הסף נחצה

הרשויות הישראליות ופשעי האפרטהייד והרדיפה

ילד פלסטיני רץ ליד גדר ההפרדה שהקימה ישראל בעיר קלקיליה שבגדה המערבית, הנתונה תחת כיבוש ישראלי. הגדר מקיפה לחלוטין את העיר, בה גרים יותר מ-55,000 פלסטינים © 2018 AFP/Getty Images

תקציר

כ-6.8 מיליון יהודים-ישראלים וכ-6.8 מיליון פלסטינים חיים כיום בין הים לירדן, אזור הכולל את ישראל ואת השטח הפלסטיני הכבוש – המורכב מהגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, ומרצועת עזה. ברוב השטח הזה, ישראל היא הכוח השולט היחיד; בשאר השטח, ישראל מפעילה שליטה עיקרית, לצד שלטון עצמי פלסטיני מוגבל. ברחבי האזורים הללו, וברוב תחומי החיים, הרשויות הישראליות מעניקות לישראלים בשיטתיות טובות-יתר ומפלות פלסטינים לרעה. חוקים, קווי מדיניות והצהרות של בכירים ישראלים מובילים, מבהירים כי המטרה של שימור השליטה היהודית-ישראלית מבחינת דמוגרפיה, כוח פוליטי וקרקעות מנחה זה מכבר את מדיניות הממשלה. בחתירתן למטרה זו, הרשויות נישלו פלסטינים, כלאו אותם, הפרידו אותם בכוח ודיכאו אותם בשל עצם זהותם, בדרגות עוצמה שונות. באזורים מסוימים, כמתואר בדוח זה, הפגיעות ושלילת הזכויות הן כה חמורות שהן עולות לכדי הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה.

כמה הנחות רווחות, הסוו את מציאות השלטון הישראלי על הפלסטינים, המבוסס על אפלייתם המושרשת לרעה. אלה כוללות את ההנחה כי הכיבוש הוא זמני, כי "תהליך השלום" יביא בקרוב לסיום הפרת הזכויות בידי ישראל, כי לפלסטינים יש שליטה משמעותית על חייהם בגדה המערבית וברצועת עזה וכי ישראל היא דמוקרטיה שוויונית בתוך גבולותיה, הסוו את מציאות השלטון הישראלי על הפלסטינים, המבוסס על אפלייתם המושרשת לרעה. ישראל קיימה שלטון צבאי על חלק מהאוכלוסייה הפלסטינית במשך כל 73 שנותיה, למעט שישה חודשים בלבד: היא קיימה שלטון כזה על הרוב המכריע של הפלסטינים בתוך ישראל משנת 1948 ועד שנת 1966; ומאז 1967 ועד היום היא מקיימת שלטון צבאי על הפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש, למעט במזרח ירושלים. לעומת זאת, מאז היווסדה ישראל מושלת בכל היהודים-הישראלים, כולל מתנחלים בשטח הפלסטיני הכבוש מאז תחילת הכיבוש בשנת 1967, מכוח חוקיה האזרחיים, המכבדים יותר את זכויות האדם.

במשך 54 השנים האחרונות, הרשויות הישראליות סייעו בהעברתם של יהודים-ישראלים לשטח הפלסטיני הכבוש, והעניקו להם מעמד עליון על-פי חוק בהשוואה לפלסטינים החיים באותו שטח. הדבר נכון בכל הנוגע לזכויות אזרח, לגישה לקרקעות ולחופש לנוע, לבנות ולהעביר זכויות תושבות לבני משפחה קרובים. בעוד שלפלסטינים יש מידה מוגבלת של שלטון עצמי בחלקים מהשטח הפלסטיני הכבוש, ישראל הותירה בידיה את עיקר השליטה בגבולות, במרחב האווירי, בתנועת אנשים וסחורות, בביטחון ובמרשם האוכלוסין של כל האוכלוסייה, אשר הרישום בו מכריע בסוגיות כגון מעמד משפטי וזכאות לתעודות זהות.

 "ישראל והשטח הפלסטיני הכבוש, המורכב מהגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, ומרצועת עזה, וכן רמת הגולן הכבושה". © 2021 Human Rights Watch

מספר גורמים ישראלים רשמיים הצהירו בבירור על הכוונה לשמר שליטה זו לנצח, וגיבו אותה במעשים, לרבות הרחבה מתמשכת של התנחלויות במהלך "תהליך שלום" שנמשך עשרות שנים. סיפוח חד צדדי של חלקים נוספים מהגדה המערבית, שממשלתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו התחייבה לבצע, ימסד את המציאות של שליטה ודיכוי שיטתיים בידי ישראל השוררת בגדה זה מכבר. זאת, מבלי לשנות את העובדה שהגדה המערבית כולה היא בגדר שטח כבוש על-פי דיני הכיבוש הבינלאומיים, ובכלל זה מזרח ירושלים, שישראל סיפחה לשטחה באופן חד צדדי בשנת 1967.

המשפט הפלילי הבינלאומי פיתח הגדרות לשני פשעים נגד האנושות עבור מצבים של אפליה ודיכוי שיטתיים: אפרטהייד ורדיפה. פשעים נגד האנושות הם בין הפשעים המחרידים ביותר במשפט הבינלאומי.

במהלך השנים, הקהילה הבינלאומית ניתקה את המונח אפרטהייד מהקשרו המקורי בדרום אפריקה, פיתחה איסור משפטי אוניברסלי על יישומו, והכירה בו כפשע נגד האנושות. הגדרותיו של פשע זה מופיעות באמנה הבינלאומית בדבר דיכוי וענישה של פשע האפרטהייד ("אמנת האפרטהייד") משנת 1973 ובאמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) משנת 1998 ("אמנת רומא").

הפשע נגד האנושות של רדיפה, שגם הוא עוגן באמנת רומא, הוגדר כשלילה מכוונת וחמורה של זכויות יסוד מטעמים גזעיים, אתניים ואחרים. הגדרת הפשע התגבשה כפועל יוצא של המשפטים שבאו בעקבות מלחמת העולם השנייה, והוא מהווה את אחד הפשעים הבינלאומיים החמורים ביותר, הזהה בחומרתו לאפרטהייד.

מדינת פלסטין היא מדינה חברה הן באמנת רומא והן באמנת האפרטהייד. בפברואר 2021 קבע בית הדין הפלילי הבינלאומי כי יש לו סמכות שיפוט על פשעים בינלאומיים חמורים שבוצעו בכל השטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים. סמכות שיפוט זו חלה על הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד או רדיפה שבוצעו בשטח זה. בחודש מארס 2021, הכריז משרד התביעה של בית הדין הפלילי הבינלאומי על פתיחה בחקירה רשמית של המצב בפלסטין.

השימוש במונח אפרטהייד ביחס לישראל ולשטח הפלסטיני הכבוש הלך וגבר עם הזמן, אך בדרך כלל הוא נעשה במובן תיאורי או השוואתי, ולא משפטי. לעתים קרובות הוא נועד להזהיר שהמצב מתקדם לכיוון לא רצוי. בעלי תפקידים רשמיים ישראלים, פלסטינים, אמריקאים ואירופאים, כמו-גם פרשני תקשורת בולטים וגורמים אחרים, טענו, בפרט, כי אם המדיניות והפרקטיקות שישראל נוקטת כלפי הפלסטינים יימשכו באותו כיוון, המצב, בגדה המערבית לפחות, יהפוך לשווה ערך לאפרטהייד.[1] יש שטענו כי המציאות הנוכחית כבר עולה לכדי אפרטהייד.[2] אולם, רק מעטים ערכו ניתוח משפטי מפורט המבוסס על הפשעים הבינלאומיים של אפרטהייד או רדיפה.[3]

בדוח זה, ארגון Human Rights Watch בוחן באיזו מידה סף זה כבר נחצה בחלק מהאזורים שבהם הרשויות הישראליות מפעילות שליטה.

הגדרות האפרטהייד והרדיפה

האיסור על אפליה ממוסדת, ובמיוחד מטעמי גזע או מוצא אתני, הוא אחד ממרכיבי היסוד של המשפט הבינלאומי. מרבית המדינות הסכימו להתייחס לצורות הגרועות ביותר של אפליה כזו, כלומר רדיפה ואפרטהייד, כפשעים נגד האנושות. הן העניקו לבית הדין הפלילי הבינלאומי את הסמכות להעמיד לדין בגין פשעים אלה, כאשר רשויות המדינות הרלוונטיות אינן מסוגלות או אינן רוצות לעשות כך. פשעים נגד האנושות מורכבים ממעשים פליליים ספציפיים שבוצעו במסגרת מתקפה נרחבת או שיטתית, או ממעשים שבוצעו על-פי מדיניות ממלכתית או ארגונית, ואשר כוונו נגד אוכלוסייה אזרחית.

אמנת האפרטהייד מגדירה את הפשע נגד האנושות של אפרטהייד כ"מעשים לא-אנושיים שבוצעו במטרה לבסס ולשמור על שליטה של קבוצה גזעית אחת של בני אדם על כל קבוצה גזעית אחרת של בני אדם ולדכא אותם באופן שיטתי". אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי אימצה הגדרה דומה: "מעשים לא-אנושיים... המבוצעים בהקשר של משטר ממוסד של דיכוי שיטתי ושליטה של קבוצה גזעית אחת על כל קבוצה גזעית אחרת או קבוצות גזעיות אחרות והמבוצעים בכוונה לקיים משטר זה". אמנת רומא אינה מגדירה מה מהווה "משטר ממוסד".

פשע האפרטהייד, על-פי שתי האמנות, מורכב משלושה יסודות עיקריים: כוונה לשמר מערכת של שליטה של קבוצה גזעית אחת על-פני אחרת; דיכוי שיטתי של קבוצה גזעית אחת בידי אחרת; ומעשה לא-אנושי אחד או יותר, כהגדרתו באמנות, המבוצע בצורה נרחבת או שיטתית בהתאם למדיניות זו.

עם המעשים הבלתי אנושיים שזוהו באמנות הללו נמנים "העברה בכפייה", "הפקעת רכוש קרקעי", "יצירת שמורות נפרדות וגטאות" ושלילת "זכותו של אדם לצאת מארצו ולשוב אליה, [ו] הזכות לאזרחות".

אמנת רומא מזהה את הפשע נגד האנושות של "רדיפה", ומגדירה אותו כ"שלילה מכוונת וחמורה של זכויות יסוד בסתירה למשפט הבינלאומי מטעמי זהות הקבוצה או הקהילה", ובכלל זה מטעמי גזע או מוצא לאומי או אתני. המשפט הבינלאומי המנהגי מגדיר את פשע הרדיפה כמורכב משני יסודות עיקריים: (1) הפרות חמורות של זכויות יסוד שבוצעו באופן נרחב או שיטתי, ו-(2) מתוך כוונה להפלות.

רק בתי משפט מעטים דנו בתיקים הנוגעים לפשע הרדיפה ושום בית משפט לא דן עד היום בתיק הנוגע לפשע האפרטהייד. לפיכך, אין בנמצא תקדימים באשר למשמעות של מונחי מפתח בהגדרותיהם. כמתואר בדוח, בשני העשורים האחרונים בתי דין פליליים בינלאומיים העריכו זהות קבוצתית בהתבסס על ההקשר ועל הבנייתו על-ידי גורמים מקומיים. זאת בניגוד לגישות מוקדמות יותר שהתמקדו בתכונות גופניות המועברות בתורשה. במשפט זכויות האדם הבינלאומי, כולל האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית (ICERD), המונחים גזע ואפליה גזעית פורשו באופן רחב, הכולל הבחנות המבוססות על מוצא ועל השתייכות לאומית או אתנית, כמו-גם על קטגוריות נוספות.

תחולת ההגדרות על מדיניותה של ישראל כלפי פלסטינים

בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש חיות כיום שתי קבוצות עיקריות: יהודים-ישראלים ופלסטינים. ריבון עיקרי אחד – ממשלת ישראל – מושל בשתיהן.

הכוונה לשמר את השליטה

אחת ממטרותיה המוצהרות של ממשלת ישראל היא להבטיח כי השליטה ברחבי ישראל והשטח הפלסטיני הכבוש תישמר בידי יהודים-ישראלים. בשנת 2018 התקבל בכנסת חוק בעל מעמד חוקתי המאשר כי ישראל היא "מדינת הלאום של העם היהודי", מכריז כי בתוך שטח המדינה, מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית הוא "ייחודי לעם היהודי", וקובע כי "התיישבות יהודית" היא ערך לאומי. כדי לקיים את השליטה היהודית-ישראלית, הרשויות הישראליות אימצו קווי מדיניות שנועדו למתן את מה שהן תיארו בגלוי כ"איום" דמוגרפי שמציבים הפלסטינים. קווי מדיניות אלה כוללים הגבלה של האוכלוסייה הפלסטינית ושל כוחה הפוליטי, מתן זכות הצבעה רק לפלסטינים החיים בגבולות ישראל כפי שהתקיימו בין 1948 ליוני 1967, והגבלת יכולתם של פלסטינים לעבור לישראל מהשטח הפלסטיני הכבוש, ומכל מקום אחר לישראל ולשטח הפלסטיני הכבוש. צעדים אחרים ננקטים על-מנת להבטיח שליטה יהודית, ובכלל זה מדיניות ממלכתית של "בידול" בין פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, המונעת תנועה של אנשים וסחורות בתוך השטח הפלסטיני הכבוש, ו"יהוד" אזורים שבהם אוכלוסייה פלסטינית משמעותית, ובכלל זה ירושלים, כמו-גם הגליל והנגב. מדיניות זו, שמטרתה למקסם את השליטה היהודית-ישראלית בקרקעות, מרכזת את מרבית הפלסטינים החיים מחוץ לערים הגדולות בישראל, שרוב אוכלוסייתן יהודית, במובלעות צפופות שאינן מקבלות שירותים ראויים, ומגבילה את גישתם לאדמה ולדיור, תוך טיפוח צמיחתם של יישובים יהודיים סמוכים.

דיכוי שיטתי ואפליה ממוסדת

כדי להגשים את יעד השליטה, ממשלת ישראל מפלה את הפלסטינים לרעה באופן ממוסד. עוצמתה של אפליה זו משתנה בהתאם לכללים שונים שקבעה ממשלת ישראל – הן בתוך ישראל והן בחלקיו השונים של השטח הפלסטיני הכבוש, בהם מתבטאת האפליה באופן החמור ביותר.

בשטח הפלסטיני הכבוש, שישראל הכירה בהיותו יחידה טריטוריאלית אחת הכוללת את הגדה המערבית ואת רצועת עזה, הרשויות הישראליות מתייחסות לפלסטינים באופן נפרד ולא שוויוני, בהשוואה למתנחלים יהודים-ישראלים. בגדה המערבית הכבושה, ישראל כופה על הפלסטינים חוקים צבאיים דרקוניים ואוכפת הפרדה, באוסרה על פלסטינים במידה רבה להיכנס להתנחלויות. על רצועת עזה הנצורה ישראל מטילה סגר כללי, המגביל באורח קיצוני תנועה של אנשים וסחורות. שכנתה השנייה של רצועת עזה, מצרים, לעיתים קרובות אינה עושה רבות כדי למתן את תוצאותיה של מדיניות זו. במזרח ירושלים שסופחה לישראל (ואשר ישראל רואה בה חלק משטחה הריבוני אך נותרה, על-פי המשפט הבינלאומי, שטח כבוש), ישראל מעניקה לרוב המכריע של תושביה הפלסטינים, המונים מאות אלפי בני אדם, מעמד משפטי המחליש את זכויות התושבות שלהם. זאת, באמצעות התניית המעמד בקשריו של האדם לעיר, כמו-גם בגורמים נוספים. רמה כזו של אפליה עולה לכדי דיכוי שיטתי.

בישראל, שרוב מוחלט של המדינות מגדירות כאזור התחום על-ידי גבולותיה לפני 1967, קיימים מבנה אזרחות דו-מסלולי והפרדה בין אזרחות ללאום, המובילים לכך שמעמדם של אזרחים פלסטינים נחות, מכוח חוק, מזה של אזרחים יהודים. בעוד שלפלסטינים בישראל, בניגוד לאלה שבשטח השטח הפלסטיני הכבוש, עומדת הזכות לבחור בבחירות בישראל והזכות להתמודד בהן, זכויות אלה אינן מעצימות אותם די והותר כדי להתגבר על האפליה הממוסדת שבה הם נתקלים מצד אותה ממשלה ישראלית. אפליה זו כוללת הגבלות נרחבות על גישה לאדמות שהופקעו מהם, הריסת בתים ואיסורים בפועל על איחוד משפחות.

פיצולה של האוכלוסייה הפלסטינית, שנוצר בחלקו במכוון באמצעות ההגבלות הישראליות על תנועה ותושבות, מקדם את השגת יעד השליטה ומסייע בטשטוש המציאות שבה אותה ממשלה ישראלית מדכאת את אותה קבוצת אוכלוסייה פלסטינית, בדרגות שונות באזורים שונים, לתועלתה של אותה קבוצה יהודית-ישראלית שלטת.

מעשים לא-אנושיים והפרות אחרות של זכויות יסוד

בהתאם לקווי מדיניות אלה, הרשויות הישראליות ביצעו מגוון פעולות לא-אנושיות בשטח הפלסטיני הכבוש. מעשים אלה כוללים הגבלות גורפות על תנועתם של 4.7 מיליון פלסטינים בשטח זה; השתלטות על חלק ניכר מאדמתם; כפיית תנאים קשים, כולל סירוב מוחלט כמעט להנפיק היתרי בנייה, בחלקים נרחבים של הגדה המערבית, אשר הובילו אלפי פלסטינים לנטוש את בתיהם בתנאים העולים לכדי העברה בכפייה; שלילת זכויות התושבות ממאות אלפי פלסטינים וקרוביהם, בעיקר בגין שהותם בחו"ל עם כיבוש השטח הפלסטיני בשנת 1967, או לתקופות ארוכות במהלך העשורים הראשונים לכיבוש, או כתוצאה מהקפאתו בפועל של הליך איחוד המשפחות במהלך שני העשורים האחרונים; והשעיית זכויות אזרח בסיסיות, כגון חופש ההתכנסות וההתאגדות, באופן המונע מפלסטינים את האפשרות להשפיע על מגוון רחב של עניינים, המשפיעים במידה רבה ביותר על חיי היומיום שלהם ועל עתידם. לרבות מההפרות הללו, כולל סירוב מוחלט כמעט להנפיק היתרי בנייה, שלילה המונית של מעמד התושבות והגבלות על תושבות והשתלטות נרחבת על אדמות, אין כל הצדקה ביטחוניות לגיטימית. הפרות אחרות, כמו היקף ההגבלות על התנועה ועל זכויות האזרח, אינן עומדות בשום מבחן סביר של איזון בין חששות ביטחוניים לבין חומרת ההפרות המבוצעות.

מאז הקמתה של מדינת ישראל, הממשלה גם הפלתה לרעה, באופן שיטתי, את הפלסטינים החיים בגבולותיה שלפני 1967, והפרה בשיטתיות את זכויותיהם, ובכלל זה סירובה לאפשר לפלסטינים גישה למיליוני הדונם של קרקעות שהוחרמו מהם. באזור אחד – הנגב – קווי מדיניות אלה הופכים את חייהם של פלסטינים באופן חוקי בקהילותיהם, שבהן הם גרים מזה דורות, למשימה בלתי אפשרית, למעשה. בנוסף, הרשויות הישראליות מסרבות לאפשר ליותר מ-700,000 הפלסטינים שנמלטו או גורשו בשנת 1948, ולצאצאיהם, לחזור לישראל או לשטח הפלסטיני הכבוש, ומטילות הגבלות גורפות על תושבות חוקית, המונעות מבני זוג ובני משפחה פלסטינים רבים לחיות יחד בישראל.

ממצאי הדוח

דוח זה בוחן את המדיניות והפרקטיקות שנוקטת ישראל ביחס לפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש ובישראל ומשווה אותם ליחס לו זוכים יהודים-ישראלים החיים באותם אזורים. אין מדובר בהערכה ממצה של כל סוגי ההפרות של משפט זכויות האדם הבינלאומי והמשפט ההומניטארי הבינלאומי. במקום זאת, הדוח סוקר פרקטיקות ומדיניות חשובות של ממשלת ישראל, המפרות את זכויות היסוד של הפלסטינים ואשר נועדו להבטיח את שליטתם של יהודים-ישראלים, ובוחן אותן ביחס להגדרות הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה.

הדוח מבוסס על שנים של מחקר ותיעוד שנערכו בידי ארגון Human Rights Watch וארגוני זכויות אדם אחרים, לרבות תחקירי שטח שבוצעו לצורך הדוח הנוכחי. ארגון Human Rights Watch בחן גם חוקים ישראליים, מסמכי תכנון של ממשלת ישראל, הצהרות של גורמים ישראליים רשמיים ורישומי קרקע. תיעוד ראייתי זה נותח לאחר-מכן על-פי הסטנדרטים המשפטיים הנוגעים לפשעי האפרטהייד והרדיפה. ארגון Human Rights Watch אף פנה בכתב בחודש יולי 2020 לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, וביקש ממנו לתאר את השקפתה של הממשלה בסוגיות הנדונות. נכון למועד פרסום הדוח הארגון לא זכה למענה.

הדוח אינו חותר להשוות את ישראל לדרום אפריקה בתקופת משטר האפרטהייד או לקבוע אם ישראל היא "מדינת אפרטהייד" – מושג שאינו מוגדר במשפט הבינלאומי. במקום זאת, הדוח בוחן האם מעשים ומדיניות מסוימים שנוקטות הרשויות הישראליות כיום עולים, באזורים מסוימים, לכדי הפשעים של אפרטהייד ורדיפה כהגדרתם במשפט הבינלאומי.

כל אחד משלושת הפרקים העיקריים והמהותיים של הדוח בוחן את שלטונה של ישראל על הפלסטינים – את הדינמיקה של השלטון והאפליה, תוך בחינה, הן בישראל והן בשטח הפלסטיני הכבוש, של הפרת הזכויות הספציפית שהיא מבצעת באזורים אלה, וכמה מהיעדים העיקריים שמדיניות זו נועדה לשרת. הסוגיות נבחנות מבחינת יסודותיהם העיקריים של פשעי האפרטהייד והרדיפה, כפי שתוארו לעיל. ארגון Human Rights Watch בוחן את הדינמיקה של התנהלות השלטון הישראלי בכל אחד מהאזורים הללו. הבחינה נעשית תוך התייחסות למסגרות המשפטיות השונות החלות בשטח הפלסטיני הכבוש ובישראל, שהם שני הגופים הטריטוריאליים המוכרים משפטית, ולכל אחד מהם מעמד שונה על-פי המשפט הבינלאומי. בעוד הדוח מציין הבדלים עובדתיים משמעותיים בין אזורי משנה בכל אחד משני האזורים הללו, הוא אינו קובע קביעות נפרדות ביחס לאזורי המשנה.

על בסיס המחקר שערך, ארגון Human Rights Watch הגיע למסקנה כי ממשלת ישראל הפגינה כוונה לשמר את שליטתם של יהודים-ישראלים על פלסטינים ברחבי ישראל והשטח הפלסטיני הכבוש. בשטח הפלסטיני הכבוש, כולל במזרח ירושלים, כוונה זו מצטרפת לדיכוי שיטתי של פלסטינים ולמעשים לא-אנושיים שנעשו נגדם. כאשר שלושת היסודות הללו מתקיימים יחדיו, הם עולים לכדי פשע האפרטהייד.

גורמים ישראליים רשמיים ביצעו גם את הפשע נגד האנושות של רדיפה. ממצא זה מבוסס על הכוונה המפלה המונחת בבסיס יחסה של ישראל לפלסטינים ועל ההפרות החמורות המבוצעות בשטח הפלסטיני הכבוש. הפרות אלה כוללות החרמה נרחבת של אדמות בבעלות פרטית; איסור בפועל לבנות או לחיות באזורים רבים; שלילה המונית של זכויות תושבות; והגבלות גורפות המוטלות מזה עשרות שנים על חופש התנועה וזכויות האזרח הבסיסיות. מדיניות ופרקטיקות כאלה, שוללות ממיליוני פלסטינים במכוון ובאופן חמור זכויות אדם בסיסיות, לרבות הזכויות לתושבות, לרכוש פרטי ולגישה לקרקעות, לשירותים ולמשאבים, וזאת באופן נרחב ושיטתי, בשל עצם זהותם כפלסטינים.

חתירה למקסימום שטח עם מינימום פלסטינים

המדיניות הישראלית חתרה להנדס ולמקסם את מספר היהודים, כמו-גם את היקף הקרקע העומדת לרשותם, בישראל ובחלקים של השטח הפלסטיני הכבוש שאותם ממשלת ישראל חומדת עבור התיישבות יהודית. בה בעת, באמצעות הגבלת זכויות התושבות של הפלסטינים, המדיניות הישראלית מבקשת למזער את מספר הפלסטינים ואת היקף השטח העומד לרשותם באזורים אלה. רמת הדיכוי החמורה ביותר מתקיימת בשטח הפלסטיני הכבוש, אם כי פעמים רבות ניתן למצוא היבטים חמורים פחות של אותם קווי מדיניות בתוך ישראל.

בגדה המערבית, הרשויות הישראליות החרימו מפלסטינים יותר משני מיליון דונם של קרקעות, המהוות יותר משליש משטח הגדה המערבית, כולל עשרות אלפי דונמים שהרשויות עצמן הכירו בבעלות פרטית של פלסטינים עליהן. אחת השיטות הרווחות שבהן השתמשו הרשויות הייתה להכריז על שטח, ובכלל זה אדמות פלסטיניות בבעלות פרטית, "אדמת מדינה". ארגון שלום עכשיו מעריך כי ממשלת ישראל הגדירה קרקעות בהיקף של כ-1.4 מיליון דונם, או כרבע משטח הגדה המערבית, כאדמות מדינה. הארגון מצא גם כי יותר מ-30 אחוזים מהאדמות ששימשו עבור התנחלויות מוכרות על-ידי ממשלת ישראל ככאלה שהיו בבעלות פרטית של פלסטינים. מתוך יותר מ-675,000 דונם של אדמות מדינה שהרשויות הישראליות הקצו רשמית לשימושם של צדדים שלישיים בגדה המערבית, הן ייעדו יותר מ-99 אחוזים לשימושם של אזרחים ישראלים, כך לפי נתונים ממשלתיים. לדברי ארגון בצלם, גזל הקרקעות עבור התנחלויות ותשתית שמשרתת בעיקר מתנחלים, מרכז למעשה את הפלסטינים בגדה המערבית ב-"165 'איים' טריטוריאליים מנותקים".

הרשויות הישראליות גם הפכו למעשה את השגתם של היתרים לבנייה למשימה בלתי אפשרית כמעט עבור פלסטינים בשטח C, המהווה כ-60 אחוזים מהגדה המערבית ואשר הסכמי אוסלו הותירו בשליטה ישראלית מלאה, וכך גם במזרח ירושלים. בשטח C, למשל, הרשויות הישראליות אישרו פחות מ-1.5 אחוז מהבקשות שהגישו פלסטינים לבנות בין השנים 2016 ו-2018. בסך הכול אושרו 21 בקשות, מספר הקטן פי 100 ממספר צווי ההריסה שהוציאו הרשויות באותה תקופה, כך לפי נתונים רשמיים. הרשויות הישראליות הרסו אלפי נכסים פלסטיניים באזורים אלה בגין היעדר היתר בנייה, והותירו אלפי משפחות עקורות. לעומת זאת, על-פי שלום עכשיו, בין השנים 2020-2009 הרשויות הישראליות החלו בבנייתן של יותר מ-23,696 יחידות דיור בהתנחלויות ישראליות בשטח C. העברת אוכלוסייתו האזרחית של הכוח הכובש לשטח הכבוש מפרה את אמנת ג'נבה הרביעית.

קווי מדיניות אלה הם פרי של תוכניות ארוכות שנים של ממשלת ישראל. למשל, "תוכנית דרובלס" משנת 1980, שהנחתה באותה תקופה את מדיניות ההתנחלות הממשלתית בגדה המערבית והסתמכה על תוכניות קודמות. התוכנית קוראת לרשויות "ליישב את השטחים שבין ריכוזי אוכלוסיית המיעוטים... וסביבם" בציינה כי הדבר יקשה על פלסטינים "ליצור איחוד ורצף טריטוריאלי ומדיני" ולהסיר "כל שמץ של ספק בעניין כוונתנו להחזיק לעולם ביהודה ושומרון".

בירושלים, תוכנית הממשלה עבור העיר, הכוללת הן את מערב ירושלים ואת את מזרח ירושלים הכבושה, קובעת יעד של "שמירה על רוב יהודי מוצק בעיר" ויעד דמוגרפי של "יחס של 70% יהודים ו -30% ערבים". יעד זה הותאם מאוחר יותר ליחס של 60:40, לאחר שהרשויות הודו לגבי היעד המקורי כי "אינו בר השגה" נוכח "המגמה הדמוגרפית".

ממשלת ישראל השתלטה על קרקעות באופן מפלה גם בתוך ישראל. לדברי היסטוריונים, הרשויות תפסו, באמצעות מנגנונים שונים, לפחות 4.5 מיליון דונם של אדמות מפלסטינים. שטחים אלה מהווים כ-65 עד 75 אחוזים מכלל האדמות שהיו בבעלות פלסטינים לפני 1948, ו-40 עד 60 אחוזים מהאדמות שהיו בבעלותם של פלסטינים שנותרו בשטח שהפך לישראל לאחר 1948 והפכו לאזרחי ישראל. בשנותיה הראשונות של המדינה, הרשויות הכריזו על אדמות השייכות לפלסטינים עקורים כ"רכוש נפקדים" או" שטחים צבאיים סגורים", ואז השתלטו עליהן, הפכו אותן לקרקעות המדינה ובנו עליהן יישובים יהודיים. הרשויות ממשיכות לחסום את גישתם של פלסטינים אזרחי ישראל לקרקעות בבעלותם שהוחרמו מהם. דוח משנת 2003 שהוזמן על-ידי הממשלה, מצא כי "פעולות ההפקעה היו רתומות בבירור ובמוצהר לאינטרסים של הרוב היהודי" וכי קרקעות המדינה, המהוות 93 אחוזים מכלל האדמות בישראל, משרתות למעשה את מטרת "ההתיישבות היהודית". מאז 1948 הממשלה אישרה את הקמתם של יותר מ-900 "יישובים יהודיים" בישראל, אך עבור פלסטינים היא אפשרה רק את הקמתם של קומץ עיירות וכפרים שתוכננו על-ידיה, ואשר נוצרו בעיקר כדי לרכז בהם קהילות בדואיות בנגב אשר נעקרו קודם לכן ממקום מושבן.

