות. הראיונות נערכו בערבית, בסיוע מתורגמן, ובאנגלית, במקרה שהמרואיין דיבר אנגלית.

כדי להגן על פרטיותם שונו שמותיהם של כל המרואיינים, למעט שניים מהם, המופיעים בסרטונים של ארגון Human Rights Watch.

ארגון Human Rights Watch אסף וניתח 184 צווי פינוי שפרסמה ממשלת ישראל בין 8 באוקטובר 2023 ל-31 באוגוסט 2024 בחשבונות רשמיים ברשתות חברתיות, בכרוזים שהוטלו מהאוויר או בהודעות SMS לתושבי רצועת עזה.[1] אין נתונים רשמיים המאשרים כמה צווי פינוי הוצאו בפרק הזמן שדו"ח זה עוסק בו.

הפלטפורמות הרשמיות ברשתות החברתיות שאחריהן עקבנו כוללות את החשבונות של סא"ל אביחי אדרעי, דובר צה"ל לתקשורת בערבית, ברשת X ובפייסבוק, ואת חשבון הפייסבוק של מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), הגוף הצבאי האחראי לתיאום אספקה של סיוע הומניטרי לרצועת עזה. חשבונות אלה הם הערוצים העיקריים שבהם פורסמו צווי פינוי ברשתות החברתיות. היות שבחשבון של סא"ל אדרעי ברשת X התפרסם המספר הגדול ביותר של צווי פינוי, בדרך כלל בשעה מוקדמת יותר ביום, לפני פרסומם בחשבונות אחרים, החוקרים ראו בו את ערוץ התקשורת הראשי לתיעוד צווי פינוי שהוציאה ישראל; החוקרים תיעדו מתי צווי הפינוי פורסמו, כמה זמן התראה הם הִקצו לאנשים – אם בכלל הִקצו להם זמן – ולאן אנשים במקומות שונים התבקשו לעבור.

בנוסף על כך סרק ארגון Human Rights Watch פלטפורמות של רשתות חברתיות ואתרי אינטרנט של סוכנויות ידיעות בחיפוש אחר תצלומים של כרוזים. לא הצלחנו לאמת את כל התאריכים, הזמנים והמיקומים המדויקים שבהם הוטלו כרוזים מהאוויר, אבל השתדלנו למצוא לפחות שני מקורות שונים לאותו כרוז כדי להשוות את התאריכים שבהם הם פורסמו באינטרנט ואת המקומות שבהם, על פי דיווחים, הם הוטלו מהאוויר. כדי להעריך את האותנטיות של תצלומי הכרוזים בדק ארגון Human Rights Watch את ההתאמה בין הגופנים והסמלים המופיעים בהם לבין אלה המשמשים את הצבא הישראלי, וכדי לוודא שהם לא פורסמו באינטרנט בתאריך קודם לזה שבו הם הופצו, ככל הנראה, הוא בדק אותם במנועי "חיפוש הפוך" של תמונות.

ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאסוף רשימה ממצה של צווי הפינוי שהוציאה ישראל בשל המספר הגבוה של שיחות טלפון, הודעות SMS, הודעות ברדיו וכרוזים שהוטלו מהאוויר, וכן בשל חוסר הגישה שלנו לרצועת עזה.

ארגון Human Rights Watch ניתח עשרות תמונות לוויין ברזולוציה גבוהה וגבוהה-מאוד מאז 7 באוקטובר 2023 כדי לתעד ולאמת את המיקומים, את הזמנים ואת ההשפעות של רבות מההתקפות הנכללות בדו"ח זה. הדבר אִפשר לנו לנטר את הנזק שנגרם לאזורי מגורים ולתשתיות אזרחיות ברחבי מחוזות שונים ברצועת עזה ולעקוב אחר עקירת האוכלוסייה האזרחית לאזורים בטוחים יותר, לזמן מה.

בנוסף על כך השתמש ארגון Human Rights Watch במערכי נתונים גיאו-מרחביים נגזרים שהופקו בידי סוכנויות או"ם וארגוני מיפוי כדי להעריך את קנה המידה וההיקף של ההרס במהלך הזמן.

ארגון Human Rights Watch ניתח ואימת 19 תצלומים ו-19 סרטונים של תקיפות ברחבי רצועת עזה, שפורסמו באינטרנט. חוקרים השוו חומרים ויזואליים לתמונות לוויין כדי לזהות את המקום המדויק שבו צולמו כל סרטון וכל תצלום, והשוו זה לזה צללים וסימנים אחרים המזהים זמן כדי לקבוע את שעת הצילום של הסרטונים. בבדיקת הסרטונים, תמונה אחר תמונה, הבחין ארגון Human Rights Watch בתשעה אנשים שנהרגו, ובהם לפחות ילד אחד ואישה מבוגרת אחת, וכן באנשים שנפצעו או נפגעו בדרכים אחרות – בנוסף לבניינים, לכלי רכב ולכבישים שניזוקו. במקרים אחדים בדק ארגון Human Rights Watch ואימת דיווחים ותחקירים בתקשורת שכללו תצלומים וסרטונים שנמצאו באינטרנט, כדי לתעד ממצאים הנכללים בדו"ח זה.

רקע

אסורה העברה בכפייה של מוגנים, יחידים או רבים, וכן אסור גירושם של מוגנים מתוך שטח כבוש אל שטחה של המעצמה הכובשת או אל שטחה של כל מדינה אחרת, כבוש או שאינו כבוש, יהיה המניע להם אשר יהיה.[2]

– אמנת ג'נבה הרביעית, סעיף 49

הכיבוש הישראלי

ישראל כובשת את הגדה המערבית, כולל ירושלים המזרחית, ואת רצועת עזה – המכונות "השטח הפלסטיני הכבוש" – מאז 1967. בניגוד לטענותיה של ממשלת ישראל, נסיגת כוחותיה הקרקעיים מרצועת עזה בשנת 2005 לא שמה קץ לכיבוש שלה.[3] למעשה, למעט בגבול של רצועת עזה עם מצרים,[4] ישראל מחזיקה בידיה ברציפות את השליטה בפועל ברצועה, לרבות השליטה במים הטריטוריאליים ובשטח האווירי שלה, בתנועת האנשים והסחורות אליה וממנה ובתשתיות שהרצועה נסמכת עליהן. בפועל, ישראל הפכה את רצועת עזה לכלא פתוח.[5]

הַסגר שהטילה ישראל על רצועת עזה במשך 17 שנה הרס את כלכלת הרצועה, החמיר מתחים חברתיים ופוליטיים, בודד את תושביה וריסק את החברה הפלסטינית. עוד לפני מעשי האיבה האחרונים יצרו ההשפעות המצטברות של הסגר ושל הגבלות אחרות דפוס של שליטה ופגיעה מצד ישראל, המגיעות לכדי הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה.[6]

האיסור על עקירה בכפייה על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, וחריג הפינוי

סעיף 49 של אמנת ג'נבה הרביעית, המסדיר את עקירתם של אנשים מוגנים בשטחים כבושים במהלך מעשי איבה, מגביל העברה של אנשים בכפייה בידי מעצמה כובשת במהלך סכסוכים.[7] הוא אוסר על העברה בכפייה של אזרחים בתוך שטח ועל גירוש אזרחים אל מחוץ לשטח כבוש. שתי הקטגוריות של עקירה נכללות באיסור על עקירה בכפייה.[8] סעיף 49 קובע:

אסורה העברה בכפייה של מוגנים, יחידים או רבים, וכן אסור גירושם של מוגנים מתוך שטח כבוש אל שטחה של המעצמה הכובשת או אל שטחה של כל מדינה אחרת, כבוש או שאינו כבוש, יהיה המניע להם אשר יהיה.[9]

עקירה בכפייה מתרחשת כאשר מאלצים אנשים לעבור ללא הסכמתם האמיתית, באמצעות כוח או כפייה, מהאזור שבו הם שוהים כחוק.[10] העברה בכפייה בתוך שטח אינה מחייבת בהכרח שימוש בכוח פיזי; היא עשויה להתבצע גם באמצעות איומים, כפייה או צורות לחץ אחרות המותירות את הקורבנות ללא ברירה של ממש אלא לעזוב.[11]

בבואו להעריך את הדרך שבה אולצו אזרחים לעבור בתוך רצועת עזה מאז 7 באוקטובר 2023 ידון דו"ח זה בהעברה בכפייה ובעקירה בכפייה לסירוגין.

מעצמה כובשת רשאית לפַנות אזרחים באופן זמני למען ביטחונם או בשל שיקולים צבאיים הכרחיים, אולם במקרה זה מציין סעיף 49 כי המעצמה הכובשת:

• תדאג, במלוא מידת האפשרות המעשית, להספקת שיכון נאות שיקלוט את המוגנים, לביצוע ההעברה בתנאים מניחים את הדעת מבחינת ההיגיינה, הבריאות, הביטחון והתזונה, ולבלי לקרוע בני משפחה אחת זה מזה;
• תדאג שהאנשים שפונו כך יוחזרו לבתיהם מיד לתום פעולות האיבה באותו שטח; וכן
• פינוי כזה אסור לו שיגרור עקירתם של מוגנים מעבר לגבולות השטח הכבוש, אלא אם כן אי אפשר, מסיבות של ממש, למנוע את עקירתם.[12]

ההיקף והיישום של חריגים אלה נתונים למידת מה של פרשנות, בייחוד מפני שסעיף 49 קובע כי על מעצמה כובשת לדאוג "במלוא מידת האפשרות המעשית" להגנות המפורטות בו. ואולם, עקרונות מסוימים נקבעו בבירור על ידי בתי משפט, בתי דין ופרשנויות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי,[13] ולפיהם יש לבצע את העקירה בדרך העולה בקנה אחד עם חזרת האוכלוסייה לאחר שהאיום יחלוף ועם הגנה על זכויות האדם של אזרחים. זאת ועוד, אם עקירה מתנהלת "באווירה של טרור", היא שוללת כל טענה לפיה הפינוי היה הכרחי משיקולים צבאיים.[14]

אמנות ג'נבה קובעות במפורש כי יש להעניק לאזרחים מפונים יחס הומני וכי על המעצמה הכובשת להבטיח את שלומם ולוודא שיסופקו להם מחסה, מזון, מים וטיפול רפואי נאותים. פרשנות הוועד הבינלאומי של הצלב האדום מוסיפה כי:

מטרת הניסוח הזה היא לכסות את האפשרות של פינוי מאולתר שאופיו זמני כאשר אין מנוס מפעולה דחופה כדי להגן על האוכלוסייה באפקטיביות מפני סכנה מיידית ובלתי צפויה. אם יש צורך להאריך את הפינוי בשל פעולות צבאיות ואי אפשר להחזיר את המפונים לבתיהם בתוך זמן קצר, יחסית, חובתה של המעצמה הכובשת לספק להם מגורים הולמים ולארגן סידורי הזנה ותברואה ראויים.[15]

שיקול צבאי הכרחי

ישראל מחויבת על פי דיני המלחמה לפעול באופן המצמצם ככל האפשר את הנזק לאזרחים. ב-7 באוקטובר 2023 כינה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו את עזה "עיר של רשע", שישראל תחריב עד היסוד, והכריז:

את כל המקומות שהחמאס נערך בהם, של עיר הרשע הזאת, כל המקומות שהחמאס מסתתר בהם, פועל בתוכם – נהפוך אותם לעיי חורבות. אני אומר לתושבי עזה: צאו משם עכשיו, כי אנחנו נפעל בכל מקום ובכל העוצמה.[16]

ב-12 בינואר 2024, בדיון הראשון של בית הדין הבינלאומי לצדק בדבר הוצאת צווים זמניים, אמר משפטן שיִיצג את ישראל כי "ישראל נמצאת במלחמת מגן נגד חמאס, לא נגד העם הפלסטיני".[17] משפטנית נוספת שיִיצגה את ישראל טענה שאין מנוס מגרימת נזק לאזרחים ברצועת עזה, והאשם הוא בחמאס: "לחימה עירונית תמיד גורמת למוות טרגי, לפגיעה ולנזק, אבל ברצועת עזה תוצאות לא רצויות אלה מועצמות כי הן התוצאות הרצויות לחמאס".[18]

אחת היא מה מטרותיה המוצהרות, ישראל מחויבת לכללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי בכל הנוגע לניהול מעשי איבה. כללים אלה קובעים את חובותיו של כל צד בסכסוך ומביאים בחשבון את התנהלות היריב, בין היתר במהלך לחימה במרכזי אוכלוסייה. עקירה בכפייה אינה תוצאה בלתי נמנעת של ניהול חוקי של מעשי איבה אלא הפרה ברורה של התחייבויותיה של ישראל.

על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, בנסיבות שבהן מתכוונת ישראל לעקור אזרחים, היא רשאית לעשות זאת רק במקרים שבהם היא יכולה להוכיח שהדבר נחוץ לביטחונם של האזרחים הנוגעים בדבר, או בשל "צורך צבאי הכרחי". הגדרת המושג צרה, וזאת כדי למנוע הפרת זכויות ולהבטיח שלכל פעולה מסוג זה תהיה הצדקה הנסמכת על צרכים צבאיים דחופים ואין בה משום הפרה של עקרונות אחרים של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, שמטרתם הגנה על אזרחים.

"בתי משפט קבעו רף גבוה לקבלת שיקולים צבאיים הכרחיים כהצדקה, והם עושים זאת רק כאשר פינוי אזרחים נתפס כחיוני להצלחה של פעולות צבאיות רחבות יותר"[19] – למשל במצבים שבהם יש לפנות אזורים אזרחיים כדי למנוע פגיעוֹת במהלך פעולות לחימה עצימות, או במצבים שבהם יש לפנות אזור עבור פעולה צבאית מכרעת, משום שנוכחותם של אזרחים עלולה לסכל במידה ניכרת השגה של יעדים צבאיים. כדי ששיקול יהיה שיקול צבאי הכרחי, עליו "לגבור על כל שיקול אחר".[20]

ארגון Human Rights Watch פנה לצבא הישראלי בבקשת מידע בשאלה אם היה שיקול צבאי הכרחי לפינוי מיידי של רוב אוכלוסיית רצועת עזה, או שיקול הקשור לביטחון האוכלוסייה. לא קיבלנו כל תשובה עניינית. ב-10 באוקטובר 2023 אמר דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי בהצהרה פומבית כי "באיזון בין דיוק להיקף הנזק, כרגע אנחנו מתרכזים במה שגורם למקסימום נזק", וכי התקיפות הישראליות עד אותו הרגע כבר השתמשו "באלפי טונות של חימושים".[21]

כך או כך, בכל אירוע של התקפה ופינוי, על מפקדים ישראלים לשקול את כל החלופות לעקירה ולצמצם את ההשפעה על אזרחים כאשר ההערכה היא שהעקירה היא בלתי נמנעת.[22] חשוב לציין כי לישראל יש שליטה מלאה על העיתוי של ההפצצות ושל העקירה הנלווית אליהן. כך, לדוגמה, בעניין צווי הפינוי ההמוניים הראשונים שפורסמו ב-13 באוקטובר 2023, הטענה בדבר צורך צבאי הכרחי מחייבת את ישראל לא רק להראות שהפינוי ההמוני של רוב הפלסטינים בצפון רצועת עזה היה בלתי נמנע, אלא גם שהוא נדרש לאלתר, וכי מקבלי ההחלטות בישראל היו בטוחים שכדי להשיג את מטרותיהם הצבאיות, אין כל אפשרות לבניית תכנית פינוי מחושבת ומסודרת יותר. חשוב לציין שאין צורך בפינוי המוני של כל האוכלוסייה בצפון רצועת עזה כדי שהדבר ייחשב לעקירה בכפייה; גם העברה בכפייה של אדם אחד עשויה להיות פשע מלחמה, על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי.

גם אם היה שיקול צבאי הכרחי, הפינויים ב-13 באוקטובר 2023 והפינויים שבאו אחריהם עולים בכל זאת כדי עקירה בכפייה בשל הנזק העצום שנגרם לאוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה ובשל היעדר מאמצים של ממש מצד ישראל לנקוט אמצעי הגנה שיבטיחו לספק צרכים הומניטריים. נהפוך הוא, המדיניות של הרעבת האוכלוסייה[23] תוך פינויה מצביעה על כישלונה של ישראל בהגנה על אזרחים, ויש בה משום הוכחה נוספת לכך שצווי הפינוי עולים כדי עקירה בכפייה.[24]

הצבא הישראלי הורה לפלסטינים שוב ושוב לעבור לאזורים שבהם לא היו תשתיות אזרחיות המספיקות לאוכלוסייה גדולה, כמו "האזור הבטוח" באל-מוואסי, אזורים ליד חוף הים שקודם היו דלי אוכלוסייה או מקומות שבהם סבבים קודמים של הפצצות ולחימה פגעו קשות בתשתיות אזרחיות, הרסו אותן והותירו את העקורים בלי כל גישה מספקת למים, למזון, לטיפול רפואי ולמחסה. זאת ועוד, ישראל אינה יכולה לטעון בסבירות שהיא עומדת בחריגים המותרים – צורך צבאי וביטחון האזרחים – אם היא עוקרת אזרחים בכפייה בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם חזרת האוכלוסייה לאחר שהאיום יחלוף. כפי שנראה בדו"ח זה, בשל ההרס הנרחב ברחבי רצועת עזה, השיבה כמעט בלתי אפשרית, לפחות בעתיד הנראה לעין.

כל עקירה נרחבת או שיטתית שאינה מוצדקת משיקולים צבאיים הכרחיים או למען ביטחונם של אזרחים היא עקירה בכפייה, ואם יימצא שהיא נרחבת או שיטתית ונעשית כמדיניות ממשלתית, היא פשע נגד האנושות.

הערכה של עקירת האוכלוסייה האזרחית בידי ישראל

ההכנות לקראת צו הפינוי של 13 באוקטובר

ישראל פתחה במערכה צבאית מסיבית ברצועת עזה שעות לאחר שארגונים חמושים, בעיקר הזרוע הצבאית של חמאס, ביצעו תקיפות על אזרחים ישראלים בדרום ישראל ב-7 באוקטובר 2023 – תקיפות שכללו ביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.[25] ישראל תקפה מקומות ברחבי רצועת עזה, מבית לאהייא בצפון ועד רפיח בדרום. ב-7 באוקטובר הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו שהמדינה "במלחמה",[26] ולמחרת הכריזה הממשלה רשמית על "מצב מלחמה".

יואב גלנט, שר הביטחון דאז של ישראל, הורה על הטלת מצור מלא על רצועת עזה ב-9 באוקטובר והודיע כי "אין חשמל, אין מזון, אין מים, אין דלק – הכול סגור. אנחנו נלחמים בחיות אדם, ואנחנו נוהגים בהתאם".[27] לאחר מכן, באותו יום, פורסמה הצהרה של שר האנרגיה דאז, ישראל כ"ץ, שאישר את דבר הטלת המצור המוחלט על רצועת עזה והניתוק של אספקת המוצרים הבסיסיים הדרושים לתפקודם של שירותים ציבוריים החיוניים למימושן של זכויות אדם: "הוריתי לנתק מיידית את אספקת המים מישראל לעזה. חשמל ודלקים נותקו שלשום. מה שהיה לא יהיה".[28]

ב-10 באוקטובר אמר גלנט על תכניות המלחמה של ישראל:

זה דאע"ש של עזה. נגד זה אנחנו נלחמים. עזה לא תחזור להיות מה שהייתה. נהרוס הכול [גם] אם לא יִיקח יום אחד, יִיקח... שבועות, או אפילו חודשים, נגיע לכל המקומות.[29]

אנשים שהתראיינו לארגון Human Rights Watch תיארו כיצד צפו באימה בהתקפות על בנייני המגורים שלהם ועל האזורים סביבם. הם סיפרו שנסו בבהלה, בתוך זירות של טבח וחורבן, כשהם עצמם סובלים מפציעות, או עדים להן, ורואים את יקיריהם נהרגים. רובם אמרו שראו תקיפות אוויריות והפצצות מאחוריהם ולפניהם בעת שברחו, במהלך מעשי האיבה. באותו זמן הצהיר דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי על הכוונה "להחזיר את הביטחון לאזרחי ישראל" וציין כי "חמאס מסתתר בקרב אזרחים ברצועת עזה, בתוך בתים ובתי ספר, בתי חולים ומסגדים ברצועת עזה... ישראל תתקוף את מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי בכל מקום שיהיו ברצועת עזה. נעשה כל מה שצריך...".[30]

אנאס, גבר בן 48 עם מוגבלות פיזית משכונת א-זייתון, מדרום לאזור א-רימאל ומצפון לוואדי עזה, תיאר כיצד בניין שלהערכתו עמד במרחק של מטר אחד מביתו, וכמה מטרים משוק קרוב, נפגע בבוקר 9 באוקטובר.[31] אנאס אמר שלא קיבל כל התראה לפני תקיפה זו, שבוצעה לפני צו הפינוי הכללי שהוצא ב-13 באוקטובר 2023.[32] הוא סיפר שהיה עליו לחלץ את עצמו וכמה משבעת ילדיו מתוך הריסות ביתו:

השעה הייתה בסביבות 10:30 בבוקר. אשתי קמה והכינה ארוחת בוקר. ניהלנו את שגרת היומיום שלנו – ופתאום שמענו רעש אדיר. היה כל כך הרבה אבק. לא ידעתי מה קורה. לא יכולתי לראות הרבה בגלל האבק... הייתי צריך לפנות את עצמי מההריסות. התחלתי למשוך את ילדיי מתוך ההריסות.[33]

שניים מילדיו של אנאס הלכו לשוק באותו בוקר לקנות ממתקים:

הלכתי לחפש את הילדים שלי, שהלכו לאיבוד, חיפשתי בכל מקום, שאלתי את השכנים שלי. היה כאוס. אנשים אמרו לי דברים שונים. היו שאמרו שהם מתחת להריסות. לקח לי משעה 10:30 עד 1:00 בבוקר למחרת לגלות איפה הם. לבסוף גיליתי שאנשים לקחו את הבת שלי לבית החולים א-שיפאא. היו לה רסיסים בעיניים, והיא נפצעה ברגל.[34]

לאחר שמצא את שני ילדיו חיפש אנאס מחסה בבית של קרוב משפחה, במרחק של כארבעה רחובות מביתו. כעבור ארבעה ימים, לדבריו, תקיפה ישראלית שיטחה ככל הנראה בניין במרחק 200 מטרים מאותו מקום, והדבר הכריח אותם לברוח למקום אחר.[35]

עוד לפני שישראל פרסמה את צו הפינוי ההמוני הראשון, ב-13 באוקטובר 2023, כבר הודיעו בכירי שלטון שבכוונתם להטיל מצור מוחלט שיגרום לכך שאזרחים לא יוכלו למלא את צורכיהם ההומניטריים. בהצהרתו על כך שישראל תמשיך "להדק את המצור עד להסרת האיום החמאסי על ישראל והעולם" אמר שר האנרגיה דאז כ"ץ ב-11 באוקטובר:

במשך שנים סיפקנו לעזה חשמל, מים ודלקים. במקום להגיד תודה, שלחו אלפי חיות אדם לשחוט, לרצוח, לאנוס ולחטוף תינוקות, נשים וקשישים – לכן החלטנו להפסיק את הזרמת המים, החשמל והדלק וכעת תחנת הכח המקומית שלהם קרסה ואין חשמל בעזה.[36]

הדַווחת המיוחדת של האו"ם לענייני עקורים פנימיים, פאולה גביריה בטנקור, העריכה כי 423,000 בני אדם נעקרו בכפייה מבתיהם כבר לפני 13 באוקטובר 2023.[37]

צו הפינוי של 13 באוקטובר ושיטת הפינוי של ישראל

צו הפינוי של 13 באוקטובר

Click to expand Image

ב-13 באוקטובר 2023 הורה הצבא הישראלי לכל תושבי צפון רצועת עזה – יותר ממיליון אנשים – להתפנות לדרום.[38] הצו, שנוּסח במונחים רחבים ומחייבים, הורה לאוכלוסייה לעזוב את אזור צפון רצועת עזה כולו, ושימש כצו פינוי ולא כהתראה ספציפית על התקפה העומדת להתרחש בקרוב. הצבא הפיץ את הצו באמצעות הטלת כרוזים, פרסום בערוצים של מדיה חברתית, שידורי טלוויזיה, הודעות טקסט טלפוניות ושיחות טלפון.[39] ב-12 באוקטובר, זמן קצר לפני חצות, מסר הצבא הישראלי לראשי צוותים במשרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים ולמחלקת הבטיחות והביטחון ברצועת עזה כי על הפינוי להתבצע בתוך 24 שעות.[40] ארגון Human Rights Watch לא הצליח למצוא אזכור של פרק זמן זה בצווי פינוי אחרים שנמסרו ב-13 באוקטובר 2023; סא"ל פיטר לרנר, לשעבר דובר צה"ל לתקשורת הזרה, אמר לרשת CNN כי כל מועד שנקבע "עשוי להתגמש".[41] ישראל הצדיקה את צו הפינוי ההמוני בטענה שהוא הוצא למען ביטחון האוכלוסייה האזרחית והצהירה שהשיקול הצבאי לעקירת האוכלוסייה מתמקד בנוכחות של לוחמי חמאס ותשתיות צבאיות, כולל תשתית המנהרות הנרחבת של חמאס, שהצבא הישראלי זיהה כאיוּם.[42] על פי צו הפינוי שהוציאה ישראל, לוחמי חמאס משתמשים באזורים אזרחיים למטרות צבאיות, ולכן, כדי לצמצם את מספר הנפגעים בפעולות צבאיות, יש לעקור אזרחים ממקומם.

ואולם, באותו יום הצהיר נשיא מדינת ישראל, יצחק הרצוג:

יש שם עם שלם שאחראי. הרטוריקה הזאת על אזרחים שאינם מודעים, שאינם מעורבים, זה בשום פנים ואופן לא נכון. הם יכלו להתקומם; הם יכלו להילחם נגד משטר הרשע הזה...[43]

מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש פרסם את ההודעה הבאה, הקוראת לרשויות הישראליות לבטל את הצו:

הצו שהוציא צבא ההגנה לישראל לפלסטינים ברצועת עזה – לפנות את בתיהם בתוך  24שעות – מסוכן ומטריד ביותר. לכל דרישה לפינוי המוני בפרק זמן כה קצר עשויות להיות השלכות הומניטריות הרסניות. צו הפינוי חל על כ-1.1 מיליון איש. הוא חל על שטח שכבר עכשיו נתון במצור, תחת הפצצות אוויריות וללא דלק, חשמל, מים ומזון... כמזכ"ל האו"ם אני מפציר ברשויות הישראליות לשקול זאת מחדש.[44]

הדַווחת המיוחדת של האו"ם לענייני עקורים פנימיים גינתה את צו הפינוי כפשע פוטנציאלי נגד האנושות וכהפרה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי:

העברת אוכלוסייה בכפייה היא פשע נגד האנושות, וענישה קיבוצית אסורה על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי...

לא יעלה על הדעת שלמעלה ממחצית האוכלוסייה של רצועת עזה תוכל לחצות אזור לחימה פעיל ללא השלכות הומניטריות הרסניות, בפרט כשנמנעים ממנה אספקה חיונית ושירותים בסיסיים.[45]

שיטת הפינוי של ישראל

צו הפינוי שהוצא ב-13 באוקטובר 2023 הוא חלק ממה שארגון Human Rights Watch מכנה "שיטת פינוי" – שיטה המורכבת מצווי פינוי, מהנחיות לפלסטינים ברצועת עזה לעבור מבתיהם וממקומות מחסה אחרים לשטחי פינוי, ומהתראות בנוגע לתקיפת אזורים ובניינים מסוימים.[46]

יחסו של המשפט ההומניטרי הבינלאומי להתראות מוקדמות שונה מיחסו לצווי פינוי. התראה מתייחסת לחובה שנקבעה במשפט ההומניטרי הבינלאומי לתת התראה מוקדמת ויעילה בדבר התקפה ממוקדת הממשמשת ובאה והעשויה להשפיע על אוכלוסייה אזרחית, אלא אם כן הנסיבות אינן מאפשרות זאת.[47] המטרה העיקרית של התראה מוקדמת היא לאפשר לאזרחים די זמן לעזוב את האזור ולמצוא מחסה כדי לצמצם את הפגיעה בהם ואת הנזק לאובייקטים אזרחיים. התראות מוקדמות מתפרסמות בדרך כלל זמן קצר לפני ביצוע התקפה, בהנחה שהמצב הטקטי מאפשר התראה כזאת בלי לסכן את הפעולה הצבאית.

צו פינוי חוקי הוא חריג לאיסור הכולל על עקירה שרירותית של אנשים מבתיהם, והוא מוּצא בדרך כלל בידי צבא או רשות ממשלתית כדי להרחיק אזרחים מאזורים מסוימים שיש בהם סיכון גבוה לעימות או לפגיעה. ניתן להוציא צווי פינוי לפני פעולות צבאיות העלולות להימשך פרק זמן ארוך, או בתגובה לאיומים מתמשכים או צפויים, כגון הפצצות בלתי פוסקות או צורות אחרות של מעשי איבה. מטרתם של צווי פינוי חוקיים היא להגן על האוכלוסייה האזרחית באמצעות העברתה למקומות בטוחים יותר. צדדים לסכסוך מזוין נדרשים, על פי החוק, להרחיק אזרחים ואובייקטים אזרחיים הנתונים תחת "שליטתם" מסביבתם של אובייקטים צבאיים, ככל שהדבר אפשרי.[48]

אם כן, התראות מוקדמות הן התראות ספציפיות המתייחסות להתקפות העומדות להתרחש בקרוב, ומטרתן לצמצם את הנזק של פעולה ספציפית. צווי פינוי, לעומת זאת, הם רחבים יותר, והם כרוכים במעבר למקום אחר בשל איומים ממושכים או משמעותיים. התראות מוקדמות הן בדרך כלל מיידיות וקצרות מועד, והן קשורות לפעולות צבאיות ספציפיות. לעומת זאת, צווי פינוי עשויים להתייחס לעקירה ארוכת-טווח יותר, והם אינם קשורים בהכרח לפעולה ספציפית אחת. אמנם התראות מוקדמות וצווי פינוי כרוכים זה בזה, אולם הם כפופים לאמות מידה משפטיות שונות, והחוק בדבר פינוי קובע אמת מידה מחמירה בהרבה מזו הנדרשת במקרה של החובה לתת התראה יעילה. צו פינוי הוא גם הוראה.

ישראל עצמה טוענת שדפוסי הפעולה שלה הם חלק ממאמץ הומניטרי קוהרנטי להגן על חיי אזרחים, והיא הסבירה זאת במסגרת טיעוניה בעל פה בדיונים של בית הדין הבינלאומי לצדק בדבר הוצאת צווים זמניים, ב-12 בינואר 2024:

בצה"ל יש יחידה לצמצום הנזק לאזרחים, האחראית למשימה זו. באזורים שבהם צה"ל מתכוון להעצים את פעולותיו, היא עובדת מסביב לשעון כדי לספק התראות מוקדמות, לתאם נתיבי נסיעה עבור אזרחים ולהבטיח את הנתיבים האלה. יחידה זו פיתחה מפה מפורטת, כך שניתן לפנות אזורים ספציפיים באופן זמני במקום לפנות אזורים שלמים... צה"ל גם מנהיג הפוגות מקומיות בפעילותו כדי לאפשר לאזרחים לעבור. הוא עושה זאת אף על פי שחמאס אינו מסכים לנהוג כך ואף תקף את כוחות צה"ל שאִבטחו מסדרונות הומניטריים... צה"ל מפעיל שורת אמצעים נוספים, בהתאם לחובה לנקוט אמצעי זהירות על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי. לדוגמה, הוא מפרסם התראות מוקדמות יעילות על התקפות כאשר הנסיבות מאפשרות זאת. עד היום הטיל צה"ל מיליוני כרוזים מעל אזורים שבהם היו צפויות התקפות והכוללים הוראות להתפנות והנחיות כיצד לעשות זאת, פרסם אינספור הודעות ברדיו וברשתות חברתיות המזהירות אזרחים שעליהם להתרחק מפעולות של חמאס, וקִיים יותר מ-70,000 שיחות טלפון נפרדות – כולל לאנשים השוהים במטרות – המזהירות אותם מפני התקפות קרובות.[49]

ארגון Human Rights Watch מציין שגם צווי פינוי וגם התראות נכללים בשיטת הפינוי של ישראל, אולם חקירה של התקפות נפרדות שבוצעו ברצועת עזה, של חוקיותן של התקפות אלה ושל יעילותן של ההתראות שניתנו לאנשים במקומות שהותקפו, נמצאת מחוץ לתחום של דו"ח זה. דו"ח זה דן בהערכת צווי הפינוי שהוציאה ישראל.[50]

כפי שכבר צוין, אפשר להצדיק את עקירתם של הפלסטינים כפינוי חוקי רק אם היא נעשתה בשל שיקולים צבאיים הכרחיים או אם הדבר נדרש לביטחונם של אזרחים. בנוסף על כך, על ישראל להבטיח את ההגנה על העקורים ולוודא שהעקירה תתבצע באופן העולה בקנה אחד עם האפשרות שהאזרחים יוכלו לחזור לאחר שהאיוּם יחלוף ועם הגנה על זכויות האדם שלהם.

הפרק הבא מציג את הניתוח שביצע ארגון Human Rights Watch, המראה שמאחר ששיטת הפינוי כללה הנחיות לא ברורות ולא מדויקות הסותרות זו את זו, שפורסמו באמצעים בלתי אמינים, אזרחים התקשו מאוד לדעת לאן לעבור, ומתי. במקרים שבהם צווי פינוי הציעו יעד או כיוון תנועה, הם הִקצו זמן קצר בהרבה מזה הדרוש ליותר ממיליון בני אדם כדי לנוע דרך מה שכבר היה אזור סכסוך פעיל; לא אחת, הן הנתיבים והן היעדים לא היו בטוחים. לא רק שלא היה שום מקום בטוח ברצועת עזה אלא שגם יעדים ונתיבים אלה הותקפו במהלך מעשי האיבה.

ישראל לא נקטה אמצעֵי הגנה. במקום זאת, באמצעות ההרס הנרחב של משאבים הומניטריים, כגון בתי חולים, מאפיות ושטחים חקלאיים, ובאמצעות מדיניותה המוצהרת בדבר ניתוק של כל תושבי רצועת עזה ממשאבים החיוניים למימוש זכויות האדם שלהם, כגון מים וחשמל, היא צמצמה בכוונה תחילה את יכולתם המוגבלת ממילא של אזרחים פלסטינים ברצועה למלא את צורכיהם – דבר שהוביל למשבר הומניטרי שבו ילדים מתים כעת מרעב.[51]

ההרס הנרחב של תשתיות אזרחיות בידי ישראל, לרבות אזורי מגורים, שטחים חקלאיים ומבני תרבות, הפך חלקים גדולים מרצועת עזה לבלתי ראויים למגורים, והוא גם עומד בסתירה ישירה לחובותיה של ישראל לנהל את פעולותיה בדרך העולה בקנה אחד עם חזרת אזרחים.

שיטת הפינוי המזיקה של ישראל

לטענתה של ישראל, "צווי הפינוי" שהיא מוציאה הם ניסיון להגן על אזרחים פלסטינים, אולם על פי מחקרנו... "האמצעים ההומניטריים" שנקט הצבא הישראלי כשלו בהענקת הגנה לאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית... למעשה, הם העצימו את ממדי ההעברה בכפייה והעקירה ההמונית של פלסטינים.[52]

– סוכנות המחקר Forensic Architecture, "אלימות הומניטרית"

פרק זה יבחן כיצד שיטת הפינוי שנקטה ישראל לא סיפקה לאזרחים פלסטינים תנאים "בטוחים" לתנועה, כנדרש במשפט ההומניטרי הבינלאומי.[53]

הרשויות הישראליות השתמשו בפלטפורמות שונות כדי להפיץ צווי פינוי. אפשר לחלק את הפלטפורמות האלה לשני סוגים: האחד, צווים המיועדים לקבלה סבילה, כמו כרוזים המוטלים מן האוויר, שיחות טלפון, הודעות SMS או רמקולים הנישאים על גבי רחפנים; השני, צווים שיש לחפש באופן פעיל באתרי אינטרנט, בפלטפורמות של רשתות חברתיות או בשידורי טלוויזיה ורדיו.

צו הפינוי המקיף שהוצא ב-13 באוקטובר 2023 כלל הוראה מרכזית אחת לתושבי צפון רצועת עזה: נועו דרומה. רשויות ישראליות הפיצו צו זה בערוצי המדיה החברתית הרשמיים שלהם ובשידורי טלוויזיה, וכן באמצעות כרוזים שהוטלו מן האוויר, שיחות טלפון והודעות SMS.[54] כרוזים שהוטלו מן האוויר כללו מפה בסיסית ביותר של הרצועה וציינו לאן על האזרחים לנוע.[55]

צווי פינוי שהוצאו לאחר מכן היו מפורטים יותר: הם קראו לתושביהן של שכונות מסוימות להתפנות, ולעיתים קרובות צורפו אליהם מפות שעליהן סומנו חיצים המצביעים על הכיוון שאליו יש לברוח. ואולם, בשל גודלן של המפות וקנה המידה שלהן, לא תמיד יכלו הקוראים לדעת אם הם נמצאים באזור המיועד לפינוי.

ב-1 בדצמבר פרסם הצבא הישראלי באתר האינטרנט שלו מפה מקוונת שהגישה אליה התאפשרה מטלפון נייד באמצעות קוד QR; המפה חילקה את רצועת עזה לרשת של 620 גושים ממוספרים שאִפשרה למשתמש לדעת, בעזרת שירותי המיקום של הטלפון שלו, באיזה מן הגושים הוא נמצא – בהנחה שהטלפון שבידו טעון דיו ויש לו קֶשר אינטרנט.[56] לאחר מכן המשיך הצבא הישראלי להודיע בכרוזים ובפרסומים ברשתות חברתיות אילו גושים מיועדים לפינוי.[57]

שחזור של מפת רשת הגושים המקורית שפרסם הצבא הישראלי באינטרנט ב-1 בדצמבר 2023

בין צו הפינוי הראשון, שהוצא ב-8 באוקטובר 2023, ובין 31 באוגוסט 2024,ארגון  Human Rights Watch  אסף וניתח 184 צווי פינוי שונים שממשלת ישראל פרסמה בחשבונות רשמיים ברשתות חברתיות,[58] בכרוזים שהוטלו מן האוויר או בהודעות SMS שנשלחו לתושבי עזה.

ב-13 במארס 2024 פרסמו סוכנות המחקר Forensic Architecture, מרכז אל מיזאן לזכויות אדם וארגון אל חאק דו"ח משותף המנתח את שיטת הפינוי של ישראל בתקופה שבין 8 באוקטובר 2023 ל-16 בפברואר 2024. על פי מסקנות הניתוח, השיטה "זרעה בלבול ובהלה בשל השימוש בהוראות, בפורמטים, בשמות ובנוהלי תקשורת לא ברורים, לא מדויקים, לא עקביים, לא ספציפיים, לא נגישים, גמישים וסותרים זה את זה".[59]

המחקר של ארגון Human Rights Watch, שנציג להלן, מאשש ממצאים אלה. ממצאינו מראים שהיה בצווים אלה שפע של מידע פגום ושגוי, שהצווים היו לעיתים קרובות לא מדויקים ולא עקביים, כפי שעולה מהשוואה בין פלטפורמה לפלטפורמה, ושהם זרעו בלבול בנוגע לשאלות מתי, לאן וכיצד על האנשים להתפנות. התנהלות זו יצרה אווירה של חרדה ושל כאוס וגרמה לפלסטינים להיקלע לא אחת לליבה של הסכנה.

Click to expand Image

הסתמכות על חיבורי אינטרנט

ב-1 בדצמבר, היום שבו פורסמה המפה המקוונת, העיר משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) ש"לא ברור כיצד יוכלו תושבי עזה להגיע למפה ללא חשמל ועל רקע השבתות חוזרות ונשנות של הטלקומוניקציה".[60]

כמעט מיד לאחר 7 באוקטובר 2023 החלו שיבושים של ממש בשירותי הטלפון והאינטרנט ברצועת עזה.[61] השיבושים המתמשכים ברשתות התקשורת נגרמים בשל פגיעה בתשתיות-ליבה של מערכות תקשורת, ניתוקים באספקת החשמל, חסימה של הכנסת דלק, וכנראה גם השבתות מכוונות שנגרמו בידי רשויות ישראליות באמצעים טכניים.[62]

שירותי הטלקומוניקציה ברצועת עזה נפגעו קשות כבר בראשיתם של מעשי האיבה ב-7 באוקטובר.[63] שיבושים נרחבים בשירותי הטלפון והאינטרנט התחוללו ברצועה ב-27 באוקטובר 2023, בעיצומה של הפצצה ישראלית מרוכזת שגרמה לניתוקם הכמעט מוחלט של 2.2 מיליון התושבים מהעולם החיצון.[64]

מאז פרוץ העימות סבלו תושבי רצועת עזה מניתוקים רבים של מערכות התקשורת, על פי רוב בשל התקפות שפגעו בתשתיות התקשורת.[65] הנתק הארוך ביותר נמשך שבוע, בינואר 2024, ובמהלכו קרסו כל שירותי הטלקומוניקציה בכל רחבי הרצועה. ב-22 בינואר 2024 פרסמה חברת פלטל – אחת מחברות הטלקומוניקציה הגדולות בשטח הפלסטיני הכבוש ואחת הספקיות המעטות שעדיין פועלות ברצועה – הודעה ברשת X שלפיה רשתות הטלקומוניקציה ברצועה קרסו בפעם העשירית מאז 7 באוקטובר 2023.[66] כל אחת מתקופות אלה של נתק בשירותי הטלקומוניקציה ארכה בין יום אחד לשבוע – וגם במהלכן המשיך הצבא הישראלי לפרסם צווי פינוי מקוונים.

אי-דיוקים בצווי הפינוי המקוונים

ארגון Human Rights Watch בדק ומצא שהמידע שנכלל בצווי הפינוי המקוונים היה לעיתים בלתי מדויק, ובכמה מקרים אף השתנה במהלך היום; הדבר חִייב קישוריוּת יציבה ורציפה והבנה שיש לשוב ולבדוק את המידע.

ארגון  Human Rights Watchבדק את שלושת ערוצי המדיה החברתית העיקריים ששימשו את הרשויות הישראליות להפצת מידע בנוגע לפינוי ומצא בהם אי-התאמות רבות.[67] כך, לדוגמה, צו פינוי שהורה ב-21 באוקטובר לתושבי ח'ירבת אֶחְ'זַאעַה לעבור לאל-מוואסי התפרסם רק בחשבון הפייסבוק של מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), ולא בשתי הפלטפורמות האחרות של מדיה חברתית המשמשות את ישראל.[68] היה זה הצו המקוון היחיד שפנה לתושבי דרום רצועת עזה בתקופה שבה הוראות הפינוי כוונו אך ורק לתושבים בצפון הרצועה.