השתלטות על אדמותיהם של יישובים פלסטיניים בתוך ישראל, וקווי מדיניות מפלים אחרים בתחום הקרקעות במדינה, תוחמים אותם, ומונעים מהם את האפשרות לגידול טבעי ממנה נהנים יישובים יהודיים. רובם הגדול של הפלסטינים אזרחי ישראל, המהווים כ-19 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, גרים ביישובים אלה, ששטח השיפוט שלהם כולל פחות מ-3 אחוזים משטחה הכולל של ישראל. בעוד שפלסטינים בישראל יכולים לנוע בחופשיות, וחלקם גרים ב"ערים מעורבות" כמו חיפה, תל אביב-יפו ועכו, החוק הישראלי מאפשר ליישובים קטנים להדיר תושבים פוטנציאליים, על סמך הטענה כי אינם מתאימים "למרקם החברתי-תרבותי" של היישוב. על-פי מחקר שערך פרופ' בטכניון, ישנם ברחבי ישראל יותר מ-900 יישובים יהודיים קטנים, כולל קיבוצים, הרשאים להגביל את הזכאות לגור בהם. באף אחד מהם לא חיים פלסטינים.

בנגב, הרשויות הישראליות סירבו להעניק הכרה חוקית ל-35 קהילות בדואיות-פלסטיניות, והפכו את החיים בהן באופן חוקי, עבור כ-90,000 התושבים הגרים בהן מזה עשרות שנים, למשימה בלתי אפשרית. במקום זאת, הרשויות חתרו לרכז קהילות בדואיות בעיירות מוכרות גדולות יותר. זאת, כפי שנאמר בתוכניות ממשלתיות ובהצהרות של גורמים רשמיים, בכדי למקסם את השטח הזמין ליישובים יהודיים. החוק הישראלי מתייחס לכל המבנים בכפרים הלא מוכרים הללו כבלתי חוקיים והרשויות מסרבות לחבר את רובם לרשתות החשמל או המים של המדינה או לספק להם תשתיות בסיסיות כגון כבישים סלולים או מערכות ביוב. קהילות אלה אינן מופיעות במפות רשמיות, ברובן אין מוסדות חינוך והתושבים חיים בהן תחת איום מתמיד בהריסת בתיהם. על-פי נתונים ממשלתיים, בין השנים 2013 ל-2019, הרשויות הישראליות הרסו יותר מ-10,000 בתים בדואיים בנגב. את אחד הכפרים הלא מוכרים, שתושביו קראו תיגר על הפקעת אדמותיו – אל-עראקיב, הרשויות אף הרסו מן היסוד 185 פעמים.

הרשויות יישמו קווי מדיניות אלה החל משנותיה הראשונות של המדינה, בהתאם לתוכניות ממשלתיות שקראו להגביל את הקהילות הבדואיות כדי לשמור על אדמות המתאימות ליישוב יהודים. אריאל שרון הכריז, חודשים ספורים לפני שהתמנה לראש ממשלה בדצמבר 2000, כי הבדואים בנגב "מכרסמים ברזרבה הקרקעית של המדינה", והגדיר זאת כ"תופעה דמוגרפית". כראש ממשלה, המשיך שרון ביישום תוכנית בעלות של מיליארדי דולרים שביקשה, בגלוי, לחזק את האוכלוסייה היהודית באזורי הנגב והגליל בישראל, שבהם קיימות אוכלוסיות פלסטיניות משמעותיות. סגנו, שמעון פרס, תיאר מאוחר יותר את פיתוח הנגב והגליל כ"קרב למען עתידו של העם היהודי".

קידום ייהוד הנגב, כמו-גם הגליל, בידי שרון, נעשה על רקע החלטת הממשלה לפנות מתנחלים יהודים מרצועת עזה. לאחר פינוי ההתנחלויות היהודיות ברצועת עזה, ישראל החלה להתייחס לרצועה בפועל כשטח שיפוט שאת אוכלוסייתו היא אינה צריכה לכלול בחישוב הדמוגרפי של יהודים ופלסטינים החיים בישראל וברובו המכריע של השטח הפלסטיני הכבוש – הגדה המערבית כולל מזרח ירושלים – שאותו היא מתכוונת להשאיר תחת שלטונה. בכירים ישראלים הכירו באותה תקופה ביעדים הדמוגרפיים שעמדו מאחורי המהלך. על רקע המאמץ להסיג את המתנחלים מרצועת עזה, שרון אמר בנאום שנועד לאוזני הציבור הישראלי באוגוסט 2005, "לא ניתן להחזיק בעזה לנצח. חיים שם יותר ממיליון פלסטינים שמכפילים את מספרם מדי דור". באותו חודש אמר שמעון פרס "אנחנו מתנתקים מעזה בגלל הדמוגרפיה".

למרות הסגת מתנחליה וכוחות היבשה שלה, ישראל נותרה מבחינות קריטיות הכוח השליט העליון ברצועת עזה, שבה היא שולטות באמצעים אחרים. לפיכך, חובותיה המשפטיות ככוח כובש נותרו בעינן, כפי שקבעו הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) והאו"ם, כמו-גם גורמים אחרים. רכיבים משמעותיים במיוחד בשליטה זו הם האיסור שמטילה ישראל על פלסטינים החיים ברצועה (למעט חריגים מעטים בלבד) לצאת ממנה דרך מעבר ארז שבשליטתה, וכן "מדיניות הבידול" בין הרצועה לגדה, שבה היא נוקטת, על אף שהכירה במסגרת הסכמי אוסלו בכך ששני חלקים אלה של השטח הפלסטיני הכבוש יוצרים יחד "יחידה טריטוריאלית אחת". איסור הנסיעה הכללי, שנותר בעינו מאז 2007 וצמצם את היקף היציאה מהרצועה לשבריר ממה שהיה לפני שני עשורים, אינו מבוסס על הערכות ביטחוניות פרטניות ואינו עומד בשום מבחן סביר של איזון בין חששות ביטחוניים לבין זכותם של למעלה משני מיליון בני אדם לחופש התנועה.

הרשויות אף הטילו הגבלות מחמירות על כניסה ויציאה של סחורות לרצועת עזה וממנה, ובכך, לצד הסגירה התכופה של הגבול עם מצרים בידי ממשלתה, ניתקו למעשה את הרצועה משאר העולם. הגבלות אלה תרמו להגבלת הגישה לשירותים בסיסיים, להרס הכלכלה ולהפיכת 80 אחוזים מהאוכלוסייה לתלויה בסיוע הומניטרי. בשנים האחרונות נאלצו משפחות ברצועת עזה להסתדר ללא אספקת חשמל מרכזית למשך 12 עד 20 שעות ביממה, תלוי בתקופה. בנוסף, קיים גם מחסור קריטי במים. האו"ם קבע כי יותר מ-96 אחוזים מהמים המסופקים ברצועה "אינם ראויים לשתייה".

גם בגדה המערבית, הרשויות הישראליות אוסרות על אנשים המחזיקים בתעודות זהות פלסטיניות להיכנס לאזורים כמו מזרח ירושלים, אדמות שמעבר לגדר ההפרדה, ואזורים הנשלטים על-ידי ההתנחלויות והצבא. זאת, אלא אם כן הם מקבלים היתרים שקשה להשיגם. הרשויות אף הציבו כמעט 600 מכשולים קבועים, רבים מהם בין יישובים פלסטיניים, ואלה משבשים את חיי היומיום של הפלסטינים. לעומת זאת, הרשויות הישראליות מאפשרות למתנחלים יהודים בגדה המערבית לנוע בחופשיות ברוב שטח הגדה, הנמצא בשליטתן הבלעדית, וכן לישראל וממנה, בכבישים שנסללו כדי להקל על נסיעתם לעבודה ולשלבם בכל היבט של החיים בישראל.

שיקולים דמוגרפיים מהווים מרכיב מרכזי במדיניות הישראלית של בידול בין רצועת עזה לגדה המערבית. בפרט, במקרים הנדירים שבהם הרשויות הישראליות מתירות מעבר בין שני חלקי השטח הפלסטיני הכבוש, הן מאפשרות זאת בעיקר לכיוון הרצועה, ובכך מאפשרות זרימת אוכלוסייה החוצה מהאזור שבו ישראל מקדמת באופן פעיל את ההתנחלות היהודית. מדיניותו הרשמית של הצבא הישראלי קובעת כי בעוד תושב הגדה המערבית רשאי להגיש בקשה "להשתקעות קבע ברצ"ע לכל צורך שנחשב כהומניטארי (בד"כ כלל איחוד משפחה)", תושבי רצועת עזה יכולים להתיישב בגדה המערבית רק "במקרים חריגים ביותר", בדרך כלל לצורך איחוד משפחות. במקרים כאלה נקבע כי בעת מתן היתרים לאיחוד משפחות, על הרשויות לשאוף ליישב מחדש את בני הזוג ברצועת עזה. מנתונים רשמיים עולה כי בין שנת 2009 למארס 2017, ישראל לא אישרה לאף תושב מרצועת עזה להתיישב מחדש בגדה המערבית, למעט קומץ בני אדם שעתרו לבית המשפט העליון. לעומת זאת, היא התירה לכמה עשרות מתושבי הגדה להתיישב מחדש ברצועת עזה בתנאי שיחתמו על התחייבות שלא לחזור לגדה המערבית.

מעבר למדיניות הסגר, הרשויות הישראליות השתמשו לא פעם באמצעים דכאניים וחסרי הבחנה במהלך מעשי איבה והפגנות ברצועת עזה. מאז 2008 הצבא הישראלי יצא לשלוש מתקפות צבאיות רחבות היקף ברצועת עזה, בהקשר של מעשי האיבה בין ישראל לבין ארגונים פלסטיניים חמושים. כמתואר בדוח, מתקפות אלה כללו מה שנראה כהתקפות מכוונות על אזרחים ותשתיות אזרחיות ונהרגו בהן יותר מ-2,000 אזרחים. בנוסף, כוחות ישראלים ירו בדרך קבע על מפגינים ופלסטינים אחרים שהתקרבו לגדרות המפרידות בין הרצועה לישראל, בנסיבות שבהן לא נשקפה מהם סכנת חיים מיידית. בשנים 2018 ו-2019 לבדן, הכוחות הרגו 214 מפגינים כאלה והסבו נכות לאלפים. מקורן של פרקטיקות אלה בדפוס פעולה בן עשרות שנים של שימוש בכוח מופרז ולא מידתי באופן ניכר לדיכוי מחאה והפרות סדר, שגבה מחיר כבד מאזרחים. על אף תדירותן של תקריות כאלה לאורך השנים, הרשויות הישראליות כשלו בפיתוח טקטיקות של אכיפת חוק העולות בקנה אחד עם הנורמות הבינלאומיות של זכויות האדם.

הגבלות מפלות על תושבות ואזרחות

פלסטינים נתקלים בהגבלות מפלות, בדרגות שונות, על זכויותיהם לתושבות ולאזרחות בשטח הפלסטיני הכבוש ובישראל. הרשויות הישראליות ניצלו את שליטתן במרשם האוכלוסין של הגדה המערבית ורצועת עזה – רשימת הפלסטינים שבהם הן רואות תושבים חוקיים לצורך מתן מעמד חוקי והנפקת תעודות זהות – כדי לשלול תושבות ממאות אלפי פלסטינים. הן סירבו לרשום לפחות 270,000 פלסטינים ששהו מחוץ לגדה המערבית ולרצועת עזה כשהחל הכיבוש בשנת 1967, ושללו את מעמד התושבות של כמעט 250,000 פלסטינים, בעיקר בתואנה שהם שהו פרק זמן ארוך מדי בחו"ל בין השנים 1967 ל-1994. מאז שנת 2000, הרשויות הישראליות סירבו במידה רבה לטפל בבקשות לאיחוד משפחות או בבקשות לשינוי כתובת של פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. הקפאה זו מונעת בפועל מפלסטינים לקבל מעמד חוקי עבור בני זוג או קרובי משפחה שאינם רשומים עדיין. על-פי הצבא הישראלי, ההקפאה גם הופכת לבלתי חוקית את נוכחותם של אלפי תושבי הרצועה הגרים כעת בגדה המערבית, לאחר שהגיעו אליה באמצעות היתרים זמניים, היות שלמעשה אינם יכולים לשנות את כתובתם לכתובת בגדה המערבית. הגבלות אלה מגבילות בפועל את היקף האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית.

הרשויות הישראליות גם מונעות בדרך קבע, בשני העשורים האחרונים, את כניסתם לגדה המערבית של פלסטינים שאינם מופיעים במרשם האוכלוסין, ואשר גרו בגדה המערבית אך יצאו ממנה זמנית (כדי ללמוד, לעבוד, להתחתן או מסיבות אחרות) וכן של בני/בנות זוגם או בני משפחה אחרים שלהם שאינם רשומים בו.

בשנת 1967, כאשר ישראל סיפחה את מזרח ירושלים לשטחה, היא החילה את חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, על פלסטינים שגרו שם והגדירה אותם כ"תושבי קבע" – מעמד זהה לזה שניתן לזרים שאינם יהודים העוברים לגור בישראל. מאז שנת 1967, משרד הפנים שלל מעמד זה מלפחות 14,701 פלסטינים, רובם בגין אי הוכחת "מרכז חיים" בירושלים. ישנו מסלול שבאמצעותו ניתן לקבל אזרחות ישראלית, אך רק מעטים פונים אליו, ורוב הפלסטינים שעשו כן בשנים האחרונות לא זכו באזרחות. לעומת זאת, יהודים-ישראלים מירושלים, כולל מתנחלים במזרח ירושלים, הם אזרחים ישראלים שאינם נדרשים להוכיח קשר לעיר כדי לשמור על מעמדם זה.

בתוך ישראל, 'מגילת העצמאות' מאשרת את השוויון "הגמור" של כל התושבים, אך מבנה האזרחות הדו-מסלולי שהיא מקיימת סותר התחייבות זו ומתייחס למעשה ליהודים ולפלסטינים באורח נפרד ולא שוויוני. חוק האזרחות משנת 1952 מכיל מסלול נפרד לקבלת אזרחות אוטומטית, השמור ליהודים בלבד. חוק זה מתבסס על חוק השבות, תש"י-1950, המבטיח ליהודים אזרחי מדינות אחרות את הזכות להתיישב בישראל. לעומת זאת, המסלול עבור פלסטינים מתנה קבלת אזרחות בהוכחת הישיבה בשטח שהפך לישראל לפני 1948, רישום במרשם האוכלוסין נכון לשנת 1952, ונוכחות מתמשכת בישראל או כניסה חוקית אליה בתקופה שבין 1948 ל-1952. הרשויות הישראליות הסתמכו על לשון חוק זה כדי לשלול את זכויות התושבות מיותר מ-700,000 פלסטינים שנמלטו או גורשו בשנת 1948 ומצאצאיהם, שמספרם עומד היום על יותר מ-5.7 מיליון בני אדם. חוק זה יוצר מציאות שבה יהודי שהוא אזרח כל מדינה אחרת, ואשר מעולם לא היה בישראל, יכול לעבור לגור במדינה ולקבל אזרחות באופן אוטומטי, בעוד פליט פלסטיני שגורש מביתו ועורג אליו במשך יותר מ-70 שנה במחנה פליטים במדינה סמוכה, אינו יכול לעשות כן.

חוק האזרחות משנת 1952 מתיר גם מתן אזרחות על בסיס התאזרחות. אולם בשנת 2003 התקבל בכנסת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), האוסר על הענקת אזרחות ישראלית או מעמד חוקי ארוך-טווח לפלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה הנישאים לאזרחים ישראלים או לתושבי ישראל. מאז, מחדשת הכנסת חוק זה מדי שנה, והוא אושר גם על-ידי בית המשפט העליון של ישראל. החוק, שולל, למעט חריגים מעטים, מאזרחים ישראלים ותושבי ישראל, יהודים ופלסטינים, הבוחרים להינשא לפלסטינים, את הזכות לחיות עם בני זוגם בישראל. הגבלה זו, המבוססת אך ורק על זהותם של בן/בת הזוג כפלסטינים מהגדה המערבית או מרצועת עזה, אינה חלה על ישראלים הנישאים לבני/בנות זוג לא יהודים המחזיקים באזרחות של אחת מרוב מדינות העולם. בני או בנות זוג אלה יכולים לקבל מעמד באופן מיידי, ולאחר מספר שנים, להגיש בקשה לאזרחות.

בשנת 2005 אמר ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, בהתייחס להארכת הוראת השעה: "אין צורך להסתתר מאחורי טיעונים ביטחוניים. יש צורך בקיומה של מדינה יהודית". בנימין נתניהו, אז שר האוצר, אמר במהלך הדיונים: "במקום להקל על הפלסטינים שרוצים לקבל אזרחות, עלינו להפוך את התהליך לקשה בהרבה על מנת להבטיח את ביטחון ישראל ואת הרוב היהודי בישראל". במארס 2019 הכריז נתניהו, הפעם כראש ממשלה: "ישראל היא לא מדינת כלל אזרחיה", וכי "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי – ושלו בלבד".

משפט זכויות האדם הבינלאומי מעניק לממשלות חופש פעולה נרחב בקביעת מדיניות ההגירה שלהן. במשפט הבינלאומי אין שום הוראה האוסרת על ישראל לקדם הגירה יהודית. יהודים-ישראלים, שרבים מהם היגרו במהלך השנים לפלסטין המנדטורית או לאחר מכן לישראל כדי להימלט מרדיפות אנטישמיות באזורים שונים בעולם, זכאים להגנה על ביטחונם ועל זכויות היסוד שלהם. אולם, חופש פעולה זה אינו מקנה למדינה את הזכות להפלות לרעה אנשים החיים כבר באותה ארץ, ובכלל זה בתחום הזכויות הנוגעות לאיחוד משפחות, או אנשים שלהם עומדת הזכות לחזור לאותה ארץ. פלסטינים זכאים גם הם להגנה על ביטחונם ועל זכויות היסוד שלהם.

הצדקותיה של ישראל למדיניותה ולפרקטיקות שהיא נוקטת

הרשויות הישראליות מצדיקות רבים מקווי המדיניות המתועדים בדוח זה כתגובות לאלימות של פלסטינים נגד ישראל. עם זאת, לרבים מהם, כמו הסירוב להנפיק היתרי בנייה בשטח C, במזרח ירושלים ובנגב שבישראל, שלילת התושבות של ירושלמים, או השתלטות על אדמות בבעלות פרטית והקצאה מפלה של אדמות מדינה, אין כל הצדקה ביטחונית לגיטימית. בכל הנוגע לקווי מדיניות אחרים, ובהם חוק האזרחות והכניסה לישראל והקפאת עדכונו של מרשם האוכלוסין בשטח הפלסטיני הכבוש, השיקול הביטחוני שימש כעילה לקידום יעדים דמוגרפיים.

הרשויות הישראליות אכן מתמודדות עם אתגרים ביטחוניים לגיטימיים, הן בישראל והן בשטח הפלסטיני הכבוש. עם זאת, הגבלות שאינן חותרות לאיזון בין זכויות האדם, כגון חופש התנועה, לבין חששות ביטחוניים לגיטימיים, למשל באמצעות קיום הערכות ביטחוניות פרטניות במקום איסור על יציאתה של כלל האוכלוסייה מהרצועה למעט חריגים נדירים בלבד, חורגות בהרבה ממה שמתיר המשפט הבינלאומי. גם כאשר הביטחון הוא אחד המניעים לנקיטת מדיניות מסוימת, אין בכך כדי להעניק לישראל יד חופשית להפרה המונית של זכויות האדם. חששות ביטחוניים לגיטימיים יכולים להתקיים גם כחלק ממדיניות העולה לכדי אפרטהייד, ממש כפי שהם יכולים להתקיים כחלק ממדיניות המתירה שימוש מופרז בכוח או עינויים.

גורמים רשמיים טוענים לעיתים כי צעדים שננקטו בשטח הפלסטיני הכבוש הם זמניים וכי הם יבוטלו במסגרת הסכם שלום. אולם, מגוון גורמים רשמיים הבהירו את כוונתם לשמור לנצח את השליטה העיקרית בגדה המערבית בידי ישראל, יהיו אשר יהיו ההסדרים לשליטה בפלסטינים. אלה, החל בראש הממשלה לשעבר לוי אשכול, ממפלגת העבודה, שהצהיר ביולי 1967 כי "אני רואה רק אזור חצי-עצמאי [עבור פלסטינים], כי הביטחון והארץ הם בידי ישראל", וכלה בנתניהו מהליכוד שהצהיר ביולי 2019 כי "צה"ל וזרועות הביטחון ימשיכו לשלוט בכל השטח עד הירדן". פעולותיהם ומדיניותם של הגורמים הרשמיים תורמים להפרכת התפיסה לפיה הרשויות הישראליות רואות את הכיבוש כזמני. פעולות ומדיניות אלה כוללות את המשך החרמת הקרקעות, בניית מכשול ההפרדה באופן המותיר מקום להתרחבותן החזויה של התנחלויות, חיבורם החלק של מערכת הביוב, רשתות התקשורת, תשתיות החשמל והמים ומערך הכבישים של ההתנחלויות לישראל עצמה, כמו גם שורה הולכת ומתארכת של חוקים החלים על מתנחלים ישראלים בגדה המערבית אך לא על פלסטינים המתגוררים שם. האפשרות שמנהיג ישראלי עתידי יגיע להסכם עם הפלסטינים, אשר יוביל לפירוק המערכת המפלה וישים קץ לדיכוי השיטתי, אינה שוללת את כוונתם של הגורמים הרשמיים הנוכחיים לשמר את המערכת הקיימת, וגם לא את המציאות הנוכחית של אפרטהייד ורדיפה.

המלצות

על ממשלת ישראל לפרק את כל הצורות של שליטה ודיכוי שיטתיים המעניקות זכויות יתר ליהודים-ישראלים ומדכאות פלסטינים באופן שיטתי, ולשים קץ לרדיפת הפלסטינים. בפרט, על הרשויות להפסיק את יישומן של מדיניות ופרקטיקות מפלות בתחומים כמו זכויות אזרחות ותושבות וזכויות אזרח, חופש התנועה, הקצאת קרקעות ומשאבים, גישה למים, לחשמל ולשירותים אחרים והנפקת היתרי בנייה.

הממצאים לפיהם הפשעים של אפרטהייד ורדיפה אכן מתבצעים, אינם שוללים את מציאות הכיבוש הישראלי ואינם מאיינים את חובותיה של ישראל על-פי דיני הכיבוש, ממש כפי שממצאים לפיהם מבוצעים פשעים אחרים נגד האנושות או פשעי מלחמה לא היו עושים זאת. לפיכך, על הרשויות הישראליות להפסיק את בניית ההתנחלויות, לפרק את ההתנחלויות הקיימות, ולכבד בדרכים אחרות את כל זכויות האדם של הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. עליהן לעשות זאת על פי אמת המידה של הזכויות שהן מעניקות לאזרחי ישראל, וכן בהתאם להגנות שמקנה לפלסטינים המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

על הרשות הפלסטינית להפסיק את כל הצורות של תיאום ביטחוני עם הצבא הישראלי אשר מסייעות בביצוע הפשעים של אפרטהייד ורדיפה.

הממצאים בדבר ביצועם של פשעים נגד האנושות צריכים להניע את הקהילה הבינלאומית להעריך מחדש את גישתה לישראל ולפלסטין. ארה"ב, שמזה עשרות שנים כשלה במידה רבה בהפעלת לחץ על ממשלת ישראל להפסיק את דיכויים השיטתי של הפלסטינים, אף אותתה במקרים מסוימים בשנים האחרונות על תמיכתה בהפרות חמורות כמו הקמת התנחלויות בגדה המערבית הכבושה. מדינות רבות, אירופיות ואחרות, טיפחו קשרים הדוקים עם ישראל, תוך תמיכה ב"תהליך השלום", בניית יכולותיה של הרשות הפלסטינית, וניסיון להרחיק עצמן מפרקטיקות ישראליות פוגעניות ספציפיות בשטח הפלסטיני הכבוש, לעיתים תוך מתיחת ביקורת עליהן. גישה זו, המתעלמת מן האופי המושרש היטב של האפליה והדיכוי של פלסטינים בידי ישראל בשטח זה, ממזערת הפרות חמורות של זכויות האדם בכך שהיא מתייחסת אליהן כתסמינים זמניים של הכיבוש ש"תהליך השלום" ירפא עד מהרה. הדבר איפשר למדינות לחמוק מסוג הדין וחשבון הנדרש במצב כה חמור, ולאפרטהייד איפשר הדבר לשלוח גרורות ולהתחזק. לאחר 54 שנים, על מדינות להפסיק להעריך את המצב בהתאם למה שעשוי להתרחש במקרה שתהליך השלום המתנוון יתעורר יום אחד לחיים, ולהתמקד במקום זאת במציאות המתמשכת בשטח, שבה אין כל סימן לשיפור.

ביצוע פשעים נגד האנושות יכול לבסס אחריות פלילית אישית בפורומים בינלאומיים, כמו גם בבתי משפט מקומיים מחוץ לישראל ולשטח הפלסטיני הכבוש, בהתאם לעקרון סמכות השיפוט האוניברסלית.

נוכח כישלונן של הרשויות הישראליות בהפסקת ההפרות חמורות במשך עשרות שנים, על משרד התביעה של בית הדין הפלילי הבינלאומי לחקור ולהעמיד לדין אנשים שנגדם קיימים חשדות מהימנים בדבר מעורבות בפשעים נגד האנושות של אפרטהייד או רדיפה. סמכות השיפוט של בית הדין חלה על פשעים חמורים שבוצעו בשטח הפלסטיני הכבוש והתובעת שלו אכן פתחה בחקירה לגבי פשעים כאלה. כמו כן, על כל הממשלות לחקור ולהעמיד לדין אנשים שנגדם קיימים חשדות מהימנים בדבר מעורבות בפשעים אלה, מכוח עקרון סמכות השיפוט האוניברסלית ובהתאם לחוקי מדינותיהן.

מעבר לטיפול בהיבט הפלילי, ארגון Human Rights Watch קורא למדינות להקים, באמצעות האו"ם, ועדת חקירה בינלאומית שתחקור אפליה ודיכוי שיטתיים בהתבסס על זהות קבוצתית בשטח הפלסטיני הכבוש ובישראל. יש להסמיך את ועדת החקירה לברר ולנתח את העובדות; ולזהות את האחראים לפשעים חמורים, ובכלל זה אפרטהייד ורדיפה, במטרה להבטיח כי מבצעי ההפרות ייתנו עליהן את הדין, וכן לאסוף ולשמר ראיות הקשורות להפרות לצורך שימוש עתידי של מוסדות שיפוט מהימנים.

על מדינות אף ליצור, באמצעות האו"ם, תפקיד של שליח עולמי של האו"ם לנושא פשעי הרדיפה והאפרטהייד, אשר יוסמך ליזום פעולה בינלאומית להפסקת הרדיפה והאפרטהייד ברחבי העולם.

על מדינות לפרסם הצהרות המביעות דאגה בנוגע לפרקטיקות האפרטהייד והרדיפה של ישראל. עליהן לבחון הסכמים, תוכניות לשיתוף פעולה ואת כל סוגי הסחר והעסקאות עם ישראל. זאת, כדי לאתר כאלה התורמים ישירות לביצוע הפשעים של אפרטהייד ורדיפה נגד פלסטינים, למתן את פגיעתם בזכויות האדם, וכאשר הדבר אינו אפשרי, להפסיק את הפעילויות והמימון שנמצא כי הם מקדמים את הביצוע של פשעים חמורים אלה.

השלכותיהם של ממצאי דוח זה על עסקים הינן מורכבות וחורגות מגבולות הדוח. לכל הפחות, על עסקים להפסיק כל פעילות התורמת במישרין לביצוע הפשעים של אפרטהייד ורדיפה. על חברות מסחריות להעריך האם המוצרים והשירותים שלהן תורמים לביצוע הפשעים של אפרטהייד ורדיפה, כגון ציוד המשמש להרס בלתי חוקי של בתי פלסטינים. עליהן להפסיק לספק מוצרים ושירותים שסביר כי ישמשו למטרות כאלה, בהתאם לעקרונות המנחים של האו"ם בדבר עסקים וזכויות האדם.

על מדינות להטיל סנקציות אישיות על בעלי תפקידים רשמיים ואנשים הנושאים באחריות לביצועם המתמשך של פשעים חמורים אלה, לרבות איסורי נסיעה והקפאת נכסים, וכן להתנות מכירת נשק וסיוע צבאי וביטחוני לישראל בכך שהרשויות הישראליות ינקטו צעדים מוחשיים וניתנים לאימות להפסקת הפשעים של אפרטהייד ורדיפה שהן מבצעות.

הקהילה הבינלאומית ממציאה מזה זמן רב מדי תירוצים למציאות ההולכת ומתבהרת בשטח ולמשמעותה, ומעלימה מהן עין. מדי יום נולדים בני אדם לחיים בכלא הפתוח לאוויר שהוא רצועת עזה, או לחיים ללא זכויות אזרח בגדה המערבית, ולחיים במעמד נחות על-פי חוק בישראל. במדינות שכנות, נולדים אנשים הנידונים למעשה למעמד של פליטים לכל חייהם, כמו הוריהם וסביהם לפניהם, רק משום שהם פלסטינים ולא יהודים. הסיכוי לעתיד המבוסס על חירות, שוויון וכבודם האנושי של כל בני האדם החיים בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש יישאר חמקמק כל עוד ישראל ממשיכה לנקוט פרקטיקות פוגעניות כלפי פלסטינים.

מתודולוגיה

דוח זה מתמקד ביחסה של ישראל לפלסטינים בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש. הוא אינו מהווה סקירה מקיפה של כל תחומי המדיניות ודפוסי הפעולה הדכאניים ושל היבטיה האחרים של האפליה הממוסדת; כמו כן, הוא אינו סוקר את כל ההפרות של זכויות האדם באזורים אלה, ובכלל זה הפרות שביצעו רשויות פלסטיניות או ארגונים וחמושים, שאותן סקר ארגון Human Rights Watch בהרחבה בפרסומים אחרים.[4] במקום זאת, הדוח בוחן מדיניות, חוקים ותקנות המעניקים טובות-יתר ליהודים-ישראלים ומפלים לרעה פלסטינים.

הדוח בוחן אם תחומי מדיניות ודפוסי פעולה ישראליים ספציפיים מגיעים לכדי אפרטהייד ורדיפה, שהם פשעים נגד האנושות, אך אינו מתעמק באחריותם הפלילית האפשרית של בעלי תפקידים מסוימים בישראל לפשעים אלה.

הדוח מבוסס בעיקרו על שנים של תיעוד בידי ארגון Human Rights Watch, כמו-גם בידי ארגוני זכויות אדם ישראליים, פלסטיניים ובינלאומיים. ארגון Human Rights Watch בחן גם חוקים ישראליים, מסמכי תכנון של ממשלת ישראל, הצהרות גורמים ישראליים רשמיים, רישומי קרקע ישראליים, וסטנדרטים משפטיים הנוגעים לפשעי האפרטהייד והרדיפה. הדוח כולל מספר מקרי בוחן, המבוססים על 40 ראיונות שערך ארגון Human Rights Watch עם נפגעי הפרות, בעלי תפקידים רשמיים בהווה ובעבר, עורכי-דין ונציגי ארגונים לא ממשלתיים, וכן על ביקורים בשטח של ארגון Human Rights Watch – כולם נערכו בשנים 2019 ו-2020. חלק מהראיונות התקיימו באתרים שונים בשטח הפלסטיני הכבוש ובישראל, אך רבים מהם נערכו באמצעות הטלפון, בין השאר בגלל הגבלות תנועה שהוטלו במהלך מגפת הקורונה.

את מרבית הראיונות שנכללו בדוח זה ערך ארגון Human Rights Watch באופן פרטני, בערבית או באנגלית. הם התקיימו בהסכמתם המלאה של המרואיינים. לכל אחד מהמרואיינים נאמר כיצד ארגון Human Rights Watch ישתמש במידע שנמסר בהם.

ארגון Human Rights Watch נמנע מפרסום שמותיהם של מקצת המרואיינים למען ביטחונם, ומעניק להם במקום זאת שמות בדויים, דבר המצוין באמצעות מרכאות באזכור הראשון שלהם.

ארגון Human Rights Watch אף פנה בכתב לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ב-20 ביולי 2020, וביקש ממנו לתאר את השקפתה הכללית של הממשלה בסוגיות הנדונות. עותק של המכתב מצורף כנספח לדוח זה. משרד ראש הממשלה אישר כי המכתב התקבל, טלפונית ב-6 באוגוסט ובדואר אלקטרוני ב-12 באוגוסט, אך נכון למועד הפרסום, טרם הגיב למכתב.

I. רקע

יותר מ-700,000 פלסטינים נמלטו או גורשו מבתיהם ויותר מ-400 כפרים פלסטיניים נחרבו, באירועים שסבבו את הקמת מדינת ישראל בשנת 1948.[5] בין השנים 1966-1949 הרשויות הישראליות הטילו על רוב הפלסטינים שנותרו בגבולות המדינה החדשה ממשל צבאי, במסגרתו כלאו אותם בעשרות מובלעות, חייבו אותם להצטייד באישורים כדי לצאת מהן והגבילו מאוד את זכויותיהם.[6]

ביוני 1967 תפסה ישראל את השליטה בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, מירדן, וברצועת עזה ממצרים – שני האזורים המהווים כיום את השטח הפלסטיני הכבוש –כמו גם את השליטה ברמת הגולן מסוריה, ובחצי האי סיני – ממצרים. זאת, לאחר סכסוך מזוין הידוע בשם "מלחמת ששת הימים".

הרשויות הישראליות שמרו בידיהן מאז את השליטה בשטח הפלסטיני הכבוש. תושבי הגדה המערבית כפופים לממשל ישראלי צבאי, למעט במזרח ירושלים, שאותה סיפחה ישראל לשטחה באורח חד צדדי בשנת 1967. הסיפוח אינו משנה את מעמדה של מזרח ירושלים כשטח כבוש על-פי המשפט הבינלאומי. ישראל קידמה את הקמתן של התנחלויות לישראלים בלבד ברחבי הגדה המערבית וסייעה לה. אמנת ג'נבה הרביעית, החלה על כיבוש צבאי, אוסרת על העברת אוכלוסייתו האזרחית של הכוח הכובש לשטח כבוש.[7] ישראל הסיגה את כוחות היבשה שלה מרצועת עזה הכבושה בשנת 2005, אך היא מוסיפה להפעיל שליטה משמעותית על הרצועה באמצעים אחרים.

ישראל גם סיפחה לשטחה באורח חד צדדי את רמת הגולן, בשנת 1981, אך גם זו נותרה בגדר שטח כבוש על-פי המשפט הבינלאומי. שלטון הכיבוש הישראלי בחצי האי סיני הסתיים בעקבות הסכמי קמפ דייוויד עם מצרים משנת 1978.

בשנים 1993 ו-1995 חתמו ממשלת ישראל והארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) על הסכמי אוסלו, שמכוחם קמה הרשות הפלסטינית. הרשות נועדה לנהל חלק מענייניהם של הפלסטינים בחלקים מהשטח הפלסטיני הכבוש, לתקופת מעבר שלא תעלה על חמש שנים, עד אשר הצדדים יגבשו הסכם בדבר מעמד הקבע.[8] הסכמי אוסלו, שהושלמו על-ידי הסכמים מאוחרים יותר, חילקו את הגדה המערבית לשלושה אזורים מובחנים: שטח A, שבו הרשות הפלסטינית תנהל באופן מלא את העניינים הביטחוניים והאזרחיים, שטח B, שבו הרשות תנהל עניינים אזרחיים והשליטה הביטחונית תישאר בידי ישראל, ושטח C, שיישאר בשליטתה הבלעדית של ישראל. ככלל, שטח A כולל את הערים הפלסטיניות הגדולות, שטח B את רוב העיירות וכפרים רבים, ושטח C את 60 האחוזים הנותרים של שטחי הגדה המערבית.[9] אולם, הסכמי אוסלו לא הביאו לסיום הכיבוש בשום חלק של השטח הפלסטיני הכבוש.

הצדדים לא הגיעו להסכמה בדבר מעמד הקבע עד שנת 2000, וגם לא בשני העשורים שחלפו מאז, למרות משא ומתן המתנהל לסירוגין, בעיקר בתיווך אמריקאי. הגדה המערבית נותרה מפוצלת לשטחי B, A ו-C, כשישראל מותירה בידיה את עיקר השליטה בכל השטח והרשות מנהלת תחומים מסוימים בשטחי A ו-B. ברצועת עזה מושל בפועל חמאס מאז השתלט על שטחה ביוני 2007. זאת, אחרי חודשים של עימותים בין הפלגים הפוליטיים הפלסטיניים פתח וחמאס ויותר משנה של אי וודאות פוליטית לאחר שחמאס זכה ברוב המושבים בפרלמנט בבחירות לרשות הפלסטינית.[10] בינואר 2020 הציג ממשל טראמפ את תוכנית ה-"שלום לשגשוג" שלו, החוזה שליטה ישראלית קבועה על השטח כולו וסיפוח רשמי של התנחלויות, וכן של בקעת הירדן וחלקים אחרים של שטח C.[11] התוכנית אף קוראת להקמת מדינה פלסטינית, אך מציבה תנאים שהופכים את מימושה לכמעט בלתי אפשרי.

"תהליך השלום" בן עשרות השנים לא שיפר משמעותית את מצב זכויות האדם בשטח ואף לא שינה את מציאות השליטה הישראלית הכוללת ברחבי ישראל והשטח הפלסטיני הכבוש. במקום זאת, משתמשים בתהליך זה בדרך קבע כדי להתנגד למאמצים למען פעולה בינלאומית מבוססת זכויות או למען מיצוי הדין עם אחראים להפרות,[12] וכמסווה לשלטון הישראלי על הפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש, המבוסס על אפלייתם המושרשת לרעה.[13]

בשנים האחרונות התחייבו בכירים ישראלים לספח באופן חד צדדי חלקים נוספים מהגדה המערבית,[14] וההסכם הקואליציוני שהוביל להקמת ממשלת ישראל במאי 2020 מתווה תהליך להבאת הסיפוח לאישור הממשלה.[15] בחודש אוגוסט אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי ישראל תעכב את הסיפוח בעקבות הסכם עם איחוד האמירויות, אולם ציין כי "אין שום שינוי בתוכנית שלי להחיל ריבונות" על הגדה המערבית.[16] סיפוח לא ישנה את מציאות הכיבוש הישראלי או את ההגנות המוקנות לפלסטינים כאוכלוסייה כבושה מכוח המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

על אף שהמנגנונים והעוצמה של ההפרות שונים בין השטח הפלסטיני הכבוש לישראל, הרי השליטה העיקרית על כל השטח נמצאת בידי אותה רשות, היא מדינת ישראל. רשות זו שולטת בכל היהודים-הישראלים בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש מכוח מערכת חוקים אחת (החוק האזרחי הישראלי), וכדי להבטיח את שליטתם, מפלה פלסטינים לרעה באופן מבני ומדכאת אותם בדרגות שונות באזורים השונים. אפליה ודיכוי אלה מתבטאים בנושאים כמו מעמד חוקי איתן וגישה לאדמות ולמשאבים, כפי שמתעד הדוח. הן בישראל והן בשטח הפלסטיני הכבוש, ישראל מעניקה ליהודים-ישראלים זכויות יתר הנשללות מפלסטינים, ושוללת מפלסטינים זכויות יסוד בשל היותם פלסטינים.

גופים שונים של מדינת ישראל ממלאים אמנם תפקידים שונים בחלקים שונים של השטח הפלסטיני הכבוש – כך, למשל, הצבא עוסק בעיקר בניהול הגדה המערבית ובהפעלת שליטה מבחוץ על רצועת עזה, בעוד אותן רשויות אזרחיות המושלות בישראל שולטות גם במזרח ירושלים – אך כל הגופים הללו פועלים בכפוף לממשלת ישראל, בראשותו של ראש הממשלה. כל ממשלה ישראלית מאז 1967 נקטה או שימרה מדיניות פוגענית בשטח הפלסטיני הכבוש. בגדה המערבית, לפחות עשרה משרדי ממשלה מממנים ישירות פרויקטים המשרתים את ההתנחלויות, ובחודש מאי 2020 אף הוקם משרד ממשלתי המוקדש להתיישבות בלבד.[17] הכנסת אף חוקקה חוקים החלים אך ורק בשטח הפלסטיני הכבוש והקימה ועדות העוסקות רק בו.[18] בית המשפט העליון של ישראל משמש כערכאה של מוצא אחרון ביחס לפעולות ישראל הן בישראל והן בשטח הפלסטיני הכבוש, והוא פסק בתיקים מרכזיים שהכריעו לגבי המדיניות בשני האזורים.[19] גופים ממשלתיים-למחצה, כמו ההסתדרות הציונית העולמית וקרן קיימת לישראל (קק"ל), העניקו גם הם תמיכה לפעילות הן בשטח הפלסטיני הכבוש והן בישראל.[20]

II. הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה

האיסור על ביצוע פשעים נגד האנושות הוא מעקרונות היסוד החשובים ביותר של המשפט הפלילי הבינלאומי. העיקרון המשפטי קיים כבר למעלה ממאה שנה. הוא עוגן בבירור במשפט הפלילי הבינלאומי באמנת לונדון של בית הדין הצבאי הבינלאומי משנת 1945, שמכוחה הוקם בית הדין שבו הועמדו לדין ראשי גרמניה הנאצית בנירנברג, ומתייחס למספר מצומצם של פשעים הנחשבים לחמורים ביותר במשפט הבינלאומי.[21]

אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי משנת 1998, שנכנסה לתוקף בשנת 2002, מגדירה 11 פשעים העלולים להגיע לכדי פשעים נגד האנושות כאשר הם "מבוצעים כחלק מהתקפה נרחבת או שיטתית המכוונת נגד כל אוכלוסייה אזרחית, בידיעה על ההתקפה".[22] האמנה מגדירה "התקפה" כ"מהלך התנהגות הכרוך בביצוע מרובה של מעשים... בהתאם או על מנת לקדם מדיניות ממלכתית או ארגונית. המונח "נרחבת" מתייחס להיקף המעשים או למספר הקורבנות,[23] והמונח "שיטתי" מתייחס ל"דפוס פעולה או תוכנית שיטתית".[24] פשעים נגד האנושות יכולים להתבצע בימי שלום או במהלך סכסוך מזוין.

"מזכר ההסבר" של אמנת רומא מסביר כי פשעים נגד האנושות "הם עבירות מזוויעות במיוחד בכך שהם מהווים התקפה חמורה על כבוד האדם או השפלה או ביזוי חמורים של אדם אחד או יותר. מדובר בפשעים שאינם אירועים בודדים או ספוראדיים, אלא מהווים חלק ממדיניות ממשלתית (אם כי המבצעים אינם חייבים להזדהות עם מדיניות זו) או מפרקטיקה נרחבת של מעשי זוועה שהממשלה או הרשות דה-פקטו מתירות או מתייחסות אליו בסלחנות".[25]

עם 11 הפשעים המובהקים נגד האנושות נמנים פשע האפרטהייד ופשע הרדיפה. הפשעים נגד האנושות אינם מדורגים בסדר הירארכי – רמת החומרה של כולם זהה והם מובילים על-פי אמנת רומא לאותן תוצאות.

מדינת פלסטין הצטרפה לאמנת רומא בשנת 2015.[26] היא הגישה הצהרה המעניקה לבית הדין הפלילי הבינלאומי סמכות לחקור פשעים המעוגנים באמנת רומא, כולל הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה, שבוצעו לכאורה בשטח הפלסטיני הכבוש החל ב-13 ביוני 2014.[27]

אפרטהייד

איסור כללי

אפרטהייד, מונח שנטבע במקור ביחס לפרקטיקות ספציפיות בדרום אפריקה, התפתח במהלך מחצית המאה האחרונה לכדי מונח משפטי אוניברסלי ששולב באמנות בינלאומיות, בהחלטות רבות של האו"ם ובחוקיהן המקומיים של מדינות רבות באופן המתייחס למערכת חמורה במיוחד של אפליה ממוסדת ודיכוי שיטתי.[28] האיסור על אפרטהייד הוא חלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי.[29] על-פי מועצת המשפט הבינלאומי (ILC), האיסור על אפרטהייד הוא בגדר כלל מחייב של המשפט הבינלאומי.[30] מועצת המשפט הבינלאומי מתארת את האפרטהייד כ"הפרה חמורה בקנה מידה נרחב של חובה בינלאומית בעלת חשיבות מהותית לשמירה על האדם", ומציינת את האיסור על אפרטהייד בקשת של כלים משפטיים החלים בתוך מדינות ואת ה"הסכמה הכללית בין הממשלות באשר לאופיו המחייב" של האיסור.[31] האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית, ש-182 מדינות הן צד לה,[32] ובכלל זה ישראל ופלסטין, קובעת כי "המדינות בעלות האמנה מגנות הפרדה גזעית ואפרטהייד ומתחייבות למנוע, לאסור או לעקור מן השורש, בשטחים שבתחומי שיפוטן, כל נהגים מסוג זה".[33]

המשפט הפלילי הבינלאומי

מעבר להיותו אסור, האפרטהייד גם מוכר כפשע נגד האנושות מזה יותר מ-50 שנה. באמנה משנת 1968 בדבר אי–תחולת דיני התיישנות על פשעי מלחמה נקבע כי פשעים נגד האנושות כוללים "מעשים לא-אנושיים הנובעים ממדיניות האפרטהייד".[34]

בשנת 1973 אימצה העצרת הכללית של האו"ם אמנה ספציפית בנושא אפרטהייד, "האמנה לדיכוי וענישה של פשע האפרטהייד" ("אמנת האפרטהייד"), והכריזה שהוא מהווה פשע נגד האנושות.[35] אמנת האפרטהייד, שנכנסה לתוקף בשנת 1976 ו-109 מדינות הן צד לה, ובכללן מדינת פלסטין אך לא ישראל, קובעת:

המונח "פשע האפרטהייד", שיכלול גם מדיניות ופרקטיקות דומות של הפרדה ואפליה גזעית כפי שיושמו בדרום אפריקה, יחול על המעשים הלא-אנושיים הבאים שבוצעו במטרה לבסס ולשמור על שליטה של קבוצה גזעית אחת של בני אדם על כל קבוצה גזעית אחרת של בני אדם ולדכא אותם באופן שיטתי...[36]

אמנת האפרטהייד ממשיכה ומונה מספר "מעשים לא-אנושיים" שכאשר הם מבוצעים בהקשר של שליטה ודיכוי שיטתי, הם מהווים את פשע האפרטהייד, ובכלל זה:

(ב) כפייה מכוונת של תנאי חיים המיועדים לגרום להרס פיזי, מלא או חלקי, של קבוצה או קבוצות גזעיות;
(ג) כל אמצעי חוקי או אחר שנועד למנוע מקבוצה או מקבוצות גזעיות להשתתף בחיים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים או התרבותיים של המדינה; יצירה מכוונת של תנאים המונעים את התפתחותן המלאה של קבוצה או קבוצות גזעיות; במיוחד באמצעות שלילת זכויות אדם בסיסיות וחירויות יסוד מחברי קבוצה או קבוצות גזעיות לרבות הזכות לעבודה, הזכות להקים איגוד עובדים, הזכות לחינוך, הזכות לעזוב ולשוב לארצם, הזכות לאזרחות, הזכות לחופש התנועה ומגורים, הזכות לחופש הביטוי וההבעה והזכות לחופש ההתכנסות הלא אלימה וההתאגדות;
(ד) כל אמצעי, לרבות חקיקה, המיועד לפצל את האוכלוסייה לקבוצות גזעיות באמצעות יצירת שמורות נפרדות וגטאות לחברי הקבוצה או הקבוצות הגזעיות, איסור על נישואי תערובת בין חברי קבוצות גזעיות שונות, והפקעת קרקעות השייכות לקבוצה או לקבוצות גזעיות או לחברים בקבוצה או בקבוצות כאלה.[37]

הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ג'נבה משנת 1977, ש-174 מדינות הן צד לו, מזהה "נהגי אפרטהייד ונהגים לא-אנושיים ומבזים אחרים הכרוכים בפגיעות חמורות בכבוד אישי, על-בסיס אפליה גזעית" כהפרה חמורה של האמנה.[38]

אמנת רומא משנת 1998, ש-123 מדינות הן צד לה, מזהה את האפרטהייד כפשע נגד האנושות, ומגדירה אותו כ:

מעשים לא-אנושיים שטיבם דומה לזה של אלה הנזכרים בסעיף 7(1), המבוצעים בהקשר של משטר ממוסד של דיכוי שיטתי ושליטה של קבוצה גזעית אחת על כל קבוצה גזעית אחרת או קבוצות גזעיות אחרות והמבוצעים בכוונה לקיים משטר זה.[39]

בהגדירה מה ייחשב למעשים לא-אנושיים, האמנה מונה שורה של פשעים נגד האנושות, הכוללים "הגליה או העברה בכוח", "רדיפה" ו"מעשים לא-אנושיים אחרים בעלי אופי דומה הגורמים במכוון סבל רב, או פגיעה חמורה בגוף או בבריאות הנפשית או הגופנית".[40] כדי להגיע לכדי אפרטהייד, מעשים אלה חייבים להתבצע בהקשר של משטר ממוסד של שליטה ודיכוי שיטתיים ומתוך כוונה לשמר משטר זה.[41]

מועצת המשפט הבינלאומי כללה גם היא את פשע האפרטהייד בטיוטת האמנה המוצעת בדבר פשעים נגד האנושות, ושילבה את הגדרת הפשע כפי שהיא מופיעה באמנת רומא.[42]

הגדרת מונחי מפתח

שום בית משפט לא דן עד היום בתיק הנוגע לפשע האפרטהייד ולא פירש לצורך כך את משמעות המונחים הבאים, כפי שנקבעו ספציפית באמנת האפרטהייד ובהגדרות אמנת רומא לפשע האפרטהייד:

קבוצה גזעית: הן אמנת האפרטהייד והן אמנת רומא משתמשות במונח "קבוצה גזעית", אך אף אחת מהן אינה מגדירה אותו.[43] פיתוחה של אמנת האפרטהייד על רקע האירועים בדרום אפריקה בשנות השבעים של המאה עשרים, כפי שצוין בנוסח האמנה, כמו גם אי הכללתן של קטגוריות אחרות מלבד גזע, ודחיית הצעותיהן של כמה מדינות להרחיב את תחולת האמנה, עלולות להוביל לפרשנות צרה יותר, המתמקדת בהבחנה בין בני אדם בהתבסס על צבע העור.[44] אף שנראה כי הדיון במשמעות המונח "קבוצה גזעית" במהלך ניסוחה של אמנת רומא היה מינימלי,[45] הרי הכללתו בהגדרת האפרטהייד, לאחר תום האפרטהייד בדרום אפריקה ובעת שמשפט זכויות האדם הבינלאומי כבר הגדיר בבירור אפליה גזעית באופן הכולל הבדלים בין מוצא אתני, ייחוס משפחתי ומוצא לאומי, מלמד על כך שהמונח "קבוצה גזעית" באמנת רומא משקף, וסביר שיפורש על-ידי בתי משפט כמשקף, תפיסה רחבה יותר של מושג הגזע.

האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית (ICERD), שאומצה בשנת 1965 ונכנסה לתוקף בשנת 1969, מגדירה "אפליה גזעית" כ"כל הבחנה, הוצאה מן הכלל, הגבלה או העדפה המיוסדים על נימוקי גזע, צבע, יחוס משפחתי, מוצא לאומי או אתני, שמגמתם או תוצאתם יש בהן כדי לסכל את ההכרה, ההנאה והשימוש, או לפגום בהכרה, בהנאה או בשימוש, על בסיס שווה, של זכויות האדם וחירויות היסוד בחיים המדיניים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים, או בכל תחום אחר בחיי הציבור".[46] הוועדה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית (CERD), שהיא גוף האו"ם המופקד על הפיקוח על יישום האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית, מצאה בעקביות כי אנשים המשתייכים לקבוצות גזעיות ואתניות, כמו גם כאלה המשתייכים לקבוצות שהוגדרו על-פי ייחוס משפחתי או מוצא לאומי, מתמודדים עם אפליה גזעית.[47] במקום להתייחס לגזע כאסופה של תכונות גנטיות בלבד, ארגון Human Rights Watch משתמש בהגדרה זו, שהיא רחבה יותר.

בשום תיק פלילי בינלאומי לא התקבלה הכרעה באשר להגדרה של "קבוצה גזעית" בהקשר של הפשע נגד האנושות של אפרטהייד. אולם בתי דין פליליים בינלאומיים, בהקשר של מקרי רצח עם מהתקופה האחרונה, התייחסו למשמעות של "קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית" בהגדרת פשע זה, בין השאר באמצעות בחינה של זהות קבוצתית על סמך הקשר וההבנייה של גורמים מקומיים, ובמיוחד מבצעי הפשעים, בניגוד לגישות מוקדמות יותר שהתמקדו בתכונות גופניות המועברות בירושה. בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR) קבע כי ההערכה האם קבוצה מסוימת עשויה להיחשב כמוגנת מפני הפשע של רצח עם "תתקיים בכל מקרה לגופו, תוך התחשבות הן בראיות המוצעות והן בהקשר הפוליטי, החברתי והתרבותי".[48] בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY) מצא גם הוא כי יש להגיע להכרעה "בכל מקרה לגופו, תוך התחשבות הן בקריטריונים אובייקטיביים והן בקריטריונים סובייקטיביים". בית הדין קבע, ספציפית, כי יש לזהות קבוצות לאומיות, אתניות, גזעיות או דתיות "על ידי שימוש כקריטריון בתיוג השלילי שהוצמד לקבוצה, בעיקר על-ידי מבצעי הפשע, בהתבסס על המאפיינים הלאומיים, האתניים, הגזעיים או הדתיים המיוחסים לה".[49] בתיק משנת 1999 קבע בית דין זה כי "ניסיון להגדיר קבוצה לאומית, אתנית או גזעית כיום תוך שימוש בקריטריונים אובייקטיביים ומדעיים חסרי דופי יהיה תרגיל מסוכן".[50]

הבנת המונח "קבוצה גזעית" בהתאם לתפישה שמבטאת האמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית בעניין "אפליה גזעית", ובהתאם ל'גישה הסובייקטיבית' של בית הדין הפלילי הבינלאומי להגדרת קבוצות גזעיות ואחרות, משקפת את ההתפתחות באופן שבו המדעים החברתיים מבינים את המושג גזע ומעניקה משמעות עקבית למושג גזע בענפיו השונים של המשפט הבינלאומי.[51]

החוק הישראלי העניק גם הוא פרשנות רחבה למונח גזע, ולא הגביל את משמעותו לצבע עור. חוק העונשין הישראלי מגדיר גזענות, בהקשר של הפשע של "הסתה לגזענות", כ"רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי־אתני".[52] על פי סעיף 7א' לחוק יסוד הכנסת משנת 1958, האוסר על התמודדותו של מועמד לכנסת אם עסק ב"הסתה",[53] בג"ץ מנע ממועמדים, כמו כאלה ממפלגת "עוצמה יהודית" להשתתף בבחירות לכנסת על סמך הערות ארסיות שהשמיעו לגבי פלסטינים.[54]

ניתוח הזהות הקבוצתית של יהודים-ישראלים או של פלסטינים חורג מגבולות פרסום זה. עם זאת, ברור כי, בהקשר המקומי, יהודים-ישראלים ופלסטינים נחשבים כקבוצות זהות נפרדות העונות על הפרשנות הרחבה של "קבוצה גזעית" על-פי משפט זכויות האדם הבינלאומי. חוק השבות, תש"י-1950, המבטיח ליהודים את הזכות להגר לישראל ולקבל בה אזרחות, מגדיר "יהודי" באופן הכולל את "מי שנולד לאם יהודיה", ומאמץ בכך סיווג המבוסס על ייחוס משפחתי, בניגוד לסיווג דתי בלבד.[55] רבים בישראל מתארים את עמדותיה האנטי-פלסטיניות הארסיות של מפלגת "עוצמה יהודית", ולפני כן את עמדות מפלגת "כך", כ"גזעניות".[56] מנהיגים ישראליים בולטים אף תיארו כ"גזענית" או "מעודדת גזענות" אזהרה שפרסם נתניהו לתומכיו ביום הבחירות בשנת 2015, לפיה "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי".[57]

בה בעת, פלסטינים מתמודדים עם אפליה ודיכוי בשל זהותם, כפי שמבהיר דוח זה. פלסטינים מקיימים קשרים תרבותיים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים ומשפחתיים עמוקים החוצים את גבולות ישראל, הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים ורצועת עזה. במשך חלק גדול מהעידן המודרני, פלסטינים נעו בחופשיות על-פני אזורים אלה, שהיו חלק מפלסטין המנדטורית שנשלטה על-ידי בריטניה בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אמנת הארגון לשחרור פלסטין מגדירה פלסטינים כאותם "האזרחים הערבים, אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947", ומדגישה כי זהות זו "עוברת מן האבות אל הבנים".[58] אפילו בתוך ישראל, שבה הן יהודים והן פלסטינים הם אזרחים, הרשויות הישראליות מסווגות יהודים ופלסטינים כשייכים ל"לאומים" שונים.[59]

הוועדה לביעור כל צורות האפליה הגזעית מצאה בסקירתה האחרונה של התנהלות ישראל על-פי האמנה בדצמבר 2019 כי הפלסטינים בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש מהווים קבוצת מיעוט הזכאית להגנה מפני "כל קווי המדיניות והפרקטיקות של הפרדה גזעית ואפרטהייד" בהשוואה לקהילות היהודיות.[60]

משטר ממוסד: נראה כי מונח זה, ששולב באמנת רומא אך לא באמנת האפרטהייד, מקורו בהצעה של המשלחת האמריקאית במהלך הניסוח, שנועדה להגביל את תחולת פשע האפרטהייד למדינות ולא להחילו על ארגונים או קבוצות שאינם מדינה.[61] לצד המונח "שיטתי" המופיע הן באמנת האפרטהייד והן באמנת רומא, המונח "משטר" מדגיש את קיומם של התארגנות ומבנה פורמליים, ושל יותר ממעשים או מדיניות מפלים בודדים.[62] מערכת כזו עשויה להתקיים במדינות שלמות או באזורים גיאוגרפיים מוגבלים יותר, בהתאם להאצלת הסמכות, לאחדות הסמכות או לחוקים, מדיניות ומוסדות דכאניים שונים, לצד גורמים אחרים.

שליטה: מונח זה, שאין לו הגדרה ברורה במשפט הבינלאומי, מתייחס, ככל הנראה, בהקשר שבו הוא מופיע, לכוונה של קבוצה אחת לשמר שליטה מוגברת על קבוצה אחרת. שליטה כזו עשויה לכלול מנופי מפתח מרכזיים של כוח פוליטי, אדמות ומשאבים. ההתייחסות למונח מופיעה הן באמנת רומא והן באמנת האפרטהייד.

ההתמקדות בשליטה, לעומת ריבונות פורמלית, מעידה גם על כך שפשע האפרטהייד יכול להתבצע בידי רשויות מחוץ לשטחן שלהן וכן ביחס לאנשים שאינם אזרחים.[63] אם יימצא כי רשויותיה של מדינה מסוימת ביצעו את פשע האפרטהייד מחוץ לשטחן, לא יהיה בכך כדי לפגוע בריבונות הפורמלית ממנה נהנית המדינה השנייה או כדי לגרוע מהמציאות העובדתית של הכיבוש יותר מאשר אם יימצא כי בוצעו בשטחה פשעים אחרים נגד האנושות או פשעי מלחמה.[64]

דיכוי שיטתי: מונח זה, שגם לו אין הגדרה ברורה בחוק, מתייחס, כך נראה, לשיטות המשמשות ליישום כוונה לשמור על השליטה. ההתייחסות באמנת האפרטהייד ל"מדיניות ופרקטיקות של אפליה גזעית כפי שיושמו בדרום אפריקה" מצביעה על כך שהדיכוי חייב להגיע לדרגת עוצמה גבוהה כדי לעמוד ברף הנדרש לפשע.[65]

רְדִיפה

פשע הרדיפה הוכר כבר בבית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג משנת 1945. אמנת בית הדין מכירה ב"רדיפות על רקע פוליטי, גזעי או דתי" כפשעים נגד האנושות.[66]

אמנת רומא מזהה גם היא רדיפה כפשע נגד האנושות, ומגדירה אותה כ"שלילה מכוונת וחמורה של זכויות יסוד בסתירה למשפט הבינלאומי מטעמי זהות הקבוצה או הקהילה".[67] אמנת רומא הרחיבה את תחולת הפשע כך שיקיף רדיפה נגד "כל קבוצה או קהילה הניתנות לזיהוי מטעמים פוליטיים, גזעיים, לאומיים, אתניים, תרבותיים, דתיים או מגדריים כמוגדר בסעיף קטן 3, או מטעמים אחרים המוכרים בעולם כבלתי מותרים לפי המשפט הבינלאומי".[68] אמנת רומא מגבילה את הגדרת הפשע כך שתחול רק על פשעים שבוצעו "בקשר" לפשעים אחרים המוגדרים בה.[69] עם זאת, ההגדרה לרדיפה במשפט הבינלאומי המנהגי אינה כוללת שום הגבלה כזו.[70]

עורך הדין הפלילי הבינלאומי אנטוניו קסזה, שכיהן כשופט בתיק בולט בבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר, שבו נבחנה סוגיית הרדיפה במסגרת המשפט הפלילי הבינלאומי (Prosecutor v. Kupreskic), התייחס לפשע נגד האנושות של רדיפה כפשע על-פי המשפט הבינלאומי המנהגי.[71] קסזה הגדיר את המונח רדיפה על-פי המשפט הבינלאומי המנהגי כמתייחס למעשים אשר א) מובילים להפרות גסות של זכויות האדם הבסיסיות ב) הם חלק מדפוס פעולה נרחב או שיטתי, ו-ג) מבוצעים מתוך כוונה להפלות.[72]

אמנת רומא, כמו-גם המשפט הבינלאומי המנהגי, אינם קובעים סף ברור למה שייחשב להפרה "חמורה" או "גסה" דיה.