ארגון  Human Rights Watchזיהה 58 מקרים שבהם צו פינוי שפורסם בערוץ של רשת חברתית אחת לא פורסם בערוצים האחרים – לעיתים לא באחד מהם ולעיתים לא בשניהם גם יחד.[69] עשרה מהם כללו מידע חשוב ביותר, למשל הודעות המכריזות לראשונה על שכונה או על גוש המיועדים לפינוי.[70] דוגמה נוספת היא הודעה שפורסמה בדף הפייסבוק של המתפ"ש והזהירה שכל מי שנמצא באזור שהוכרז זה מקרוב כ"אזור מלחמה" – בטווח של 1,000 מטרים מגדר הגבול – "שם את נפשו בכפו".[71] רק כעבור ארבעה ימים נוספים פורסמה הודעה זו בחשבונו של דובר צה"ל בערבית ברשת X,[72] והיא מעולם לא פורסמה בחשבון הפייסבוק שלו.

טעויות ובלבול בנוגע ליעדי הפינוי

בנוסף על הבעיות בהפצה של צווי הפינוי, שנדונו לעיל, ארגון Human Rights Watch מצא שב-16 מקרים כללו צווי הפינוי עצמם הוראות לא מלאות או סותרות בנוגע למיקומים שמהם ואליהם הונחו האנשים להתפנות, או שלא הייתה בהם התאמה בין התוויות, הסימונים או הניסוחים על גבי המפות המצורפות לצו ובין הטקסט הכתוב בצו.[73]

ב-12 מקרים היו כמה טעויות באותו צו פינוי עצמו.[74]

ב-3 בדצמבר, בשעה 6:36, פרסם הצבא הישראלי ברשת X צו פינוי שכלל מידע מפורט ומפה המראה לתושבים של גושים מסוימים בח'אן יונס לאן עליהם ללכת.[75] קרוב לתשע שעות לאחר מכן, בשעה 14:58, תיקן הצבא הישראלי את ההודעה ופרסם מפה חדשה, המציגה אזור אחר שאליו הונחו התושבים ללכת.[76] עם זאת, טעויות אחרות באותו צו פינוי עצמו שהוצא ב-3 בדצמבר לא תוקנו. הכיתוב שצורף לפוסט ברשת X הורה לתושבים הגרים בגושים 36, 38 עד 54 ו-219 עד 221 להתפנות, אבל בכותרת המפה צוינה רשימה שונה של גושים: 36, 47 עד 54, 219 עד 221; תשעה גושים לא צוינו. בנוסף על כך, גושים 55, 99 ו-104 הודגשו במפה, אף על פי שלא צוינו ברשימות – לא בזו שבכותרת הפוסט ולא בזו שבכיתוב.[77]

Click to expand Image

כפי שארגון Human Rights Watch כבר דיווח, על פי נתוני אוכלוסין שנכללו בשוגג בקוד המקור של אתר האינטרנט של הצבא הישראלי המספק מידע בנוגע לפינוי, בגושים בח'אן יונס שצוינו ברשימה שבכותרת המפה גרו בסך הכול 86,177 בני אדם.[78] על פי נתונים אלה, בתשעת הגושים שלא צוינו ברשימה גרו כ-23,452 בני אדם בזמן איסוף הנתונים. בשלושת הגושים שהודגשו על מפת הפינוי אך לא צוינו בכותרת או בכיתוב גרו כ-8,137 בני אדם נוספים. לארגון Human Rights Watch לא ידוע עד כמה נתוני האוכלוסין הללו מעודכנים או מדויקים, אולם עולה מהם שיותר מ-31,000 בני אדם לא קיבלו צו פינוי ברור ומפורש. על פי האו"ם, האזור שיועד לפינוי כלל 20 אחוזים משטח ח'אן יונס וגרו בו קרוב ל-117,000 תושבים.[79]

ב-20 מקרים, אזורים המודגשים במפות לא כללו במדויק את הגושים שיש לפנות, וכמה גושים הודגשו חלקית בלבד – והדבר העלה את השאלה מי בדיוק צריך להתפנות.[80]

ב-1 ביולי הוציא הצבא הישראלי צו פינוי לתושבי שכונות במזרח ח'אן יונס וברפיח, ובכלל זה לתושבי שכונת אל-פוח'ארי שבה נמצא בית החולים האירופי, אחד מבתי החולים הגדולים בדרום הרצועה.[81] בבוקר שלמחרת הוציאו הצבא הישראלי[82] והמתפ"ש[83] הבהרה באנגלית בחשבונותיהם ברשת X ולפיה אין הנחיה לפנות את בית החולים. דף הפייסבוק בערבית של המתפ"ש עדכן גם הוא את הודעתו וכלל בה את ההבהרה.[84] אבל דובר צה"ל בערבית לא שיתף אף אחת מהבהרות אלה באף אחד מחשבונות המדיה החברתית שלו. הצבא הישראלי פרסם את ההבהרות האלה שעות לאחר שכמה ארגונים הומניטריים הוציאו הודעות המבקשות לבטל את הצו לפיו יש לפנות את בית החולים ולאחר שאתרי חדשות מקוונים דיווחו שמשאיות גדולות מפנות מאושפזים, אנשי סגל וציוד חיוני מבית החולים.[85] על פי הדיווחים, עד שיצאו ההבהרות כבר החלו אנשי סגל ומאושפזים להימלט מבית החולים.[86]

לפי דיווח בעיתון הארץ, במפה שצורפה לצו הפינוי שהוצא ב-3 בדצמבר, הצפון סומן בצד שמאל, בניגוד למוסכמה; המפה הייתה "שגויה ומבלבלת".[87] ארגון Human Rights Watch בדק גם הוא ומצא שמפות הגושים שהצבא הישראלי פרסם מאוחר יותר הוצגו כך, ואף אחת מהן לא כללה חץ המסמן את הצפון, שהוא הסימון המקובל שנועד לסייע לקורא להתמצא במפה. בהיעדר חץ המסמן את הצפון, הקורא מניח בדרך כלל שהקצה העליון של המפה מציין את הצפון. ואולם, מאחר שכיווני המפות שובשו, לעיתים קרובות הנחה זו לא הייתה תקפה, והיא יצרה בלבול נוסף בנוגע לכיוון שאליו הונחו האזרחים לברוח כדי לשמור על ביטחונם. כך, לדוגמה, במפה שצורפה לצו הפינוי שהוצא ב-27 ביוני סומן חץ המצביע על אזור הפינוי ומורה לאנשים לנוע דרומה, אלא שבהיעדר חץ המסמן את הצפון, הקורא היה עלול לחשוב שההנחיה היא לנוע מערבה – שהרי החץ מפנה לצד שמאל של המפה, הצד שבמפה רגילה מסמן בדרך כלל את המערב.[88]

יום לאחר שהצבא הישראלי פרסם את מפת הגושים באינטרנט, ב-2 בדצמבר, פורסמה באתר שלו גם "מפה מבוססת-שכונות"; מפה זו הוסרה מן האתר מאוחר יותר, עוד באותו יום.[89]

בנוסף על כך, באותו יום, 2 בדצמבר, פרסם דובר צה"ל בערבית סא"ל אדרעי צו פינוי ברשת X לתושבים בדרום רצועת עזה ובצפונה.[90] לצו צורפו חמש מפות; כל אחת מהן הדגישה גושים אחרים שתושביהם הונחו להתפנות והורתה לתושבים, באמצעות חיצים, להיכן עליהם לעבור. אחד האזורים המודגשים שהמפות הנחו את התושבים באופן ויזואלי להתפנות מהם כלל את שכונת אל-פוח'ארי (הנחיה זו קיבלה ביטוי ויזואלי במפה אבל לא נכתבה מפורשות בטקסט שנלווה לה).[91] ואולם, פחות מ-24 שעות לאחר מכן, ב-3 וב-4 בדצמבר, סומן באותו חשבון X עצמו מקום מקלט מוכר לעקורים פנימיים בשכונת אל-פוח'ארי כאחד האזורים שעל האנשים להגיע אליהם, למען השמירה על ביטחונם.[92] בדומה לכך, ב-7 ביולי הורה הצבא הישראלי לתושבי רצועת עזה להתפנות ל"מקלטים מוכרים" ממערב לעיר עזה.[93] פחות מ-24 שעות לאחר מכן, ב-8 ביולי, הורה הצבא הישראלי לתושבי שכונות במערב העיר עזה לשוב ולהתפנות – והפעם, למקלטים בדיר אל-בלח שבדרום.[94]

Click to expand Image

Click to expand Image

ניתוח שפורסם ברשת CNN הצביע על פגמים אחרים בצו הפינוי שפרסם סא"ל אדרעי ב-2 בדצמבר, שכבר הוזכר כאן, ועל הסתירות בהנחיות של הצבא הישראלי.[95] הניתוח של CNN מראה שבשתי המפות הכלולות באותה הודעה עצמה, הקוראת לתושבי צפון הרצועה להתפנות, מוצגים גושים מסוימים, כגון גושים 720 ו-717, כבטוחים וכלא בטוחים בעת ובעונה אחת.

טעויות ובלבול בנוגע למועדי הפינוי

ארגון Human Rights Watch בחן ואימת את חלונות הזמן שהוקצו לפלסטינים ברצועת עזה כדי להתפנות ומצא אי-סדירויות שגרמו לכך שצווי הפינוי היו מבלבלים ובלתי צפויים.

בסך הכול, 47 מצווי הפינוי שניתח ארגון Human Rights Watch ציינו פרקי זמן שבהם הונחו אנשים להתפנות, בדרך כלל בשעות 10:00–14:00 או 10:00–16:00.[96] 46 מהצווים התפרסמו ברשת X ובפייסבוק, ואחד הוטל ככרוז מן האוויר. בתחילת העימות פירטו הודעות הפינוי לא אחת את מסגרות הזמן שהוקצו לפינוי, אך בשלבים מאוחרים יותר מסגרות הזמן הושמטו על פי רוב.[97] להוציא את 24 השעות שהוקצו בהודעה לאו"ם ב-12 באוקטובר,[98] חלון הזמן הארוך ביותר שזיהה ארגון Human Rights Watch ניתן בלילה של 5 בנובמבר ונמשך עשר שעות ו-25 דקות,[99] והקצר ביותר נמשך שעתיים ו-53 דקות וניתן ב-13 בנובמבר, לאחר שכבר הגיע המועד להתחלת הפינוי.[100] מכלל 47 צווי הפינוי שנותחו, 26 פורסמו באינטרנט לאחר תחילת מועד הפינוי.[101]

צווי הפינוי כללו גם חלונות זמן לא עקביים שהשתנו בלא הרף והקשו על אנשים לדעת מתי בטוח לנוע ואיך להיערך לימים הבאים. למשל, צווי הפינוי שהוצאו ב-13,[102] ב-14[103] וב-15[104] באוקטובר הִקצו לתושבי העיר עזה זמנים שונים כדי לנוע דרומה לאורך כביש סלאח א-דין – ציר התנועה העיקרי מצפון לדרום ברצועת עזה – והזהירו אותם לא להימצא בו לאחר השעות 20:00, 16:00 ו-13:00, בהתאמה.

הקצאת פרקי זמן קצרים מדי לפינוי

עליכם להתפנות מיד מבתיכם ולצאת לאזור שמדרום לוואדי עזה.

– צו פינוי שהוציא הצבא הישראלי, 13 באוקטובר 2023

המשפט ההומניטרי הבינלאומי לא קבע פרק זמן מדויק שיש להקצות לאזרחים בצו פינוי לשם עזיבת אזור, אך יהיה זה סביר להניח שצריך היה למסור את צווי הפינוי לפלסטינים ברצועת עזה במועד שיותיר להם שהות מספקת להיענות לצווים ולהתפנות בבטחה במסגרת הזמן הזאת.

ב-13 באוקטובר הוציאו כוחות ישראליים צו פינוי כללי לכל תושבי רצועת עזה באזור שמצפון לוואדי עזה. אולם לפי משרד הבריאות של עזה, נכון לאותו מועד, עוד קודם להוצאת צו פינוי זה, כבר נהרגו ברצועה 1,900 בני אדם, לרבות 583 ילדים, לפחות, במערכה מסיבית של תקיפות אוויריות של ישראל.[105] כוחות ישראליים גם הוציאו באותו יום צווי פינוי נוספים, לאנשים באזורים שונים בצפון הרצועה; צווים אלה הִִקצו חלונות זמן קצרים יותר או דרשו פינוי מיידי. אך בכמה מקרים, עדים מאזורים שונים בצפון הרצועה אמרו לארגון Human Rights Watch כי ההתקפות הישראליות באזוריהם החלו עוד בטרם קיבלו את צווי הפינוי הללו או בתוך שעות ספורות לאחר שהם נמסרו, וכי בשל ההפצצות הם לא יכלו להתפנות, גם כאשר צווים אלה הורו להם לעזוב לאלתר. לאזרחים הנשארים באזורים נצורים או שנויים במחלוקת נשמרות ההגנות המוקנות להם לפי דיני המלחמה, גם אם אינם מצייתים לצווי פינוי.[106] בפרק זה לא נבחן את חוקיות ההתקפות ברצועת עזה אלא את השפעתם של צווי הפינוי שהוציא הצבא הישראלי בעיצומן של הפצצות כבדות.

ר'סאן, גבר בן 34 ממחנה הפליטים ג'באליא שבצפון רצועת עזה – הגדול מבין שמונת מחנות הפליטים ברצועה, שבו היו רשומים למעלה מ-119,540 תושבים נכון לשנת 2023, לפי סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב (אונר"א)[107] – אמר כי ב-15 באוקטובר, בסביבות הצהריים, הטיל הצבא הישראלי על המחנה כרוזים מהאוויר שבהם הונחו אנשים להתפנות לדרום הרצועה. הוא הסביר שקרא את הכרוזים אך לא עזב מיד משום שלא ידע לאן ללכת, אך שעות ספורות לאחר מכן, ב-14:30, הצבא הישראלי החל לתקוף את האזור בתחמושת נפיצה.[108] הוא תיאר את הייאוש והבהלה באותם רגעים:

בשעה 14:30 באותו יום [15 באוקטובר] הצבא הישראלי התחיל להפציץ את האזור שלנו – השכונה שלנו [בג'באליא], אולי שעתיים אחרי [הטלת] הכרוזים. כשההפצצה החלה, התחלתי לרוץ לכיוון הבניין שלי אבל אז ראיתי אנשים נמלטים ממנו. ניסיתי למצוא את המשפחה שלי, וכל הזמן שאלתי עליה אנשים. אמרו שהם כנראה הלכו לבית ספר קטן שנמצא קרוב אלינו. אבל לא הצלחתי למצוא אותם שם. שאלתי את כולם ואף אחד לא היה יכול לעזור. לא הייתה שום דרך ליצור קשר עם המשפחה שלי כי הטלפונים לא פעלו.[109]

כפי שתואר בדו"ח זה לעיל, באוקטובר 2023 שובשו במידה רבה שירותי הטלפון והאינטרנט ברצועת עזה. באותו לילה מצא ר'סאן מקלט במכונית עם בן דודו ליד מרפאת אונר"א וסניף דואר בג'באליא, שלדבריו נפגע בתקיפה אווירית ישראלית זמן קצר לאחר שהוא התמקם שם:

באותו לילה הייתי כל כך קרוב למוות... ראיתי אור בהיר ואיבדתי לגמרי את ההכרה למשך אולי 40 שניות. כשהתעוררתי הרגשתי שמשהו לא בסדר, שהגוף שלי כבד. בן דוד שלי היה בצד של הנהג. ניסיתי לפתוח את דלת המכונית, הגוף שלי היה כל כך מתוח שהיה לי קשה לפתוח את הדלת. יצאתי מהמכונית ואנשים רצו אליי. הישראלים תקפו את סניף הדואר, והמכונית חנתה לידו. הסתכלתי על בן דוד שלי. הוא איבד את ההכרה והיה מכוסה דם. היו שני אמבולנסים והאנשים התקרבו אלינו כדי לבדוק מה המצב שלנו. כשהגעתי לאמבולנס פתחתי את המצלמה בטלפון וראיתי את עצמי מכוסה ברסיסים ובדם. לא ידענו איפה בגוף נפצעתי. אנשים לקחו אותי לבית החולים האינדונזי. היו לי רסיסים בגב ובפנים.[110]

העובדה שבתוך שעות ספורות מרגע הטלת הודעות הפינוי מהאוויר על מחנה ג'באליא פתחו כוחות ישראליים בהתקפות אינטנסיביות על המחנה, ככל הנראה תוך שימוש בתחמושת נפיצה המשפיעה על שטח נרחב, עשויה ללמד על כך שהצבא הישראלי לא הִקצה לאזרחים די זמן להתפנות מהאזור. ר'סאן עזב עם משפחתו לרפיח ב-16 באוקטובר ונכון למועד הראיון התגורר באוהל ליד הים, ללא גישה למזון או מים נאותים, למתקני תברואה ראויים או לטיפול רפואי.

עומר, בן 35, אב לחמישה ילדים בני שנתיים עד שש, התעורר ב-13 באוקטובר בשעה 5:00 בבוקר כשבניין מגוריו ברחוב הירמוך שבצפון העיר עזה הותקף מהאוויר, לדבריו, בידי ישראל.[111] הוא אמר שלא קיבל צו פינוי לפני התקיפות האוויריות.[112] ארגון Human Rights Watch אישר כי צו הפינוי הכללי מ-13 באוקטובר הופץ לראשונה באותו יום בשעה 7:15 בבוקר, בחשבון הפייסבוק של דובר צה"ל בערבית, סא"ל אביחי אדרעי.[113] באותה עת שהו בבניין בסך הכול 39 מבני משפחתו של עומר, ומתוכם נהרגו ארבעה, בהם בנו בן השש, ונפצעו 12. עומר סיפר:

הפצצה הראשונה נפלה בין הבניין שלנו לבניין הסמוך והתפוצצה, והשנייה עברה דרך הבניין שלנו. הבניין קרס. כשהפצצה [הראשונה] פגעה, קפצתי מהדירה שלי וניסיתי לצאת. כשהשנייה פגעה, הייתי על המדרגות, בין הקומות. יכולתי לראות דרך הקירות ודרך הבניין. ראיתי את הגופה של אחת האחייניות שלי, שנראתה כאילו היא נהדפה מהדירה שלה לדירה של שכן. אשתו של אחי, הילדים שלהם ודודה שלה נקברו לגמרי מתחת להריסות. לא הייתה לנו שום אפשרות לפנות אותם לבית החולים.[114]

עומר הבהיל את הפצועים שהצליח להגיע אליהם לבית החולים א-שיפאא בעיר עזה. אשתו, שהייתה בהריון מתקדם, סבלה מכוויות קשות ומכמה עצמות שבורות. במועד שבו התקיים הראיון מצאו עומר ומשפחתו מחסה באוהל במחנה עקורים בח'אן יונס. נוכח המבצע הצבאי שהתנהל בח'אן יונס בדצמבר 2023, סביר להניח שעומר ומשפחתו נאלצו מאז לברוח שוב.

סחר, בת 42, אם לילד בן 11, תושבת בית לאהייא, עיר בצפון רצועת עזה, בסמוך לישראל, אמרה כי היא ומשפחתה עזבו את ביתם ב-14 באוקטובר "בגלל ההפצצות הבלתי פוסקות על בניינים אזרחיים, שהרגו משפחות שלמות".[115] היא סיפרה כי "התקיפות האוויריות היו קרובות לבית שלי, אז לא הייתה לנו ברירה אלא לעזוב".[116] לדבריה, היא קיבלה מהצבא הישראלי הודעות טלפוניות מוקלטות שבהן הורו לה לעזוב וקראה את הכרוזים שהוטלו מהאוויר, אבל ההתקפות כבר החלו:

כן, הבנו שהכרוזים וההודעות המוקלטות הם צווי פינוי, וכן, רצינו לציית להם, אבל לא יכולנו כי הישראלים התחילו להפציץ את האזור בכבדות עוד לפני ההודעה. המוני אנשים נהרגו בדרכים אכזריות.[117]

סחר המשיכה לספר את הזכור לה על המסע למקום מקלט בעיר מגוריה בעיצומן של ההפצצות:

הלכנו מהבית שלי ברגל למקום מקלט בעיר שלנו (בערך שני קילומטרים) והיו תקיפות אוויריות בזמן שהלכנו, אבל היינו אחרי אנשים אחרים ושרדנו. במקום המקלט נודע לבן שלי, בן 11, שהרבה מהחברים שלו ומהתלמידים בכיתה שלו נהרגו והוא היה מבועת וכל הזמן חשב שגם הוא ייהרג. ניסיתי למנוע מכל החדשות להגיע אליו, אבל היינו במקום עם אפס פרטיות; כולם דיברו מול הילדים על ההרוגים ועל המצב המחריד.[118]

הדיווחים לעיל, בשילוב עם ראיונות רבים אחרים שערך ארגון Human Rights Watch עם פלסטינים ברצועת עזה, מלמדים בבירור על כך שימיה הראשונים של המלחמה, לקראת צו הפינוי הכללי שהוצא ב-13 באוקטובר ומיד לאחריו, התאפיינו באימה, במוות ובבהלה, מכיוון שלאנשים הוקצה זמן מוגבל להתפנות מבתיהם בעיצומן של תקיפות אוויריות והפגזות מתמשכות.

על פי שני דו"חות של ארגון Human Rights Watch, הצבא הישראלי גם כשל בהבטחת נוהלי פינוי מותאמים לילדים ולמבוגרים עם מוגבלויות, שנזקקו לתמיכה כדי להתפנות.[119] בחודש יוני מצאה גם ועדת החקירה של האו"ם כי כוחות ישראליים לא הציעו סיוע למי שלא היו מסוגלים להתפנות בשל גיל, מחלה, נכות או מצב אחר.[120]

ר'זאל, נערה בת 14 עם שיתוק מוחין שאיבדה את אביזרי הסיוע שלה בהתקפה על ביתה ב-11 באוקטובר וניסתה לציית לצו הפינוי מ-13 באוקטובר ולהימלט דרומה, תיארה את הקשיים שבהם נתקלה ואשר הובילו אותה בסופו של דבר להתחנן בפני בני משפחתה כי ישאירו אותה מאחור:

לא היה לנו מושג לאן אנחנו הולכים. זו הייתה התקופה הקשה ביותר שעברה עליי אי פעם. זה מרגיש כמו זיכרונות אפלים שאני לא רוצה לשמור כי אני לא רוצה להמשיך לחשוב על זה. הייתי לנטל עליהם [על המשפחה שלי], מטען נוסף לצד החפצים שלהם. לא הצלחתי למצוא שום אמצעי תחבורה. אפילו אנשים בלי מוגבלויות התקשו בהליכה, אז אתם יכולים לדמיין מה זה היה עבור אדם עם מוגבלות.

ניסינו לתפוס כל עגלה או רכב שעברו בכביש, אבל כולם חיפשו עזרה. בסופו של דבר, אבא שלי החליט לשאת אותי על הכתפיים שלו. סירבתי והחלטתי לדחוף את עצמי וללכת כמה שיותר על הרגליים שלי. באותו רגע הרגשתי שהמוות קרוב.

התייאשתי והתיישבתי על הארץ באמצע הדרך, בוכה. אמרתי להם להמשיך בלעדיי.[121]

שום מקום ברצועת עזה אינו בטוח

הקמנו אזור בטוח.[122]

 – ראש הממשלה בנימין נתניהו, 10 בנובמבר 2023

שום מקום בעזה אינו בטוח. לא בית חולים, לא מחסים, לא מחנות פליטים. איש אינו מוגן. לא ילדים. לא עובדי רפואה. לא עובדים הומניטריים.[123]

– מרטין גריפית'ס, מתאם סיוע החירום של האו"ם, 5 בדצמבר 2023

לא זו בלבד שהרשויות הישראליות הוציאו צווי פינוי לא ברורים ולא עקביים הסותרים זה את זה, שלא היה אפשר להיענות להם בפרק הזמן שהוקצה בהם לפינוי, הן אף כשלו שוב ושוב בקביעת יעדים או נתיבי עקירה בטוחים. מסיבות אלה, הפינויים שביצעה ישראל אינם עומדים בקריטריונים הקבועים במשפט ההומניטרי הבינלאומי, שאם היו מתקיימים, עקירת הפלסטינים ברצועת עזה הייתה בגדר חריג המתיר פינוי חוקי של אזרחים למען ביטחונם.[124]

הוועדה הבינלאומית הבלתי תלויה של האו"ם לחקירת השטח הפלסטיני הכבוש, כולל ירושלים המזרחית, וישראל, ציינה בדו"ח שפרסמה ב-10 ביוני 2024 כי "אף על פי שכוחות הביטחון של ישראל לא השתמשו במונח הספציפי 'אזורים בטוחים' בנוגע לאזורים שהוגדרו כיעד לפינוי, הם יִיעצו לאזרחים לנוע לאזורים אלה 'למען ביטחונם', ובכך למעשה הגדירו אותם כאזורים בטוחים עם ערובות לביטחון האזרחים".[125]

מרואיינים סיפרו לארגון Human Rights Watch כי הם והאנשים שסביבם הותקפו באזורים שעליהם לא חלו צווי פינוי, וכן בנתיבי פינוי, כמו כביש סלאח א-דין, הכביש המהיר הראשי העובר בין צפון רצועת עזה לדרומה. אנשים ששרדו את המסעות הללו אמרו כי הם הותקפו באזורים שצווי הפינוי הנחו אנשים לברוח אליהם. גם אם ייתכן שכמה מן ההתקפות הללו, או כולן, היו חוקיות על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, הן ממחישות את כישלונה של ישראל בהסדרת פינויים בטוחים. ככלל, הוראות הפינוי הללו הגבירו את הפחד והובילו לעקירה כפויה שהייתה בלתי בטוחה ביתר שאת, במקום לדאוג לפינוי זמני העולה בקנה אחד עם עקרונות הומניטריים.

אמינה קיבלה את צו הפינוי הכללי שהוצא ב-13 באוקטובר והורה לתושבי מחוזות הצפון לצאת לדרום הרצועה. היא סיפרה כי באותו יום היא בחרה לעבור לח'אן יונס מכיוון שהאמינה שהעיר רחוקה מהצפון ותהיה בטוחה:

אחי הגדול לקח אותי ואת המשפחה שלי מהבית שלנו לח'אן יונס. היו אלפי אנשים בכביש. נסענו בכביש סלאח א-דין. זה הכביש שמחבר את האזור שלנו [בשכונת א-רימאל] למה שהם כינו אזורים בטוחים, אבל הם לא היו בטוחים וגם הכבישים לא היו בטוחים. כשחלפתי על פני משאית שהסיעה אנשים לח'אן יונס, ראיתי שהיא כבר הותקפה. השריפה כובתה, והייתה ערימה של חמש מכוניות אחרות שנפגעו [שעלו באש קודם לכן]. זה גרם לעומס גדול בכביש. גופות ההרוגים בהפצצה נערמו בצד אחד של הכביש, ואנשים העמיסו אותן על מכוניות: לא אשכח את המראה הזה כל חיי.[126]

המסע דרך כביש סלאח א-דין

Click to expand Image

כביש סלאח א-דין הוא הכביש המהיר הראשי העובר מצפון רצועת עזה לדרומה. הוא משתרע על פני 45 קילומטרים, לכל אורך הרצועה, ממעבר ארז בגבול ישראל שבצפון ועד למעבר רפיח בגבול מצרים שבדרום. הצבא הישראלי הגדיר בעקביות את ציר התנועה המרכזי הזה כ"מעבר בטוח" לאנשים הנמלטים מצפון הרצועה לדרומה, כפי שהורו להם צווי הפינוי לעשות.[127]

תחקירים של כלי תקשורת, דיווחים קודמים של ארגון Human Rights Watch וראיונות שערך ארגון Human Rights Watch עם פלסטינים ברצועת עזה, בשילוב עם ניתוח ואימות של סרטונים, תצלומים ותמונות לוויין – כל אלה מוכיחים כי נתיב זה היה בטוח רק לעיתים רחוקות, אם בכלל, וכך גם הכבישים הצדדיים ודרכי הגישה שאנשים נאלצו לעבור בהם כדי להגיע לכביש סלאח א-דין.[128] במאמר באתר החדשות אל-מוניטור תואר הכביש כ"מעבר המוות".[129]

ב-9 בספטמבר 2024 פרסם מרכז הלוויינים של האו"ם (UNOSAT) הערכת נזק מקיפה מבוססת-לוויין של מצב רשת הכבישים ברצועת עזה על סמך תמונה שצולמה ב-18 באוגוסט. מההערכה עולה כי 68 אחוזים מרשת הכבישים ברצועה ניזוקו, לרבות כביש סלאח א-דין ונתיב המעבר הבטוח הראשי האחר, כביש החוף א-ראשיד, העובר במידה רבה במקביל לכביש סלאח א-דין, ממערב. נכון ל-18 באוגוסט, נראה שנגרם נזק ל-37 קילומטרים מכביש סלאח א-דין – יותר מ-80 אחוזים ממנו.[130]

כמעט בכל המקרים שנחקרו, צווים שהוציאה ישראל ואשר הורו על פינוי דרך כביש סלאח א-דין הותירו חלון זמן של פחות משעתיים לפינוי, והם אף היו מעורפלים ולא עקביים ועמדו בסתירה למציאות בשטח. כך, לדוגמה, בכרוזים שהורו על פינוי והוטלו מהאוויר ב-13 באוקטובר לא צוין פרק הזמן שבמהלכו יוכלו התושבים להשתמש בכביש סלאח א-דין כנתיב פינוי מוגדר ובטוח. באותו יום, בשעה 18:03, הודיע הצבא הישראלי בחשבונו ברשת X כי התושבים יכולים לנוע בכביש סלאח א-דין עד השעה 20:00. כלומר, לרשות התושבים עמדו פחות משעתיים כדי להגיע למידע באינטרנט – אם הייתה להם בכלל גישה אליו, נוכח הפסקות החשמל והשבתות הרשת שתוארו בפרק קודם בדו"ח זה – ואז לתכנן את בריחתם ולבצע אותה.[131]

במהלך החודש שלאחר מכן הוצאו צווי פינוי שהקצו לפלסטינים מסגרות זמן שונות לשימוש בכביש, כגון בין 10:00 בבוקר ל-16:00 אחר הצהריים ב-14 באוקטובר 2023,[132] בין 10:00 ל-13:00 ב-15 באוקטובר 2023,[133] בין 8:00 בבוקר לחצות הלילה ב-16 באוקטובר 2023,[134] בין 10:00 ל-14:00 ב-5 בנובמבר 2023,[135] ואז שוב בין 10:00 ל-16:00 ב-9 בנובמבר 2023[136] ובין 9:00 בבוקר ל-16:00 ב-14 בנובמבר 2023.[137] מסגרות זמן אלה לא היו סבירות נוכח התנאים בשטח, ומרואיינים רבים סיפרו שמסעם לאורך כביש סלאח א-דין נמשך זמן רב מהרגיל בשל עומסי התנועה שנגרמו עקב היציאה ההמונית והפתאומית של אנשים ומשום שתושבים רבים נאלצו ללכת ברגל, בהיעדר אמצעי תחבורה נגישים ובשל הצבת מחסומים חדשים.

Click to expand Image

Click to expand Image

ראמי, בן 34, הגר בג'באליא עם אשתו ושלושת ילדיו, סיפר כי הוא ומשפחתו עזבו את ביתם ב-13 באוקטובר 2023, לאחר שקיבלו שיחות טלפון אוטומטיות מרשויות ישראליות שהורו להם לעזוב את אזור מגוריהם ולצאת מיד דרומה.[138] "האירוניה היא שהם הפציצו את האזור כבר מאז 7 באוקטובר", הוא סיפר, "ואחרי שבוע שלם של הפצצות [הצבא הישראלי] אמר לנו לעזוב".[139] הוא תיאר את המסע בכביש סלאח א-דין:

לא תקפו אותנו ישירות, אבל פצצות רבות הוטלו במקומות מאחורינו וקרוב מאוד אלינו; אחת מהן הייתה במרחק של פחות ממאה מטרים מאיתנו. כל הזמן שמענו את התקיפות האוויריות. הנסיעה בכביש סלאח א-דין אורכת בדרך כלל שעה אחת, אבל לנו זה לקח שלוש שעות, בגלל העומס.

אנשים הלכו באמצע הכביש והיו הרבה מכוניות ובתים שבערו בצידי הכביש. לקחתי איתנו במכונית שלי עוד משפחה [שנתקעה] בכביש, הלוואי שיכולתי לעשות יותר.[140]

מרואיינים אמרו שהמצב בשטח היה כאוטי, ואנשים עם מוגבלויות, ילדים ואנשים מבוגרים נעו ביחד עם הקבוצות הגדולות של העקורים.

החשש המתמשך והבלתי פוסק להיקלע לתקיפות אוויריות ישראליות הדגיש את הסיכונים החמורים הכרוכים בפינוי. יוסף, בן 30, סיפר כי משפחתו חיפשה מקום מקלט בבית ספר במחנה הפליטים א-שאטי ("החוף") לאחר שתקיפה אווירית ישראלית פגעה בשטח שמול ביתו ב-9 באוקטובר.[141] ב-9 בנובמבר, לאחר שההפצצות הישראליות הלכו והתקרבו לבית הספר, הוא נמלט מהאזור עם אשתו, שהייתה בהריון מתקדם, ועם שני ילדיו:

בלילה שבו החלטנו לעזוב, טילים שונים נפלו סביבנו... [ליד] בית הספר. כולם עזבו את בית הספר באותו יום. הרבה מקומות סביב בית הספר נפגעו, ולבית הספר נגרם נזק.

לקח לנו חמש שעות [להגיע לדרום] ברגל. היה עלינו להניף דגלים לבנים כשהלכנו מהמקום שלנו בבית הספר לא-שיפאא ואז לרחוב א-רימאל ומשם לכביש סלאח א-דין. היו איתנו הרבה פצועים. ההפצצות נמשכו סביבנו, ובדרך ראיתי אנשים נפגעים.[142]

בסוף אוקטובר, עם התמשכות המלחמה והעמקת הפלישה הקרקעית של ישראל, הגיעו כלי רכב משוריינים של הצבא הישראלי לכביש מרכזי זה, והצבא הציב בו מחסומים שתחמו את קו החזית ויצרו הפרדה בין צפון הרצועה לדרומה.[143] בסרטון ששיתף הצבא הישראלי ב-9 בנובמבר 2023 נראים מאות אנשים צועדים על כביש סלאח א-דין כשהם מניפים דגלים לבנים. רבים מהם נראים חולפים בידיים מורמות על פני כלי רכב משוריין ישראלי.[144] צוות של BBC Verify איכן את הסרטון ואיתר את כלי הרכב המשוריין באותו מקום עצמו בתמונות לוויין שצולמו ב-7 בנובמבר 2023.[145]

כמה מהמרואיינים סיפרו שחוו יחס משפיל במחסומים לאורך כביש סלאח א-דין בעת שהתפנו בהתאם להנחיות של הרשויות הישראליות. לילא, אישה בת 40 משכונת א-זייתון בעיר עזה, הנעזרת בכיסא גלגלים, תיארה את יחסם המשפיל של החיילים הישראלים כלפיה במחסום בכיכר כווית, בעת שהיא ובני משפחתה ניסו להגיע לכביש סלאח א-דין:

ערכו עלינו חיפושים והשפילו אותנו בכיכר, והישראלים דיברו אלינו והעליבו אותנו במילים איומות. החיילים הישראלים השתמשו במילים ובעלבונות כדי לפגוע בנו, כולל צעקות: "תלכו, יא חמורים!" הם השתמשו במילה הזאת כל הזמן לכל מי שעבר במחסום. כשעברתי, החיילים הישראלים דרשו שאציג את תעודת הזהות שלי, ולמרות שהחייל ראה שאני בכיסא גלגלים, הם עיכבו אותי. הם התעמרו בי עד שהגעתי למחסום האחרון.[146]

לילא קיבלה צו פינוי באמצעות כרוז שהרשויות הישראליות הטילו מהאוויר ב-8 בנובמבר 2023. הצו הורה לתושבי שכונת א-זייתון לעזוב את בתיהם בין השעה 7:00 לשעה 14:00.[147] לילא הסבירה שלא היה ביכולתה להימלט מיד. לדבריה, ב-9 בנובמבר 2023 תקפה ישראל את בניין מגוריה מהאוויר, וקומתו השלישית ניזוקה קשות.[148] כל מי שהיה בקומה השלישית ובקומה השנייה מצא מחסה בקומה הראשונה, וכולם חיכו עד ליום המחרת כדי לברוח. היא סיפרה כי "באותו יום, שמונה או תשעה אנשים – בעיקר ילדים – נפצעו מרסיסים, והרבה אנשים נפגעו נפשית".[149]

לדברי לילא, בעת שהיא המתינה בחדר, הפיצוצים גרמו לזיהום אוויר והיא שאפה משהו "מאוד אגרסיבי שגרם לזיהום בחזה".[150]

לילא החלה את מסעה בעת הפוגה בהפצצות ב-10 בנובמבר 2023. היא אמרה שכאשר הקבוצה שהיא הייתה בה ניסתה לצאת לרחוב, היא ראתה חייל ישראלי יורה עליהם:

נמלטנו ב-6:00 בבוקר. ברגע שיצאנו מהבית צלף ישראלי התחיל לירות עלינו, מהר, מבין הבתים, וזה היה מבעית. ראיתי בעיניים שלי את הצלף יורה עלינו.[151]

לילא הגיעה בסופו של דבר לרפיח; בעת הראיון היא התגוררה שם באוהל עם עוד 15 בני משפחה.

סלים, בן 29, שגר לפני פרוץ מעשי האיבה במחנה הפליטים א-נוסייראת, באזור שמדרום לוואדי עזה, אמר כי במהלך הלחימה הוא טיפל ב-14 אחיו. לדבריו, הוא קיבל שיחות טלפון אוטומטיות מהרשויות הישראליות שהורו לו לעזוב את האזור, אך אלה הגיעו לאחר שתקיפה אווירית ישראלית פגעה בבית של שכנו, הסבה נזק לביתו ופצעה את אחד מאחיו:

יצאנו ברגל כי לא הייתה לנו מכונית. הכבישים לא היו בטוחים. הייתה הפצצה ישראלית בקרבת מקום, ולמזלנו שרדנו. פצצה אחת שלא התפוצצה נפלה במרחק של פחות משלושים מטרים ממני ומהאחים שלי. הלכנו את כל הדרך מא-נוסייראת עד לאוהלים בדיר אל-בלח.[152]

סלים, המתגורר כעת באוהל בדיר אל-בלח, נאבק לשרוד ולפרנס את 14 אחיו הצעירים.

עם התעצמות פעולותיה הקרקעיות של ישראל דווח על הימצאות של טנקים וכלי רכב משוריינים בצפון רצועת עזה. משפחות שנמלטו מאזורים שנפגעו קשה נאלצו לנווט את דרכן בסמוך לטנקים ישראליים.[153] בנוסף על שאר תלאותיהם, העקורים נאלצו גם ללכת מרחקים ארוכים יותר בהרבה, בנתיב קשה יותר, בגלל הנזק שנגרם לדרכים.

ב-11 בדצמבר 2023 קרא הצבא הישראלי לתושבים הפלסטינים שנותרו מצפון לוואדי עזה לצאת דרומה דרך "מסדרון" לאורך כביש סלאח א-דין, בשעות 9:00–16:00. ואולם, לפי דיווחים, באותה עת התנהלו קרבות עזים בקטע כביש זה, העובר מצפון וממזרח לעיר ח'אן יונס, ולכן התנועה באזור הייתה מסוכנת וקשה.[154]

ב-4 בינואר 2024 נסגר כביש סלאח א-דין לתנועת אזרחים, ובמקומו הוגדר כביש החוף א-רשיד כנתיב "מעבר בטוח".

בנסיבות אלה, כוחות ישראליים היו יכולים לנקוט צעדים, אם היה די זמן לכך, כדי ליידע פלסטינים לא להתפנות דרך נתיב זה ולספק להם נתיב חלופי בטוח, ו/או לעכב תכניות לתקוף את האזורים שמהם נדרשו האזרחים להתפנות.

סיקור תקשורתי של הרג פלסטינים במהלך הפינוי

דיווחים בכלי התקשורת כללו תיאור של התקפות ישראליות על שיירות של מתפנים וראיות למה שנראה כמו הוצאות להרג ללא משפט של נשים, גברים וילדים שניסו להתפנות.

ב-13 באוקטובר 2023 דווח בחדשות MSNBC, בהתבסס על משרד הבריאות של רצועת עזה ועל ראיונות, כי 70 בני אדם, רובם נשים וילדים, נהרגו בעת שהתפנו בשלוש שיירות.[155]

בסרטון שפורסם ברשתות חברתיות ב-3 בנובמבר 2023, אומת על ידי רויטרס ואושר על ידי ארגון Human Rights Watch, נראו גופות של לפחות שבעה אנשים, ובהם לפחות ילד אחד, מוטלות על כביש החוף א-רשיד, מדרום לעיר עזה, אחד משני הכבישים הראשיים שנחשבו לנתיבי פינוי, כפי שתואר בפרק הקודם, ואשר הותקף בידי כוחות ישראליים.[156]

אתר Middle East Eye קיבל ואימת סרטונים שבהם נראתה האלה ח'רייס, בת 57, שנורתה ונהרגה ב-12 בנובמבר 2023 בידי חייל בעת שהחזיקה בידו של נכדה בן החמש, שהניף דגל לבן בידו השנייה.[157] הוועד הבינלאומי של הצלב האדום אמר שהאלה הייתה בקבוצה של אנשים שקיבלו הוראה להתפנות מבתיהם בצפון הרצועה, והם צעדו בנתיב פינוי ש"טוהר" בידי הצבא הישראלי.[158]

רשת ITV News פרסמה סרטון שצילם אחד ממפעילי המצלמות שלה ב-22 בינואר 2024 מחוץ לאוניברסיטת אל-אקצא באל-מוואסי. בסרטון נראים חמישה גברים שידיהם מורמות, אחד מהם מניף דגל לבן.[159] מפעיל המצלמה מראיין את אחד הגברים, רמזי אבו סחלול, שמסביר כי הם מנסים להגיע לאִמו ולאחִיו. לדבריו, הצבא הישראלי לא אִפשר לאחיו להתפנות. מפעיל המצלמה עוזב ואש נפתחת לעבר הקבוצה. אבו סחלול נורה למוות. חדשות NBC חקרו ואימתו את התקרית.[160] הדיווח של הרשת כלל הצהרה של אחמד חיג'אזי, צלם וידיאו פלסטיני, שאמר שהכדורים הגיעו מאחד הטנקים הישראליים שהיו בקרבת מקום.[161] סוכנות המחקר Forensic Architecture תיעדה את תנועת הטנקים בסמוך לאוניברסיטה בעת התקרית. האלוף דן גולדפוס אישר לחדשות ABC כי חייליו הם שירו וכי התקרית נחקרת.[162]

ממצאי החקירה לא פורסמו, נכון לעת כתיבתו של דו"ח זה. ארגון Human Rights Watch אישר כי בניין האוניברסיטה נמצא באזור ההומניטרי אל-מוואסי – שאת גבולותיו קבע הצבא הישראלי ב-6 בדצמבר 2023. יממה לאחר התקרית, ב-23 בינואר 2024, הורה צו פינוי לתושבי שכונות בח'אן יונס לעבור לאזור זה.[163]

ב-29 בינואר 2024 דווח כי שני אחים שהחזיקו דגלים לבנים נורו ונהרגו בידי צלף של הצבא הישראלי כשניסו להימלט מח'אן יונס שבדרום רצועת עזה. סוכנות האימות סנאד של אל-ג'זירה חקרה את האירוע ואימתה סרטונים שסיפקה משפחתם של שני האחים, ובהם נראים השניים מוטלים מתים ברחוב.[164]

אזורי פינוי

ב-10 בנובמבר 2023 אמר ראש הממשלה נתניהו כי ישראל אינה מבקשת לעקור איש, אך הוסיף כי "[ישראל] מנסה... לגרום לתושבי החלק הצפוני של רצועת עזה, שבו התנהלה הלחימה, לעבור מייל אחד [כקילומטר וחצי] או ארבעה מייל [כשישה קילומטרים] דרומה, שם הקמנו אזור בטוח".[165] ראש הממשלה נתניהו המשיך ואמר: "אנחנו רוצים לראות בתי חולים שדה. אנחנו מעודדים ומאפשרים הגעה של סיוע הומניטרי לשם".[166]

בהודעה שפורסמה ב-16 בנובמבר 2023 הִתוו ראשי 18 הסוכנויות ההומניטריות הגדולות של האו"ם או הקשורות באו"ם את התנאים המינימליים להגדרת אזור כבטוח:

• הסכמה של הצדדים להימנע ממעשי איבה בתוך האזור וסביבו, ולכבד את אופיו האזרחי.
• מתן האמצעים החיוניים להישרדות, לרבות מזון, מים, מחסה, היגיינה, סיוע רפואי ובטיחות.
• מתן היתר לעקורים לנוע בחופשיות ולחזור מרצונם למקומות מגוריהם מוקדם ככל האפשר.[167]

עוד נאמר בהודעה כי "אי-עמידה בתנאים בסיסיים אלה עלולה להוות הפרה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי".[168]

ישראל אינה יכולה להסתמך על טיעונים בדבר ביטחונם ובטיחותם של אזרחים כהצדקה לפינויים אם אין לאזרחים אזורים בטוחים לעבור אליהם. מרואיינים אמרו בעקביות לארגון Human Rights Watch כי "אזורי פינוי" שהרשויות הישראליות הגדירו ככאלה הותקפו על ידי הצבא הישראלי.[169] הם גם סיפרו שלא הצליחו לקבל בהם מענה לצרכים הומניטריים בסיסיים.