ארגון Human Rights Watch מכיר בכך שהפרות רבות של זכויות אדם גורמות לפגיעה קשה. עם זאת, כדי להכריע אם בוצע הפשע נגד האנושות של רדיפה, ארגון Human Rights Watch נצרך לסוגי ההפרות החמורים ביותר, על-מנת שהן יעמדו בדרישה להפרות "חמורות" או "גסות".

השלכות משפטיות של הקביעה כי בוצעו פשעים נגד האנושות

ביצוע פשעים נגד האנושות יכול לבסס אחריות פלילית אישית לא רק בבתי המשפט במדינתם של המבצעים, אלא גם בבתי משפט ובתי דין בינלאומיים, כמו גם בבתי משפט מקומיים מחוץ למדינה שנקבע כי ביצעה את הפשעים, וזאת על-פי עקרון סמכות השיפוט האוניברסלית. אחריות פלילית אישית אינה מתמצה במי שביצע את המעשים ומוטלת גם על מי שהורו לבצעם, סייעו בביצועם, אפשרו את ביצוע הפשע או תרמו באופן אחר כלשהו לביצועו. על-פי עקרון האחריות הפיקודית, בעלי תפקידים צבאיים ואזרחיים, עד לראש שרשרת הפיקוד, עשויים לשאת באחריות פלילית על פשעים שבוצעו על-ידי פקודיהם כאשר הם ידעו או צריכים היו לדעת כי פשעים כאלה מבוצעים, אך לא נקטו צעדים סבירים כדי למנוע את הפשעים או להעניש את האחראים להם.


בחודש דצמבר 2019 השלימה תובעת בית הדין הפלילי הבינלאומי, פאטו בנסודה, את החקירה המקדמית באשר למצב בפלסטין, שארכה כמעט חמש שנים, וקבעה כי "כל הקריטריונים הסטטוטוריים" לצורך פתיחה בחקירה רשמית באשר לפשעים חמורים בידי ישראלים ופלסטינים התקיימו. התובעת מצאה כי יש "בסיס סביר" להאמין כי פשעי מלחמה בוצעו בידי הרשויות הישראליות והפלסטיניות, אך לא התייחסה לפשעים כלשהם נגד האנושות.[73] על אף שהתובעת לא הייתה זקוקה לאישור שיפוטי רשמי להתקדם לחקירה רשמית, היא בכל זאת ביקשה משופטי בית הדין לפסוק באשר לסמכות הטריטוריאלית של בית הדין בטרם תפתח בחקירה כזאת.[74]

בפברואר 2021 פסק בית הדין כי יש לו סמכות שיפוט על פשעים שבוצעו בשטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים, ואישר בכך את מעמדה של פלסטין כמדינה חברה באמנת רומא, שיש ביכולתה להעניק סמכות זו.[75] סמכות שיפוט זו כוללת את האפשרות להעמיד לדין בגין הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה. בחודש מארס 2021 הכריז משרד התביעה על פתיחה בחקירה רשמית של המצב בפלסטין.[76]

ישראל חתמה על אמנת רומא בשנת 2000, אך לא אישררה אותה ובאוגוסט 2002 הודיעה כי אין בכוונתה לעשות כן.[77] עם זאת, לבית הדין הפלילי הבינלאומי ישנה סמכות לחקור ולהעמיד לדין כל אדם, לרבות בעלי אזרחות ישראלית, כאשר קיימות ראיות לכך שהוא נושא באחראיות פלילית לביצוע הפשעים נגד האנושות של רדיפה או אפרטהייד בכל מדינה שאישררה את אמנת רומא, כאשר הדבר עומד בקריטריונים הרלוונטיים. הדבר נכון גם לגבי פלסטין, ומאפשר העמדה לדין בגין פשעים שמבצעים אזרחים ישראלים בשטח הפלסטיני הכבוש.


אמנת האפרטהייד אף קוראת למדינות שהן צד לה להעמיד לדין אנשים שביצעו את פשע האפרטהייד והנתונים לסמכות השיפוט שלהן, וכן לנקוט צעדים אחרים שמטרתם "מניעה, דיכוי וענישה" של פשע האפרטהייד.[78]

החוק הישראלי מגדיר כעבירות פליליות פשעים נגד האנושות, כולל רדיפה אך לא אפרטהייד, רק בהקשר של פשעים שבוצעו בגרמניה הנאצית.[79] החוק הפלסטיני אינו מגדיר פשעים נגד האנושות כעבירות.

 

III. הכוונה לשמר את השליטה

מדיניות ממשלת ישראל חותרת מזה זמן רב להנדס ולשמר רוב יהודי בישראל, ולהרחיב עד כמה שאפשר את השליטה היהודית-ישראלית באדמות בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש. חוקים, מסמכי תכנון והצהרות של גורמים רשמיים מדגימים כיצד החתירה לשליטה של יהודים-ישראלים על פלסטינים, ובפרט בכל הנוגע לדמוגרפיה ולקרקעות, מנחה את מדיניות הממשלה ואת פעולותיה עד היום.

פרק זה יראה כי מטרה זו עולה לכדי כוונה לשמר את שליטתה של קבוצה אחת על קבוצה אחרת. כאשר מעשים לא-אנושיים מבוצעים בהקשר של דיכוי שיטתי, מתוך כוונה זו לשמר את השליטה, מבוצע בכך הפשע נגד האנושות של אפרטהייד.

כוונה להפלות, כאשר היא גוררת הפרות קשות של זכויות יסוד, עולה גם לכדי הפשע נגד האנושות של רדיפה.

מדיניותה של ישראל כלפי פלסטינים בימינו התפתחה לאורך שנים רבות, וחלקים ניכרים ממנה עוצבו כבר בשנותיה הראשונות של המדינה ובשנים הראשונות לכיבוש. כדי לנתח את המניעים העומדים מאחורי מדיניות זו, פרק זה מתייחס גם לחומרים שבמקרים מסוימים, מקורם לפני עשרות שנים. אין בכך כדי לייחס לכל בעל תפקיד רשמי המצוטט כאן שאיפה לשלוט בפלסטינים. למעשה, מקצת מבעלי התפקידים קידמו עמדות שיישומן יכול היה למנוע מדיניות כזו.

הרשויות הישראליות מצדיקות חלק ממדיניותן זו תוך היתלות בביטחון, אך כפי שפרק זה מלמד, פעמים רבות הן משתמשות בביטחון כהצדקה לקידום יעדים דמוגרפיים. במקרים אחרים, בעלי תפקידים מקדמים במישרין מדיניות שמטרתה לשמר את זהותה של ישראל כמדינה יהודית. ישראל, כמו כל מדינה אחרת, זכאית לשאוף לקידומה של זהות מסוימת, אך הדבר אינו מקנה היתר להפר זכויות יסוד. לא כל מדיניות שנועדה לקדם "ייהוד" מהווה הפרה של זכויות. אולם, ישנם קווי מדיניות המספקים ראיות לכוונה להפלות או למטרה של שימור השליטה של יהודים-ישראלים.

גם מדיניות שנועדה לממש יעדים ביטחוניים לגיטימיים חייבת לעלות בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי. כפי שיראה פרק זה, הרשויות הישראליות יישמו קווי מדיניות רבים בדרכים החושפות כוונה מפלה לשלוט באופן שיטתי בפלסטינים. המטרה הלגיטימית של דאגה לביטחון אינה שוללת כוונה בלתי לגיטימית לשלוט או להפלות, הטבועה בקווי מדיניות אלה.

דמוגרפיה

שיקולים דמוגרפיים, ובמיוחד החתירה לרוב יהודי איתן, עומדים מזה שנים בבסיס מדיניותה של ממשלת ישראל. הקו ההצהרתי המרכזי של 'מגילת העצמאות' של ישראל מכריז על "הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל".[80] חלק ניכר מהמגילה מוקדש לתיאור תולדות העם היהודי, ולאורך המסמך הקצר מוזכרת פעמיים מרכזיותה של ההגירה היהודית. המגילה אמנם כוללת התחייבות ל"שוויון זכויות חברתי ופוליטי מוחלט לכל תושביה" של המדינה, אך היא מציגה את המדינה שזה עתה הוקמה כשייכת לעם היהודי, בתארה את ישראל כ"מדינתו".

חוקי היסוד של ישראל, שלהם הוענק מעמד חוקתי, בהיעדר חוקה מלאה, מחזקים את זהותה של המדינה כיהודית, ולא כזו השייכת לכל אזרחיה. חוק-יסוד: הכנסת – 1958, למשל, מכריז כי אדם לא יהיה מועמד בבחירות לכנסת אם הוא תומך במפורש או במשתמע ב"שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".[81] חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מציב לעצמו מטרה "לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי ('חוק מדינת הלאום') שנחקק בכנסת בשנת 2018, מאשר למעשה את עליונות אופייה היהודי של המדינה על-פני אופייה הדמוקרטי. חוק הלאום קובע בין "עקרונות היסוד" שלו כי ישראל היא "מדינת הלאום של העם היהודי" וכי "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי". סעיף 7 קובע עוד כי "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה".[82] בניגוד ל'מגילת העצמאות' של ישראל, חוק הלאום אינו כולל שום התייחסות לשוויון. היועץ המשפטי לכנסת אמר כי המליץ לכלול "התייחסות לנושא של השוויון ולנושא של השייכות של המדינה לכל האזרחים, הוועדה החליטה לא לעשות את זה לחוק".[83] ביוני 2018 ביקשו כמה מחברי הכנסת להגיש הצעת חוק שתגדיר את ישראל כמדינת כל אזרחיה, אולם נשיאות הכנסת פסלה אותה לפני שניתן יהיה לדון בה, בנימוק שהיא "מבקשת לשלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי", כך לדברי היועץ המשפטי לכנסת.[84]

כיבושו של השטח הפלסטיני בשנת 1967 הגביר את חששותיה הדמוגרפיים של ממשלת ישראל. בגבולות ישראל שלפני שנת 1967, יהודים מהווים כיום כ-81 אחוזים מהאוכלוסייה, והפלסטינים כ-19 אחוזים.[85] אבל כשמשלבים בין ישראל לבין כל השטח הפלסטיני הכבוש, מספר היהודים והפלסטינים שווה כמעט. אפילו כאשר מגבילים את החישוב לישראל ולגדה המערבית, חלקו של השטח הפלסטיני הכבוש שבו חושקות הרשויות הישראליות עבור התיישבות יהודית, ולא כוללים את האוכלוסייה הפלסטינית המשמעותית ברצועת עזה, הרוב היהודי עומד על 59 אחוזים לעומת 41 אחוזים של פלסטינים. ניתן לייחס רבות מהפרקטיקות המתוארות בדוח זה לשאיפתה של ממשלת ישראל לשמור על השליטה היהודית, תוך שמירה על הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים. הדבר מוסיף 3.1 מיליון פלסטינים לשטח שבשליטת ישראל, בנוסף על 1.6 מיליון הפלסטינים החיים בתוכה.[86]

הצהרות של ראשי ממשלה ישראלים ובכירים אחרים מעידות על עוצמת ההשפעה של הכוונה לשמור על שליטה דמוגרפית על קביעת המדיניות בישראל. בפוסט שפרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-10 במארס 2019 ברשת החברתית אינסטגרם, הוא אמר כי "ישראל היא לא מדינת כלל אזרחיה", אלא "מדינת הלאום של העם היהודי – ושלו בלבד".[87] בדצמבר 2003, בין כהונותיו כראש ממשלה, אמר נתניהו בכנס כי "אם קיימת בעיה דמוגרפית, והיא קיימת, היא מתוך ערביי ישראל שיישארו אזרחי ישראל", וקבע כי יש צורך לאזן בין קווי מדיניות החותרים לשלב את "ערביי ישראל" לבין הצורך להבטיח כי הם לא יגיעו לכדי 40-35 אחוזים מהאוכלוסייה.[88] הוא הזהיר כי אם "יגיעו ל-35-40 אחוז, התבטלה המדינה היהודית [...] ".[89] נתניהו אף הצהיר כי גדר ההפרדה, שהוקמה לכאורה כדי להגביר את ביטחונה של ישראל, תסייע "בבלימת הזליגה הדמוגרפית" של פלסטינים מהגדה המערבית לתוך ישראל.[90]

עיצוב מדיניות המונחה על-ידי שיקולים דמוגרפיים אינו רק מנת חלקו של ראש הממשלה נתניהו. אפילו מנהיגים ישראלים שתמכו בנסיגה ישראלית מחלק ניכר יותר של הגדה המערבית לעומת אחרים, השתמשו לעיתים קרובות בדמוגרפיה – הצורך שישראל תשמור על רוב יהודי – כאחד הטיעונים המרכזיים שלהם. קודמו של נתניהו בתפקיד, אהוד אולמרט, אמר בשנת 2003, שלוש שנים לפני שהפך לראש ממשלה, כי "הנושא הדמוגרפי" "יכתיב את הפתרון שעלינו לאמץ" וכי "הנוסחה לפרמטרים של פתרון חד צדדי היא: למקסם את מספר היהודים; למזער את מספר הפלסטינים".[91] קודמו, אריאל שרון, אמר בדיון בכנסת בשנת 2002, בהיותו ראש הממשלה, כי בעוד שלאזרחים הפלסטינים יש "זכויות באדמה", "כל הזכויות על אדמת ישראל הן זכויות יהודיות".[92] קודמו, אהוד ברק, קבע כראש ממשלה כי "רוב מוסלמי", משמעותו "חורבן ישראל כמדינה יהודית". קודמו כראש הממשלה, שמעון פרס, אמר במהלך כהונתו כנשיא בשנת 2012 כי "התנחלויות ישראליות בשטחים המאוכלסים בצפיפות בערבים... יכולות להוביל לשינוי דמוגרפי מאיים" ולהעמיד בסיכון רוב יהודי במדינת ישראל".[93][94] קודמו, יצחק רבין, אמר כראש ממשלה כי "הקו האדום שאסור לערבים לעבור הוא 20% מהאוכלוסייה", והסביר כי "אני רוצה לשמור על האופי היהודי של מדינת ישראל".[95]

מדינות קשורות אמנם לעיתים לזהות דתית או אתנית, אך זכותה של מדינה להגדיר את זהותה ולקדם אותה אינה בלתי מוגבלת; היא אינה מהווה רישיון להפר את זכויותיהם היסודיות של אחרים. חוקים ומדיניות שנקטה ממשלת ישראל למען השמירה על רוב יהודי, העניקו עדיפות ליהודים על חשבון זכויות היסוד של פלסטינים. מטרותיה הדמוגרפיות של ישראל מומחשות באופן משמעותי במיוחד בחוק השבות, תש"י-1950, אשר מבטיח ליהודים אזרחי מדינות אחרות את הזכות להתיישב בישראל, ובחוק האזרחות, תשי"ב-1952, המזכה אותם באזרחות.[96] לעומת זאת, אותו חוק אזרחות עצמו שולל מפליטים פלסטינים ומצאצאיהם, שנכון לפברואר 2021 מנו 5.7 מיליון בני אדם ברישומי סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א),[97] את האפשרות להיכנס לאזורים שבהם הם או משפחותיהם גרו בעבר, ושעמם שמרו על קשר, או לגור בהם. הזכות לחיות בישראל או בשטח הפלסטיני הכבוש מובטחת להם מכוח משפט זכויות האדם הבינלאומי, לצד האפשרויות של היטמעות במקום מגוריהם הנוכחי או יישוב מחדש במקומות אחרים.[98] מדיניות זו יוצרת מציאות שבה יהודי שהוא אזרח כל מדינה אחרת, שמעולם לא היה בישראל, יכול לעבור לגור בה ולקבל אזרחות באופן אוטומטי, בעוד פליט פלסטיני שגורש מביתו ועורג אליו במשך יותר מ-70 שנה במחנה פליטים במדינה סמוכה, אינו יכול לעבור לישראל או לגדה המערבית.

חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) —2003 האוסר על פלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה, למעט חריגים צרים, לקבל אזרחות או תושבות קבע בישראל ובמזרח ירושלים,[99] משקף גם הוא את השאיפה לשמר שליטה דמוגרפית. אריאל שרון, שהתייחס בשנת 2005, בהיותו ראש ממשלה, להארכת הוראת השעה, אמר כי "לא צריך להסתתר מאחורי טיעונים ביטחוניים. יש צורך בקיום מדינה יהודית".[100] מאוחר יותר הוסיף שרון כי לרשויות "יש מגמה נכונה וחשובה, שישראל תהיה מדינה יהודית, עם רוב יהודי מסיווי" וכי "צריך לעשות כל דבר כדי שהמדינה הזאת תהיה גם בעתיד מדינה יהודית".[101] גיורא איילנד, ראש המועצה לביטחון לאומי דאז, שבשנת 2005 היה חבר בצוות לבחינת מדיניות ההגירה, הודה כי "חוק האזרחות הוא הדרך להתגבר על השד הדמוגרפי".[102] שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, ניסח את הדברים באופן ישיר יותר במהלך הדיונים בהארכת הוראת השעה: "במקום להקל על הפלסטינים שרוצים לקבל אזרחות, עלינו להפוך את התהליך לקשה בהרבה על מנת להבטיח את ביטחון ישראל ואת הרוב היהודי בישראל".[103] אלי ישי אמר בשנת 2012, בעת שכיהן כשר הפנים, כי אישור מספר גדול יותר של בקשות לאיחוד משפחות מהגדה המערבית יהווה "התאבדות לאומית".[104]

בפועל, המדיניות והפרקטיקות של משרד הפנים חתרו זה מכבר להבטיח שליטה דמוגרפית יהודית-ישראלית. בשנת 2004 פרסמה האגודה לזכויות האזרח בישראל דוח שמצא כי מרשם האוכלוסין של משרד הפנים הישראלי דוחה, באופן שיטתי, בקשות של פלסטינים ואנשים אחרים שאינם יהודים למעמד של תושבות, לאיחוד משפחות או להענקת מעמד לילדים "רק משום שאינם יהודים". המרשם, שלדברי האגודה לזכויות האזרח בישראל "רואה עצמו 'שומר החומות' שתפקידו להגן בכל מחיר על צביונה היהודי של מדינת ישראל", כופה על מגישי הבקשות "התעמרות מכוונת ושיטתית" במטרה "להתיש פונים, שמשרד הפנים אינו חפץ להעניק להם את מבוקשם", מדיניות הפוגעת במיוחד בפלסטינים.[105] משרד הפנים ממשיך להציב משכולים בירוקרטיים, במיוחד בדרכם של פלסטינים ממזרח ירושלים.[106] במקביל, רשויות ומוסדות ממשלתיים-למחצה חתרו במשך שנים להגביר את ההגירה היהודית לישראל.[107]

מאז 1967, הרשויות הישראליות שולטות למעשה גם במרשם האוכלוסין של הגדה המערבית ורצועת עזה, והן מתעדות כל לידה, נישואים, גירושים, שינוי כתובת ומוות של פלסטינים. בין השנים 1967 ל-1994 הן מחקו מהמרשם מאות אלפי פלסטינים, כפי שתיעד ארגון Human Rights Watch.[108] הצבא הישראלי השתמש במעמד התושבות כדי לשלוט ביכולתם של פלסטינים לגור בגדה המערבית, לנוע בתוכה ולנסוע ממנה לחו"ל, וכן לנסוע מרצועת עזה לישראל ולגדה המערבית.[109] הגבלות אלה מיושמות בצורה כה גורפת שקשה לראותן כמונעות בעיקר משיקולים ביטחוניים ולא דמוגרפיים.[110]

חוקים ישראליים מסוימים מעניקים הטבות על בסיס קריטריונים אחרים, לא לאומיים, במטרה להעניק ליהודים עדיפות על-פני פלסטינים. לעתים קרובות, חוקים אלה אינם מפלים על פניהם, ומשתמשים בלשון נקייה כדי להסוות את הכוונה להפלות. בחלק מהמקרים האלה, גורמים רשמיים חושפים את ההיגיון הדמוגרפי שמאחורי החוקים ומהללים אותו. כך למשל, בשנת 2002 הכנסת קיצצה ב-4 אחוזים את קצבת הילדים לכל המשפחות הישראליות, אך עבור ילדים שהוריהם לא שירתו בצבא, הקצבה קוצצה ב-24 אחוזים.[111] רובם המכריע של הפלסטינים אינו משרת בצבא. החוק אמנם משפיע גם על אלה מבין היהודים החרדים שאינם משרתים בצבא, אך הם זכאים לסובסידיות נוספות, לרבות בתחום החינוך, שאינן זמינות לפלסטינים.[112]

הצהרות שהשמיעו בעלי תפקידים ישראלים באותה תקופה, מבהירות את הכוונה המפלה העומדת מאחורי מהלך זה. בינואר 2005 דיווח עיתון הארץ על נתונים סטטיסטיים מהשנים 2003 ו-2004, שהראו ירידה בשיעור הילודה במדינה, בעיקר עקב ירידה בקרב פלסטינים אזרחי ישראל. העיתון ייחס שם למשרד האוצר עמדה לפיה "הירידה בילודה היא תוצאה ברורה של הקיצוץ בקצבאות הילדים שנעשה בשנתיים האחרונות". הארץ ציטט גורם בכיר במשרד האוצר, שביקש להישאר בעילום שם, ואשר התייחס ל"איום דמוגרפי פנימי" והביע דאגה מ"הריבוי הטבעי הגדול של הערבים, ובעיקר של הבדווים בנגב". הפקיד אמר כי "אנחנו מסובבים את הגרף, כדי להגן על הרוב היהודי במדינה", והזהיר, על-פי עיתון הארץ, כי החזרת הקצבה לקדמותה תוביל לכך שהמדינה תצטרך לפרנס משפחות גדולות במקומות כמו הנגב, והדבר יערער את הרוב היהודי בישראל.[113]

בית המשפט העליון, אף שפסל לעיתים (בשבתו כבג"ץ) מדיניות מפלה של המדינה, אישר קבלת החלטות המונחה על-ידי שיקולים דמוגרפיים. כך למשל במקרה בולט משנת 2000, שבו נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק קבע כי המדינה אינה יכולה להפלות במישרין בהקצאת אדמות מדינה על רקע דת ולאום, הוא הדגיש את מעמדם המשפטי המועדף של יהודים-ישראלים בכל הנוגע לרכישת תושבות. הנשיא ברק כתב אז כי "אמת, מפתח מיוחד לכניסה לבית ניתן לבני העם היהודי (ראו חוק השבות, התש"י-1950). אך משמצוי אדם בבית כאזרח כדין, הוא נהנה מזכויות שוות כמו כל בני הבית האחרים".[114] ישראל משתמשת כבר מזה זמן רב בשליטתה ב"בית" כדי לשמור על רוב יהודי איתן, על חשבון הפלסטינים. השופט אשר גרוניס שכיהן כסגן נשיא בית המשפט העליון ובהמשך כנשיאו, ציטט עמדה נודעת אחרת של ברק כאשר דחה בשנת 2012 ערעור על חוקתיותם של ההיבטים המפלים בחוק האזרחות והכניסה לישראל משנת 2003, וכתב כי "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית".[115]

שליטה באדמות

לצד השליטה הדמוגרפית, הרשויות הישראליות חתרו להבטיח שליטה באדמות ובמשאבי הטבע בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש. הרשויות הישראליות חתרו במידה רבה להשגת השליטה הדמוגרפית והשליטה באדמות במקביל, ושאפו למקסם את השטח הזמין ליישובים יהודיים תוך תיחומם של הפלסטינים במרכזי אוכלוסייה צפופים.

בפברואר 1948, בעת שבן גוריון כיהן כיו"ר הסוכנות היהודית, בטרם הפך לראש הממשלה, הוא מסר את הדיווח הבא, למחרת ביקורו בליפתא[116] – כפר פלסטיני בפרברי ירושלים שתושביו ברחו או גורשו מבתיהם:

"מבואכה לירושלים דרך ליפתא-רוממה, דרך מחנה יהודה, רחוב המלך ג'ורג' ומאה שערים – אין זרים [ערבים]. מאה אחוז יהודים... מה שקרה בירושלים ומה שקרה בחיפה – עלול לקרות בחלקים גדולים בארץ... ואם נעמוד – יתכן מאוד שבששת או שמונת או עשרת החדשים הקרובים של המערכה יתהוו שינויים גדולים, גדולים מאד בארץ, ולא כולם לרעתנו. וודאי שיהיו שינויים גדולים בהרכב האוכלוסין בארץ.[117]

ההשתלטות הישראלית על אלפי דונם של קרקע בבעלות פלסטינית בשנת 1948 ובעשורים שלאחר מכן, בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש, נועדה לשרת את האינטרסים הבלעדיים של יהודים-ישראלים. דוח שהוזמן בשנת 2003 על-ידי ממשלת ישראל והתייחס למצב בתוך ישראל בלבד, מצא כי "פעולות ההפקעה היו רתומות בבירור ובמוצהר לאינטרסים של הרוב היהודי. האדמות הועברו לידי גופים, כמו הקרן הקיימת, המיועדת על פי הגדרתה לשרת את ההתיישבות היהודית, או מנהל מקרקעי ישראל, אשר על פי דפוסי ניהולו שירת אותו היעד".[118] רשות מקרקעי ישראל מנהלת ומקצה 93 אחוזים מהקרקעות בישראל.[119] משמע, הדוח שהוזמן על-ידי הממשלה מצא כי המדינה משתמשת ברוב המכריע של האדמות בישראל לשירותו של ציבור אחד בלבד, יהודים ישראלים.

גופים ממשלתיים-למחצה כמו קק"ל, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, המשרתים את הציבור היהודי ולא שום ציבור אחר, ממלאים תפקידים מרכזיים במאמץ זה. חוק שהתקבל בכנסת בשנת 1953, מקנה לקרן קיימת לישראל (קק"ל) סמכויות ממשלתיות,[120] ובחוק יסוד מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 נקבע לגבי מקרקעין אלה כי "הזכות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת".[121] 13 אחוזים מאדמות ישראל נמצאות בבעלות קק"ל ומנוהלות על-ידי רשות מקרקעי ישראל. נציגי קק"ל מהווים כמעט מחצית ממועצת המנהלים של רשות מקרקעי ישראל, השולטת על 93 אחוז מהאדמות בישראל.[122]

תפקידה המפורש של קק"ל הוא לפתח ולהחכיר אדמות ליהודים ולא לשום מגזר אחר באוכלוסייה. על-פי תזכיר ותקנון קק"ל, החברה רוכשת נכסים "לשם יישוב יהודים על הקרקעות והנכסים האמורים".[123] בתגובה שהגישה קק"ל לבג"ץ בשנת 2004 היא הבהירה כי "אינה גוף ציבורי הפועל למען כלל אזרחי המדינה. נאמנותה של קק"ל נתונה לעם היהודי, וכלפיו בלבד היא חבה".[124] קק"ל מפרשת מזה זמן רב את המנדט שלה ככזה המתיר לה למנוע מפלסטינים לרכוש או לשכור ממנה קרקעות או לבנות על אדמותיה.[125] אולם, בעקבות תביעה שהגישו ארגוני זכויות אדם, הרשויות הישראליות התירו לאנשים שאינם יהודים להשתמש בקרקעות בבעלות קק"ל בתנאי שאם יימכרו להם, רשות מקרקעי ישראל תפצה את קק"ל בקרקע בשטח בערך זהה במקום אחר.[126] עם זאת, בעיתון הארץ דווח כי פלסטינים נתקלו בחסמים בירוקרטיים גדולים בהרבה מאלה שעמם מתמודדים יהודים, בבואם לרכוש אדמות של קק"ל, וכי רישום בעלותם עוכב במשך מספר שנים או אף יותר.[127]

ראשי קק"ל אמרו גם כי הם פועלים על-פי מדיניות דומה בגדה המערבית מאז 1967.[128] הארגון הישראלי שלום עכשיו תיעד את העובדה שקק"ל רכשה מאז 1967 לפחות 65,000 דונם של קרקע בגדה המערבית, עבור התנחלויות.[129] בפברואר 2021 אישרו ראשי קק"ל והנהלתה לשנות את מדיניותה כדי לאפשר לה להרחיב את רכישת הקרקעות בגדה המערבית עבור התנחלויות.[130]

החוק הישראלי מעניק מעמד ממשלתי למחצה גם להסתדרות הציונית העולמית ולסוכנות היהודית. חוק משנת 1952 קובע כי הארגונים, שהיו אז ישות אחת, הם "סוכנויות מוסמכות" של המדינה "לפיתוח הארץ ויישובה" ו"לקליטת עולים מהתפוצות".[131] הסוכנות היהודית, המגדירה את "המנדט ההיסטורי" שלה כ"העלאת יהודים ארצה לישראל", דיווחה כי בשנת 2018 סייעה ליותר מ-30,000 יהודים להגר לישראל, ובעשור האחרון סייעה ליותר מ-250,000 יהודים לעשות כך.[132] ההסתדרות הציונית העולמית, שנוסדה בשנת 1897 ותפקידה כלל את יישובה של "ארץ ישראל... ביהודים עובדי אדמה, בעלי מלאכה ועוסקים במשלחי יד"[133] מילאה תפקדי מרכזי במפעל ההתנחלות מאז ימיו הראשונים של הכיבוש.[134] הרשויות הישראליות הסמיכו את ההסתדרות הציונית להקים התנחלויות, ומתנחלים הרוכשים בתים בהתנחלויות חותמים לעתים קרובות על חוזים עם ההסתדרות הציונית העולמית, במקום לקבל בעלות מלאה על הנכס.[135] הרשויות הקצו ישירות כמעט שליש מכל "אדמות המדינה" בגדה, למעט מזרח ירושלים, הכוללות פעמים רבות קרקעות שנתפסו שלא כדין מפלסטינים בגדה המערבית, להסתדרות הציונית העולמית, בראש ובראשונה לשימושן של ההתנחלויות.[136]

החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית, גוף הכפוף ישירות לממשלת ישראל, הקימה את רוב ההתנחלויות והיא מנהלת את הקצאת הקרקע להתנחלויות במטרה המוצהרת "להקים ולחזק את ההתיישבות היהודית באזורי הפריפריה, תוך הגברת האחיזה באדמות המדינה שנמסרו לחטיבה על-ידי ממשלת ישראל".[137] הממשלה מספקת את כל תקציבה של החטיבה, שעמד בין השנים 2018-2009 על 441.6 מיליון ש"ח.[138] מאז תחילת שנות האלפיים מילאה ההסתדרות הציונית העולמית תפקיד פעיל יותר גם בנגב ובגליל; עיתון הארץ הגדיר אותה כ"זרוע המבצעת של הממשלה לבנייה בגדה המערבית, כמו גם בנגב ובגליל".[139]

הרשויות הישראליות נקטו מדיניות מפורשת של הבטחת שליטה יהודית באזורים גיאוגרפיים בעלי חשיבות אסטרטגית שבהם קיימים ריכוזי אוכלוסייה פלסטיניים, ברחבי ישראל והשטח הפלסטיני הכבוש. ייהוד אזורים אלה הקל על הממשלה לשלוט בריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים, להפריד בין יישובים ולחסום את יצירתם של אזורים מוניציפליים פלסטיניים גדולים יותר ורציפים, במקומות שהרשויות הישראליות חמדו או שלהם ייחסו ערך אסטרטגי מיוחד. אסטרטגיה זו תורמת גם לדילול האוכלוסייה הפלסטינית באזורים מסוימים ולדחיקתה לריכוזי אוכלוסייה צפופים באופן כללי.

ישראל (הגליל והנגב)

בישראל, הרשויות נוקטות מדיניות של ייהוד הגליל והנגב, וחותרות למימושה בתיאום עם קק"ל, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. אזורים אלה כוללים כמעט שני שליש מהקרקעות בישראל,[140] ומקיפים חלק ניכר מהאוכלוסייה הפלסטינית.[141] בממשלת ישראל יש משרד המתמקד ב"פיתוח" הגליל והנגב והיא השקיעה באזורים אלה השקעות ניכרות והעניקה לכך עדיפות גבוהה במשך חלק ניכר מעשרים השנים האחרונות.[142] בשנת 2004 חשפה ממשלת שרון תוכנית רוחבית שעלותה הוערכה בכ-16.8 מיליארד ש"ח ואשר מטרתה הייתה "להגדיל את מספר התושבים בנגב ל-1.5 מיליון ובגליל ל-1.1 מיליון עד שנת 2010".[143] עיתון הארץ תיאר את המאמצים לפתח אזורים אלה "כיוזמת ההתיישבות הגדולה ביותר בתחומי הקו הירוק" מזה כ-25 שנה.[144]

בעוד הרשויות הישראליות נוקטות לשון לא מפלה של חתירה ל"פיתוח" או "אכלוס" אזורים אלה, ארגון זכויות האדם הישראלי סיכוי כתב בשנת 2005 כי "ברור לכולי עלמא כי הכוונה היא לתושבים יהודים".[145] התוכנית עבור הנגב, למשל, הגדירה את התושבים החדשים הרצויים כ"אוכלוסייה חזקה" הכוללת "משפחות בעלות הכנסה גבוהה" העובדות במרכז ישראל  – אזור שיש בו שיעור גבוה בהרבה של יהודים ביחס לפלסטינים – ואשר "תמשיך בחלקה הגדול לעבוד באזור המרכז".[146] הרשויות אף הציעו הנחה של 90 אחוזים בדמי החכירה של נכסים בנגב לחיילים ששירתו שנה אחת לפחות, הצעה שתמשוך בעיקר יהודים מכיוון שבדואים פטורים משירות צבאי ואחוז קטן בלבד מהם מתנדב לשרת בצבא.[147] שמעון פרס, שכיהן כסגן ראש הממשלה עת ההצעה, תיאר את פיתוח הנגב והגליל כ"קרב למען עתידו של העם היהודי".[148] הסוכנות היהודית אמרה כי היא חותרת להבטיח "רוב ציוני" בנגב ובגליל, תוך השקת תוכניות משלה באזורים אלה כדי "להתגבר על הבעיה שהממשלה מחויבת לפעול למען כלל אזרחי ישראל, בעוד שההסתדרות הציונית זכאית לממש את המנדט שלה, שהוא פעולה למען העם היהודי".[149] הממשלה אישרה את הקמתם של יישובים באזורים אלה בידי הסתדרות הציונית העולמית.[150]

בדצמבר 2007 אמר השר לפיתוח הנגב והגליל, יעקב אדרי, בהתייחסו לנתונים דמוגרפיים חדשים: "עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להגדיל את האוכלוסייה היהודית בגליל".[151] בשנת 2011 התקבל בכנסת חוק המתיר ליישובים בנגב ובגליל, שבהם עד 400 משקי בית, לנהל ועדות קבלה המורשות לדחות מועמדים למגורים ביישוב היות ש"אינם מתאימים לחיי חברה בקהילה" או בשל "חוסר התאמה למרקם החברתי-תרבותי".[152] יוזמי החוק דיברו בגלוי על האופן שבו הוא יקל על הקמה ושימור של יישובים ליהודים בלבד.[153] ביוני 2019 אמר שר התחבורה דאז בצלאל סמוטריץ' כי "אני מתכוון לייהד את הגליל" ו"להניח רשת דרכים כדי להשלים מהפכה, כך שמאות אלפי יהודים יבואו לגור בגליל".[154] חודש קודם לכן הודיעה קק"ל כי היא שואפת להביא 1.5 מיליון תושבים לנגב ולגליל עד לשנת 2040.[155]

מדיניותה ההיסטורית של הממשלה בכל הנוגע לאזורים אלה מעניקה הקשר נוסף לכוונות העומדות מאחורי מדיניותה הנוכחית. התוכנית לייהד את הגליל, אזור שנועד ברובו להשתייך "למדינה הערבית" בתוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947, ראשיתה עוד בשנות החמישים של המאה העשרים, אז התגבשה כחלק מאסטרטגיה לביצור השליטה הישראלית באזור.[156] בכיר ישראלי דאז כתב כי הנוכחות הפלסטינית באזורים אלה מאיימת על השליטה הישראלית, והביע דאגה כי הפלסטינים "יפלשו לכל האזורים שאנו מזניחים, ישיגו בהם דריסת רגל ויכו בהם שורשים חדשים".[157] בן גוריון אמר לכנסת כי הטלת הממשל הצבאי על רוב הפלסטינים בישראל באותה עת נועדה "להגן על... זכות התיישבות יהודית בכל חלקי המדינה".[158] התוכנית ליהוד הגליל התמקדה תחילה ביצירה ובשימור של יישובים יהודיים כמו נצרת עילית בשנת 1957, תוך הגבלת צמיחתם של היישובים הפלסטיניים הסמוכים.[159]

עיתון "על המשמר" פרסם בשנת 1976 מסמך ממשלתי שהודלף, אשר נוסח על-ידי ישראל קניג, אז הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים.[160] התזכיר, שכותרתו "סודי ביותר: הצעת תזכיר-טיפול בערביי ישראל", מציג את המצב הדמוגרפי באזור, ומראה כי היהודים שומרים על רוב דמוגרפי קטן, אך זה יימחק בתוך מספר שנים אם הילודה תימשך בשיעורים הנוכחיים. לאחר מכן ממליץ התזכיר לרשויות "להרחיב ולהעמיק את ההתיישבות היהודית באזורים בהם רציפות האוכלוסייה הערבית בולטת ומספרם עולה יתר על המידה על האוכלוסייה היהודית ו[לקיים] בדיקת אפשרות דילול ריכוזי אוכלוסייה ערבית קיימת". גורמים רשמיים גינו אמנם את התוכנית ואמרו כי היא לא הוצאה אל הפועל,[161] אך קניג נותר בתפקידו יותר מעשור לאחר פרסום התזכיר; מפה של ועדת התכנון האזורי משנת 1995 שהודלפה גם היא, הדהדה יעדים דומים, וקיים דמיון בין רכיבים באסטרטגיה שבמסמך למדיניות שיושמה מאז פרסומו.[162].

ביחס לנגב, מספר בעלי תפקידים רשמיים קראו מיד לאחר 1948 להעביר בכוח את 11,000 הבדואים-הפלסטינים שלא נאלצו לברוח לאזורים אחרים בסביבתו, מתוך האוכלוסייה הבדואית המקורית שמנתה 95,000-65,000 נפש.[163] עם זאת, הממשלה אימצה תוכנית שבה תמך יגאל אלון, אז מפקד חזית הדרום והמושל הצבאי של הנגב, שאיפשרה לקהילות בדואיות להישאר אך ריכזה אותן באזור מוגבל כדי לסלקן מהנתיבים המרכזיים בנגב ולהבטיח את האדמות ליישוב יהודים ולבניית בסיסי צבא.[164] ריכוזן של הקהילות הבדואיות-פלסטיניות בשטחים מוגבלים נותר חלק מרכזי מתוכניותיה של ממשלת ישראל עבור הנגב.

אסטרטגיה זו של מיקסום ההתיישבות היהודית לצד דיכוי האוכלוסייה הפלסטינית, נמשכת עד היום. ביחס לנגב, למשל, כתב שרון בדצמבר 2000, רגע לפני שהפך לראש הממשלה אשר פועל לפיתוח הנגב כמטרה עיקרית:

בנגב אנו ניצבים בפני בעיה קשה מאוד: כ-900 אלף דונם של קרקעות מדינה לא מצויים בידינו אלא בידי האוכלוסייה הבדווית. אני, כתושב הנגב, רואה את הבעיה הזו יום יום. זו בעצם תופעה דמוגרפית... מסיבות של חולשה, אולי גם חוסר ערנות מספקת לנושא, אנו, כמדינה, לא עושים דבר כנגד התופעה הזו... הבדווים תופסים שטחים חדשים, מכרסמים ברזרבה הקרקעית של המדינה ואיש אינו עושה דבר משמעותי בעניין זה.[165]

ביולי 2009 הזהיר שר השיכון הישראלי דאז, אריאל אטיאס, מפני "התפשטותם" של יישובים פלסטיניים, ואמר כי "אם נמשיך כמו היום נאבד את הגליל".[166] בהמשך אותה שנה אמר סגן שר החוץ דני איילון: "אנו מאבדים את הנגב והגליל", וציין כי "אין שם במקומות רבים רצף יהודי", וכי "הפוקוס של היום הוא ייהוד הנגב והגליל".[167]

ירושלים

מדיניותה הרשמית של ממשלת ישראל כלפי ירושלים, ובכלל זה מערב העיר ומזרחה הכבוש, היא להמשיך ב"שמירה על רוב יהודי מוצק בעיר", כאמור בתוכנית הממשלה לעיר ("תוכנית המתאר ירושלים 2000"), והגבלת מספר התושבים הפלסטינים בה. החששות באשר לדמוגרפיה בירושלים קיבלו ביטוי עוד בימיה הראשונים של המדינה, והתגברו כאשר ישראל סיפחה לשטחה באופן חד-צדדי, בשנת 1967, את מזרח ירושלים הכבושה וחלקים מהכפרים שסבבו אותה. כדי למתן את ההשפעה הדמוגרפית של מהלך זה, הרשויות העניקו לפלסטינים ממזרח ירושלים תושבות קבע, במקום להסדיר עבורם מסלול פשוט לרכישת אזרחות, והנהיגו קווי מדיניות אחרים שנועדו לטפח רוב דמוגרפי יהודי בעיר ולשמור עליו.

לאחר סיפוח מזרח ירושלים בשנת 1967, קבעו בכירים ישראלים יעד של "יחס של 70% יהודים ו-30% ערבים", אם כי מאוחר יותר הודו המתכננים כי יעד זה "אינו בר השגה" נוכח "המגמה הדמוגרפית" והתאימו את היעד ליחס של 60-40 אחוזים.[168] בתוך הקהילות הפלסטיניות, התוכנית, במילותיה שלה, "מאפשרת ציפוף של הכפרים וציפוף ועיבוי של השכונות העירוניות הקיימות".[169]

בשרטטן את גבולותיה המוניציפאליים של ירושלים בשנת 1967, הרשויות התמקדו בעיקר ב"שיקולים דמוגרפיים, ובראש ובראשונה הימנעות מסיפוח אזורים פלסטיניים מיושבים בצפיפות, כדי להבטיח רוב מכריע של יהודים בעיר", כפי שתיאר זאת ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם.[170] ישראל הוסיפה לשטחה המוניציפלי של ירושלים בסך הכול 72 קמ"ר, ובכלל זה אדמות שהיו שייכות ל-28 כפרים בגדה המערבית סביבה. סגן ראש עיריית ירושלים לשעבר, מירון בנבנישתי, כתב כי הגבולות ה"אבסורדיים" של ירושלים "נגזרים מהשאיפה לכלול 'מקסימום שטח – מינימום ערבים".[171]

זמן קצר לאחר כיבוש מזרח ירושלים בשנת 1967, בכירים ישראלים הפקיעו קרקעות והקימו כמה התנחלויות, ובכללן השכונות רמת אשכול, מעלות דפנה, גבעת המבתר והגבעה הצרפתית, שכונו בלשון הממשלה "שכונות הבריח". שכונות אלה חיברו למערב ירושלים את הר הצופים, שהיה למעשה מובלעת יהודית בלב מזרח ירושלים עד לשנת 1967.[172] הרשויות הישראליות הפקיעו קרקעות גם עבור הקמת התנחלויות נוספות, כולל רמת אלון וגילה, כדי ליצור מה שתיארו כ"טבעת" סביב מרכז ירושלים. בכך, שכונות הטבעת הללו "מנעו", כפי שכתב חוקר מן האקדמיה, "כל סיכוי של רציפות שכונות ערביות".[173] הקמתם של "בריח" ו"טבעת" סביב ירושלים, שאותם המשיכו הרשויות לבצר באמצעות הרחבת ההתנחלויות בשנים שלאחר מכן, נועדה לחזק את השליטה היהודית-ישראלית בעיר.[174]

באזור שסופח אז לירושלים היו 66,000 תושבים פלסטינים, שהיוו 24 אחוזים מהאוכלוסייה בגבולותיה המוניציפאליים החדשים של העיר. ועדה ממשלתית שהוקמה בשלהי שנת 1972 על-מנת לבחון את המדיניות הישראלית בירושלים, המליצה לממשלה לחתור לשימור המשקל "היחסי של היהודים והערבים כפי שהיה בסוף 1972", דהיינו 73.5 אחוזים יהודים ו-26.5 אחוזים פלסטינים.[175] הממשלה אימצה המלצה זו והממשלות שבאו אחריה שבו ואישרו אותה.[176] בעת גיבושה של תוכנית המתאר הראשונה של ישראל לירושלים בשנת 1975, כתב מנהל אגף מדיניות תכנון במשרד הפנים דאז, ישראל קמחי, כי "אחת מאבני היסוד בתהליך תכנונה של ירושלים היא השאלה הדמוגרפית", וציין כי המדיניות הממשלתית ביחס ל"גידולה של העיר ושמירת המאזן הדמוגרפי" תשמש כ"אחת מאמות-המידה להצלחת תהליך ביסוסה של ירושלים כבירת ישראל".[177]

טדי קולק, ראש עיריית ירושלים בין השנים 1993-1965, אמר בישיבה של עיריית ירושלים בינואר 1982 כי "אני דואג לרוב היהודי... לזה אנחנו כאן יושבים, כדי לדאוג לזה". בישיבה שהתקיימה ביוני 1984 אמר קולק כי "כמו כולנו כאן, נדמה לי, אני מודאג מיחסי הכוחות ומהגידול הערבי בתוך ירושלים ומסביב לירושלים". כך על-פי פרוטוקולי הישיבות, שבחן ארגון בצלם.[178] בראיון לעיתון ישראלי בשנת 1990 אמר קולק:

בשביל ירושלים היהודית עשיתי משהו ב-25 השנים האחרונות. בשביל ירושלים המזרחית? כלום! מה עשיתי? בתי-ספר? שום דבר. מדרכות? כלום. בתי תרבות? מאומה. כן, עשינו להם ביוב ושיפרנו את אספקת המים. אתה יודע למה? אתה חושב שלטובתם? לרווחת חייהם? איפה! היו שם כמה מקרי כולירה, והיהודים נבהלו שזה יגיע אליהם. אז עשו ביוב ורשת מים נגד הכולירה.[179]

על המידה שבה שיקולים דמוגרפיים מכתיבים את מדיניות ישראל בירושלים מעידה גם החלטת ממשלת ישראל להחיל על פלסטינים במזרח העיר את חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, החל על זרים שנכנסים לישראל ורוצים להתגורר בה, ולהציע להם תושבות קבע, במקום אזרחות אוטומטית.[180] תוכנית המתאר ירושלים 2000 מבהירה כי "המשך גידולה היחסי של האוכלוסייה הערבית בירושלים עלול להקטין את משקל האוכלוסייה היהודית בעתיד" וכי "כדי שתרחישים ]כ]אלה או חמורים מהם לא יתממשו, דרושים שינויים מרחקי לכת בדרך הטיפול במשתנים המרכזיים המשפיעים על מאזני ההגירה ועל הפערים בפריון, שיוצרים בסופו של דבר את המאזן הדמוגרפי".[181]

הגדה המערבית

ממשלת ישראל שאפה ליישם בגדה המערבית את אותה נוסחה שהיא מיישמת בישראל ובמזרח ירושלים: שליטה על מרבית השטח, בעיקר לתועלתם של יהודים. בעוד ממשלות שונות החזיקו לעתים בעמדות שונות לגבי הסדרי השליטה בפלסטינים החיים בגדה המערבית, היעדים והמציאות בשטח נותרו עקביים במידה רבה בין ממשלה לממשלה. ב-7 ביולי 1967, חודש בדיוק לאחר שהצבא הישראלי כבש את הגדה המערבית, אמר ראש ממשלת ישראל דאז לוי אשכול, איש מפלגת העבודה: "הביטחון והארץ הם בידי ישראל".[182] בישיבת מפלגה באותה שנה הבהיר אשכול כי הרשויות חומדות "רק את הנדוניה – בלי הכלה",[183] כשהוא מתייחס ככל הנראה לשאיפה להחזיק בגדה המערבית ללא הפלסטינים החיים בה. 52 שנה לאחר-מכן, ב-10 ביולי 2019, אמר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו: "צה"ל וזרועות הביטחון ימשיכו לשלוט בכל השטח עד הירדן".[184] הוא הוסיף ב-28 במאי 2020 כי "אנחנו השליט הביטחוני בכל השטח", ותיאר את הפלסטינים בגדה המערבית כ"נתינים".[185]

המפה הנוכחית של הגדה המערבית משקפת עשרות שנים של תוכניות ממשלתיות ישראליות משתנות עבור שטח זה. התוכניות המוקדמות ביותר של ישראל ביחס לגדה המערבית, כולל תוכנית לא רשמית שגובשה במקור ביולי 1967 על-ידי שר העבודה דאז יגאל אלון, חזו שליטה ישראלית בבקעת הירדן ובחלקים אחרים של הגדה המערבית. במסה שפרסם אלון בשנת 1976 במגזין "Foreign Affairs" כדי להסביר את התוכנית, הוא עמד בתוקף על הצורך ב"שליטה ישראלית מלאה על האזור האסטרטגי שממזרח ליישוב הערבי הצפוף, המרוכז בגב-ההר ומערבה לו".[186] התוכנית, הקוראת לשמירה על שליטה ישראלית בבקעת הירדן ובמסדרון שסביב ירושלים, מחלקת למעשה את הפלסטינים בגדה המערבית לשלוש מובלעות: אחת בצפון, מג'נין עד רמאללה, אחת בדרום, כולל חברון ובית לחם ואחת במזרח, סביב יריחו.[187]

נימוקיו של אלון התמקדו בחשיבות האסטרטגית והביטחונית של השליטה הישראלית בגדה המערבית. אך בהצדיקו את הצורך לשלוט מבלי לספח רשמית שטחים עם אוכלוסיות פלסטיניות גדולות, הוא מתייחס לצורך "לשמור על אופייה היהודי" של ישראל.[188] נראה בבירור כי אלון הונע על-ידי השאיפה לשמור על ביטחונם של ישראל ואזרחיה, וכך גם בכירים שבאו אחריו. חלקם רואים את מפעל ההתנחלות כחיוני לביטחון.[189] יהיו המניעים אשר יהיו, לא ניתן לקבל חתירה להשגת מטרה זו באמצעות אסטרטגיה של שליטה בפלסטינים, הפעלת מערכת מפלה ונקיטת שיטות פעולה שאין להן הצדקה ביטחונית מספקת או אשר מפרות בדרכים אחרות את המשפט הבינלאומי. כוונה לדאוג לביטחון אינה שוללת כוונה לשלוט, ואינה מקנה חופש פעולה לנקיטת מדיניות החורגת ממה שמתיר המשפט הבינלאומי. אמנם, שיקולים ביטחוניים עשויים להצדיק מגוון צעדים מגבילים, על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי. אולם, לאסטרטגיה המבקשת לקדם את הביטחון על-ידי הבטחת היתרון הדמוגרפי של קבוצת אוכלוסייה אחת באמצעות אפליה או דיכוי אין כל בסיס במשפט הבינלאומי.

המדיניות הישראלית שלאחר מכן התבססה על תוכנית אלון. בחודש אוקטובר 1977 אימצה ממשלת ישראל רשמית תוכנית שגיבש אריאל שרון, אז שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים לענייני התיישבות, שהרחיבה את תוכנית אלון באמצעות ביצור השליטה הישראלית בחלקה המערבי של הגדה המערבית, ממזרח לקו הירוק.[190] התוכנית חתרה ליצירת טבעות של "מרחבי ביטחון" כדי, כפי שניסח זאת שאול אריאלי, אנליסט ומי שנשא בעבר בתפקיד רשמי בממשל הישראלי, "למנוע זליגה של אוכלוסייה פלסטינית אל תוך ישראל, ליצור חיץ יהודי בינה לבין ערביי ישראל היושבים בוואדי ערה וב'משולש הקטן', ולשלוט בגבעות המפתח החולשות על מישור החוף".[191] בנובמבר 1978 אמר מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אברהם אורלי, בהצהרה לבית המשפט העליון כי "בעיתות רגיעה משמשים ישובים אלה בעיקר לצורך נוכחות ושליטה בשטחים חיוניים, לקיום תצפיות, וכיוצא בזה".[192]

"תכנית אב לפיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון לשנים 1979-1983", תוכנית משנת 1980 שגובשה על-ידי החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית, שהיא גוף המופקד על הקמת התנחלויות ואשר ממומן במלואו על-ידי הממשלה וכפוף לה ישירות, הסתמכה על התוכניות הקודמות. התוכנית, שנודעה בשם "תוכנית דרובלס", על שם מחברה, ראש החטיבה להתיישבות, מתתיהו דרובלס, קראה לרשויות הישראליות "ליישב את השטחים שבין ריכוזי אוכלוסיית המיעוטים [הערביים]... וסביבם כאחד במגמה להקטין עד למינימום את הסכנה של התפתחות מדינה ערבית נוספת בשטחים אלה. שכן בהיותה מנותקת על ידי ישובים יהודיים, יהיה קשה לאוכלוסיית המיעוטים ליצור איחוד ורצף טריטוריאלי ומדיני". בתוכנית צוין עוד כי כל אוטונומיה שתוענק לפלסטינים, כפי שנקבע בהסכמי קמפ דיוויד בין מצרים לישראל בסוף שנות השבעים של המאה העשרים, "איננה חלה ולא תחול על שטחים, כי אם על האוכלוסייה הערבית בלבד" וכי "אסור שייווצר כל צל של ספק לגבי כוונותינו להחזיק לתמיד בשטחי יהודה ושומרון".[193] בתוכנית צוין עוד כי "הדרך הטובה והיעילה ביותר שתסיר כל שמץ של ספק בעניין כוונתנו להחזיק לעולם ביהודה ושומרון, היא – תנופת התיישבות מזורזת באזורים אלה", ובמיוחד "ליצור פריסה רחבה ככל האפשר" של התנחלויות ו"ליד כל יישוב קיים ביהודה ושומרון יש לפרוס יישובים נוספים".[194]

המפות משוות בין חלקיה של גדה המערבית הכבושה להם הוצע להעניק עדיפות בפיתוח ההתנחלויות על-פי תכנית דרובלס משנת 1980, שהנחתה את מדיניות ההתנחלות של ממשלת ישראל באותה תקופה, לבין חלוקת השטח במסגרת הסכמי אוסלו משנות התשעים, בין אזורים בהם ישראל הותירה בידיה את השליטה המלאה (שטח C) ואלה שבהם הרשויות הפלסטיניות מנהלות חלק מהיבטי החיים (שטחים A ו-B). © 2021 Mike King/New York Review of Books

בישיבה של ועדת השרים לענייני התיישבות ביולי 1981, הצדיק שרון את הגדרתן של אדמות נוספות בגדה המערבית כשטחי אש ב"התפשטות ערביי ההר הכפריים" בדרום הר חברון, כך לפי פרוטוקול הפגישה שמצא מכון עקבות לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני בארכיון המדינה.[195] שרון הוסיף כי "יש לנו ענין להרחיב ולהגדיל את שטחי-האש שם, כדי לשמור על אותם שטחים בידינו, שהם חיוניים כל-כך".[196]

בשנת 1985 אמר שר הביטחון דאז יצחק רבין כי "לא יהיה שום פיתוח יזום [עבור פלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש] בידי ממשלת ישראל, ולא יינתנו אישורים להרחבת חקלאות או תעשייה [בשטח זה], העלולה להתחרות עם מדינת ישראל".[197]

בתוכנית אסטרטגית משנת 1997 של החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית, פורטה סדרת צעדים נוספים לביצור השלטון הישראלי בגדה המערבית. התוכנית קראה להרחיב "מערכי התיישבות" כך שיכללו מתקנים צבאיים, שמורות טבע, אתרים ארכיאולוגיים ואדמות מדינה סמוכות, ולחבר ביניהם באמצעות "נקודות שולטות על יישובים, צירי תנועה ופרוזדורי תשתיות" כדי "ליצור רצפים קרקעיים" בשליטה ישראלית. התוכנית הדגישה כמה אזורים בעלי חשיבות אסטרטגית, כולל חגורת ירושלים, צפון-מערב הגדה, בקעת הירדן, דרום הר חברון והקצה הצפוני ביותר של הגדה, שהשליטה עליהם צריכה להישאר בידי ישראל. זאת, כדי שישמשו "אזורי חיץ" ויעניקו למתנחלים "מערכת חיים ישראלית רגילה, על כל היבטיה". בנוסף, התוכנית מייעדת "שלושה מסדרונות רוחב אסטרטגיים", או כבישים אסטרטגיים, שיחצו את הגדה המערבית ממזרח למערב כדי לשמש "עמוד שדרה" המחבר בין ההתנחלויות השונות, "למניעת בניה ערבית בלתי מבוקרת" וכדי לשמר את "האיזון בין גודל האוכלוסייה הישראלית לבין זו הערבית".[198]

בשנת 2001, זמן קצר לאחר בחירתו לראשות הממשלה, אמר שרון, "אין זה מקרה שההתנחלויות ממוקמות במקומות שבהם הן נמצאות", כך ש"יהיה מה שיהיה, אנחנו צריכים להחזיק באזור הביטחון המערבי, שצמוד לקו הירוק, ובאזור הביטחון המזרחי לאורך נהר הירדן והכבישים שמקשרים בין השניים. ובירושלים כמובן. ובאקוויפר ההר".[199]

בשנת 2014 אמר חבר הכנסת יריב לוין, שמונה בשנה שלאחר מכן לשר העלייה והקליטה של ישראל, כי "המדיניות הנכונה, מבחינת האינטרסים הישראליים בכל הנוגע ליכולת הפוליטית שלנו כרגע, היא לשלב בין הניסיון להחזיק בכמות השטח המקסימלית ולהחיל ריבונות על כמות השטח המקסימלית תוך שמירה על אוכלוסייה ערבית מינימלית בתוכו. המצב הזה כבר קיים בשטח C, שנמצא בשליטתנו – יש קצת יותר מחמישים אלף ערבים".[200] בפברואר 2021, הדגיש אבי נעים, שכיהן כמנכ"ל המשרד לענייני התיישבות בין יולי לאוקטובר 2020, את יעדיה של הממשלה "למנוע רצף טריטוריאלי פלסטיני" ולשמור "על עתודות הקרקע ביהודה ושומרון".[201]

הרשויות הישראליות נקטו צעדים מגוונים להגבלת מספר הפלסטינים בגדה המערבית, לרבות שלילת זכויות התושבות של פלסטינים בגין שהותם בחו"ל עם כיבוש השטח הפלסטיני בשנת 1967 או לתקופות ארוכות במהלך העשורים הראשונים לכיבוש; הקפאתו בפועל של הליך איחוד המשפחות במהלך שני העשורים האחרונים; והגבלתה של התנועה מרצועת עזה לגדה המערבית במידה רבה, כמתואר באחד הפרקים הבאים בדוח זה.[202] פלסטינים תושבי שטח C נתקלים במכשולים נוספים בשל סירובן השיטתי של הרשויות להנפיק להם היתרי בנייה.[203]

בעוד שגורמים רשמיים טענו לעתים כי צעדים שנקטו הרשויות בגדה המערבית הכבושה הם זמניים, פעולות הממשלה ומדיניותה במשך למעלה ממחצית המאה מבהירות את הכוונה לשמור על השליטה בגדה המערבית לנצח. לדוגמה, בעוד שממשלת ישראל הצהירה רשמית כי הקימה את גדר ההפרדה בתחילת שנות האלפיים "למטרת צמצום חדירת טרוריסטים מאיו"ש לפיגועים בישראל",[204] בכירים ישראלים דיברו בגלוי על כך שהגדר תקל על השתלטות על אדמות.[205] הארגונים בצלם ובמקום – מתכננים למען זכויות תכנון, תיעדו כיצד התוואי נועד במידה רבה לכלול גושי התנחלויות, תוך צמצום מספר הפלסטינים שיכללו בו.[206] ממשלת ישראל עצמה הודתה בהליכים שהתקיימו בבית המשפט כי תוכניות להרחבת ההתנחלויות נלקחו בחשבון בשיקוליה בנוגע לתוואי המכשול, שאינו נצמד לקו הירוק אלא כולל ב"צדו הישראלי" אלפי דונמים.[207]

מלבד גזל האדמות, הרשויות הטמיעו לחלוטין את מערכת הביוב של ההתנחלויות ואת רשתות התקשורת, הכבישים, החשמל ותשתית המים שלהן באלה של ישראל גופא. בדצמבר 2017 פרסם היועץ המשפטי לממשלה הנחיות המחייבות כי כל הצעת חוק ממשלתית תפרט את תחולתה על מתנחלים או לחלופין תצדיק מדוע אינה חלה עליהם.[208] בשנים האחרונות התקבל בכנסת מספר גדל והולך של חוקים החלים במיוחד על הגדה המערבית, כולל חוק המאפשר לרשויות להפקיע בדיעבד אדמות פלסטיניות פרטיות שעליהן הוקמו התנחלויות, חוק המעביר עתירות שהוגשו נגד מדיניות המדינה לידי בית משפט מנהלי במקום בית המשפט העליון וחוק המכפיף אוניברסיטאות בהתנחלויות למועצה להשכלה גבוהה של ישראל.[209] בין אם ממשלת ישראל תספח רשמית חלקים נוספים מהגדה המערבית, כפי ששתי המפלגות הגדולות בישראל במשך רוב 2020-2019, הליכוד וכחול-לבן, התחייבו לעשות בשלושת סבבי הבחירות שהתקיימו בישראל בין אפריל 2019 למארס 2020,[210] ובין אם לא תספח אזורים אלה, היא שולטת בהם זה מכבר.