ג'יימס אלדר, דובר קרן הילדים של האו"ם (UNICEF), אמר בתחילת דצמבר 2023 לכתבים בג'נבה, בשיחת וידיאו מקהיר, כי אזורים בטוחים ברצועה "אינם אפשריים", והוסיף, "אני חושב שהרשויות עֵרות לכך".[170] הוא אמר, "זה אזור בטוח כאשר אתה יכול להבטיח תנאים של מזון, מים, תרופות ומחסה. אני עצמי ראיתי שכל אלה נעדרים לחלוטין, לחלוטין".[171]

כל האנשים שהתראיינו לארגון Human Rights Watch נאלצו להימלט כמה פעמים, בשל צווי הפינוי הרבים שהוצאו לאזורים שונים ברחבי רצועת עזה. על פי נתוני האו"ם, נכון לאוקטובר 2024, השטח הכולל שעליו חלים צווי פינוי ברצועת עזה, להוציא צווים שבוטלו, עומד על כ-84 אחוזים משטח הרצועה.[172] הצבא הישראלי אילץ אזרחים לעבור לאזורים מצומצמים יותר ויותר, "למען ביטחונם". "האזורים הבטוחים" השתנו לעיתים קרובות, הועתקו ונעשו לאזורי לחימה שאנשים נאלצו לברוח מהם שוב.

עד 6 במאי מצאו רוב הפלסטינים ברצועת עזה מחסה ברפיח, אך אז הוציא הצבא הישראלי צווי פינוי חדשים[173] לתושבי השכונות המזרחיות של העיר והורה לאנשים לחפש מחסה ב"אזור ההומניטרי המורחב"[174] באל-מוואסי, הכולל שכונות מהמחוזות ח'אן יונס, דיר אל-בלח ורפיח.

נכון לסוף מאי 2024, על פי האו"ם, כמיליון פלסטינים נעקרו מרפיח מאז פתחה ישראל במתקפה.[175] כל המרואיינים אמרו לארגון Human Rights Watch שהם חשים ששום מקום ברצועת עזה אינו בטוח.

מאז ימיה הראשונים של המלחמה, סוכנויות או"ם, מומחים מטעם האו"ם וסוכנויות הומניטריות הצהירו במונחים שאינם משתמעים לשני פנים כי שום מקום ברצועת עזה אינו בטוח. ב-5 בינואר 2024 אמר מרטין גריפית'ס, תת-מזכ"ל האו"ם לעניינים הומניטריים ומתאם סיוע החירום:

עזה הפכה למקום של מוות וייאוש... משפחות ישנות תחת כיפת השמיים, בטמפרטורות הצונחות. אזורים שאליהם נאמר לאזרחים להתפנות למען ביטחונם מופגזים. מתקנים רפואיים נתונים למתקפות בלתי פוסקות. קומץ בתי החולים שעדיין מתפקדים באופן חלקי קורסים תחת עומס הטיפול בנפגעי טראומה, סובלים ממחסור קריטי בכל סוגי האספקה, ומוצפים בבני אדם נואשים המבקשים מקום מבטחים... במיוחד עבור ילדים וילדות, 12 השבועות האחרונים היו טראומטיים. ללא מזון. ללא מים. ללא לימודים. שום דבר מלבד הצלילים המבעיתים של מלחמה, יום אחר יום. עזה פשוט הפכה למקום שלא ניתן לחיות בו.[176]

ב-26 באפריל העלה תחקיר של NBC News על שבע תקיפות אוויריות קטלניות כי פלסטינים נהרגו באזורים בדרום רצועת עזה "שהצבא הישראלי הגדיר במפורש כאזורים בטוחים".[177]

ב-24 במאי 2024 הוציא בית הדין הבינלאומי לצדק בפעם השלישית צווים זמניים במסגרת עתירתה של דרום אפריקה, לפיה ישראל מפֵרה את האמנה נגד רצח עם משנת 1948. במסגרת הצווים ציין בית המשפט במפורש כי:

על בסיס המידע שלפניו, בית המשפט אינו משוכנע שמאמצי הפינוי והצעדים הקשורים בכך שישראל מאשרת כי נקטה כדי להגביר את ביטחונם של אזרחים ברצועת עזה, ובייחוד של אלה שנעקרו לאחרונה ממחוז רפיח, די בהם כדי למתן את הסיכון העצום שהאוכלוסייה הפלסטינית חשופה אליו עקב המתקפה הצבאית ברפיח.[178]

ב-22 באוגוסט הזכיר מוהנד האדי, המתאם ההומניטרי לשטח הפלסטיני הכבוש, כי "במהלך חודש אוגוסט לבדו פרסמו הכוחות הישראליים 12 צווי פינוי – בממוצע אחת ליומיים – ואלה אילצו עד כרבע מיליון בני אדם לעזוב פעם נוספת את המקומות שבהם שהו". האדי הגיע למסקנה כי:

אם צווי הפינוי נועדו להגן על אזרחים, הרי שלמעשה הם גורמים לתוצאה ההפוכה בדיוק. הם מאלצים משפחות לברוח שוב, לעתים קרובות תחת אש ועם מעט החפצים שהעקורים יכולים לשאת עימם, לאזור מצטמק, צפוף, מזוהם, עם שירותים מוגבלים, אשר – כמו שאר חלקי עזה – אינו בטוח. גישתם של העקורים לשירותים החיוניים להישרדותם נשללת מהם. כלולים בכך מתקנים רפואיים, מקלטים, בארות מים ואספקה הומניטרית.[179]

ב-26 באוגוסט נאלץ האו"ם לעצור את פעולות הסיוע שלו ברצועת עזה לאחר שהצבא הישראלי הוציא צווי פינוי חדשים לתושבים בדיר אל-בלח שבמרכז הרצועה, שם ממוקם מרכז המבצעים של האו"ם.[180] צו הפינוי הגיע בזמן שהאו"ם עמד להתחיל במבצע חיסונים של 640,000 ילדים ברצועת עזה, לפי הערכות. ארגון הבריאות העולמי אמר כי תינוק בן עשרה חודשים לקה בשיתוק לאחר שנדבק בנגיף פוליו מסוג 2[181] – מקרה ראשון מסוג זה ברצועה ב-25 שנה.[182]

ח'אן יונס

בימיה הראשונים של המלחמה הוציא הצבא הישראלי צווי פינוי שהורו לאנשים לעבור דרומה. במקרים מסוימים, הצווים הורו לאנשים לחפש מקום מבטחים בח'אן יונס.[183] בתחילה הוגדרה ח'אן יונס כאזור יעד לפינוי, אולם העיר השנייה בגודלה ברצועת עזה התמודדה מימיו הראשונים של העימות עם תקיפות ישראליות רבות ועם הרוגים רבים, כפי שעולה מעדכוני-בזק של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים[184] ומנתוני Airwars, ארגון לא ממשלתי החוקר פגיעה באזרחים באזורי סכסוך.[185]

ד"ר חסן, בן 49, נשוי ואב לשבעה ילדים, שגר לפני המלחמה בעיזבת עבד רבו, ליד ג'באליא שבצפון רצועת עזה, תיאר כיצד נמלט מביתו עם משפחתו כשלגופם רק פיג'מות, לאחר שקיבלו שיחות טלפון אוטומטיות מהרשויות הישראליות שהורו להם לעזוב מיד לדרום הרצועה.[186] הם ברחו לבית של קרובי משפחה בח'אן יונס, שבו כבר שהו 36 אנשים בשטח של מאה מטרים רבועים:

יומיים לפני הפסקת האש [בסוף נובמבר 2023] היו התקפות על העיירה אל-קרארה, שנמצאת במרחק של פחות מקילומטר מהמקום שבו אנחנו נמצאים [האזור שאליו עקרנו]. אני יודע שהתקיפות היו מאוד קרובות – יש לנו דלת ברזל כבדה, והיא נפגעה בתקיפות.

יש הרבה תקיפות באזור [שאליו עקרנו] ואני לא חושב שבטוח כאן. התושבים בהרבה אזורים קרובים אלינו נדרשו להתפנות – אל-קרארה, א-זנה, עבסאן וח'וזאעה. לאזור שאני נמצא בו הוצא צו פינוי לפני שהגעתי, אבל לא נדרשנו להתפנות שוב. אני מקווה שהאזור יישאר בטוח כי אני לא יודע לאן נוכל ללכת.[187]

הישאם, עיתונאי וידיאו בן 34, אב לשני ילדים, שגר בצפון רחוב א-רימאל בעיר עזה כשפרצה המלחמה, תיאר כיצד נאלץ לברוח מבניין מגוריו כשקיבל מאחד משכניו את ההודעה שעליו לעזוב:

שיחות הטלפון [האוטומטיות מהצבא הישראלי] לא מגיעות לכל משפחה ומשפחה. בדרך כלל הן מגיעות לאחד השכנים ומודיעות לו שעליו לומר לאחרים. זה היה כזה בלגן. רוב האנשים היו מבועתים, צרחו. זה היה כאוטי. השיחה [ההתראה לעזוב] הגיעה לשכנים שלנו. אלה שיחות אוטומטיות – הן מודיעות שצריך להתפנות כי האזור נחשב לאזור לחימה. בדרך כלל נותנים כמה ימים, אבל יומיים אחרי שקיבלנו את ההתראה [מהשכנים] התחילה ההתקפה על האזור.[188]

הישאם מצא תחילה מחסה עם משפחתו בבית של חבר ליד בית החולים א-שיפאא. הוא נאלץ לברוח מאזור זה, כך סיפר, כשבית שכן נפגע בתקיפה אווירית ישראלית.[189] לדבריו, שכן קיבל שיחה אוטומטית מהצבא הישראלי שהורתה להם לעזוב, אבל התקיפה אירעה כבר חמש דקות לאחר מכן.[190] הישאם ומשפחתו שרדו את התקיפה. "ההדף של הפצצה גרם נזק [לבית של החבר] ואנשים נפצעו מרסיסים... השעה הייתה 2:00 לפנות בוקר. בזריחה החלטנו [המשפחה שלי] להיפרד מהחבר ולנסות להגיע למקום בטוח", הוא אמר.[191]

הישאם החליט לעבור דרומה יותר, לח'אן יונס, שם שהה עד סוף אוקטובר 2023. בנובמבר 2023 הוא נאלץ להימלט שוב, כשהמבצע הצבאי הישראלי התקדם לכיוון דרום הרצועה:

הישראלים אמרו שח'אן יונס היא מקום בטוח. זה היה אזור חקלאי – לא הייתה סיבה לתקוף את האזור. אבל הם התחילו להפציץ את האזור הזה ואת המשקים החקלאיים. קיבלתי החלטה לעזוב ולעבור לרפיח... המצב הרגשי של הילדים – מה שהם ראו באזור האחרון שהיינו בו, הם בהלם, מבועתים. הם נחרדים עכשיו מכל רעש קטן. היה לי כל כך קשה להביא את המשפחה שלי מהמקום הקודם לכאן. הצבא הישראלי חסם את הגישה לרוב האזורים כי הם נחשבו לאזורי לחימה.[192]

בחודש דצמבר 2023 פתח הצבא הישראלי במבצעים קרקעיים סביב ח'אן יונס שבדרום הרצועה. טנקים ישראליים ניתקו את הכביש שבין ח'אן יונס לדיר אל-בלח במרכז הרצועה, ולמעשה חילקו את הרצועה לשלושה חלקים.[193] המערכה בח'אן יונס כללה הן הפצצות של מטרות שנחשדו כקשורות לחמאס והן מתקפה קרקעית; כל אלה גרמו לנפגעים רבים ולפגיעה בתשתיות. העיר, שגדלה מאוד עם הגעתם של עקורים שחיפשו מקלט, מצאה את עצמה בלב כמה מהקרבות העזים ביותר שהתנהלו מאז תחילת העימות באוקטובר.

לכל אורך תקופה זו הביעו משקיפים בינלאומיים וארגונים הומניטריים דאגה מההסלמה באלימות ומהשפעתה על האוכלוסייה האזרחית, והדגישו את המצב ההומניטרי החמור בח'אן יונס וברצועת עזה בכלל.

ב-1 בדצמבר 2023 הוציא הצבא הישראלי צו פינוי לתושבי השכונות המזרחיות של ח'אן יונס, אך במקביל הכריז על האזור כולו כ"אזור לחימה".[194] הודעות מבלבלות אלה הותירו אנשים שהתגוררו מחוץ לשכונות המזרחיות בחוסר ודאות כיצד ראוי לפעול. הכרזה על אזור כאזור לחימה, ללא הנחיות נלוות לאן וכיצד יש להתפנות, אינה יכולה להיחשב לצו פינוי.

רשאד, בן 31, תושב ח'אן יונס, הסביר כיצד הפך ביתו למקלט לעשרות עקורים: "אני גר עם אִמי, אבי, אחי, אשתי ושני ילדים, אבל עכשיו יש לנו 80 עקורים שחיים איתנו".[195] לדבריו, בביתו התגוררו 25 ילדים מתחת לגיל שבע.[196]

ארגון Human Rights Watch שוחח עם רשאד ב-1 בדצמבר, ממש בעת שקיבל צו פינוי מרשויות ישראליות שהזהירו כי ח'אן יונס נחשבת לאזור לחימה:

בכרוז הפינוי הישראלי נכתב שכל אזור ח'אן יונס נחשב לאזור לחימה. ואז נכתב שזוהי "התראה רשמית". אני לא מוכן ללכת לשום מקום. כל מקום שנלך אליו ישתנה שוב. נאמר לנו [על ידי הצבא הישראלי] ללכת לח'אן יונס, ועכשיו הם אומרים שזה לא בטוח ו[יש] לעבור לרפיח. אין מקום ללכת אליו במקומות המחסה ברפיח. והיום נפגעו בתים אזרחיים ברפיח והיו 30 נפגעים והאזור הזה לא בטוח לאף אחד.[197]

רשאד אמר לארגון Human Rights Watch כי הוא אחראי למשפחתו ולעקורים אחרים התלויים בו. ארגון Human Rights Watch לא הצליח ליצור שוב קשר עם רשאד כדי לברר אם הוא ובני ביתו העקורים הצליחו לעזוב את ח'אן יונס.

כשהצבא הישראלי הקיף את ח'אן יונס – שהייתה, לדברי הצבא, בסיסם של רבים ממנהיגי חמאס – פנו אנשים דרומה בחיפוש אחר מחסה והצטופפו ברפיח. ההתקפות הצבאיות הישראליות בח'אן יונס כללו תקיפות על בתי חולים ועל מתקני או"ם שבהם חסו אלפי עקורים מצפון הרצועה.[198]

סארה: מקרה לדוגמה

Click to expand Image

סארה, פסיכולוגית בת 37 ואם לשלושה, גרה בח'אן יונס עם משפחתה כשפרצה המלחמה. היא פתחה את דירתה לקרובים עקורים מהעיר עזה, ולכן, כשבניין המגורים שלה ניזוק ובית של קרובי משפחה השוכן במרחק של פחות מעשרה מטרים משם נהרס בתקיפה אווירית ישראלית ב-7 בדצמבר 2023, חיו בדירתה כ-20 איש.^[199] מאחר ששני הבניינים שכנו בגוש 108, אזור שלא סומן במפה המקוונת שפרסם הצבא הישראלי כאזור שיש להתפנות ממנו, הם לא היו אמורים להיות נתונים בסכנה.^[200] סארה סיפרה שבאותו יום הלכה לעבודתה כרגיל אך שבה הביתה לזירת קטל:

השעה הייתה 16:00 אחר הצהריים וחזרתי מהעבודה שלי. ואז ראיתי את האש וההרס, והיו אנשים מתחת להריסות [של בית קרוביי]...

מה שראיתי היה טבח. הגעתי והייתה מהומה – כולם צרחו. פחדתי, כי הילדים שלי היו בבית שלי [פחות מעשרה מטרים משם]. הבניין של קרובי המשפחה שלי נפגע כל כך שלא יכולתי ממש להיכנס אליו. הרבה אנשים היו פצועים. פציעות גדולות, מסיביות. בת הדודה של בעלי נכוותה בפניה והן התעוותו, והילדים נפצעו או נהרגו באותו יום. המשפחה שלי, שהייתה בדירה שלי, הייתה בסדר, תודה לאל. אבל ראינו את הגופות [בבניין של קרובי המשפחה שלי], ואנשים מתחת להריסות. המצב הנפשי של הילדים היה כל כך רע. זה שינה את כולנו.^[201]

סארה סיפרה שלאחר שביתה ניזוק לא היה לה לאן ללכת, ולכן היא עזבה למחרת ומצאה מחסה בבית ספר של אונר"א בח'אן יונס עם 8,000–9,000 עקורים נוספים.^[202] ארגון Human Rights Watch שוחח שוב עם סארה ב-19 בפברואר 2024. "תודה לאל שאנחנו עדיין בחיים", אמרה סארה והסבירה כי נאלצה לברוח שוב עם משפחתה, הפעם לרפיח, בעקבות המתקפה הישראלית בח'אן יונס.^[203] "עכשיו אנחנו יושבים באוהלים בקור העז. הילדים שלי חולים ומצבנו רע. כל הדברים הבסיסיים הדרושים לחיים חסרים ואין לנו כלום".[204]

ארגון Human Rights Watch ניתח שישה תצלומים שפורסמו באינטרנט וסרטון שצולם על ידי סוכנות הידיעות הצרפתית (Agence France-Presse). באמצעות השוואה של ציוני דרך המופיעים בתצלומים ובסרטון לתמונות לוויין שצולמו לפני התקיפה ולאחריה איכן ארגון Human Rights Watch את התקיפה שהרסה את בית קרוביה של סארה וגרמה נזק כבד לבניינים סמוכים באותו פיצוץ – לרבות הבניין שבו גרו סארה ומשפחתה. בעקבות ניתוח של צווי פינוי מקוונים ותצלומים של כרוזים שהוטלו מן האוויר ופורסמו באינטרנט קבע ארגון Human Rights Watch שגוש 108 לא היה מיועד לפינוי עד 23 בינואר 2024, שישה וחצי שבועות לאחר התקיפה.^[205]

בתמונת לוויין שצולמה ב-7 בדצמבר 2023 ב-12:09, שעון מקומי, אין שום אינדיקציה לנזק שנגרם לבניין; תמונה שצולמה ב-8 בדצמבר 2023 בשעה 10:16, שעון מקומי, מאשרת שהבניין שבו גרו קרוביה של סארה נהרס לחלוטין ונזק חמור נגרם לבניין מגוריה שלה ולמבנים רבים בקרבת מקום. כותרת הסרטון של סוכנות הידיעות הצרפתית מציינת שהוא צולם ב-7 בדצמבר 2023. בסרטון נראים אזרחים מפנים שתי נשים פצועות וגופה אחת מהריסות הבניין של קרוביה של סארה. בתמונות לוויין נראות שתי תקיפות נוספות באותו פרק זמן, במרחק של עשרות מטרים בלבד מהתקיפה שהרסה את בית קרובי משפחתה של סארה ופגעה קשות בביתה.

Click to expand Image

התקיפה ב-7 בדצמבר לא הייתה אירוע בודד שהשפיע על גוש 108; האזור היה נתון להתקפות רבות עוד לפני תאריך זה. ארגון Human Rights Watch זיהה לפחות שש תקיפות נוספות לפני התקיפה ב-7 בדצמבר, שבמקצתן הוטלה ככל הנראה תחמושת גדולה מן האוויר, כפי שעולה מתמונות לוויין.