רצועת עזה

משנת 1967 ועד תחילת שנות האלפיים, המדיניות הישראלית כלפי רצועת עזה הכבושה שיקפה את גישתה לגדה המערבית: מקסום השליטה בקרקע, הענקת זכויות יתר ליותר מ-7,500 המתנחלים שהתגוררו בה[211] והכפפה של תושביה הפלסטינים.[212] הסגתה של אוכלוסיית המתנחלים מהרצועה בידי ממשלת ישראל בשנת 2005 לא שיקפה סטייה מהיעד של שליטה דמוגרפית בשטח הפלסטיני הכבוש ושליטה באדמותיו. למעשה, מדובר היה בכיול מחודש של יעד זה, נוכח היקף האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת השטח הקטנה, והנטל הכרוך בדאגה לביטחונה של קהילת המתנחלים הזעירה שחיה בה. היה בכך כדי לסמן מעבר להתמקדות בהבטחת השליטה הדמוגרפית היהודית באזורים שישראל קיוותה לשמור תחת שליטתה בדרך קבע – כלומר, ישראל, וחלק ניכר מהגדה המערבית, אם לא כולה, כולל מזרח ירושלים. הנסיגה הוציאה למעשה את האוכלוסייה הפלסטינית הגדולה ברצועת עזה מהמאזן הדמוגרפי של ישראל, ואפשרה לרשויות הישראליות לגבש תחשיב של רוב יהודי מוצק בישראל ביחד עם יתר השטח הפלסטיני הכבוש, שבו בכוונתן להמשיך ולשלוט, בעודן ממשיכות לשלוט על הרצועה באמצעים אחרים.

בכירים ישראלים הכירו באותה תקופה ביעדים הדמוגרפיים שעמדו מאחורי המהלך. בנאום שנשא בפני הציבור הישראלי בערבו של ה-15 באוגוסט 2005, היום שקבעה ממשלת ישראל כמועד אחרון לעזיבה מרצון של מתנחלים את הרצועה, אמר ראש הממשלה שרון בפומבי כי: "לא ניתן להחזיק בעזה לנצח. חיים שם יותר ממיליון פלסטינים שמכפילים את מספרם מדי דור".[213] באותו חודש אמר שמעון פרס, אז סגן ראש הממשלה: "אנחנו מתנתקים מעזה בגלל הדמוגרפיה".[214]

למעשה, הרשויות אמרו במפורש כי הן רוצות להפנות את המשאבים שהושקעו בקהילת המתנחלים ברצועה, לחיזוק השליטה היהודית-ישראלית בחלקים של ישראל והגדה המערבית. המאמץ שהושקע למשל בייהוד הגליל והנגב בשנות האלפיים המוקדמות החל במקביל לתחילת יישומה של תוכנית הנסיגה מהרצועה בידי הרשויות הישראליות. עיתון הארץ ציטט אז יועץ לראש הממשלה שרון, שאמר כי שרון "הגיע למסקנה שלאחר השקעה נרחבת בהתיישבות ביהודה ושומרון יש להתמקד בהתיישבות בגליל ובנגב".[215]

לאחר שחמאס תפס בכוח בשנת 2007 את השליטה ברצועה מידי הרשות הפלסטינית, ממשלת ישראל, שקיימה שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הפלסטינית אך יחסיה עם חמאס היו עוינים, הכריזה על הגבלות על תנועת אנשים וסחורות לתוך רצועת עזה וממנה. היא הכריזה על הרצועה "שטח עוין" ונקטה מגוון צעדים שנועדו, בין היתר, להחליש את כלכלתה.[216] הרשויות הישראליות אוכפות, כמרכיב מרכזי במדיניותן, את מה שהן מכנות "מדיניות הבידול" בין רצועת עזה לגדה המערבית, שלדבריהן משרתת שיקולים "מדיניים וביטחוניים".[217] במארס 2019 דיווח הג'רוזלם פוסט כי נתניהו הצדיק את העובדה שהתיר הכנסה של מימון מקטאר לרצועת עזה כדי לתמוך ברשויות חמאס, במטרה לשמר את השסע בין פתח לחמאס ובאמצעות זאת את הבידול בין הגדה המערבית לרצועת עזה.[218]

שיקולים דמוגרפיים מהווים מרכיב מרכזי ב"מדיניות הבידול" הישראלית. המדיניות שנוקטת ישראל מאז שנת 2000 יצרה את מה שארגוני זכויות אדם ישראליים מכנים "היתר חד כיווני" מהגדה המערבית לרצועת עזה. כלומר, בכל המקרים הנדירים שבהם הרשויות מאפשרות לפלסטינים לעבור בין רצועת עזה לגדה המערבית, הן מאפשרות זאת אך ורק לכיוון רצועת עזה.[219] "נוהל השתקעות תושב איו"ש ברצועת עזה (רצ"ע)", שפורסם בשנת 2018, קובע כי "בשנת 2006 החליטה ממשלת ישראל על התוויית מדיניות בידול בין איו"ש ורצ"ע, זאת בעקבות עליית החמא"ס לשלטון ברצ"ע". המדיניות הנהוגה כיום היא צמצום המעברים בין איו"ש לרצ"ע". עם זאת, במסמך מצוין כי "תושב איו"ש רשאי להגיש בקשה להשתקעות קבע ברצ"ע לכל צורך שנחשב כהומניטארי (בד"כ איחוד משפחה)" ולאחר מכן מובהר כי "מאחר והשתקעות תושבי רצועת עזה באיו"ש מתאפשרת במקרים חריגים ביותר... מתעורר הצורך לאפשר את קיום התא המשפחתי ברצועת עזה".[220]

הנחיותיה של ישראל ביחס לתושבי הרצועה המבקשים לגור בגדה המערבית, שפורסמו במסמך נפרד של הצבא הישראלי, שבות ומאשרות את אותה מדיניות. נוהל זה קובע כי "הלכה למעשה, כיום כניסת תושבי עזה לאיו"ש מתאפשרת אך ורק במקרים הומניטאריים וחריגים ביותר". מצוין בו כי סגן שר הביטחון "[ש]קבע כי ככל שמדובר בהשתקעות תושבי עזה באיו"ש, יש לנקוט מדיניות מצמצמת ביותר" ו"הבהיר כי קשרי משפחה, כשלעצמם, אינם עולים כדי נימוק הומניטארי המצדיק השתקעות באיו"ש".[221]

ארגון גישה מצא, בהתבסס על נתונים שקיבל מהצבא הישראלי באמצעות בקשות לפי חוק חופש המידע, כי בין שנת 2009 למארס 2017, הצבא הישראלי אישר רק שש בקשות של תושבי רצועת עזה לגור בגדה המערבית, ובכל אחד מהמקרים הדבר אושר בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ. בארבעה מתוך ששת המקרים מדובר היה בילדים, שברצועת עזה לא היה מי שיטפל בהם.[222] לעומת זאת, בין ינואר 2011 לאוגוסט 2014, הצבא אישר 58 בקשות של תושבי הגדה לגור ברצועת עזה, בתנאי שיחתמו על התחייבות שלא לחזור לגדה המערבית.[223] בנוסף, בין השנים 2017-2004, הצבא הישראלי הרחיק בחזרה לרצועת עזה יותר מ-130 פלסטינים מהרצועה שגרו בגדה המערבית ללא היתר תקף שהונפק על ידי ישראל, אך ככל הנראה איש לא הורחק בכיוון הנגדי.[224]

מדיניות זו, על היבטיה השונים, מפעילה על פלסטינים לחץ לעזוב את חלקו של השטח הפלסטיני הכבוש שאותו חומדות הרשויות עבור התנחלויות יהודיות, הגדה המערבית, לעבור לרצועת עזה ולהצטרף ליותר משני מיליון הפלסטינים החיים בה והנמצאים למעשה מחוץ למאזן הדמוגרפי המתייחס לשטחים שבהם גרים יהודים. ללא רצועת עזה, היחס הדמוגרפי בין יהודים לפלסטינים בשטח שבין הים לירדן, משתנה מ-50%-50%, לרוב יהודי של 59 אחוזים מול 41 אחוזים.

בנוסף, גורמים ישראלים רשמיים עודדו לעיתים הגירה של פלסטינים מרצועת עזה אל מחוץ לשטח הפלסטיני הכבוש בכלל.[225] באוגוסט 2019 אמר גורם בכיר המקורב ככל הנראה לנתניהו לעיתונאים ישראלים כי הרשויות מקדמות באופן פעיל הגירה של פלסטינים מרצועת עזה והן מוכנות לשלם את עלויות ההגירה ואפילו לאפשר לפלסטינים להשתמש בשדה תעופה ישראלי כדי לעזוב לארצות המארחות החדשות שלהם.[226]

פיצול

פיצולן של האוכלוסיות הפלסטיניות, שנוצר בחלקו במכוון באמצעות "מדיניות הבידול" בין הגדה המערבית לרצועת עזה, ההגבלות על התנועה בין מזרח ירושלים לשאר השטח הפלסטיני הכבוש וההגבלות השונות על זכויות תושבות, משמש ככלי נוסף להבטחת השליטה. בייחוד, הפיצול מפריד בין אוכלוסיות ומאפשר הנדסה דמוגרפית שהיא כלי מרכזי בשימור השליטה הפוליטית בידי יהודים-ישראלים, והוא שוחק עוד יותר את הקשרים הפוליטיים והחברתיים בקרב הפלסטינים, ובכך מחליש את התנגדותם לשליטה הישראלית.[227]

סיכום

חתירתן של הרשויות הישראליות למטרה של שמירה על שליטה יהודית-ישראלית ביחס לפלסטינים מבחינה דמוגרפית ובכל הנוגע לקרקעות בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש, עולה לכדי "מטרה" או מטרות "לבסס ולשמור על שליטה של קבוצה גזעית אחת של בני אדם על כל קבוצה גזעית אחרת של בני אדם", כפי שנקבע באמנת האפרטהייד.[228] חתירה זו עולה גם לכדי "כוונה" או כוונות "לקיים משטר זה [או משטרים אלה] [של דיכוי שיטתי ושליטה]" לפי הגדרת האפרטהייד באמנת רומא,[229] וכן לכדי כוונה או כוונות מפלות, כחלק מהגדרתה של ה"רדיפה" במשפט הבינלאומי המנהגי. מדיניות, פרקטיקות והצהרות אלה מבססות יחד כוונה מפלה של הרשויות הישראליות לשמר שליטה שיטתית של יהודים-ישראלים על פלסטינים.

IV. דיכוי שיטתי ואפליה ממוסדת

הגדרת פשע האפרטהייד, הן באמנת האפרטהייד והן באמנת רומא, מחייבת, בנוסף לכוונה לשלוט, את קיומו של דיכוי שיטתי, לצד ביצועם של מעשים לא-אנושיים.

כפי שתואר לעיל, ממשלת ישראל נוקטת בשטח הפלסטיני הכבוש ובישראל מדיניות ופרקטיקות הממחישות את כוונתה להמשיך ולקיים את שליטתם של יהודים-ישראלים בפלסטינים. עם זאת, מידת החומרה והאמצעים הננקטים משתנים בהתאם למיקום.

בשטח הפלסטיני הכבוש, ישראל מדכאת באופן שיטתי את למעלה מ-5 מיליון הפלסטינים החיים בו. הפרק הנוכחי יראה כיצד עוצמתה של מדיניות פוגענית זו כה רבה שהיא עולה לכדי "דיכוי שיטתי", הנדרש לביסוס פשע האפרטהייד.

בגבולות ישראל שלפני 1967, הפלסטינים מחזיקים באזרחות ובזכות להצביע ונהנים מתנועה חופשית, והם נתקלים במדיניות ובפרקטיקות חמורות פחות, אך גם הם מתמודדים עם אפליה ממוסדת ועם הפרות אחרות של זכויותיהם.

בניגוד ליחס השונה לפלסטינים בשני האזורים, הרשויות הישראליות מעניקות לכל היהודים-הישראלים את אותן זכויות והטבות, ללא קשר למקום מגוריהם, משני צידי הקו הירוק. התוצאה היא מתן עדיפות ליהודים-ישראלים על-פני פלסטינים, בדרגות שונות, ברוב תחומי החיים, לרבות באשר למעמד משפטי, גישה לקרקעות והחופש לבנות, וכן בהקצאת משאבים ושירותים.

דיכוי שיטתי בשטח הפלסטיני הכבוש

הגדה המערבית

מאז כבשו את הגדה המערבית ב-7 ביוני 1967, הרשויות הישראליות שולטות בכל שטחה. ביומו הראשון של הכיבוש פרסם הצבא מנשר שקבע כי למפקדו בגדה המערבית מוקנית "כל סמכות של שלטון, חקיקה, מינוי ומנהל" בשטח הכבוש.[230] מאז הוציא הצבא מאות צווים צבאיים המסדירים היבטים רבים בחיי היומיום, ובכלל זה הסדרה של חופש התנועה והגישה לאדמות ולמשאבי טבע. זאת למעט מזרח ירושלים, שאותה סיפחה ישראל לשטחה באופן חד צדדי בשנת 1967, ובה היא מושלת על-פי דיניה האזרחיים.[231] לרשויות הישראליות יש שליטה בלעדית על שטח C, המהווה כ -60 אחוזים מהגדה המערבית. מאז הקמתה בשנת 1994, הרשות הפלסטינית ניהלה היבטים מסוימים של החיים בשטחי A ו-B, המהווים את 40 האחוזים הנותרים, בתחומים כמו חינוך, שירותי בריאות ותחומים אזרחיים נוספים. עם זאת, הרשויות הישראליות מגבילות מאוד את סמכויותיה של הרשות גם באזורים A ו-B ושומרות בידיהן את השליטה העיקרית על היבטים רבים בחייהם של פלסטינים בכל שטח הגדה המערבית, ובכלל זה השליטה בגבולות, במשאבי הטבע, במרחב האווירי, בתנועת אנשים וסחורות, בביטחון ובמרשם האוכלוסין.

מאז 1967 הקימו הרשויות הישראליות 280 התנחלויות בגדה המערבית, ובכלל זה 138 שבהן הן הכירו רשמית ו-150 'מאחזים' התנחלויות ללא אישור רשמי, שהרשויות מספקות בהן למרות זאת תשתיות, שירותים בסיסיים וביטחון. כמו כן הקימו הרשויות 12 התנחלויות במזרח ירושלים וכן כמה מובלעות של התנחלויות בתוך שכונות פלסטיניות בחלקים ממזרח ירושלים ומחברון.[232] הרשויות הישראליות עשו כל זאת תוך הפרה של האיסור באמנת ג'נבה הרביעית על העברת אוכלוסייה אזרחית של הכוח הכובש לשטח כבוש.[233] הרשויות הישראליות אוסרות על פלסטינים בגדה המערבית להיכנס להתנחלויות, למעט כפועלים המחזיקים בהיתרים מיוחדים,[234] וכמעט כל המתנחלים הם יהודים-ישראלים.

הרשויות הישראליות מחילות על יותר מ-441,000 המתנחלים הישראלים ועל 2.7 מיליון הפלסטינים הגרים בגדה המערבית הכבושה, למעט מזרח ירושלים, שתי מערכות חוקים מובחנות לחלוטין זו מזו.[235] הרשויות אף מתייחסות לשתי קבוצות האוכלוסייה באורח לא שוויוני במגוון נושאים, ובהם הגנה על זכויות אזרחיות ופוליטיות; הדרכים שבהן נאכף החוק; חופש התנועה; החופש לבנות; וגישה למים, חשמל, תשתיות ומשאבים ושירותים אחרים.

 
: התנחלויות ישראליות והגבלות אחרות מרכזות למעשה את הפלסטינים בגדה המערבית הכבושה במקבצי מובלעות. (c) 2020 UN OCHA

 

מעמד משפטי

מעמדם המשפטי של פלסטינים הגרים בגדה המערבית שונה מזה של יהודים-ישראלים הגרים שם. פלסטינים מחזיקים בתעודות זהות ובדרכונים המתירים להם לגור ולעבוד בגדה, אך אינם מעניקים אזרחות או מעמד לאומי.[236] רק פלסטינים הרשומים במרשם האוכלוסין שבשליטת ישראל זכאים לקבל תעודת זהות או דרכון. הרשויות הישראליות סירבו לרשום במרשם זה וכן שללו את מעמד התושבות ממאות אלפי פלסטינים מהגדה המערבית. זאת, בתואנה שהיו מחוץ לשטחה בתחילת הכיבוש, בשנת 1967, או ששהו בחו"ל בין השנים 1967 ו-1994.[237] לעומת זאת, יהודים-ישראלים הגרים בגדה המערבית הם אזרחים ישראלים שאינם יכולים לאבד את מעמדם, ואין זה משנה כמה שנים יבלו בחו"ל.

פלסטינים ומתנחלים נהנים מדרגות שונות מאוד של חופש תנועה. הרשויות הישראליות מונעות מפלסטינים מהגדה המערבית להיכנס לחלקים נרחבים משטחה אלא אם כן יש ברשותם היתר קשה להשגה, שתוקפו מוגבל בזמן. חלקים אלה כוללים את מזרח ירושלים וכפרים הסמוכים אליה שישראל סיפחה לשטחה בשנת 1967, וכן את "מרחב התפר" שבין גדר ההפרדה לקו הירוק, את שטחי ההתנחלויות, ואזורים שהרשויות הישראליות הגדירו 'שטח צבאי סגור'.[238] גדר ההפרדה, החוצה במקומות מסוימים אזורים פלסטיניים מאוכלסים, מגבילה את התנועה ומנתקת פלסטינים רבים מאדמותיהם החקלאיות. הגדר מאלצת 11,000 פלסטינים החיים באזור התפר, שעליהם נאסרה הכניסה לישראל, לחצות אותה כדי להגיע לרכושם וכדי לזכות בגישה לכמה שירותים בסיסיים.[239] פלסטינים מתמודדים גם עם כמעט 600 מכשולי תנועה קבועים, כמו מחסומים וחסימות דרכים, המוצבים בתוך הגדה המערבית ולא לאורך הקו הירוק המפריד בינה לבין ישראל.[240] כוחות הביטחון המוצבים במחסומים מוסמכים להחזיר פלסטינים כלעומת שבאו ללא סיבה, או, כפי שקורה לעיתים קרובות, להפוך נסיעה קצרה לעבודה למסע משפיל האורך שעות. לעומת זאת, הרשויות הישראליות מעניקות למתנחלים ישראלים, ובכללם תושבי התנחלויות והמבקרים בהן, כמו גם לתיירים זרים, חופש תנועה בלתי מוגבל כמעט ברוב שטח הגדה המערבית. אלה זוכים לחופש תנועה, בין היתר, בתוך 'מרחב התפר' ובשטחים צבאיים סגורים רבים וכן למזרח ירושלים ולישראל, אך לא למרכזי אוכלוסייה פלסטיניים.[241]

ישראל החלה בהקמת גדר ההפרדה במהלך האינתיפאדה השנייה, משנת 2002, לכאורה לצרכים ביטחוניים. עם זאת, גורמים רשמיים הכירו בכך שתוואי הגדר, ש-85 אחוז ממנו עובר בתוך שטח הגדה המערבית ואשר חודר באזורים מסוימים עד למרחק של 22 קילומטר מעבר לקו הירוק,[242] נבחר באופן שיספק את צורכי הצמיחה של ההתנחלויות[243] וישמר את "מרקם החיים של המתנחלים" הישראלים.[244]

הרשויות הישראליות מחילות, במקביל, מערכות חוקים שונות על פלסטינים ועל יהודים-ישראלים. הצבא הישראלי מנהל את הגדה המערבית מכוח החוק הצבאי, במסגרתו חלים גם חוקים שהיו בתוקף בגדה לפני תחילת הכיבוש. בעודו מושל בפלסטינים בהתאם לחוק הצבאי, הצבא הוציא צווים הקובעים כי על ההתנחלויות יחולו החוק האזרחי והמנהלי הישראלי.[245] עורך הדין הישראלי לזכויות האדם, מיכאל ספרד, תיאר תהליך זה כ"הצנרה", המאפשרת לרשויות הישראליות לתת "... סמכויות דה-פקטו למשרדי הממשלה הישראליים בהתנחלויות מבלי לספח אותן דה יורה".[246] בשנים האחרונות, נקבע במספר דברי חקיקה של הכנסת, במישרין, כי הם חלים על מתנחלים בגדה המערבית. זאת בהתאם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה מחודש דצמבר 2017, הקובעות כי יש לציין זאת בכל הצעת חוק הנתמכת על-ידי הממשלה, או לחליפין לנמק מדוע אינה חלה על המתנחלים בגדה.[247]

הרשויות הישראליות מנהלות גם מערכות מקבילות של משפט פלילי עבור מתנחלים ופלסטינים בגדה המערבית, למעט מזרח ירושלים. הרשויות מעמידות לדין פלסטינים המואשמים בביצוע פשעים בבתי משפט צבאיים שבהם שיעור ההרשעה הוא כמעט מאה אחוז.[248] לעומת זאת, הרשויות התקינו תקנות המחילות את הדין הפלילי הישראלי באופן פרסונלי על מתנחלים והעניקו לבתי המשפט בישראל את סמכות השיפוט על אנשים אלה, תוך יישום מדיניות ארוכת שנים שלא להעמיד מתנחלים יהודים לדין בבתי משפט צבאיים.[249] האגודה לזכויות האזרח בישראל מצאה בדוח שפרסמה בשנת 2014 כי "מאז שנות ה-80, כל האזרחים הישראלים שהועמדו לדין בפני בתי המשפט הצבאיים היו ערבים אזרחי ישראל או תושביה".[250]

החלה זו של מערכות חוק כפולות יצרה מציאות בה שני עמים חיים באותו שטח, אך רק אחד מהם נהנה מהגנה איתנה על זכויותיו.[251] מתנחלים נהנים, למשל, מחופש הביטוי, שהחוק הישראלי מגביל רק כאשר קיימת "וודאות קרובה" שפרסום "יעמיד את האינטרסים הביטחוניים בסיכון חמור".[252] לעומת זאת, לפלסטינים צפוי עונש של עד עשר שנות מאסר בגין ניסיונות להשפיע על דעת הקהל באופן ש"עלול" לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי.[253] כמו כן, ניתן לכלוא פלסטינים בגין השתתפות בהתקהלות ללא היתר של יותר מעשרה אנשים בנושא "היכול להתפרש כמדיני".[254] מתנחלים לעומתם יכולים להפגין ללא היתר, אלא אם כן משתתפים בהפגנה 50 אנשים ויותר, ההפגנה נערכת תחת כיפת השמיים ומתקיימים בה "תהלוכה או נאומים מדיניים".[255] הרשויות, מצידן, רשאיות לסרב לתת למתנחלים רישיון להפגנה רק אם הצליחו להוכיח כי קיימת "וודאות קרובה" לפגיעה בביטחון הציבור, בסדר הציבורי או בזכויותיהם של אחרים.[256]

האפליה מחלחלת לכל היבט של החוק הפלילי והמעצרים. עריכת חיפוש על גופו של מתנחל מחייבת צו או עמידה בתנאים מגבילים ביותר, שאינם חלים על עריכת חיפוש על גופם של פלסטינים בגדה המערבית.[257] החוק הישראלי מחייב להביא עצורים בפני שופט בתוך 24 שעות – אם כי ניתן להאריך תקופה זו ל-48 שעות במקרים חריגים ולעד 96 שעות במקרים חריגים מאד, באישור גורמים בכירים. לעומת זאת, החוק הצבאי מאפשר להחזיק פלסטינים עד שמונה ימים בטרם יובאו בפני שופט – במקרה שלהם שופט צבאי.[258] הרשויות יכולות להאריך את מעצרם לתקופות ארוכות יותר ויש להן מרחב פעולה גדול בהרבה בכל הנוגע להחזקת פלסטינים במעצר לפני משפט או במהלכו, בהשוואה לסטנדרטים החלים על אזרחים ישראלים, לרבות מתנחלים.[259] הרשויות יכולות גם למנוע מפלסטינים גישה לעורך דין לתקופה הארוכה פי שתיים מזו המותרת ביחס למתנחלים – עד 96 שעות בעבירות רגילות ועד 60 יום ב"עבירות ביטחון", לעומת 48 שעות ו-21 יום עבור מתנחלים.[260]

החוקים החלים על מעצר של ילדים מפלים גם הם בין ישראלים לפלסטינים בגדה המערבית. הדין הפלילי האזרחי של ישראל מגן על ילדים מפני מעצרים ליליים, מעגן את זכותם לנוכחות הורה בחקירותיהם, ומגביל את משך הזמן שבו ניתן להחזיקם במעצר לפני שיוכלו להיוועץ בעורך דין ולפני הבאתם בפני שופט.[261] בחוק ובפועל, ילדים פלסטינים בגדה המערבית נהנים מהגנות מצומצמות בהרבה – כוחות ישראליים עוצרים ילדים באופן קבוע במהלך פשיטות ליליות, חוקרים אותם ללא נוכחות מבוגר מטעמם ומחזקים בהם, החל מגיל 12, במעצר ממושך לפני משפט.[262] בשנת 2017 מצאה האגודה לזכויות האזרח בישראל, בהתבסס על נתונים ממשלתיים משנת 2015, כי הרשויות החזיקו 72 אחוז מהילדים הפלסטינים העצורים מהגדה המערבית במעצר עד תום ההליכים. לעומת זאת, רק 17.9 אחוז מהילדים שנעצרו בישראל הוחזקו במעצר כזה.[263]

מאז 1967, הרשויות הישראליות כלאו מאות אלפי פלסטינים בגין מה שהן מגדירות כ"עבירות ביטחון",[264] ובכלל זה מאות בני אדם שהוחזקו כמעט בכל זמן נתון במעצר מנהלי על סמך ראיות חסויות, ללא כתב אישום או משפט, לתקופות הניתנות להארכה ועשויות להגיע למספר שנים.[265] על-פי נתוני שירות בתי הסוהר, נכון לחודש אפריל 2021 הרשויות הישראליות החזיקו 4,323 פלסטינים מהגדה המערבית, למעט מזרח ירושלים, בגין עבירות "ביטחון". נתון זה כולל 426 פלסטינים שהוחזקו במעצר מנהלי.[266] ישראל כולאת את מרבית האסירים הפלסטינים מהשטחים בשטחה, על אף שהעברת תושבים משטח כבוש מפרה את המשפט ההומניטארי הבינלאומי, ומקשה על הליך ביקורי המשפחות בבתי הכלא.[267] לעומת זאת, נכון ל-1 במארס 2021, הרשויות הישראליות לא החזיקו יהודים-ישראלים כלשהם בגין "עבירות ביטחון", ובמשך כמעט 54 שנות הכיבוש, כלאו רק קומץ של יהודים-ישראלים במעצר מנהלי.[268]

הרשויות הישראליות מתעמרות בעצירים פלסטינים ומענות אותם מזה עשרות שנים, תוך שימוש בשיטות שננקטות רק לעיתים נדירות נגד עצורים יהודים.[269] פסק דין של בג"ץ מספטמבר 1999 שאסר על השימוש בכמה שיטות עינויים, הביא לצמצום משמעתי במספר האנשים שעונו אך לא להפסקת השימוש בפרקטיקות אלה.[270] בין שנת 2001 לחודש יוני 2020 הוגשו למשרד המשפטים הישראלי כ-1,300 תלונות על עינויים בידי רשויות ישראליות, אשר הובילו לחקירה פלילית אחת ולאפס העמדות לדין.[271] ארגון זכויות האדם הישראלי הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל דיווח ביוני 2019 כי מבין למעלה ממאה תלונות שהגיש בחמש השנים האחרונות על עינויים לכאורה בידי השב"כ, 31 אחוזים כללו התייחסות לאלימות פיזית, 40 אחוזים לקשירות מכאיבות וממושכות ולשימוש ב"תנוחות לחץ", 66 אחוזים למניעת שינה, 61 אחוז לאיומים ו-27 אחוזים להטרדות והשפלות מיניות.[272] כוחות ביטחון ישראליים משתמשים לעיתים קרובות בכוח בלתי נחוץ נגד ילדים במהלך מעצרם, המבוצע פעמים רבות באישון לילה, ומתעללים בהם גופנית במשמורת.[273]

כוחות הביטחון אף פושטים לעיתים קרובות על אזורים פלסטיניים מאוכלסים בגדה המערבית, ואפילו על שטחי A שבהם הרשויות הישראליות הטילו לכאורה על הרשות הפלסטינית את הניהול הבטחוני והאזרחי במלואם. כוחות ישראליים משתמשים כדבר שבשגרה בכוח מופרז, כולל תחמושת חיה, נגד פלסטינים המפגינים, מיידים אבנים, נחשדים בביצוע תקיפות ופלסטינים אחרים, במצבי שיטור שבהם ניתן היה להשתמש באמצעים פוגעניים פחות.[274] בין 19 בינואר 2009 ל-31 בינואר 2021 כוחות הביטחון הישראליים הרגו 449 פלסטינים בגדה המערבית, כך על-פי בצלם.[275] אלפים רבים נוספים נפצעו קשה.[276]

כל זאת, בעוד מתנחלים נהנים למעשה מפטור מעונש על עבירות פליליות נגד פלסטינים. בין השנים 2005 ל-2019, המשטרה סגרה 91 אחוזים מהתלונות שאחריהן קיים ארגון זכויות האדם הישראלי יש דין מעקב ואשר עסקו בפגיעות אלימות של מתנחלים בגופם וברכושם של פלסטינים, מבלי להעמיד איש מהם לדין.[277] לא זו בלבד שהצבא אינו מתערב בתקריות אלה באופן שיטתי, אלא שכפי שמצא בצלם, "כדבר שבשגרה... הם אף מלווים את מעשי האלימות, מגבים ומאבטחים אותם, ולעתים אף מצטרפים לתקיפות עצמן".[278]

קרקעות ודיור

מאז 1967 הרשויות הישראליות החרימו יותר משני מיליון דונם של אדמות פלסטיניות בגדה המערבית, לעיתים קרובות על מנת להקים התנחלויות וכדי לשרת את צורכיהם של מתנחלים יהודים-ישראלים. לצורך ההשתלטות על אדמות הרשויות הישראליות השתמשו בכמה כלים משפטיים שונים, כמפורט באחד הפרקים הבאים בדוח זה, ובהם ההכרזה על קרקעות, לרבות כאלה בבעלות פלסטינית פרטית, "אדמות מדינה".[279]

הרשויות הישראליות הקצו 674,459 דונם של אדמות מדינה בגדה המערבית לשימוש אזרחי-ישראלי, ובעיקר להתנחלויות, כך על-פי נתונים של המנהל האזרחי שקיבל ארגון שלום עכשיו ביוני 2018.[280] נתון זה מהווה 99.76 אחוזים מכלל אדמות המדינה שהרשויות הישראליות הקצו רשמית לשימושם של צדדים שלישיים. 0.24 האחוז הנותרים, שהם כ-1,600 דונם, הוקצו לפלסטינים. מתוך חלק זעיר זה, 80 אחוזים היוו "פיצויים" על קרקעות שנגזלו עבור התנחלויות ואדמות חלופיות שהוקצו לבדואים פלסטינים לאחר שהועברו בכפייה מן הקרקע שעליה חיו. את מרבית אדמות המדינה הללו, 40,000 דונם בסך הכול, הקצו הרשויות להסתדרות הציונית העולמית, כך על-פי נתונים שנמסרו במארס 2013 לאגודה לזכויות האזרח ולארגון במקום.[281] החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית מגדירה את יעדיה כך: "להקים ולחזק את ההתיישבות היהודית באזורי הפריפריה, תוך הגברת האחיזה באדמות המדינה שנמסרו לחטיבה על ידי ממשלת ישראל".[282]

הרשויות הישראליות הפכו את השגתם של היתרים לבנייה בשטח C למשימה בלתי אפשרית כמעט עבור פלסטינים. שטח זה מהווה 60 אחוזים מהגדה המערבית ונמצא בשליטה בלעדית של ישראל.[283] במהלך עשרים שנה, משנת 2000 ועד שנת 2019, הרשויות הנפיקו לפלסטינים רק 245 היתרים לבנייה בשטח C, פחות מ-4 אחוזים ממספר הבקשות שהוגשו. בין השנים 2016 ו-2018 הן הנפיקו 21 אישורים, פחות מאחוז וחצי מהבקשות שהוגשו.[284] בין השנים 2009 ו-2020 הרשויות הישראליות הרסו בגדה המערבית 5,817 מבנים, בהם בתי מגורים, בבעלות פלסטינית, לרוב בגין היעדר היתרי בנייה, כך על פי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים.[285] בצלם תיעד במהלך תקופה זו את הריסתם של 1,533 בתים פלסטיניים בידי הרשויות בגין היעדר היתר בנייה, שהותירה 6,492 פלסטינים עקורים.[286] לעומת זאת, הרשויות הישראליות מציעות מגוון תמריצים, כולל הטבות בדיור, סובסידיות לעסקים (במיוחד באזורי חקלאות ותעשייה), הטבות תקציביות והקלות מס, כדי לעודד יהודים-ישראלים לעבור להתנחלויות.[287] בכך הן הרחיבו את ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית בהתמדה ובאופן בלתי חוקי לאורך עשרות שנים. על פי "שלום עכשיו", בין השנים 2009 ו-2020, הרשויות הישראליות החלו בבנייתן של יותר מ-23,696 יחידות דיור בהתנחלויות בגדה המערבית, למעט מזרח ירושלים.[288]

הבנק העולמי העריך בשנת 2013 כי ההגבלות הישראליות המפלות בשטח C עולות לכלכלה הפלסטינית 3.4 מיליארד דולר ארה"ב מדי שנה.[289]

משאבים ושירותים

הרשויות הישראליות השאירו בידיהן את עיקר השליטה במשאבים ובתשתיות והן מעניקות בדרך קבע למתנחלים זכויות יתר על-פני פלסטינים בכל הנוגע לאספקה של כבישים, מים, חשמל, שירותי בריאות ושירותים אחרים. גם כאשר לפלסטינים יש מידה מסוימת של אוטונומיה במובלעות בהן הם חיים, הם נאלצים להסתמך על פרויקטים של תשתית, כולל כבישים, עמודי חשמל וצנרות מים וביוב, המחייבים אישורים המונפקים על-ידי ישראל או אשר עוברים בשטח C שבשליטת ישראל.