Click to expand Image

Click to expand Image

למרות התקיפות החוזרות והנשנות, גוש 108 לא יועד לפינוי עד 23 בינואר 2024.^[206] יש לציין כי בגוש 108 יש כמה בתי ספר, לרבות בית הספר שיח' ג'אבר של אונר"א. מסוף אוקטובר ואילך הוקמו אוהלים רבים עבור עקורים בתוך מתחמים של בתי הספר בגוש. בנוסף על כך הוקם בית חולים שדה באצטדיון נאסר באמצע דצמבר 2023, אך בית החולים פורק בסביבות 19 בינואר 2024, לאחר חודש פעילות אחד בלבד.

ניתוח תמונות לוויין שערך ארגון Human Rights Watch מראה כי בתקופה שלאחר הוצאת צו הפינוי ב-23 בינואר 2024 חל זינוק במספר התקיפות באזור – ככל הנראה תקיפות אוויריות שבוצעו בידי ישראל. הסימנים הברורים הראשונים לפלישות קרקעיות ולהריסות בתחומי גוש 108 נראים בתמונות לוויין שצולמו ב-3 בפברואר 2024. שבוע לאחר מכן כבש הצבא הישראלי את בית הספר שיח' ג'אבר ואת אצטדיון נאסר.

עד אמצע פברואר, למעלה מ-70 אחוזים ממבני המגורים בתחומי הגוש נהרסו או ניזוקו קשה. ההרס הלך וגדל עד סוף אוקטובר 2024. גם ביתה של סארה נראה חרב עד היסוד, על פי תמונות לוויין, סרטון וידיאו ושלושה תצלומים שנשלחו ישירות לארגון Human Rights Watch.

Click to expand Image

Click to expand Image

אל-מוואסי

באוקטובר 2023 הכריזה ישראל על שטח באזור אל-מוואסי, עיירה בדואית פלסטינית בחוף הדרומי של עזה, כ"אזור הומניטרי".^[207] על פי נתוני האו"ם, רוחבו של האזור כקילומטר אחד ואורכו כ-14 קילומטרים. האזור שומם וחולי ברובו,^[208] ואין בו מים זורמים.

מאז ההכרזה על אל-מוואסי כ"אזור הומניטרי" שינה הצבא הישראלי את גבולות האזור לפחות 14 פעמים בערוצי התקשורת השונים שלו.^[209] ב-28 באפריל 2024 הורחב האזור מזרחה עד כביש סלאח א-דין וצפונה, כך שכלל את רוב השטח של דיר אל-בלח.^[210] מ-22 ביולי 2024 ואילך צמצם הצבא הישראלי את גודלו של האזור ההומניטרי, בטענה שהחלק המזרחי של אל-מוואסי שימש לשיגור רקטות לעבר ישראל, וקרא לאנשים ששהו בשטח שנגרע מהאזור ההומניטרי לעבור אל תוך השטח המצומצם שנותר.^[211] בין 22 ביולי ל-25 באוגוסט הצבא הישראלי הגדיר מחדש את "האזור ההומניטרי" וצמצם את שטחו לפחות שש פעמים. בנוסף על כך הכריז הצבא על לפחות 43 גושים בתוכו כאזורי לחימה.^[212]

גבולות האזור ההומניטרי אל-מוואסי כפי שהוגדרו בידי הצבא הישראלי בין 13 באוקטובר 2023 ל-31 באוגוסט 2024. במהלך תקופה זו, הצבא הישראלי הגדיר מחדש את גבולות האזור ב-14 הזדמנויות שונות לפחות © 2024 Copernicus Sentinel Data. ניתוח ועיצוב גרפי © 2024 Human Rights Watch

תקיפות אוויריות והפצצות ישראליות פגעו באזור ההומניטרי אל-מוואסי, כפי שפגעו באזורים אחרים שהוגדרו כאזורים שיש להתפנות אליהם.

ב-4 בינואר 2024 פרסם הארגון הלא-ממשלתי הבינלאומי Save the Children הודעה לעיתונות שבה נאמר:

על פי דיווחים,[213] 14 בני אדם, רובם ילדים מתחת לגיל עשר, נהרגו הבוקר בתקיפות אוויריות ישראליות סמוך לאל-מוואסי, אזור שהרשויות הישראליות הגדירו כ"אזור הומניטרי"^[214] וכוחות ישראליים הורו לאזרחים להתפנות אליו למען ביטחונם.^[215]

ההודעה חזרה והדגישה ששום מקום ברצועת עזה אינו בטוח:

כוחות ישראליים פרסמו מאז 7 באוקטובר מספר רב של מה שנקרא "צווי פינוי", שכיוונו אזרחים בעיקר לשלושה אזורים בדרום – ח'אן יונס, רפיח ואל-מוואסי. כל שלושת האזורים הללו נפגעו לאחר מכן בתקיפות אוויריות ישראליות שבהן נהרגו ונפצעו אזרחים, לרבות ילדים.[216]

ג'ייסון לי, מנהל המחלקה לענייני השטח הפלסטיני הכבוש בארגון Save the Children, סיכם:

אני לא יכול להדגיש את זה מספיק: שום מקום ברצועת עזה אינו בטוח. אבל לפי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, צריך להיות [מקום כזה]. מחנות, מקלטים, בתי ספר, בתי חולים, בתים פרטיים ומה שנקרא "אזורים בטוחים" אינם אמורים להיות שדה קרב. ובכל זאת, רצועת עזה הוחרבה עד היסוד.

צווים אלה, המורים על מעבר ממקום למקום, אינם מציעים אלא מראית עין של ביטחון. אם אנשים נשארים, הם נהרגים. אם הם עוזבים, הם נהרגים. ה"בחירה" שיש לאנשים היא בין גזר דין מוות אחד לאחר.^[217]

כלי תקשורת שונים סיקרו את התקיפה האווירית שהתרחשה ב-4 בינואר ופגעה בפלסטינים עקורים שמצאו מחסה בתוך בית ובאוהלים באל-מוואסי. על פי משרד הבריאות של רצועת עזה, התקיפה הרגה 16 בני אדם,[218] אף כי מקורות אחרים דיווחו כי מספר ההרוגים הוא 14 או 17.^[219] ארגון Human Rights Watch אימת שלושה סרטונים וארבעה תצלומים שפורסמו בערוצי חדשות ב-4 בינואר 2024 והמתעדים את הזירה לאחר התקיפה; הסרטונים כוללים גם ראיונות עם עדים. בתמונת לוויין שצולמה בבוקר 5 בינואר ניתן להבחין במכתש שקוטרו עשרה מטרים, התואם פגיעה של תחמושת המוטלת מן האוויר. בתמונה מ-3 בינואר לא נראים סימני נזק. בסרטונים ובתצלומים שארגון Human Rights Watch איכן נראה אותו מכתש גדול לצד הרס נרחב של בניינים ומבנים בסמוך לו. אתר התקיפה נמצא בתחומי השטח שהצבא הישראלי הגדיר ב-6 בדצמבר 2023 כאזור ההומניטרי. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת בעצמו את מספר הנפגעים כתוצאה מהתקיפה.

Click to expand Image

ארגון Human Rights Watch גם תיעד תקיפה שביצעו כוחות ישראליים בבית הארחה של ארגון רופאים ללא גבולות באל-מוואסי.^[220] ב-20 בפברואר 2024 ירה טנק ישראלי קליע בקוטר בינוני-עד-גדול לעבר בית דירות רב-קומות באל-מוואסי שבו השתכנו רק אנשי צוות של ארגון רופאים ללא גבולות ובני משפחותיהם.[221] לפי תחקיר של העיתון ניו יורק טיימס, בתקיפה נהרגו שני בני אדם ושבעה נוספים נפצעו.[222] בהודעה שפרסם באתר האינטרנט שלו אמר ארגון רופאים ללא גבולות כי הוא יִידע את הרשויות הישראליות בדבר הקואורדינטות של הבניין ואישר כי לא הבחין באובייקטים צבאיים באזור טרם התקיפה ולא קיבל התראה מהצבא הישראלי בדבר תקיפה קרובה.[223] ארגון Human Rights Watch בחן תצלומים וסרטונים שצולמו על ידי רשת Sky News וארגון רופאים ללא גבולות ואישר שדגל גדול של הארגון התנוסס על הקיר החיצוני של הבניין בזמן התקיפה. החוקרים גם אימתו תצלום שפרסם ארגון רופאים ללא גבולות ברשת X ב-22 בפברואר ובה נראה נזק לחלק החיצוני של הבניין. התצלומים מהקרקע ותמונות הלוויין מראים כי הבניין היה מבודד, והבניינים הקרובים ביותר נמצאים במרחק של כ-50 מטרים ממנו. הרשויות הישראליות אישרו לרשת Sky News כי הם קיבלו את הקואורדינטות והסבירו כי הצבא פתח באש על הבניין כיוון שהוא "זוהה כבניין שבו מתרחשת פעילות טרור".^[224] הצבא הישראלי אמר שיערוך בדיקה משלו של התקיפה.[225] נכון למועד כתיבת שורות אלה, תוצאות הבדיקה, אם התקיימה, לא פורסמו.

ארגון Human Rights Watch אימת וניתח התקפות נוספות על מקומות שפלסטינים עקורים מצאו בהם מחסה בשטח של האזור ההומניטרי אל-מוואסי כפי שהוגדר ב-18 באוקטובר. ב-10 במארס 2024 תקף הצבא הישראלי משפחות עקורות שמצאו מחסה באל-מוואסי.^[226] ההתקפות פגעו במשק חקלאי בבעלותו של זיאד עבד אל-ר'אפור, ששימש כמקום מחסה עבור המשפחות, והרגו 15 אזרחים, בהם שני אנשים עם מוגבלויות וארבעה ילדים, כך אמר אל-ר'אפור בראיון מצולם שהמרכז הפלסטיני לזכויות האדם פרסם ב-YouTube.^[227] ארגון Human Rights Watch ניתח ואיכן ארבעה סרטונים שפורסמו על ידי ערוצי חדשות וברשתות חברתיות ובהם נראית הזירה לאחר התקיפה, לרבות אוהלים ששימשו מחסה לאנשים וניזוקו קשה, מבחוץ ומבפנים.[228] בסרטונים ניתן להבחין בחזיתו של אוהל גדול שיש בו די מקום לשכן כמה אנשים ואשר ניזוק קשה, וכן בשני אוהלים נוספים, שעל יריעותיהם סימנים של פגיעת רסיסים, ובחפצים מפוזרים של אנשים; בתוך אחד האוהלים ניתן לראות כתמי דם על כריות ומחצלות. ניתוח של תמונות לוויין אישר כי התקיפה התרחשה בין 9 במארס בשעה 10:40 בבוקר, שעון מקומי, לבין 10 במארס בשעה 10:39 בבוקר, שעון מקומי. בנוסף על כך, באזור הסמוך לאוהלים הגדולים הללו נראים כמה מכתשים, במקום שבו עמדו קודם לכן אוהלים קטנים יותר. ארגון Human Rights Watch איכן שלושה סרטונים שפורסמו ברשתות חברתיות ובכלי תקשורת ב-10 במארס ובהם נראים אנשים ממיינים ואורזים את חפציהם בין אוהלים הרוסים ושרידי חפצים חרוכים לאחר התקיפה. ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת בעצמו את מספר הנפגעים כתוצאה מהתקיפות. בעת התקיפה, המשק כבר לא נכלל בשטח שהוגדר כאזור ההומניטרי אל-מוואסי, לפי הגבולות שנקבעו ב-6 בדצמבר – התאריך הקרוב ביותר לתקיפה. עם זאת, ברור כי המשק נכלל בתחומי האזור ההומניטרי ב-18 באוקטובר. ארגון Human Rights Watch לא הצליח למצוא שום הודעה מטעם הרשויות הישראליות, בשום אמצעי תקשורת, המורה לאנשים להתפנות מהאזורים שנכללו באזור ההומניטרי ב-18 באוקטובר ולא נכללו בו ב-6 בדצמבר.

Click to expand Image

ב-20 באפריל 2024 תקף הצבא הישראלי אוהלים ששימשו מחסה לעקורים בתוך גבולות האזור ההומניטרי אל-מוואסי. ארגון Human Rights Watch ניתח ואיכן סרטון שפרסמה רשת אל-ג'זירה–פלסטין ברשת X ובו נראה ענן עשן גדול, וארבעה תצלומים נוספים של זירת התקיפה שפורסמו ברשתות חברתיות ב-20 באפריל. על פי בחינת תמונות לוויין זמינות וניתוח צללים הנראים בסרטון קבע ארגון Human Rights Watch כי התקיפה בוצעה ב-20 באפריל בין 17:00 ל-18:00, בתחומי האזור ההומניטרי שקבע הצבא הישראלי ב-6 בדצמבר, שהם הגבולות שהיו בתוקף באותה עת על פי הודעות פומביות על אודות הגבולות שפרסמו הרשויות הישראליות.^[229] בתמונת לוויין שצולמה ב-21 באפריל נראה שנגרם נזק כבד לאוהלים, לחממות סמוכות ולמבנים אחרים באתר. בתמונת לוויין שצולמה בבוקר 20 באפריל לא נראה נזק.

Click to expand Image

מרואיינים תיארו לארגון Human Rights Watch תקיפות נוספות באל-מוואסי שבוצעו, לדבריהם, בידי הצבא הישראלי.

לאחר שנמלט מח'אן יונס עם משפחתו מצא הישאם מחסה באוהל קטן סמוך לחוף באל-מוואסי. לדבריו, ב-8 בינואר 2024 פגעה תקיפה אווירית ישראלית בבניין הסמוך למשרדי הצלב האדום, במרחק של כ-300 מטרים מהאוהל שלו.^[230]

לאחר ארבעה סבבי עקירה בין ח'אן יונס לאזורים הכפריים של רפיח, אסמא, בת 32, אם לארבעה, תושבת בית לאהייא שבצפון עזה, מצאה לבסוף מחסה באל-מוואסי. אסמא, המתגוררת באוהל שגודלו 20X20 מטרים, ביחד עם 20 מבני משפחתה, תיארה תקיפות אוויריות יומיות: "אתמול זה היה 200 מטרים מאיתנו... כל הזמן אנחנו שומעים את חיל האוויר הישראלי בשמים מעלינו".^[231] בסוף הראיון אמרה אסמא: "אנחנו חיים בתוך אסון. אין לנו תקווה, ואנחנו מורעבים ונצורים".^[232]

Click to expand Image

רפיח

צווי הפינוי שהוציאה ישראל הורו לפלסטינים לעבור בעיקר לאזורים מדרום לוואדי עזה ולחפש שם מחסה, למען ביטחונם. לעיתים ציינו הצווים ספציפית את רפיח, הנמצאת בקצה הדרומי של הרצועה, או מקומות מחסה מוכרים בשכונות של רפיח.^[233] רוב המרואיינים אמרו לארגון Human Rights Watch שבסופו של דבר חיפשו מחסה במחוז רפיח, לאחר עקירות חוזרות ונשנות, לרבות ברפיח עצמה. הם תיארו את תנאי חייהם המחרידים בעת הראיון: מאות אלפי אנשים מוצאים מחסה בתנאים של צפיפות ודוחק, ללא תנאי תברואה נאותים, דחוסים בתוך בנייני דירות, מתקנים ציבוריים או בתי ספר של אונר"א, או במחנות אוהלים רעועים לאורך חוף הים ובשטחים חקלאיים.

מרבית הפלסטינים ברצועת עזה מצאו מחסה ברפיח עד תחילת מאי; בתחילת מאי הוציא הצבא הישראלי צווי פינוי חדשים לתושבי השכונות המזרחיות של רפיח והורה לתושבים לחפש מקלט באזור ההומניטרי המורחב באל-מוואסי. האו"ם דיווח כי מאז פתחה ישראל במתקפה ברפיח ב-6 במאי ועד 29 במאי נעקרו כמיליון פלסטינים מאזור זה.^[234]

Click to expand Image

ב-6 במאי הורה הצבא הישראלי לתושבי כל השכונות במזרח רפיח להתפנות "מיידית" ולחפש מחסה באזור אל-מוואסי שבמחוז זה – אזור שארגונים הומניטריים התריעו כי אינו ערוך לקלוט עוד עקורים.^[235] הצבא הישראלי פתח בתקיפות אוויריות על מזרח רפיח עוד באותו יום.^[236]

כל המרואיינים ששוחחו עם ארגון Human Rights Watch אמרו כי אינם מרגישים בטוחים ברפיח.

לאחר שנמלט מג'באליא שבצפון הרצועה נאלץ זיאד לעבור עם משפחתו כמה פעמים בתוך מחוז רפיח בשל תקיפות אוויריות ישראליות באזור:

הישראלים אומרים שרפיח בטוחה. הבניין שאני שוהה בו נמצא ברחוב ברזיל. הבית שלפני הבניין שלי והבית שמאחוריו הותקפו. בני משפחתי נפצעו מרסיסים. יש לי בני משפחה שאיבדו את חייהם ברפיח – זו בדיחה [לומר] שרפיח בטוחה.^[237]

פראח, בת 38, נשואה ואם לשלושה, התגוררה בשכונת א-שאבורה שברפיח כשהמלחמה פרצה. היא סיפרה שלא חיפשה מחסה במקומות אחרים, שכן הרשויות הישראליות הנחו אנשים בדרך כלל להתפנות לרפיח, למען ביטחונם.^[238] בעת הראיון עימה אירחה פרח בביתה, שבו שני חדרי שינה, 70 מבני משפחתה המורחבת ומשפחתו המורחבת של בעלה, שנעקרו מאזורים אחרים בעזה. היא הסבירה שהבית צר מלהכיל מספר גדול כל כך של אנשים, והם נאלצו לישון על פי תור. פראח אמרה כי היו הפצצות ישראליות במרחק של "200 עד 250 מטרים מביתה".^[239] ב-12 בפברואר 2024 אמר הצבא הישראלי שתקף כמה "מטרות טרור" בשכונת א-שאבורה ברפיח וכי התקיפות הסתיימו.^[240] כלי תקשורת שונים דיווחו על עשרות הרוגים.

Click to expand Image

במבצע שנערך באישון לילה ב-12 בפברואר חילץ הצבא הישראלי שני בני ערובה ישראלים מבניין ברפיח בפעולה צבאית שבמהלכה נהרגו כ-100 פלסטינים, על פי דיווחים.^[241] הישאם סיפר לארגון Human Rights Watch כיצד המבצע לשחרור החטופים השפיע עליו:

הם השתמשו בכוחות קרקע, בכטבמ"ים, בתקיפות אוויריות ובכוחות מיוחדים. המצב היה ממש קשה, כל ההתקפות היו מעל הראש שלנו: ה-F16 ירה, האפאצ'י ירה, פצצות מכל מקום הקיפו אותנו ואנחנו היינו באוהלים שלנו. אלה היו שלוש השעות הקשות ביותר שחווינו מאז פרוץ המלחמה. זה היה חזק ומפחיד... באותו לילה החלטתי שאני צריך להוציא את המשפחה שלי מהאזור. למחרת ארזתי את כל החפצים שלי ואת האוהל שלי וחזרתי צפונה, לעיירה א-זוואיידה, סמוך למקום שממנו באתי, ליד העיר עזה.^[242]

בסוף מאי, תקיפות אוויריות ישראליות פגעו באזורים ממערב לרפיח, שבהם הצבא לא הורה לאזרחים להתפנות. כוחות קרקע וטנקים ישראליים פעלו במזרח רפיח, בחלקים מרכזיים של העיר ולאורך גבול עזה–מצרים.^[243]

ארגון אמנסטי אינטרנשיונל דיווח:

ב-26 במאי, שתי תקיפות אוויריות ישראליות על מחנה השלום הכוויתי, מחנה עקורים מאולתר בתל א-סולטאן שבמערב רפיח, הרגו לפחות 36 בני אדם – בהם שישה ילדים – ופצעו למעלה מ-100. התקיפה גרמה לדליקה. לפחות ארבעה מההרוגים היו לוחמים. התקיפה האווירית כוונה נגד שני מפקדי חמאס ששהו בקרב אזרחים עקורים.

בתקרית נוספת, ב-28 במאי, ירה הצבא הישראלי לפחות שלושה פגזי טנק לעבר אתר באזור אל-מוואסי ברפיח. התקיפות הרגו 23 אזרחים – בהם 12 ילדים, שבע נשים וארבעה גברים – ופצעו רבים נוספים... יעדי התקיפה היו ככל הנראה לוחם חמאס ולוחם הג'יהאד האסלאמי.[244]

דו"ח אמנסטי מסתיים בקביעה כי הכוחות הישראליים לא נקטו את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי לחוס על אזרחים בתקיפות על מחנה השלום הכוויתי ועל אל-מוואסי בחודש מאי, וכי יש לחקור את שתי התקיפות בחשד לפשעי מלחמה.^[245]

בעת כתיבת שורות אלה, מעבר הגבול ברפיח עם מצרים עדיין סגור, מאז שכוחות ישראליים השתלטו עליו במהלך פעולות צבאיות ב-6 במאי ובכך למעשה קטעו את הנתיב הראשי ששימש לפעולות סיוע ופינוי של אנשים הזקוקים לטיפול רפואי מיידי ודחוף.^[246]

הטענה שחמאס מונע מאנשים להימלט

באוקטובר 2023 אמר דובר משרד הפנים של חמאס, איאד אל-בזום, במסיבת עיתונאים: "אנחנו אומרים לאנשים בצפון עזה ובעיר עזה, הישארו בבתיכם ובמקומותיכם".^[247] באותו יום, רשות חמאס לענייני פליטים אמרה לתושבים בצפון רצועת עזה, על פי דיווחים, "הישארו חזקים בבתיכם ועִמדו איתן אל מול הלוחמה הפסיכולוגית המתועבת של הכיבוש".^[248]

הצבא הישראלי פרסם הקלטת אודיו של פלסטיני שטען כי חמאס אינו מאפשר לאנשים לעזוב את צפון רצועת עזה, בעת שישראל ממשיכה לתקוף את האזור.^[249] ארגון Human Rights Watch לא הצליח לאמת את האותנטיות של ההקלטה וגם לא את הנסיבות שבהן אמר האיש את דבריו.

יתרה מכך, דיווחים בתקשורת הישראלית טענו כי חמאס הקים מחסומים בצירים ראשיים ברצועת עזה והוא מונע בפועל מאזרחים להגיע לאזורים בטוחים יותר בדרומה.[250] על פי אותם דיווחים, חמאס מונע מאנשים לברוח כחלק ממאמציו הרחבים יותר להשתמש באזרחים כ"מגינים אנושיים".^[251] גורם צבאי ישראלי גם ציין כי חמאס הציב מכשולים כדי למנוע את הפינוי וניסה לייחס לישראל פיצוץ בנתיב פינוי – פיצוץ שישראל הכחישה.[252]

בדו"ח שהגישה למועצת זכויות האדם של האו"ם ב-10 ביוני 2024 ציינה ועדת החקירה הבינלאומית הבלתי תלויה בנושא השטח הפלסטיני הכבוש, כולל ירושלים המזרחית, וישראל, כי "תיעדה כמה דיווחים המצביעים על הפרעה לתהליכי פינוי בשל איומים של חמאס, מחסומים שהציב הארגון כדי למנוע פינויים ותקיפת אנשים שרצו להתפנות... לפיכך, הוועדה הגיעה לכלל מסקנה כי יש יסוד סביר להניח שחמאס ניסה להרתיע ואולי אף למנוע פינוי של אזרחים".^[253]

ארגון Human Rights Watch שאל כל אחד מ-39 האנשים שראיין בראיונות פרטיים וחסויים אם חמאס או ארגונים פלסטיניים חמושים אחרים מנעו מהם לברוח. איש מהם לא אישר שחווה זאת, אם כי ייתכן שבנסיבות אלה, כמה מהמרואיינים לא חשו בנוח לדון בפעולות הצבאיות של חמאס עם ארגון Human Rights Watch.

בהתחשב בהתמשכותן של התקיפות הישראליות ברצועת עזה ובהיקפן האדיר, סביר להניח שאם ארגונים פלסטיניים חמושים או אנשי חמאס אכן היו מנסים להציב מחסומים לאורך זמן, הם היו מותקפים. בתרחיש כזה, קרוב לוודאי שניסיונות למנוע מפלסטינים להיענות לצווי פינוי לא היו מצליחים למנוע בריחה של אנשים רבים אלא בפרקי זמן קצרים.

על כל הצדדים לעימות לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית שבשליטתם מפני השפעתן של התקפות; בכלל זה, עליהן לאפשר לאזרחים לעזוב אזורים. כמו כן, עליהם להרחיק אזרחים שבשליטתם מסביבתן של מטרות צבאיות, ככל שהדבר ניתן.[254] שימוש מכוון בנוכחות של אזרחים או בתנועת אזרחים בניסיון להגן על אזורים או על כוחות צבאיים מפני פעולות צבאיות עולה כדי שימוש במגינים אנושיים.[255] לכן, כל ניסיון של חמאס או של ארגונים פלסטיניים חמושים למנוע מאזרחים לברוח יעלה כדי פשע המלחמה של שימוש במגינים אנושיים אם הוא נעשה מתוך כוונה לאלץ אזרחים להישאר בקרבת מטרות צבאיות כדי להרתיע את הצד השני מביצוע התקפות על אותן מטרות.

גם אם חמאס אכן מנע מפלסטינים ברצועת עזה לעזוב את בתיהם או את אזורי מגוריהם, וגם אם מנע מהם גישה לאזורים המוגדרים כאזורי פינוי, הדבר אינו פוטר את ישראל מחובתה להימנע מעקירה בכפייה.

כשליה של ישראל בהבטחת צורכי העקורים

אף מתג חשמל לא יוּרם, שיבר מים לא יפתח ומשאית דלק לא תיכנס עד להשבת החטופים הישראלים הביתה.[256]

– ישראל כ"ץ, שר האנרגיה דאז ושר הביטחון כיום, 12 באוקטובר 2023

לפי סעיף 49 של אמנת ג'נבה, פינוי חוקי של אוכלוסייה מוגנת מותנה בשמירה על אמות מידה הומניטריות:

המעצמה הכובשת, המקבלת על עצמה את ההעברות או הפינויים האלה, תדאג, במלוא מידת האפשרות המעשית, להספקת שיכון נאות שיקלוט את המוגנים, לביצוע ההעברה בתנאים מניחים את הדעת מבחינת ההיגיינה, הבריאות, הביטחון והתזונה, ולבלי לקרוע בני משפחה אחת זה מזה.[257]

ישראל אחראית להבטחת מענה לצרכים ההומניטריים של עקורים. הפרשנות של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) מרחיבה בנוגע לפסקה זו בסעיף 49:

זו המלצה חזקה ביותר למעצמה הכובשת... אם... אין זה אפשרי להשיב את המפונים לבתיהם בתוך פרק זמן קצר יחסית, על המעצמה הכובשת מוטלת החובה לספק להם קורת גג הולמת ולדאוג לסידורים הראויים להבטחת תזונתם ובריאותם.[258]

ישראל לא עשתה מאמצים של ממש לקיים את ההגנות האלה; למעשה היא הצהירה בפומבי שבכוונתה למנוע את נגישותם וזמינותם של סחורות ושירותים החיוניים למימוש זכויות האדם של הפלסטינים ברצועת עזה, ונקטה צעדים ליישום כוונתה זו באמצעות תקיפת תשתיות אזרחיות והטלת מגבלות על הכנסת סיוע.[259]

בתגובה למתקפות ב-7 באוקטובר ניתקו הרשויות הישראליות אספקה של שירותים ציבוריים החיוניים למימוש זכויות – לרבות מים וחשמל – לאוכלוסייה ברצועת עזה, ובכלל זה לעקורים פלסטינים, ולא אפשרו להכניס לרצועה אלא זרזיף דק של דלק וסיוע הומניטרי חיוני.[260] כל אלה הן פעולות ענישה קולקטיבית העולות כדי פשעי מלחמה, והן נמשכות גם בזמן כתיבת דברים אלה.

ב-13 באוקטובר 2023 הכריזה ישראל שכל תושבי צפון רצועת עזה, ובכללם תושבי העיר עזה – כ-1.1 מיליון בני אדם – חייבים להתפנות לשטח שמדרום לוואדי עזה. באותו יום עצמו הודיע ישראל כ"ץ, מי שהיה אז שר האנרגיה, ברשתות חברתיות כי ישראל לא תספק "גרם מים וחשמל למי שלא יתפנה מעזה". [261]בפועל, גם מי שאכן התפנה קיבל בקושי ולו גרם אחד.

על פי ההערכות, לפני הסבב הנוכחי של מעשי האיבה התמודדו 1.2 מיליון מקרב 2.2 מיליון תושבי רצועת עזה עם חוסר ביטחון תזונתי חמור, ומעל 80 אחוזים נזקקו לסיוע הומניטרי.[262] ישראל מחזיקה בשליטה כוללת על הנעשה ברצועת עזה, בין היתר על תנועת האנשים והסחורות, על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והתשתיות, וכן על מרשם האוכלוסין.[263] מכאן שאוכלוסיית הרצועה תלויה כמעט לחלוטין בישראל בכל הנוגע לגישה לדלק, לחשמל, לשירותי רפואה, למזון, לאינטרנט, וכן לסחורות ולשירותים אחרים החיוניים למימוש זכויות האדם שלהם.

ב-17 בנובמבר 2023 הזהירה תכנית המזון העולמית (WFP) מפני "אפשרות מיידית" של רעב ברצועת עזה והדגישה שלמעשה כמעט אין אספקה של מזון ומים לרצועה.[264] ב-3 בדצמבר 2023 היא דיווחה על "סיכון גבוה של רעב" וציינה שמערכת ההזנה ברצועה עומדת על סף קריסה.[265] ב-6 בדצמבר 2023 היא הכריזה ש-48 אחוזים ממשקי הבית בצפון הרצועה ו-38 אחוזים מהעקורים בדרום הרצועה סובלים מ"רמות חמורות של רעב".[266] ב-9 ביולי 2024 קבעו מומחים מטעם האו"ם, ובהם הדַווח המיוחד לעניין הזכות למזון, ש"מותם זה מקרוב של יותר ילדים פלסטינים בגלל רעב ותזונה לקויה אינו מותיר מקום לספק בנוגע לכך שרעב מתפשט בכל רחבי רצועת עזה". [267]

ההשפעה על המגזר החקלאי וחוסר ביטחון תזונתי

לפעולותיה הצבאיות של ישראל, בין שמטרותיהן צבאיות ובין שלא, יש השפעה הרסנית על המגזר החקלאי ועל הביטחון התזונתי ברצועת עזה. ב-16 בנובמבר 2023 אמרו מומחים מטעם האו"ם שההרס של חצי מהתשתית האזרחית של הרצועה "מאיים להפוך את המשך החיים הפלסטיניים ברצועה לבלתי אפשריים".[268] ראוי לציין שבשל ההפצצה של הצבא הישראלי ב-15 בנובמבר 2023 על תחנת הקמח האחרונה שפעלה ברצועת עזה, קמח בייצור מקומי לא יהיה נגיש ברצועה בעתיד הנראה לעין.[269] ב-28 בנובמבר 2023 דיווח כוח המשימה לענייני ביטחון תזונתי בפלסטין בהנהגת תכנית המזון העולמית וארגון המזון והחקלאות, שיותר משליש מהקרקע החקלאית בצפון הרצועה ניזוקה.[270] בנוסף על כך, משרד האו"ם לשירותי פרויקטים (UNOPS) אמר שהפגיעה האנושה ברשת הכבישים מקשה עוד יותר על ארגונים הומניטריים לספק מזון וסיוע לנזקקים להם.[271] סקוט פול, יועץ בכיר למדיניות הומניטרית בארגון אוקספם-אמריקה, אמר ב-23 בנובמבר 2023 לסוכנות אסושייטד פרס (AP) ש"מאפיות וטחנות קמח נהרסו, וכך גם מתקנים חקלאיים ומתקני מים ותברואה".[272]

בשל ההפצצות המתמשכות, ובשל המחסור בדלק ובמים ועקירתם של יותר מ-1.6 מיליון איש לדרום רצועת עזה, הפעילות החקלאית כמעט בלתי אפשרית.[273] משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) דיווח בשלהי נובמבר 2023 שסכנת רעב מאיימת על משק החי בצפון הרצועה בגלל מחסור במספוא ובמים, ויבולים נזנחים ונפגעים יותר ויותר בגלל מחסור בדלק, הנחוץ לשאיבת מים להשקיה.[274] ב-28 בנובמבר 2023 מסרה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של פלסטין שרצועת עזה סובלת מהפסד יומי בסך 1.6 מיליון דולר, לפחות, בתחום הייצור החקלאי.[275]

על פי אזהרה של Integrated Food Security and Nutrition Phase Classification (IPC):

כ-1.84 מיליון בני אדם ברחבי רצועת עזה מתמודדים עם רמות גבוהות של חוסר ביטחון תזונתי חריף המסווג כשלב 3 – IPC Phase 3 (משבר) או למעלה ממנו; מהם, כמעט 133,000 בני אדם מתמודדים עם חוסר ביטחון תזונתי קטסטרופלי (IPC Phase 5), ועוד 664,000 מצויים בשלב 4 –  IPC Phase 4 (חירום). כ-1.95 מיליון בני אדם ברחבי רצועת עזה עתידים ככל הנראה להתמודד עם רמות גבוהות של חוסר ביטחון תזונתי חריף, המסווג כשלב 3 (IPC Phase 3), או למעלה ממנו (משבר וגרוע מזה), בין נובמבר 2024 לאפריל 2025, ובהם קרוב ל-345,000 בני אדם שסביר להניח שיסבלו מחוסר ביטחון תזונתי קטסטרופלי (IPC Phase 5). ... סכנת הרעב בין נובמבר 2024 לאפריל 2025 תתקיים כל עוד הסכסוך יימשך והגישה לשירותים הומניטריים תהיה מוגבלת.[276]

ב-26 בינואר 2024 ציטט בית הדין הבינלאומי לצדק אזהרות בנוגע ל"תנאים קטסטרופליים" ברצועת עזה והורה לישראל "לנקוט צעדים מיידיים ויעילים כדי לאפשר אספקת שירותים בסיסיים וסיוע הומניטרי הנחוצים בדחיפות".[277]

למרות צו מחייב זה המשיכה ישראל להגביל או לחסום סיוע, ובמארס 2024 הוציא בית הדין הבינלאומי לצדק צו נוסף שקבע כי "תנאי החיים הקטסטרופליים של הפלסטינים ברצועת עזה הידרדרו עוד יותר", בייחוד בשל "המניעה הממושכת והנרחבת של מזון וצרכים בסיסיים אחרים".[278]

על פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים וסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב (אונר"א), הממוצע היומי של מספר המשאיות הנכנסות לרצועת עזה עם מזון, סיוע ותרופות הצטמצם ביותר משליש בשבועות שלאחר פסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק בינואר.

ב-10 באפריל אמרה סמנתה פאוור, העומדת בראש הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (USAID), שהדיווחים על רעב לפחות בכמה חלקים של רצועת עזה הם "אמינים"; בכך הייתה פאוור לבכירה האמריקאית הראשונה שאישרה את הדבר בפומבי.[279]

ב-11 באפריל 2024 שוחח העיתון וושינגטון פוסט עם 25 קבוצות סיוע, סוכנויות או"ם ומדינות תורמות על סוגי הסיוע שניסו להכניס לרצועה,[280] ומצא ש"בששת החודשים מאז ראשית המלחמה, רשויות ישראליות סירבו או הגבילו הכנסה של מספר פריטים, החל באספקה רפואית מצילת חיים, עבור בצעצועים וכלה בקרואסונים עם שוקולד".[281]

להצדקת הגבלות אלה ישראל מתבססת על פרשנותה למונח "פריטים דו-שימושיים" – פריטים אזרחיים בעיקרם שאפשר להשתמש בהם גם למטרות צבאיות, כמו חומרי בניין, ציוד תקשורת וכימיקליים.[282] ישראל טוענת שהגבלות אלה הכרחיות כדי "לחנוק" את המנגנון הצבאי של חמאס.[283]

סוכנויות הומניטריות דרשו מהצבא הישראלי לפרסם רשימה של פריטים אסורים ושל פריטים דו-שימושיים, לספק הודעה בכתב בנוגע למשלוחי סיוע שהיא דוחה ולאפשר ערעור על דחיות הנעשות בידי חיילים בשטח, אולם מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) – הסוכנות הצבאית הישראלית האחראית לחסימה ולדחייה שרירותית של סיוע – סירב עד כה להיענות לדרישות אלה.[284]

ב-5 במאי סגרו הרשויות הישראליות את מעבר כרם שלום לאחר מתקפת טילים של חמאס,[285] וב-7 במאי תפסו כוחות ישראליים את מעבר רפיח כחלק מהשתלטותם על האזור, וכך נחסמה האפשרות להכניס סיוע דרך המעברים הראשיים שהיו בשימוש לפני שישראל השתלטה על מעבר זה.

ב-24 במאי הדגיש בית הדין הבינלאומי לצדק את "המצב ההומניטרי הקטסטרופלי ברצועת עזה" ועמד על הצורך לאפשר "אספקה שוטפת, בהיקף רחב, של שירותים בסיסיים וסיוע הומניטרי הנחוצים בדחיפות, בידי כל הגורמים המעורבים". [286] בית הדין הורה לישראל "להשאיר את מעבר רפיח פתוח לאספקה לא מוגבלת, בהיקף רחב, של שירותים בסיסיים וסיוע הומניטרי הדרושים בדחיפות".[287]

לפני 7 באוקטובר 2023 נכנסו לרצועת עזה מדי יום 500 משאיות של סיוע הומניטרי.[288] בחודש הראשון למלחמה נכנסו רק תשע משאיות מדי יום, ובעשרת הימים הראשונים של אוקטובר 2024 נכנסו רק 30 משאיות מדי יום.[289]

ההשפעה על שירותי החשמל, המים והתברואה

הרשויות והכוחות הישראליים ניתקו את אספקת המים שהוזרמו בצינורות מישראל לרצועת עזה ואת אספקת החשמל מישראל לרצועה, הנדרשת להפעלת משאבות מים, מתקני התפלה ותשתיות תברואה בתוך הרצועה, ואף חסמו והגבילו את אספקת הדלק הנדרש להפעלת גנרטורים בהיעדר חשמל.[290] הם גם אינם מאפשרים לסוכנויות האו"ם ולארגוני סיוע הומניטרי לספק לרצועת עזה חומרים הנחוצים לאספקת המים וסיוע הומניטרי אחר, הרסו תשתיות מים, בין השאר בתקיפות ישירות, ותקפו עובדים של שירותי המים.[291]

ב-4 בדצמבר 2023 אמרה לין הייסטינגס, המתאמת ההומניטרית לשטח הפלסטיני הכבוש מטעם האו"ם, שכמויות הדלק המוגבלות שמותר להכניס לרצועת עזה "בלתי מספיקות בעליל".[292] ב-6 בדצמבר 2023 אישר קבינט המלחמה של ישראל הגדלה "מינימלית" באספקת הדלק לדרום הרצועה.[293]

ב-7 באוקטובר 2023 ניתקו הרשויות הישראליות את אספקת החשמל מישראל לרצועת עזה; אספקה זו היא מקור החשמל העיקרי של הרצועה.[294] הרשויות הישראליות גם ניתקו את אספקת הדלק החיונית להפעלת תחנת הכוח היחידה ברצועה. עד 11 באוקטובר 2023 אזלו יתרות הדלק של התחנה.[295] בגלל המחסור בחשמל, שנגרם משום שלא היה אפשר להשיג דלק להפעלת גנרטורים המוּנעים בדיזל, יצאו מתקני המים והשפכים ברצועה מכלל שימוש. אמנם מאוחר יותר החלו הרשויות הישראליות לאשר הכנסה של מעט דלק, אולם לא היה זה אלא שבריר מהכמות הנחוצה להפעלת התשתית החיונית ברצועה. נכון ל-24 ביולי, כמות הדלק המוכנסת לרצועה אינה מספיקה למילוי צורכי האנרגיה של הרצועה.[296]

ב-7 בנובמבר 2023 דיווח משרד האו"ם לשירותי פרויקטים על "ירידה מזעזעת של 92 אחוזים בצריכת המים בהשוואה לרמות שנצרכו לפני פרוץ העימות" ועל כך ש"המתקנים לטיהור שפכים אינם פועלים עכשיו ברובם הגדול", והזהיר מפני "משבר מים ותברואה בממדים קטסטרופליים".[297]

על פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, החל ב-16 בפברואר עמדה תפוקת המים ברצועת עזה על כ-5.7 אחוזים מהתפוקה בתקופה שלפני פרוץ מעשי האיבה הנוכחיים.[298] באוגוסט 2024 קבעה הערכת מצב בנוגע למים, לתברואה ולהיגיינה (WASH) ברצועת עזה ש-1.4 מיליון בני אדם מתמודדים עם מחסור במי שתייה ועם גישה לא בטוחה למתקני תברואה.[299]

המשפט ההומניטרי הבינלאומי מחייב את ישראל, ככוח הכובש ברצועת עזה, להבטיח מענה לצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה האזרחית. זוהי חובה פוזיטיבית המטילה על ישראל גם להגן על זכותם של הפלסטינים למים ולנקוט צעדים "מכוּונים, קונקרטיים וממוקדים" להבטחת המימוש המלא של זכויות אלה. מניעת הגישה למים מאוכלוסייה עולה כדי ענישה קולקטיבית של האוכלוסייה האזרחית, שהיא פשע מלחמה. הזכות למים, הכוללת את הזכות למים בטוחים ונקיים לשתייה ולתברואה, היא גם אחת מזכויות האדם, והיא נגזרת מהזכות לחיים ומהזכות לרמת חיים נאותה.[300]

ישראל חתומה על האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR), והיא מחויבת לכל סעיפיה בכל עת, לרבות במהלך עימותים מזוינים ומצבי חירום כלליים.[301] לפיכך, על ישראל מוטלת החובה לכבד, להגן ולממש את כל הזכויות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות, ובהן הזכויות למזון, למים, לדיור ולבריאות.[302]

בהערותיה הכלליות, המפרשות את התחייבויותיהן של המדינות החתומות על האמנה בדבר זכויות אלה, חזרה הוועדה לענייני זכויות כלכליות, חברתיות ופוליטיות (ESCR) והדגישה שעל המדינות לעמוד בהתחייבויות-ליבה מסוימות המייצגות את הרמה ההכרחית המינימלית של מימוש זכויות אלה, ושאי-עמידה בהן אינה יכולה להיות מוצדקת גם במצבי סכסוך מכיוון שהן בלתי ניתנות לביטול. הדברים אמורים, בין השאר, בכמה התחייבויות-ליבה למימוש הזכות לבריאות, המפורטות להלן, שישראל אינה עומדת בהן:

· להבטיח חלוקה וגישה הוגנת למתקני בריאות, למוצרי בריאות ולשירותי בריאות על בסיס שוויוני, ללא אפליה, בייחוד לקבוצות פגיעות ומוחלשות;[303]

· להבטיח שהאוכלוסייה מקבלת סיוע במזון... להבטיח חופש מרעב וכבוד למחויבות-הליבה המינימלית של הזכות למזון;[304]

· להבטיח גישה למים בטוחים וראויים לשתייה, וכן לתברואה, לקורת גג ולמזון נאותים;[305] וכן

· לספק תרופות חיוניות, בהתאם להגדרות המשתנות מעת לעת של תכנית הפעולה של ארגון הבריאות העולמי בנוגע לתרופות חיוניות.[306]

המצב ההומניטרי של עקורים פלסטינים במילותיהם-שלהם

כל האנשים שרואיינו על ידי ארגון Human Rights Watch לצורך הכנת דו"ח זה הדגישו את מצבם ההומניטרי הנואש. כולם אמרו שהם רעבים, צמאים וללא מחסה ראוי, או ללא מחסה כלל. כולם נאבקו כדי להשיג גישה למוצרים בסיסיים ולשירותים ציבוריים, ולאלה מהם הסובלים מבעיות בריאות אין גישה לתרופות או לשירותים רפואיים שהם נזקקים להם.