הרשויות הישראליות סללו את רשת הכבישים העיקרית בגדה המערבית, רובה בעלות גבוהה ועל קרקעות שהופקעו מפלסטינים, כדי לעקוף אזורים פלסטיניים מאוכלסים ולחבר התנחלויות לרשת הכבישים הישראלית, להתנחלויות אחרות ולמרכזים עירוניים בתוך ישראל.[290] לדברי בצלם, ישנם יותר מ-40 קילומטרים של כבישים בגדה המערבית שבהם הרשויות הישראליות אוסרות על פלסטינים לנסוע ו-19 קילומטרים נוספים של כבישים בגדה המערבית, לא כולל העיר חברון, שבהם תנועת הפלסטינים מגובלת.[291] כוחות ישראליים בחברון אוסרים על פלסטינים לעבור ברגל בחלק ניכר ממה שהיו פעם רחובותיה הראשיים של העיר, במסגרת מדיניות ההופכת אזורים אלה ל"סטריליים" מפלסטינים, כפי שמקובל לומר בז'רגון הצבאי הישראלי.[292]

כדי לאפשר את נסיעתם של פלסטינים בין מובלעות מבלי להשתמש בכבישים עוקפים המועדפים על מתנחלים, הקימו הרשויות הישראליות רשת כבישים משנית ובסיסית עבור פלסטינים. "כבישי מרקם חיים" אלה, כפי שהצבא הישראלי מכנה אותם, עוברים לרוב לצד "כבישים עוקפים" המשמשים ישראלים או מתחתם.[293] באמצעות השערים המוצבים בכניסות למובלעות פלסטיניות וביציאות מהן, הרשויות יכולות להשבית רשת כבישים זו כרצונן ולנתק את התנועה בין חלקים שונים בגדה המערבית. בכך יצרו הרשויות את מה שמשרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים מכנה "מערכת שליטה גמישה".[294]

בשנות השמונים למשל, הרשויות הישראליות סללו חלק ניכר מכביש 443 בגדה המערבית, בין היתר על אדמות פלסטיניות שהופקעו, כדי לספק לישראלים נתיב נסיעה חלופי בין ירושלים לתל אביב.[295] חלק מבעלי האדמות עתרו לבג"ץ נגד ההפקעה, אולם בית המשפט דחה את עתירתם וקיבל את עמדת הממשלה לפיה הכביש, שהחליף דרך היסטורית שחיברה בין רמאללה לכפרים שממערב לה, נסלל בין היתר כדי לשרת את האוכלוסייה הפלסטינית המקומית.[296] בשנת 2002, בעקבות התקפות של פלסטינים על כלי-רכב ישראליים במהלך האינתיפאדה השנייה, הרשויות הישראליות אסרו על כלי-רכב פלסטיניים לנסוע בכביש זה לכל מטרה שהיא, ומפקד האזור דאז בצבא הישראלי הצהיר, "הפכתי את כביש 443 לכביש לישראלים בלבד."[297] בשנים 2007 ו-2008 סללה ישראל כבישי "מרקם חיים" כדי להקל על פלסטינים להגיע לרמאללה מבלי להשתמש בכביש 443. לאחר שנים של התדיינות משפטית מול ארגוני זכויות אדם ישראליים, הצבא הישראלי פתח את הכביש מחדש לתנועה פלסטינית בשנת 2010.

עם זאת, הצבא הותיר מחסומים בכל אחד מהצמתים המובילים לכפרים פלסטיניים. כן הותיר הצבא במקומו מחסום המוצב בסמוך לכלא עופר, שבו חיילים מחזירים על עקבותיהם את כל הפלסטינים הנוסעים מזרחה שאינם מחזיקים בהיתרים. מכוניות פלסטיניות ניתנות לזיהוי על-פי לוחיות הרישוי של הגדה המערבית. מחסום זה מונע מהם להגיע ליציאה מכביש 443 במרחק של כמה מאות מטרים המובילה ישר לרמאללה, מרכז עירוני פלסטיני בגדה המערבית.[298] כך, בעוד נהגים פלסטינים מהגדה המערבית יכולים רשמית להשתמש בחלק ניכר מכביש 443, הרי המחסומים, אשר חוסמים את הגישה לרמאללה, הופכים את הכביש למעשה לחסר תועלת עבור רוב הפלסטינים. פלסטינים תושבי הכפרים הסמוכים לכביש 443 מסתמכים במקום זאת על כבישי "מרקם החיים" שהנסיעה בהם לרמאללה, או לכל יעד מלבד כמה כפרים קטנים סמוכים אחרים לצד אותו כביש, אורכת זמן רב בהרבה.

הרשויות הישראליות השאירו בידיהן גם את עיקר השליטה במקורות המים בגדה המערבית והן מפלות את הפלסטינים לרעה בהקצאתם. שניים משלושת מקורות המים העיקריים של ישראל נמצאים ברובם בגדה המערבית: נהר הירדן ואקוויפר ההר, המורכב משלושה אגנים. השלישי, אקוויפר החוף, משתרע לאורך חופי ישראל ורצועת עזה.[299] צווים צבאיים שהוצאו במהלך 18 החודשים הראשונים לכיבוש, בשנים 1967 ו-1968, העניקו לצבא סמכות מלאה בנושאים הקשורים למים בגדה המערבית,[300] הכריזו על משאבי מים רכוש המדינה,[301] ואסרו על פלסטינים להקים מפעלי מים או להפעילם ללא היתר.[302] בשנת 1982 העבירו הרשויות הישראליות את הבעלות על מקורות המים ואספקתם מהמנהל האזרחי לחברת המים הלאומית של ישראל, מקורות, כשהן משאירות בידי המנהל האזרחי את סמכויות הבקרה הרגולטורית.[303]

ישראל ניצלה את שליטתה על חלקיו של אקוויפר ההר הנמצאים בגדה המערבית לטובת אזרחיה ומתנחליה שלה. הדבר מנוגד למשפט ההומניטארי הבינלאומי, האוסר על כובשים לנצל את משאבי הטבע לתועלתם הכלכלית. בעוד 80 אחוזים מאזורי המילוי של אקוויפר ההר נמצאים מתחת לגדה המערבית, [304]ישראל שואבת ממנו ישירות כ-90 אחוז מהמים הנשאבים ממנו מדי שנה, ומותירה לשימוש ישיר של פלסטינים רק את עשרת האחוזים הנותרים.[305] בהשתלטותן על משאב משותף זה באורח בלעדי, הרשויות הישראליות מגבילות באופן קיצוני את יכולתם של פלסטינים להשתמש ישירות במשאבי הטבע שלהם, וכופות עליהם תלות בישראל לצורך אספקת המים שלהם. מזה עשרות שנים שהרשויות מסרבות להנפיק לפלסטינים היתרים לקדוח בארות חדשות, בפרט באגנים המערביים והפרודוקטיביים ביותר של האקוויפר, או לשקם בארות קיימות. הסכמי אוסלו משנת 1995 כללו אמנם הוראות שהבטיחו לאפשר לפלסטינים גישה רבה יותר למים,[306] אך היקפי השאיבה של הפלסטינים נותרו ברובם כפי שהיו שלפני ההסכמים, בעוד האוכלוסייה גדלה.[307]

למרות הקמתה של "ועדת מים משותפת" כחלק מהסכמי אוסלו, הבנק העולמי ציין בשנת 2009 כי ישראל הותירה בידה "כמעט את כל הסמכויות", לרבות סמכות וטו, בכל הנוגע למקורות המים בגדה המערבית.[308] ועדת המים המשותפת, שאישרה כמעט כל הצעה ישראלית לפרויקט שנועד לשרת מתנחלים, דחתה פרויקטים רבים שיזמו פלסטינים, ובכלל זה כל הבקשות לקידוחים באגן האקוויפר המערבי.[309] ישראלים מורשים פעמים רבות לקדוח לעומק רב יותר באקוויפר ולפתח דרך קבע רשתות מים בתוך שטחי התנחלויות מבלי לבקש אישור מהוועדה,[310] ויכולים גם לשאוב מים ללא הגבלה במורד הזרם מהגדה לשטח ישראל ללא צורך באישורה. על פלסטינים, לעומת זאת, נאכפות מכסות שאיבה מחמירות.[311] ועדת המים המשותפת לא התכנסה בין השנים 2010 ו-2016; על-פי נתוני הממשלה שנמסרו לאגודה לזכויות האזרח, בתקופה זו הרשויות הישראליות אפשרו לפלסטינים לבנות שתי בארות מים חדשות, בעוד שהן הרסו 11 בארות מים פלסטיניות.[312]

בנוסף, הרשויות הישראליות חסמו כמעט לחלוטין את גישתם של פלסטינים למי נהר הירדן, מקור המים העילי הגדול היחיד בגדה המערבית, באמצעות הסטת נתיבו במעלה הזרם מן הגדה.[313]

המדיניות הישראלית בשטח C מגבילה אף יותר את גישתם של פלסטינים למים. גדר ההפרדה, למשל, חוצצת בין פלסטינים ליותר מעשרים בארות ב"אזור התפר" שבין הגדר לקו הירוק, באופן המגביל את יכולתם להשתמש במקורות מים אלה. בנוסף, הגדר מנתקת אותם מכ-70 אחוזים מהאקוויפר המערבי.[314] הרשויות אף סירבו להנפיק היתרים להקמת רשתות מים והרסו תשתיות מים שהונחו ללא היתרים.[315] בין שנת 2009 ליולי 2019 הרשויות הישראליות הרסו או החרימו 547 מבנים הקשורים לאספקת שירותי מים ותברואה, לרבות בורות מים, צינורות מים ובתי שימוש ניידים, כך על-פי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים.[316]

הגבלות אלה הפכו את הפלסטינים לתלויים ברכישת מים, שרובם הגדול נשאב על-ידי מקורות מהאקוויפר שמתחת לאדמתם, מחברת מקורות. דוח של ועדת האו"ם לבדיקת העובדות משנת 2013 מצא כי מקורות מספקת "כמעט מחצית מצריכת המים של יישובים פלסטיניים" בגדה המערבית.[317] במקרים רבים פלסטינים משלמים עבור מים יותר מאשר ישראלים, דבר הנובע לעיתים מסכומים המתווספים על מחיר המים הנמכרים להם. הדבר בולט במיוחד בהשוואה למתנחלים, שההסתדרות הציונית העולמית מסבסדת עבורם את רכישת המים.[318] בנוסף, יישובים פלסטיניים רבים בשטח C אינם מחוברים לרשת המים, על אף שבחלק מהמקרים עוברים בסמוך אליהם צינורות של חברת מקורות. יישובים אלה תלויים במים המובלים במכליות, דבר המייקר אותם משמעותית, וגורם לכך שחלק מהמשפחות מוציאות על מים עד 40 אחוזים מהכנסתן.[319]

בשל מדיניות המים המפלה של ישראל בגדה המערבית, מתנחלים נהנים משפע של מים בעוד שלחלק מהקהילות הפלסטיניות אין די מהם כדי לספק את צורכיהן הבסיסיים. בשנת 2017 תיעד אמנסטי אינטרנשיונל כיצד הקידוחים הישראליים בבקעת הירדן ומניעת גישתם של פלסטינים בבקעה לחלק ממקורות המים המסורתיים שלהם, צמצמו את אספקת המים העומדת לרשותם. הגבלות אלה, וכן גורמים נוספים, הובילו חלק מהחקלאים לעבור לגידולים "פחות עתירי מים וגם פחות רווחיים" או אפילו להפסיק לגמרי לגדל יבול משלהם. חלק מהם פנו לעבודה בחוות של התנחלויות סמוכות, הנהנות מאספקת מים שופעת יותר.[320] בשנת 2009 מצא הבנק העולמי כי הישראלים בגדה המערבית צורכים, כקבוצה, כמות מים גדולה פי ארבע מזו שצורכים הפלסטינים שם.[321] על-פי הערכות, כמות המים שצורכים מתנחלים בגדה המערבית בממוצע לנפש גדולה פי ארבע לפחות מזו שצורכים פלסטינים המתגוררים באותו שטח.[322]

מקרה בוחן: מחוז סלפית

מקרה הבוחן שלפניכם מתאר בפרוטרוט כיצד הרשויות הישראליות משתמשות באמצעי כפייה על מנת לבסס את שליטתן על מחוז סלפית הפלסטיני בגדה המערבית וכיצד הן מפרות את זכויות תושביו לטובת מתנחלים יהודים ישראלים הגרים בסמיכות אליו.

סלפית הוא אחד מאחד-עשר המחוזות הפלסטיניים בגדה המערבית. אוכלוסייתו מונה 81,162 נפש והוא משתרע על-פני מקבץ של גבעות ועמקים בצפון-מערב הגדה המערבית.[323] אדמותיו הפוריות של המחוז, מיקומו מעל אחד מאגני אקוויפר ההר בגדה המערבית עם עתודות המים הגדולות ביותר, גובהו הרב וסמיכותו לתל-אביב, מרחק של כ-30 דקות נסיעה, הפכו אותו למטרה אסטרטגית לפעילות התנחלות.[324] הרשויות הישראליות השתלטו על חלק ניכר מאדמות המחוז והקימו גוש התנחלויות שבמרכזו ההתנחלות העירונית אריאל. התנחלויות אלה מהוות מסדרון של 22 קילומטרים, התוקע טריז במרכז המחוז ומפצל את תושביו הפלסטינים לשלושה גושי כפרים מנותקים זה מזה. מסדרון זה חוצץ בין העיירה סלפית, שהיא מרכזו האדמיניסטרטיבי והמסחרי של המחוז, לכפרים אחרים שמצפון לו.[325] תושבי היישובים הללו מתמודדים בדרך קבע עם השתלטות על אדמותיהם, הגבלת גישה לאדמות חקלאיות, הגבלות על תנועה, אלימות מתנחלים וזרימת שפכים מההתנחלויות הסמוכות.

מקבץ ההתנחלויות נבנה בהתאם לתוכנית ממשלתית ישראלית משנת 1977 שגיבש אריאל שרון, אז שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים לענייני התיישבות, לביצור השליטה הישראלית במערב הגדה המערבית. כפי שניסח זאת שאול אריאלי, אנליסט שמילא בעבר תפקידים רשמיים בממשל הישראלי, התוכנית חתרה "ליצור חיץ יהודי" בין מרכזי אוכלוסייה פלסטיניים ולהגיע ל"שליטה בגבעות מפתח המשקיפות אל מישור החוף [שבתוך ישראל]".[326]

ההתנחלויות יוצרות מסדרון באורך 22 קילומטר, התוקע טריז במרכזו של מחוז סלפית הפלסטיני בגדה המערבית הכבושה. (c) 2018 UN OCHA

 

בתוכנית משנת 1997 של החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית, הודגשה "האטרקטיביות" של אזור זה. האזור מכונה בתוכנית "מערב השומרון", ומתואר "כאזור מגורים לאנשים המועסקים במרכז הארץ",[327] תוך ציון "קרבתו למרכזי תעסוקה, שירותים והתרבות הקיימת בשפלה". התוכנית מתארת כיצד אזור זה יכול לשמש "שסתום" ל"שחרור הלחצים העירוניים בשפלה".[328]

התוכנית מתארת גם את הערך האסטרטגי של רשת הכבישים שהיא מכנה "מסדרון חוצה שומרון". המסדרון מורכב בעיקר מכביש 5, היוצא מצפון תל-אביב, חוצה את הקו הירוק ונמשך מזרחה עד לאריאל, שם הוא הופך לכביש 505, הנמשך עוד מזרחה וחוצה את עורק התחבורה המרכזי בגדה, כביש 60, וממשיך אל כביש 90, העובר מצפון הגדה לדרומה דרך בקעת הירדן. התוכנית מצדיקה את הצורך במסדרונות רוחביים מסוג זה בגדה המערבית "למניעת בניה ערבית בלתי מבוקרת העלולה ליצור רצף בינוי שיגרום לניתוקה של שפלת החוף מבקעת הירדן ולקיטוע בין מערכי ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון".[329] בעוד מתנחלים ישראלים נוסעים מדי יום מאריאל לעבודתם בתוך ישראל מבלי להיתקל במחסומים משמעותיים כלשהם, הרשויות הגדירו קטע של ארבעה קילומטרים מהכביש המהיר כאסור בכניסה לכלי רכב פלסטיניים, כך לדברי בצלם.[330]

מקבץ ההתנחלויות אף שוכן מעל האקוויפר המערבי, חלקו של אקוויפר ההר שתפוקתו מרבית.[331] אולם, הרשויות הישראליות חסמו למעשה את גישתם של הפלסטינים במחוז סלפית לשאיבת מים מהאקוויפר, ובכך יצרו במחוז מחסור במים. בלית ברירה, מחוז סלפית רוכש את רובם המכריע של המים שצורכים תושביו מ"מקורות".[332]

עשרים וארבע התנחלויות ואזורים שבשליטתן, יותר ממספר היישובים הפלסטינים במחוז, פרוסים באופן רציף למדי על ראשי גבעותיו.[333] בקצה המזרחי של אשכול ההתנחלויות נמצאת אריאל, אחת ההתנחלויות המאוכלסות ביותר בגדה המערבית, שאוכלוסייתה מונה 20,500 תושבים.[334] באתר [באנגלית] של עיריית ההתנחלות, שהוקמה בשנת 1978, ואשר שטחה המוניציפאלי (11,600 דונם) גדול יותר מפי שלוש משטחה הבנוי (3,500 דונם),[335] היא מתוארת כ"עיר פורחת" "השוכנת בלב מדינת ישראל".[336] פלסטינים בגדה המערבית יכולים להיכנס לאריאל, ובכלל זה ל"אוניברסיטת אריאל", בה לומדים כ-16,000 סטודנטים שכ-3,000 מהם אף מתגוררים במקום,[337] אך ורק באמצעות אישור המונפק על-ידי הצבא, שאותו קשה לקבל.[338]

מאז הקמת אריאל הקימו סביבה הרשויות הישראליות שלוש גדרות, ובכל פעם הרחיבו את השטח שהן מקיפות: הראשונה בשנות השמונים של המאה ה-20, השנייה בשנת 1993, והאחרונה שבהן – גדר ההפרדה בשנת 2004. במקרים מסוימים ישראל השתלטה על אדמות פרטיות עבור הקמת הגדרות ובמקרים אחרים היא גידרה אלפי דונם של קרקע וחסמה בפועל את גישת בעליהם הפלסטינים לאדמתם. בעלי אדמות אלה כפופים כעת למערכת מורכבת של הגבלות מנהליות שהחילה ישראל על הגישה אליהן. גדר ההפרדה שהוקמה בשנת 2004 סביב אריאל חוצצת בין פלסטינים במחוז סלפית ל-9,000 דונם מאדמותיהם. 3,500 דונם מתוך אלה שייכים ליותר מ-200 חקלאים מסלפית עצמה והיתר לתושבים מהכפרים הסמוכים חרס, כיפל חרס, איסכאכא, מרדא וקירה.[339]

ארגון Human Rights Watch ראיין בשנים 2014 ו-2015 ארבעה-עשר חקלאים מסלפית ומהכפר מרדא שמצפון לאריאל, שהרשויות הישראליות השתלטו על קרקעות בבעלותם או הגבילו את גישתם אליהן. זאת, כדי להקים את ההתנחלות אריאל או את הגדרות סביבה, או עקב הקמתן. חקלאים שאדמותיהם נשארו בבעלותם יכולים להגיע אליהן רק באישור מראש של הצבא הישראלי, שפעמים רבות מתיר זאת רק פעמיים או שלוש בשנה, למשך מספר ימים מוגבל. בכל אחד מהמקרים, החקלאים תיארו כיצד ההגבלות הישראליות, לרבות אלה הנוגעות לתדירות שבה הם מורשים לעבד את אדמתם ולציוד שבו הם מורשים להשתמש, צמצמו באופן דרסטי את היבול שהפיקו ואפילו הגבילו את סוגי הגידולים שביכולתם לגדל. שניים מהחקלאים הפסיקו לחלוטין לעבד את אדמותיהם, או חלק מהן, על אף חששותיהם כי ישראל תכריז עליהן אדמות מדינה בתואנה שפלסטינים לא עיבדו אותן ברציפות.[340]

חקלאי מהכפר מרדא אמר לארגון Human Rights Watch בשנת 2015 כי בבעלות אביו היו אדמות בהיקף של יותר מ-1,000 דונם, אך במהלך השנים הוא איבד כמעט את כולן לטובת אריאל. "הם לקחו אותן בהדרגה", הוא סיפר. "בהתחלה [בשנים 1978 ו-1979] הם לקחו 100 דונם והעמידו שם קרוואנים. בשנות השמונים הם שמו גדר תיל סביב עוד אדמות; הם לא הפקיעו את הקרקע אלא הכריזו שהיא שטח צבאי סגור. ואז הם התחילו לבנות עליה. בכל פעם שהם היו מעבירים את הגדר [כדי שתקיף קרקע נוספת], הם היו אומרים שזה מסיבות ביטחוניות". החקלאי אמר שהגיש בכל פעם תלונה לבית משפט צבאי ישראלי, והציג את כל הראיות הנדרשות להוכחת בעלות, ובכל זאת הפסיד בכל אחד מהמקרים. לדבריו, כך נותרו בידיו רק 60 דונם, ש-30 מהם נמצאים מאחורי גדר ההפרדה שהוקמה בשנת 2004, והצבא הישראלי מאפשר לו גישה אליהם רק פעמיים בשנה.[341]

ההתנחלות הישראלית אריאל, החוצצת בין הכפר הפלסטיני מרדא (למטה) לבין העיירה סלפית (למעלה) בגדה המערבית הכבושה. תמונת לוויין ©2021 Maxar Technologies. מקור: Google Earth

מצפון-מערב למקבץ ההתנחלויות שסביב אריאל שוכן הכפר הפלסטיני מסחה, המתמודד מאז שנות השבעים של המאה העשרים עם השתלטות חוזרת ונשנית על אדמותיו. בשנת 1978 תפס הצבא הישראלי אדמות במסחה "לצרכים צבאיים".[342] בשנים שלאחר מכן הרשויות הישראליות הכריזו על אדמות סביב הכפר "אדמות מדינה" והקצו אותן להקמת ההתנחלות אלקנה, שחלק גדול ממנה נבנה על אדמותיהם החקלאיות של תושביו.[343] בשנת 2002 הרשויות הפקיעו קרקעות נוספות כדי להקים את גדר ההפרדה, תוך ניתוק תושבי הכפר מחלק מאדמותיהם. בשנת 2018 ראיין ארגון Human Rights Watch את בני משפחת עאמר, תושבי מסחה. בבעלות המשפחה כ-500-400 דונם של קרקע הנמצאת במרחק של כשני קילומטרים מביתם, אך כעת נותרה מעבר לגדר, ובתוך אלקנה. אחד מבני המשפחה אמר כי הרשויות השתלטו על חלק מאדמותיהם וכי כעת הם זקוקים להיתרים כדי להגיע למה שנותר מהן. ההיתרים מאפשרים להם להגיע לאדמות רק דרך שער ייעודי בגדר, שנפתח רק פעמיים ביום, למשך 30-15 דקות בכל פעם. ההגעה לאדמותיהם דרך השער כרוכה בעיקוף באורך 20 קילומטרים האורך כשעתיים.[344]

התנחלויות זורעות הרס בחיי היומיום של התושבים גם בדרכים אחרות. שני בעלי אדמות מברוקין, כפר מבודד מדרום לגוש ההתנחלויות, אמרו לארגון Human Rights Watch כי כבר עשרים שנה שחיילים חוסמים את גישתם למאה דונם בבעלותם בסמוך להתנחלות ברוכין, מדרום-מערב לאריאל.[345] מתנחלים אף הציבו על הקרקע קרוואנים ניידים. אחד מבעלי האדמות, החקלאי ג'מאל סלאמה, בן 60, אמר כי מאז 2017 הוא מנסה לשווא לקבל סיוע מהמנהל האזרחי כדי שיוכל להגיע לחלקת קרקע זו, שבה יש לו באר ובה נהג לגדל חיטה ושעורה.[346]

סלאמה הוא בעליה של חלקת אדמה קטנה נוספת בצדה השני של ברוכין. לדבריו מתנחלים תקפו חלקה זו פעמים רבות, לרבות בשנת 2011, אז הם שרפו מאות עצי זית שנטע בשנת 1986. בחודשים מארס ואפריל 2020, שבהם הוטלו הגבלות תנועה חמורות בעקבות מגפת הקורונה, חלקה זו הותקפה על-ידי מתנחלים לפחות ארבע פעמים נוספות. "הצבא העביר את המושכות למתנחלים. לא ראיתי את הצבא באזור הזה בשנתיים האחרונות", הוא אמר, וציין שבעלי אדמות אחרים מברוקין חדלו אפילו לנסות להגיע לאדמותיהם באזור זה בשל ההתקפות התכופות של המתנחלים. סלאמה סיפר גם על אירוע שהתרחש בשנת 2016, שבו חברת מקורות כרתה לדבריו עשרות מעצי הזית שלו ללא התראה, כדי להניח צינורות מים שישרתו את ההתנחלויות.[347]

בכפר הסמוך כפר א-דיכ, פארס א-דיכ ומשפחתו הם בעליה של חלקת קרקע ששטחה 4.5 דונם, הכוללת את האתר הארכיאולוגי דיר סמעאן, שהוקף עם הזמן משלושה עברים בהתנחלויות לשם ועלי זהב. לדבריו של א-דיכ, בשנת 2011 הרשויות הישראליות חסמו את הדרך החקלאית המובילה לחלקתו שלו, ללא התראה או הסבר. א-דיכ אמר לארגון Human Rights Watch שהצבא התיר לו לסלול דרך נוספת, על חשבונו, אך שנה לאחר שעשה זאת, בעלות ניכרת, הרשויות הישראליות חסמו את הדרך החדשה באמצעות שער.[348] הדבר מאלץ אותו להשאיר את מכוניתו בכביש הראשי ולטפס במעלה גבעה כברת דרך של 700 מטרים כדי להגיע לחלקה שלו. מתנחלים אף משיגים את גבולו בדרך קבע ונכנסים לאדמתו כדי לשחות בבריכות טבעיות הנמצאות בשטחו. לדבריו, בעתות כאלה, משפחתו נאלצת "לשמור מרחק" כדי להימנע מעימותים. באירוע אחד בשנת 2019, מתנחלים עקרו לדבריו 13 מעצי התאנה והזית של המשפחה.