עומר, שתנאי הישרדותו הקשים מאז 7 באוקטובר תוארו קודם לכן, חיפש מחסה במחנה בח'אן יונס; סביר להניח שנאלץ לעבור משם מאז הראיון. כך הוא תיאר את התנאים הללו:

המקום שאנחנו נמצאים בו עכשיו הוא מקום שישראל הכריזה עליו שהוא בטוח – בח'אן יונס. אנחנו חיים באוהל. אין לנו כלום. אין לנו אוכל או מים, אנחנו חיים מתחת ליריעת אוהל מפלסטיק.

המחנה הזה מספק מגורים ל-77,000 איש, אבל למעשה הוא לא נועד להכיל יותר מ-5,000 איש. במחנה חיים בין 17,000 ל-19,000 ילדים; 90 אחוזים מהילדים חולים. ירד גשם, ואין כאן שום טיפול... אנחנו לא יודעים איך לטפל בחולים. אם אתה מתעורר [בלילה] כדי ללכת לשירותים, אתה צריך לחכות שעות לתור שלך.[307]

יוסף, שאשתו הייתה בהריון מתקדם בזמן הראיון, סיפר שלפני פרוץ מעשי האיבה הרופאים אמרו לה שיהיה עליה ללדת בניתוח קיסרי כדי להבטיח לידה תקינה. "אני לא יודע לאן היא תוכל ללכת כשיתחילו צירי הלידה... אנחנו לא מקבלים שום עזרה. אני לא יודע מה לעשות כשיגיע הזמן. עצם המחשבה על זה מכבידה עלי מאוד", אמר.[308]

יוסף המשיך וסיפר על תנאי חייו לאחר העקירה, במקום שהתגורר בו בזמן הראיון, באוהל ברפיח:

אני צריך ללכת שלושה קילומטרים כדי להשיג גלון אחד של מים. אין אוכל. אם אנחנו מצליחים להשיג אוכל, זה אוכל משומר, בפחיות... אִמי סובלת מלחץ דם גבוה ומסוכרת, אבל אי אפשר להשיג את הטיפול הנחוץ לה. אני כל הזמן בחיפוש אחרי דברים שנחוצים לנו להישרדות.[309]

ארגון  Human Rights Watchלא הצליח להתחקות אחר עקבותיו של יוסף כדי לדעת מה עלה בגורלו ובגורל משפחתו.

מרואיינים סיפרו שוב ושוב עד כמה התקשו למצוא לעצמם מקום מחסה בזמן המסע. אנשים תיארו מקומות מלאים עד אפס מקום, בדרך כלל בתי ספר ובתי חולים ציבוריים, או כאלה השייכים לאונר"א, שכולם היו למקומות מחסה לא רשמיים לעקורים.[310]

סמי, רווק בן 32 האחראי לכלכלתה של משפחתו המורחבת הגדולה, תיאר כיצד ברח מביתו שבשוג'אעיה באמצע אוקטובר ומצא מחסה לו ולמשפחתו בקרבת בית החולים אל-קודס:

כשהיינו בבית החולים אל קודס, זה היה נורא. שלושת המבנים היו דחוסים עד אפס מקום והיו שם כל כך הרבה אנשים – אולי 16,000 איש. בית החולים לא היה מסוגל להכיל או לסייע לאנשים רבים כל כך. אנשים חלו ונדבקו בזיהומים. אף אחד לא עזר לנו שם... היה קשה כל כך למצוא או אפילו לקנות מים, ומה שמצאנו לא היה טוב לשתייה, אבל לא הייתה לנו ברירה.[311]

בית החולים אל קודס נפגע מהפצצות אוויריות של ישראל ב-18 באוקטובר;[312] סמי מכנה את אותו לילה "ליל המוות". לדבריו, לאחר ההתקפות סבל מכוויות בדרגה ראשונה. לבסוף ברח לבית ספר של אונר"א ברחוב אל-זייתונה, קרוב לדרום העיר עזה, ששימש כמקלט:

כשהגענו לבית החולים ראינו שהמצב שם נורא. זה לא היה מקום שבני אדם יכולים להיות בו; 20,000 איש הצטופפו שם... לא היה אף אחראי. לא קיבלנו מזרנים או שמיכות. לא יכולנו להישאר בתוך בית הספר. נשארנו בחוץ, רק לילה אחד.[313]

כל המרואיינים תיארו את המאבק למצוא מזון ומים כדי לשרוד – בדרך כלל שגרה יומיומית של הליכה למרחק של קילומטרים, עד שמוצאים מישהו שמוֹכר אוכל או מים ראויים.

יוסרא, אישה בת 36 שגרה עם אביה, עם אִמה החורגת ועם אחיה, המוגבל בניידותו, ברחה מביתה שליד הגדרות המפרידות בין רצועת עזה לישראל ב-11 באוקטובר, בחיפוש אחר מקלט בח'אן יונס, בעקבות הוראות הצבא הישראלי שקיבלה לטלפון הנייד שלה באמצעות הודעות SMS.[314] היא סיפרה עד כמה התקשתה למצוא מקלט ראוי שבו תוכל לשכן את אביה, הסובל מבעיות בריאות שונות ונזקק לעזרה בהליכה, ואת אחיה, המסתייע בכיסא גלגלים. לבסוף שכרה קונטיינר עשוי מתכת:

אנחנו מקבלים מים אבל אלה לא מים ראויים לשתייה. אלה מים מלוחים, אבל אנחנו שותים אותם לפעמים, כשאיננו יכולים להשיג מי שתייה. להתקלח זה חלום. אנחנו לא יכולים לחמם מים לרחצה. אנחנו צריכים למצוא עץ כדי להדליק אש. לפעמים אנחנו שורפים בגדים ישנים כדי להבעיר אש לבישול. אנחנו מכינים לחם גרוע כי אין לנו את כל המצרכים הנחוצים, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו... אין לנו מספיק משום דבר.[315]

נאדין, בת 29, שלפני המלחמה גרה עם בעלה וארבעת ילדיהם במחנה הפליטים א-נוסייראת שברצועת עזה, סיפרה שהיא ומשפחתה נעקרו שלוש פעמים; בזמן הראיון הם מצאו מקלט בדיר אל-בלח. היא אמרה שמאז שהחלו מעשי האיבה, הסחורות נעשו נדירות יותר ויותר, והמחירים עלו דרמטית:

מצב המזון והמים מזעזע. זה גורם לי להרגיש כאילו אני חווה הרבה סוגים של מלחמה. מלחמה עם אויביי ומלחמה עם בני עמי-שלי, משום שמחירי המזון עלו. קודם שילמנו עבור צרור פטרוזיליה שקל אחד, בערך, אבל עכשיו זה בין 5 ל-10 שקלים. ואותו הדבר עם שק של קמח – בין 100 ל-150 שקלים. כבר שבוע אין לי קמח...

כל כך קשה להשיג מים לשתייה. כמעט בלתי אפשרי. הילדים שלי סבלו משלשולים, משפעת, מצינון. כל זה בגלל המים [הגרועים]... תרופות אין בכלל. כבר אין לנו זכויות. האנשים שחיים ברצועת עזה כבר אינם בני אדם. אנחנו שורדים פחות מבעלי החיים בארצכם – להם לפחות יש מים ואוכל... הבוקר נתתי לבנותיי מעט לחם וגבינה. אין לי אוכל לתת להן, אז שלחתי אותן שוב לישון. אני מתביישת.[316]

סעיד, בן 53, מנהל של ארגון העוסק בפיתוח תוכנות לילדים סוכרתיים ברצועת עזה, סיפר עד כמה קשה להשיג אינסולין ברצועה; הוא דאג לבנו, חולה סוכרת מסוג 1, שנותרה לו אספקה לשבוע אחד בלבד. סעיד נעקר ממחנה א-שאטי בצפון הרצועה והגיע במיוחד לרפיח, בתקווה למצוא שם אינסולין ומוצרים אחרים החיוניים למימוש זכויות, לרבות מוצרי היגיינה לנשים ושירותים לחמשת ילדיו. הוא סבר ששם הם יהיו נגישים יותר מאשר באזורים אחרים, כמו דיר אל-בלח, שם חיפש מחסה קודם לכן:

מחירי המזון והמים בימים אלה – הם פי 30 או 40 מהמחירים שלפני המלחמה. אנחנו קונים את כל המים שלנו. יש יותר ממיליון איש ברפיח היום. התנועה איומה, לנוע בין מקומות זה מתיש... עברתי לכאן כדי להשיג אינסולין. נותרו לי שני סבבים של תרופה... אבל אין פתרון... אין לי מושג מה יקרה. זו בעיה אדירה שאיאלץ להתמודד איתה בקרוב. הילדים שלנו מתים לא רק מהפצצות – אלא גם מאכילת המזון ומשתיית המים, ומהיעדר תרופות שהם זקוקים להן.

בני הוא אחד משלישייה, יש עוד שתי בנות. אני בכלל לא יכול למצוא מוצרי היגיינה נשית לבנות. ברפיח, שבה אנחנו נמצאים עכשיו, לא הצלחנו למצוא כלום; אני מותש רק מהחיפושים. אולי יש במקומות אחרים ברצועת עזה, אבל כאן, ברפיח, אין כלום. ניסיתי להשיג לבנותיי פמפרס [חיתולים לתינוקות] לתקופות המחזור שלהן, אבל אין כלום.[317]

טארק, בן 53, אב ל-11 ילדים, נמלט גם הוא מביתו שבמחנה הפליטים א-שאטי בימיה הראשונים של המלחמה וחיפש מחסה עם בנו, שטופל אז נגד לוקמיה, בבית החולים המתמחה בכך אל-רנתיסי בעיר עזה. הוא סיפר שבית החולים נפגע בסופו של דבר מהפצצה אווירית ישראלית, והוא ברח עם משפחתו לרפיח:

אני לא חושב שיכול להיות גרוע מהתנאים שלנו עכשיו. לא משנה עד כמה אנסה להסביר במילים, לחיות ככה זה שונה לגמרי. אני חולה מהיום שהגעתי לרפיח – כלומר, כבר 30 או 40 יום; יש לי גם סוכרת שאני לא בודק ואפילו לא לוקח את התרופות, וגם לאשתי יש סוכרת... בני בן השבע חולה בלוקמיה, מערכת החיסון שלו חלשה ולאף אחד כאן אין משהו שיכול לעזור בטיפול בו, אין לי אפילו דרך ליצור קשר עם הרופא שלו. יש לי גם ילדים שסובלים מבעיות אחרות, כמו בעיות ראייה, ואחד שנפצע בשתי הרגליים.

בדיוק שלחתי את בני החוצה עם חמישה שקלים בגלל שנגמרו לנו המים. הסכום הזה יקנה לנו חמישה ליטרים ואנחנו חמישה עשר איש, כך שעד רדת הלילה ייגמרו לנו המים שוב, ואם לא נוכל למצוא מים ראויים לשתייה, נשתה את מי הים. קרה לי פעמים רבות שנאלצתי לשתות מי ים. אין לך מושג עד כמה אנחנו סובלים.

ובנוגע לתחבושות היגייניות לבנותיי: אנחנו לא יכולים למצוא תחבושות היגייניות בשווקים כאן, וגם אם היינו מוצאים כמה, אנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות אותן משום שהן יקרות כל כך; חבילה אחת עולה עכשיו בין 25 ל-30 שקלים, אז הן משתמשות בחיתולים.[318]

סיכום

הרשויות הישראליות המשיכו לכפות על אנשים עקירה המונית לאזורים שבהם זכויות האדם שלהם נרמסו. הצבא הישראלי לא הכין שום תשתית שתוכל לספק לעקורים מוצרים ושירותים החיוניים למימוש זכויות האדם שלהם; הוא מנע מגופים הומניטריים לבצע פעולות העשויות לסייע בכך ונקט בפועל ובמתכוון, באמצעות ההרס הנרחב של יכולות הייצור המקומיות של מוצרי מזון, מים, חשמל ודלק ברחבי הרצועה, צעדים שמנעו מהעקורים גישה למעט המשאבים החיוניים שהיו יכולים לסייע להם במימוש זכויותיהם, כשמשאבים אלה עדיין היו זמינים. סעיף 49 באמנת ג'נבה מטיל על המעצמה הכובשת את החובה לספק לאוכלוסייה מפונה הגנה "במלוא מידת האפשרות המעשית", ועל פי פרשנותו של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, אם "אי אפשר להחזיר את המפונים לבתיהם בפרק זמן קצר, יחסית, חובה על המעצמה הכובשת לספק להם מקומות מגורים ראויים וסידורי מזון ותברואה נאותים".[319] כבר עברה למעלה משנה מאז פרוץ העימות הנוכחי, ויותר מ-1.8 מיליון פלסטינים ברצועת עזה סובלים רעב ברמות "קיצוניות ביותר".[320] הדרך היחידה להיכנס אל רצועת עזה הנצורה והכבושה, המוקפת על ידי ישראל מצפון וממזרח ועל ידי מצרים מדרום, היא דרך המעברים שבשליטת ישראל. בנובמבר 2023 אמר שר החקלאות וביטחון המזון של ישראל אבי דיכטר ש"אנחנו עכשיו מגלגלים בעצם את נכבת עזה". לשם מימוש מטרה זו הפציץ הצבא הישראלי תשתיות אזרחיות ואזורי מגורים ונקט צעדים שהובילו למשבר הומניטרי קטסטרופלי: עקורים אינם יכולים להשיג גישה למזון, למים, לשירותי תברואה או לטיפול רפואי, וילדים גוועים מרעב וממחלות שניתן למנוע. לפני המלחמה נכנסו לרצועה מדי יום כ-500 משאיות נושאות סחורות וסיוע הומניטרי; מאז צנח המספר בחדות. באוגוסט 2024 נכנסו לעזה רק 1,559 משאיות דרך מעבר כרם שלום ומעבר רפיח, אף על פי שבמהלך הקיץ כבר הוכרזה התרעת רעב בחלקים מרצועת עזה.[321]

בין 1 בספטמבר ל-15 בספטמבר 2024 נכנסו לרצועת עזה רק 37 משלוחים, שהם 39 אחוזים מ-94 משלוחי הסיוע ההומניטרי המתוכננים, שכניסתם לצפון הרצועה תואמה עם הרשויות הישראליות. כניסתם של 25 משלוחים (27 אחוזים) לא אושרה.[322]

מדיניות זו ודפוסי פעולה אלה הם עדות לפשעי המלחמה ולפשעים נגד האנושות של עקירה בכפייה שמבצעת ישראל, וכן להפרת זכויות האדם של העקורים, ובכלל זה זכותם למזון, לבריאות, למים ולתברואה. במקרה הטוב, ישראל כשלה בעמידה בהתחייבויות המפורשות הנמנות בסעיף 49 של אמנת ג'נבה, לפיו יש לפַנות אנשים לאזורים שבהם אפשר לספק מענה לצורכיהם ההומניטריים; במקרה הרע היא דחקה אותם למקומות שבהם הם סובלים רעב וחשופים לפגיעות בכוונת מכוון.

מעקירה כפויה לעקירה לצמיתות: הרס נרחב של מקומות המוצא

לאחר חמישה חודשים של מלחמה איומה ושל חורבן מתקבל הרושם שפעולותיה של ממשלת ישראל ברצועת עזה מרחיקות אל מעבר למיטוט חמאס. כפי שכתב האלוף במיל' גיורא איילנד בעיתון ידיעות אחרונות בדצמבר שעבר, נראה שנעשה מאמץ "להפוך את הרצועה למקום שזמנית, או באופן קבוע, אי אפשר לחיות בו". ואמנם, כמעט כל מה שמאפשר לחברה אנושית לתפקד, נהרס: מרשם האוכלוסין, מרשם המקרקעין, תשתיות תרבות ובריאות, מרבית בתי הספר שנבנו בידי אונר"א.[323]

– ג'וזפ בורל, הנציג העליון של האיחוד האירופי לענייני חוץ ומדיניות ביטחון / סגן-נשיא המועצה האירופית, 5 במארס, 2024

המשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר על עקירה בכפייה של אזרחים אלא אם היא זמנית, כאשר היא נדרשת למען ביטחונם או משיקולים צבאיים הכרחיים.[324] עם סיום פעולות האיבה יש להתיר לאנשים לשוב למקומותיהם. עד אז, על הצבא הישראלי להימנע מלנקוט פעולות שיגרמו לכך שהשיבה תהיה בלתי אפשרית – לרבות פעולות שעשו את רצועת עזה לבלתי ראויה למגורים לשנים באמצעות הרס נרחב והחרבה של חלקים גדולים שלה, בייחוד כאשר כוחות ישראליים שולטים באזור והלחימה הפעילה פסקה. ניתוח של תמונות לוויין מלמד שהנזק שגרם הצבא הישראלי נראה לעיתים קרובות כמשקף דפוס הכולל הפצצה אווירית של אזור, אחריה מעורבות של כוחות יבשה, ובמקרים מסוימים – משהושגה מידת מה של שליטה – החרבה והרס מכוונים של שטח באמצעות דחפורים ופעולות הריסה מבוקרות. חלק מההרס הזה נראה כחורג בבירור מהנחוץ מבחינה צבאית, והוא ממחיש כוונה להרס שיטתי של חלקים של הרצועה וסיכול של מימוש זכות השיבה.

ב-1 באוגוסט 2024 קבע האו"ם ש"העימות הנוכחי ברצועת עזה יִיצר נפח הריסות גדול פי 14 מסך כול ההריסות שנוצרו בכל הסכסוכים ב-16 השנים האחרונות גם יחד".[325] שירות האו"ם לטיפול במוקשים (UNMAS) העריך שכמות ההריסות ברצועת עזה עמדה על 37 מיליון טונות באמצע אפריל, שהם 300 קילוגרמים למטר רבוע, וציין שיש בה יותר הריסות מאשר באוקראינה וסביר להניח שהיא מזוהמת מאוד בתחמושת שלא התפוצצה.[326] ב-2 במאי 2024 העריכה סוכנות האו"ם לפיתוח שעלות הבנייה מחדש של רצועת עזה תעמוד על 40–50 מיליארד דולר ותדרוש מאמץ בקנה מידה שהעולם לא ראה מאז מלחמת העולם השנייה.[327]

הרס תשתיות אזרחיות

ב-8 בפברואר 2024 אמר הנציב העליון של האו"ם לזכויות אדם, פולקר טורק, שמשרדו תיעד "חורבן והרס נרחבים של תשתיות אזרחיות ואחרות, ובהן מבני מגורים, בתי ספר ואוניברסיטאות, שנגרמו בידי הצבא הישראלי באזורים שבהם אין לחימה, או שהלחימה כבר הסתיימה בהם".[328] טורק דיבר על התקופה שמאז שלהי אוקטובר 2023, אבל הוא ציין שיש דיווחים על הרס של מבני מגורים ואזורי מגורים בח'אן יונס בזמן שבו מסר את הודעתו. הוא הזכיר לרשויות הישראליות ש"העברה בכפייה של אזרחים עלולה לעלות כדי פשע מלחמה"[329] ואמר ש"נראה שהרס הבתים והתשתיות האזרחיות החיוניות האחרות... מכוון לכך שאזרחים לא יוכלו לשוב לאזורים אלה, או שזו תהיה התוצאה שלו".[330]

על פי הבנק העולמי, נכון ל-21 בינואר 2024, ובהשוואה לנתונים מהתקופה שקדמה לעימות הנוכחי, 83.6 אחוזים מכלל תשתיות הבריאות ברצועת עזה ניזוקו או הושמדו, וכן 83.4 אחוזים ממתקני החינוך, 75.8 אחוזים מתשתיות התקשורת והמידע, 61.6 אחוזים מכלל הבתים למגורים ו-62 אחוזים מקווי החשמל.[331] ב-5 בינואר הצהיר מרטין גריפית'ס, תת-מזכ"ל האו"ם לעניינים הומניטריים ומתאם סיוע החירום, כי "בפשטות, עזה נעשתה מקום שאינו ראוי למגורים עוד".[332] נכון ליולי 2024, ארגון הבריאות העולמי רשם יותר מ-1,000 התקפות על מתקנים של שירותי בריאות בשטח הפלסטיני הכבוש מאז 7 באוקטובר; הארגון הכריז כי לאחר תקיפותיה האחרונות של ישראל באזור לא נותרו ברפיח, העיר הדרומית ביותר ברצועה, בתי חולים מתפקדים.[333]

מרכז הלוויינים של האו"ם דיווח ב-27 בספטמבר, בהתבסס על תמונות שצולמו ב-3 וב-6 בספטמבר, שכ-130,000 בניינים ניזוקו או נהרסו[334] – כ-52 אחוזים מכלל המבנים ברצועת עזה – וכי לפי הערכות, כ-178,132 יחידות דיור ניזוקו. המחוזות שנפגעו ביותר הם עזה וח'אן יונס, שכ-35,000 בניינים ניזוקו או נהרסו בהם.