א-דיכ הוא גם בעליה של חלקת אדמה נוספת בכפר, שההגעה אליה ברכב ארכה חמש דקות עד שנת 2010. אולם, בשנה זו החלו הרשויות בהקמת ההתנחלות לשם, במסווה של הרחבת ההתנחלות הסמוכה עלי זהב,[349] והיא חסמה את הדרך לאדמתו. לדבריו, כעת, ההגעה לאדמתו כרוכה בנסיעה דרך שני כפרים סמוכים ובצעידה דרך גיא בו זורם ביוב מההתנחלויות הסמוכות, מסע האורך יותר משעה. א-דיכ אמר כי בשל אורך המסע והקושי הכרוך בו, אמו בת ה-70 לא ביקרה בחלקה מזה שבע שנים והוא עצמו מגיע אליה רק פעם או פעמיים בשנה. הוא הוסיף כי היות שאינו יכול להביא עמו ציוד, הוא לא הצליח לשתול בחלקה שום דבר חדש. לדבריו הזרמת השפכים משאירה את אדמתו "מוקפת בביוב" משלושה עברים.[350]

שפכים גולמיים ופסולת כימית תעשייתית לא-מטופלת זורמים ברחבי המחוז מהתנחלויות ואזורי תעשיה שלהן לתוך אזורי מגורים וסביב מקורות מים, כך מסרו לארגון Human Rights Watch שני פקידי עירייה במועצות מקומיות ושני תושבים.[351] בדוח משנת 2009 תיעד בצלם כיצד שפכי אריאל זרמו מאז אמצע שנות התשעים דרומה לעבר העיר סלפית, שם התמזגו עם שפכי סלפית וזרמו מערבה, לברוקין ולכפר א-דיכ.[352] הארגון תיעד כיצד מפעל השפכים של אריאל חדל לחלוטין לתפקד בשנת 2008, לאחר יותר מעשור של התעלמות מאזהרות שהשמיעו רשויות הסביבה הישראליות בנוגע למצבו.[353] המתקן לא שב מאז לתפקד כראוי;[354] בפרסום של ממשלת ישראל משנת 2016 צוין כי יעילותו "נמוכה" ו"הקולחים מסולקים להשקיית סרק, וליובלי נחל שילה".[355] סלפית ביקשה מזה יותר משני עשורים להקים מתקן לטיפול בשפכים, ואף השיגה מימון לפרויקט, אך הרשויות הישראליות סיכלו ללא הרף את מאמציה. זאת, פעם בטענה שהוא ימוקם קרוב מדי לאריאל,[356] ופעם אחרת כשהן מתנות את האישור בהסכמה לטפל גם בשפכי אריאל,[357] תנאי שהפלסטינים מסרבים פעמים רבות לקבל היות שהוא ירמוז להכרה בפועל בהתנחלויות. אולם, בשנת 2019 קיבלה עיריית סלפית אישור להקמת מפעל לטיפול בשפכיה בלבד, ובנובמבר אותה שנה החלה בהקמת המפעל.[358]

בדוח שפרסמו קרן החירום הבינלאומית של האו"ם לילדים (יוניסף) ו"הקבוצה ההידרולוגית הפלסטינית" בשנת 2011 נכתב כי אזור התעשייה ברקן, שליד ההתנחלות אריאל, "ידוע לשמצה בגלל הזרמת שיירי הפסולת הכימית שלו אל כפרי סלפית".[359] עוד נכתב בדוח כי "פסולת כימית זו כוללת, על-פי ההשערות, פטרוכימיקלים, מתכות ופלסטיק" ומצוין כי "מתכות כבדות רעילות קשורות לרשימה אינסופית של בעיות רפואיות, החל בשלשול וכלה בסוכרת, היפר-קרטוזיס, אי ספיקת איברים וסרטן".[360] על-פי בצלם, בעונת הגשמים, הביוב זורם מאריאל בערוץ נחל ובעמקים, ומציף את מתקן השאיבה המרכזי של סלפית.[361] מוראד סמארה, העובד במועצת ברוקין, אמר לארגון Human Rights Watch כי בוואדי אל-מטווי שבין סלפית לברוקין, הביוב מאריאל ומסלפית זורם בעמק שבו גרות לפחות 50 משפחות.[362] אנשים בקהילה העלו חשש כי חשיפה לביוב ולפסולת כימית גורמת לאנשים לחלות. מאי ברכאת, אם לארבעה המתגוררת בעמק, אמרה לארגון Human Rights Watch כי "הריח בעמק קטלני" וכי בתה בת השלוש אובחנה לפני שנתיים כחולת לוקמיה. לדבריה, היא כבר אינה מתירה לילדיה לשחק בחוץ מאז נפל אחד מהם לתוך הביוב לפני מספר שנים.[363]

גוש התנחלויות נוסף משתרע בחלקו הצפוני של מחוז סלפית וחודר לעומקו של מחוז קלקיליה השכן. גדר ההפרדה מקיפה את העיר קלקיליה, שבה חיים יותר מ-55,000 בני אדם,[364] ומותירה דרך גישה אחת בלבד אל העיר וממנה. לדברי בצלם הדבר נועד "ליצור רצף" בין ההתנחלויות באזור לישראל.[365] הארגון מצא כי הגדר מפרידה בין קלקיליה למחצית מאדמותיה החקלאיות – כ-2,500 דונם.[366]

מזרח ירושלים

לאחר שכבשה את הגדה המערבית בשנת 1967, סיפחה ישראל באופן חד צדדי לשטחה המוניציפאלי של ירושלים 72 קמ"ר, שכללו את חלקה המזרחי של ירושלים וכן אדמות שהיו שייכות ל-28 כפרים בגדה המערבית מסביב לעיר. לארגון Human Rights Watch לא ידוע על שום מדינה אחרת, למעט, לאחרונה, ארצות הברית תחת הנשיא דונלד טראמפ, המכירה בסיפוח הישראלי של מזרח ירושלים, שנותרה שטח כבוש על-פי המשפט הבינלאומי.[367]

נכון לספטמבר 2020, חיים בשטחה המוניציפאלי של ירושלים, על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל, 371,800 פלסטינים ו-563,200 יהודים-ישראלים.[368] האוכלוסייה היהודית-ישראלית כוללת יותר מ-220,000 מתנחלים החיים במזרח ירושלים הכבושה.[369] ישראל מיישמת למעשה מערכת חוקים אחת עבור יהודים-ישראלים ואחרת עבור פלסטינים, כמעט בכל ההיבטים של חיי היומיום בירושלים.

מעמד משפטי

הרשויות הישראליות מגדירות פלסטינים במזרח ירושלים כ"תושבי קבע", אותו מעמד הניתן לזרים העוברים לגור בישראל.[370] מעמד רעוע זה מבוסס על נוכחותם הפיזית בירושלים; מאז 1967 משרד הפנים שלל את מעמדם של לפחות 14,701 פלסטינים, רובם בגין אי הוכחת "מרכז חיים" בירושלים.[371]

לפלסטינים תושבי ירושלים ישנה אפשרות לבקש אזרחות ישראלית, אך רובם המכריע בחר שלא לעשות כן. זאת משום שיש בכך משום הכרה בישראל, הכוח הכובש, כריבון החוקי. יתרה מכך, רובם המכריע של הפלסטינים שהגישו בקשות לאזרחות ישראלית לא זכו בה.[372] כתושבי קבע, ירושלמים פלסטינים שאינם אזרחים יכולים להצביע בבחירות לעירייה, אך לא בבחירות הכלליות לכנסת.[373]

לעומת זאת, יהודים-ישראלים מירושלים, כולל מתנחלים במזרח ירושלים, הם אזרחים ישראלים ואינם נדרשים להוכיח כי הם שומרים על "מרכז חיים" בעיר כדי לשמור על מעמדם החוקי. הרשויות הישראליות לא שללו את מעמדו החוקי של אף יהודי-ישראלי בגין אי הוכחת "מרכז חיים" בירושלים. יהודים-ישראלים הגרים בירושלים מצביעים גם בבחירות המוניציפאליות וגם בבחירות הכלליות.

בעוד שירושלמים פלסטינים ויהודים כפופים לאותו דין פלילי, השיטור בעיר מבוסס על אפליה בין שתי הקבוצות. 77 אחוז מהילדים שנעצרו בשנת 2018 ברחבי העיר היו פלסטינים, אף שפלסטינים מהווים פחות מ-40 אחוזים מאוכלוסיית ירושלים. [374]בצלם ציין כי אלימות משטרתית היא "חלק ממדיניותה של ישראל... לשמר את העליונות הדמוגרפית בעיר".[375] לדוגמה, הרשויות הישראליות עצרו, לפי בצלם, יותר מ-850 פלסטינים משכונת אל-עיסאוויה, רובם ילדים, בין אפריל 2019 לאפריל 2020. רבים מהם הוכו במהלך מעצרם. [376]בצלם תיאר מבצע משטרתי באל-עיסאוויה כ"מבצע מתמשך של התעמרות וענישה קולקטיבית" נגד תושבי השכונה,[377] ותיעד כיצד כוחות משטרה נכנסו באופן קבוע לאל-עיסאוויה ויזמו "אירועי 'חיכוך'" כשהם "חוסמים את הרחובות הצרים בשכונה, משליכים רימוני הלם וגז ויורים כדורי ספוג, עוצרים ומכים תושבים".[378] עיתון 'הארץ', שדיווח על פשיטות כמעט יומיות, סיורים, מחסומים ומארבים באל-עיסאוויה, ותיאר את המדיניות בשכונה כ"ענישה קולקטיבית",[379] מצא שרק "חלק מזערי" מהעצורים הואשמו ביידוי אבנים או בעבירות אחרות.[380]

בנוסף, גדר ההפרדה עוברת בלב מזרח ירושלים המסופחת, וחוצצת בין קהילות פלסטיניות בשלוש דרכים לפחות. ראשית, היא מותירה בצדה הפונה לגדה המערבית עשרות אלפי פלסטינים ירושלמים הגרים באזורים כמו כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט, וכך חוצצת ביניהם לבין שאר מזרח ירושלים.[381] שנית, היא כולאת פלסטינים מהגדה המערבית בצדה הירושלמי, למשל בנבי סמואל. על פלסטינים תושבי הגדה המערבית החיים באזורים אלה נאסר למעשה לשהות בשום מקום בצדה הירושלמי של הגדר למעט בתוך בתיהם וקהילותיהם, ועליהם לעבור במחסום כדי להגיע לבית הספר, לעבודה, למכולת או לבית החולים.[382] שלישית, הגדר יוצרת בגדה המערבית כמה מובלעות המוקפות מכל עבריהן, כדוגמת העיירה ביר נבאלא, ואשר מחוברות לקהילות פלסטיניות אחרות רק באמצעות כבישי "מרקם חיים".[383]

קרקעות ודיור

מאז 1967 הרשויות הישראליות הפקיעו מפלסטינים כמעט שליש מהאדמות במזרח ירושלים, בהיקף של לפחות 23,378 דונם, בעיקר עבור התנחלויות.[384] כמו בשאר הגדה המערבית, הרשויות הישראליות הקפיאו מאז 1967 את תהליך רישום הקרקעות בבעלות פלסטינית במזרח ירושלים, בעוד בהתנחלויות במזרח ירושלים הן קיימו רישום קרקעות לכל אורך התקופה.[385] ההקפאה מעמידה קרקעות פלסטיניות שלא נרשמו עד 1967 בסכנת השתלטות וגם מקשה על בעליהן לקבל היתרי בנייה. ארגון הזכויות הישראלי עיר עמים העריך בדוח משנת 2015 כי מחצית מהאדמות במזרח ירושלים אינן רשומות.[386]

מעבר להשתלטות הרשמית בידי המדינה, חוקים ומדיניות מפלים מאפשרים למתנחלים ולארגוני מתנחלים להשתלט על בתים פלסטיניים בשכונות במזרח ירושלים, לפנות את בעלי הבתים הפלסטינים ולהעביר את רכושם לבעלים יהודים.[387] הדבר נעשה מכוח חוק משנת 1970 המחייב רשויות להחזיר לבעלים יהודים או ליורשיהם רכוש במזרח ירושלים שהיה בבעלותם לפני שנת 1948 ואשר הוחזק בידי הרשויות הירדניות בין 1948 ל-1967.[388] לעומת זאת, הרשויות התירו במידה רבה השתלטות על אדמותיהם ובתיהם של פלסטינים ממערב ירושלים אשר גורשו או נמלטו כתוצאה מהאירועים בשנים 1949-1947, ושל פלסטינים שגורשו או נמלטו עם ראשית הכיבוש ב-1967, באמצעות הכרזתם כ"נכסי נפקדים".[389]

ארגון המתנחלים עטרת כהנים, למשל, הגיש עשרות תביעות פינוי נגד כ-100 משפחות פלסטיניות הגרות באזור בטן אל-הווא בסילוואן שבמזרח ירושלים, בטענה שבתיהן שייכים להקדש יהודי שבו גרו יהודים תימנים בסוף המאה ה-19.[390] עטרת כהנים חותרת להקמת שכונה יהודית בלב סילוואן, והדבר מעמיד 700 פלסטינים בסכנת פינוי.[391] במהלך 2020 פסק בית משפט השלום בירושלים לטובת עטרת כהנים בכמה מן התביעות הללו, והורה על פינוין של משפחות הגרות במקום כבר עשרות שנים.[392] ביוני 2020 פסק בית משפט בירושלים לטובת הקרן הקיימת לישראל בתביעה שהגישה לפינוי משפחה המונה 18 נפשות מבניין בסילוואן בו היא גרה מאז שנות החמישים של המאה הקודמת.[393] על החלטות אלה הוגשו ערעורים, ונכון למארס 2021, הפינויים טרם בוצעו.[394]

הרשויות הישראליות הפכו את השגתם של היתרי בנייה במזרח ירושלים למשימה בלתי אפשרית כמעט עבור פלסטינים, ובייחוד מחוץ לאזורים הבנויים בשכונות, המהווים פחות מ-15 אחוזים ממזרח ירושלים ו-8.5 אחוזים משטחה המוניציפאלי של העיר.[395] לדברי שלום עכשיו, "בעוד שהממשלה יזמה תכנון, הפקעת קרקעות לבנייה, מכרזים לבנייה של למעלה מ-55,000 יחידות דיור לישראלים במזרח ירושלים מאז 1967, לפלסטינים יזמה הממשלה כ-600 יחידות דיור בלבד (בשנות ה-70)".[396] עקב כך, מרבית הבנייה הפלסטינית במזרח ירושלים מבוססת על יוזמות פרטיות ולא ממשלתיות. בין השנים 2018-1991 אישרו מתכנני העירייה רק 9,536 היתרי בנייה לפלסטינים, ואילו בשכונות היהודיות בירושלים הם אישרו 48,201 היתרים כאלה, 21,834 מהם בהתנחלויות.[397]

בין השנים 2009 ו-2020 הרשויות הישראליות הרסו במזרח ירושלים 1,434 מבנים בבעלות פלסטינית, יותר מ-98 אחוזים מהם בגין היעדר היתר בנייה, כך על-פי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA).[398] לפי נתוני בצלם, הרשויות הרסו בתקופה זו 786 יחידות דיור פלסטיניות במזרח ירושלים, בעיקר בגין היעדר היתרי בנייה, ועקרו מבתיהם 2,561 פלסטינים.[399] לעומת זאת, הרשויות הישראליות אינן הורסות כמעט לעולם את בתיהם של יהודים-ישראלים בירושלים, אפילו במקרים בהם בוצעו עבירות בנייה.[400]

משאבים ושירותים

הרשויות הישראליות מפלות באורח קיצוני בין פלסטינים ליהודים-ישראלים בירושלים בכל הנוגע להקצאת משאבים ולאספקת שירותים. בעוד שברוב השכונות הפלסטיניות התשתיות גרועות והשירותים והמתקנים בתחומי הבריאות, הפנאי והחינוך לקויים, ברוב השכונות היהודיות ישנם כבישים סלולים היטב, פארקים וגני שעשועים רבים, איסוף פסולת הולם ודי מקומות לילדים בבתי הספר.[401] בינואר 2016 הורה בית המשפט המחוזי בירושלים לעירייה להקים גני שעשועים נוספים בשכונות הפלסטיניות שועפאט ובית חנינא, לאחר שתושבים בשכונות אלה טענו כי יש בהן רק שני גני שעשועים שנועדו לשרת אוכלוסייה כוללת של 60,000 תושבים, ואילו בשכונות יהודיות סמוכות ישנו גן שעשועים לכל אלף תושבים.[402]

עיריית ירושלים הקצתה בשנת 2013 רק 10.1 אחוז מתקציבה לפרויקטים ולהוצאות אחרות בשכונות פלסטיניות, כך על-פי עיר עמים, על אף שפלסטינים היוו אז כ-37 אחוזים מאוכלוסיית העיר ושילמו מיסים.[403] עיר עמים העריך בשנת 2020 כי הפלסטינים במזרח ירושלים סובלים ממחסור של 3,794 כיתות לימוד; אף שגם בשכונות יהודיות, ובייחוד חרדיות, ישנם חוסרים מסוימים, הארגון העריך כי עד סוף שנת 2022, "המחסור בכיתות הלימוד בירושלים יישאר במלואו במגזר הערבי."[404] בנוסף, רק 44 אחוז מהפלסטינים במזרח ירושלים מחוברים לרשת המים "באופן מוסדר וחוקי", כך על-פי האגודה לזכויות האזרח בישראל, והדבר מותיר תושבים שלא הצליחו למצוא מקורות חלופיים עם אספקה מוגבלת.[405]

הקצאת המשאבים המפלה תורמת להיווצרותה של מציאות חיים שונה לחלוטין עבור פלסטינים ויהודים-ישראלים בירושלים. 72 אחוזים מהמשפחות הפלסטיניות בעיר חיות מתחת לקו העוני, לעומת 26 אחוז מהמשפחות היהודיות.[406] למרות זאת, ממשלת ישראל מפעילה בשכונות הפלסטיניות רק שש לשכות של שירותי הרווחה, המספקות מידע לתושבים המעוניינים לקבל סיוע ממשלתי או שירותים אחרים. זאת לעומת 19 לשכות כאלה הפועלות בשכונות שרוב תושביהן יהודים.[407] 32 אחוזים מהתלמידים הפלסטינים במזרח ירושלים אינם משלימים 12 שנות לימוד, לעומת 1.5 אחוז מהתלמידים היהודים בעיר.[408]

מקרה בוחן: כפר עקב

מקרה הבוחן שלפניכם מתאר בפרוטרוט כיצד הרשויות הישראליות הפלו לרעה פלסטינים החיים בעיירה כפר עקב שבפאתי מזרח ירושלים. זאת, בעיקר באמצעות הקמת גדר ההפרדה בינה לבין שאר העיר בשנת 2002, והזנחת צורכיהם של תושבי העיירה במידה רבה לאחר-מכן. המצב בכפר עקב נבדל מהמדיניות והפרקטיקות השגורות יותר של אפליה ממוסדת הננקטות נגד פלסטינים בירושלים, ומייצג שיטה אחרת שבאמצעותה מערכת מפלה ודכאנית מובילה להפרת זכויותיהם של פלסטינים החיים במזרח ירושלים.

גדר ההפרדה מנתקת את כפר עקב – עיירה פלסטינית שרוב שטחה נמצא בתוך החלק הצפוני ביותר של גבולותיה המוניציפאליים של ירושלים כפי שהוגדרו על-ידי ישראל – משאר העיר. במהלך שני עשורים כמעט שחלפו מאז הקמת הגדר, הרשויות הישראליות חדלו למעשה למשול בכפר עקב, בכך שלא קיימו בה שיטור, לא פיקחו על הבנייה ובמידה רבה לא סיפקו שירותים לתושביה. ההזנחה והמציאות של 'איש הישר בעיניו יעשה' שבאה בעקבותיה הפכו את כפר עקב למעשה לשכונת עוני צפופה, "שכונת הפקר" כפי שכונתה על-ידי אחד ממכוני המחקר הישראליים.[409]

האזור הפלסטיני כפר עקב, הנמצא ברובו בתחום השיפוט של עיריית ירושלים, אשר מנוהלת על-ידי ישראל, מנותק למעשה משאר העיר משום שהוא נמצא בצדה של גדר ההפרדה הפונה לגדה המערבית. © 2018 AFP/Getty

לאחר מלחמת 1967 סיפחה ישראל את רוב שטחה של כפר עקב, כולל שדה התעופה דאז של ירושלים והשכונות סמירמיס וזגייר שהיוו בעבר חלק מכפר עקב. אזורים אלה שולבו, יחד עם כפרים נוספים בגדה המערבית ועם מזרח ירושלים, בשטחה המוניציפאלי של ירושלים, ככל הנראה במטרה להעביר את שדה התעופה לשליטה ישראלית.[410] אולם הסיפוח פיצל את העיירה לשני חלקים, כשהוא מותיר כ-40 אחוזים משטחה מחוץ לשטח ששולב בישראל. חלק זה של העיירה מוגדר כיום כחלק משטח C של הגדה המערבית, שבו ישראל הותירה בידיה שליטה אזרחית וביטחונית מלאה.[411] מועצת עיריית כפר עקב משרתת רשמית חלק זה של העיירה שנותר מחוץ לשטח המוניציפאלי של ירושלים, אך למעשה, היא פועלת גם למען התושבים בחלק הירושלמי. הרשויות הישראליות וגם אלה הפלסטיניות אינן מחזיקות בנתונים מדויקים על היקף האוכלוסייה בכפר עקב; הערכות שונות בנוגע למספר התושבים נעות בין 70,000 ל-100,000 נפש,[412] בעוד לדברי ראש מועצת העירייה של כפר עקב הנתון האמיתי הוא כ-120,000.[413]

בשנות השמונים של המאה העשרים השתלטו הרשויות הישראליות על 1,415 דונם מאדמות כפר עקב, הכריזו עליהן אדמות מדינה והקצו אותן להקמת ההתנחלות כוכב יעקב, כך על-פי בצלם.[414] בעל תפקיד רשמי במועצת העירייה מעריך כי כפר עקב איבדה בסך הכול כשליש מאדמותיה לטובת כוכב יעקב. באוגוסט 2009 הקימו מתנחלים 12 מבנים על אדמות נוספות של כפר עקב, שבבעלות פרטית של תושבי העיירה.[415] כאשר עתר ראש מועצת העירייה לבית המשפט העליון בדרישה לעצור את הבנייה, הצבא הישראלי הכריז על האזור שטח צבאי סגור, אך התיר למתנחלים להישאר בו. שנים ספורות לאחר מכן הצבא הישראלי הכריז על כ-224 דונם משטח זה אדמות מדינה, כך על-פי ארגון זכויות האדם הישראלי "יש דין".[416] בנובמבר 2020 דחה בג"ץ את טענת התושבים בדבר בעלותם על הקרקעות ולפיכך את ערעורם על הכרזתן כאדמות מדינה.[417] בפברואר 2020 קידם משרד השיכון והבינוי הישראלי תוכנית להקמת התנחלות באזור שבו פעל בעבר שדה התעופה של ירושלים.[418]

בשנת 2002 הקימו הרשויות הישראליות באזור ירושלים קטע של גדר ההפרדה, שאורכו יותר מ-200 קילומטר, תוך היתלות בנימוקים ביטחוניים. ארגון הזכויות הישראלי עיר עמים ציין כי תוואי הגדר "מוסיף לירושלים את האוכלוסייה היהודית המתגוררת בגושי ההתנחלויות שמחוץ לשטח המוניציפאלי של העיר בנוסף לשטח נרחב מאוד סביבן. בה בעת התוואי גורע מירושלים את האוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת באותם אזורים".[419] לדברי בעל תפקיד במועצת העירייה של כפר עקב, הגדר, העוברת בין כפר עקב לבין הרצועה שבה פעל בעבר שדה התעופה, הוקמה בחלקה על אדמות העיירה והיא חוצצת בין תושביה לירושלים וליותר מ-500 דונם מאדמותיה החקלאיות.[420] הגדר עוברת מדרום למחסום קלנדיה, המעבר הראשי בין רמאללה לירושלים, ותושבי כפר עקב, שרובם מחזיקים בתעודות זהות של תושבי מזרח ירושלים, נאלצים לעבור בו כדי להגיע לשאר העיר. עם השלמת גדר ההפרדה הושלם גם כיתורה המוחלט של כפר עקב, שרמאללה שוכנת מצפון לה, מחנה הפליטים קלנדיה והתנחלות כוכב יעקב ממזרח לה, ומחסום קלנדיה מדרום לה.[421]

: כפר עקב, אזור פלסטיני בקצה הצפוני ביותר של תחום השיפוט של עיריית ירושלים, כפי שהוגדר על-ידי ישראל, תחום ממערב על-ידי גדר ההפרדה; מדרום, על-ידי מחסום קלנדיה החוצץ בין הערים רמאללה וירושלים; ממזרח, על-ידי מחנה הפליטים קלנדיה וההתנחלות כוכב יעקב, שהוקמה בחלקה על אדמות כפר עקב; ומצפון על-ידי רמאללה © תמונת לוויין באדיבות Planet Labs Inc. 2021

לא זו בלבד שהגדר מפרידה פיזית בין פלסטינים לפלסטינים, הקמתה אף לוותה בנטישת הניהול של כפר עקב ואכיפת החוק בתחום העיירה על-ידי ממשלת ישראל. הרשויות הישראליות אינן מפעילות בכפר עקב תחנת משטרה,[422] וכפי שהודו בדוח מבקר המדינה משנת 2008, לא מתקיימת שום "פעילות של המשטרה לאכיפת ושמירת הסדר בשכונות אלה".[423] מוניר זגייר, יו"ר ועד תושבי כפר עקב, אמר לארגון Human Rights Watch כי לא ידוע לו על שום אירוע שבו משטרת ישראל נכנסה לעיירה מאז שנת 2001 וכי אפילו כאשר התושבים חוצים את המחסום ומגיעים בעצמם לתחנת משטרה, הרשויות לרוב אינן מתערבות.[424] הצבא, שבידיו הופקדה מאז שנת 2006 האחריות לביטחון בכפר עקב, נכנס לעיירה לעיתים כדי לבצע פעולות ביטחוניות ומעצרים. זאת על אף שהוא מגדיר את האזור כחלק משטחה הריבוני של ישראל, שאינו כפוף לפיכך לשלטון צבאי.[425]

על הרשות הפלסטינית נאסר על-פי הסכמי אוסלו לפעול בכפר עקב. מדיניות זו יוצרת את מה שמשרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים כינה "ריק ביטחוני שמוצא את ביטויו בעלייה בפריעת חוק, בפשיעה ובסחר בסמים",[426] והופכת את שטח העיירה לקרקע פורייה עבור גורמים עבריינים הנמלטים ממשטרת הרשות הפלסטינית.[427] שלושה תושבי כפר עקב סיפרו לארגון Human Rights Watch כי הם שומעים ירי באופן כה קבוע שמשפחתו של אחד מהם "חוששת לצאת למרפסת".[428] תושב אחר אמר, "אני מפחד כל הזמן – הכול יכול לקרות, ולמי אני אמור לפנות כשיקרה משהו?"[429] לדברי זגייר, יו"ר ועד התושבים, בהיעדר אכיפת חוק, כמה מהמשפחות הגדולות הגרות בעיירה קיבלו על עצמן לשמש כבוררות בסכסוכים.[430]

מאז הקמת הגדר הפסיקו הרשויות הישראליות למעשה גם את הפיקוח על הבנייה באזור. בשנת 2005 אישרו הרשויות המוניציפליות תוכנית-מתאר לכפר עקב, אך לדברי עיר עמים תוכנית זו "לא הייתה רלוונטית" כבר באותה עת.[431] זגייר ובעל תפקיד רשמי במועצת העירייה, אמרו שניהם לארגון Human Rights Watch כי הרשויות לא הנפיקו שום היתר לבנייה באזור מאז שנת 2001.[432] לדברי מועין עודה, עורך דין שניהל תיקים מטעם כפר עקב ותושב העיירה לשעבר, התושבים נדרשו בעבר לקבל היתר קשה להשגה כדי "לבנות כל דבר שהוא". אולם, בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה והקמת הגדר, הרשויות רמזו לקבלנים ולתושבים מסוימים באופן בלתי רשמי כי אינם זקוקים עוד להיתר ובסופו של דבר תושבי העיירה הפסיקו להגיש בקשות.[433] בדוח מיוני 2015 ציטט עיר עמים את ראש אגף תפעול בעיריית ירושלים, שאישר כי העירייה אינה מקיימת פעולות פיקוח או אכיפה בנוגע לבנייה במקום.[434] לדברי עיר עמים אנשי האגף לא נכנסו לעיירה מזה עשור.[435]

היעדר הרגולציה בכפר עקב עומד בניגוד חריף למדיניות הממשלתית של הגבלה קיצונית על הבנייה בשכונות פלסטיניות אחרות במזרח ירושלים והריסת אלפי בתים מאז 1967.[436] נוכח מצוקת הדיור והקושי לבנות בשכונות פלסטיניות בתוך גדר ההפרדה, ירושלמים פלסטינים רבים עברו לגור בכפר עקב, שמחירי הנכסים בה נמוכים בכשליש על-פי זגייר.[437]

מאז הקמת הגדר הפכה העיירה כפר עקב למוקד משיכה עבור ירושלמים הנשואים לפלסטינים מחלקים אחרים של הגדה המערבית, שאינם יכולים לקבל מעמד קבוע באמצעות נישואים לתושב ירושלים על-פי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003. מכיוון שכפר עקב נמצאת בתוך שטח השיפוט של העירייה, ירושלמים הגרים בה יכולים לטעון כי "מרכז חייהם" נותר בירושלים ולא לאבד את תושבותם על בסיס זה. פלסטינים רבים עברו  מאז 1967 לגור באזורים אחרים בגדה המערבית.[438] בו בזמן, בשל מיקומה של העיירה מעבר לגדר והעובדה שהחוקים לא נאכפים בה, תושבי הגדה המערבית יכולים לגור בעיירה מבלי לעבור במחסום ישראלי.[439]

בשל המערכת המפלה של ישראל, זוגות פלסטיניים "מעורבים" מירושלים ומהגדה המערבית, למעט חריגים מעטים, יכולים לחיות יחד לטווח ארוך באופן חוקי ויציב רק בשכונות כמו כפר עקב. לעומת זאת, זוגות "מעורבים" יהודיים, כולל ירושלמים הנשואים למתנחלים מהגדה המערבית, יכולים לגור בחופשיות בכל מקום בישראל, במזרח ירושלים ובהתנחלויות בגדה המערבית.

אישה פלסטינית אמרה כי גרה במשך ארבע שנים בשכונה ירושלמית בתוך גדר ההפרדה, בנפרד מבעלה תושב חברון, שלא הצליח לקבל אישורי כניסה לירושלים. במהלך תקופה זו, היא נאלצה לגדל לבדה את שלושת ילדיהם, על מנת לשמור על "מרכז חיים" בעיר ובכך על תושבותה.[440] לדבריה לאחר שנודע לה שבכפר עקב היא תוכל לשמור על מעמדה וגם לחיות עם בעלה, הם עברו לשם בשנת 2006 ונותרו שם מאז. עם זאת, בתה המשיכה ללמוד בבית ספר הנמצא מעבר לגדר ולעבור במחסום קלנדיה מדי יום. היא סיפרה כי משפחתה לא רצתה להישאר בכפר עקב, בשל קשיי החיים בעיירה, אך לא היו לה שום אפשרויות אחרות.

ביקוש גבוה והיעדר רגולציה בכפר עקב הביאו ל"עלייה מהירה ובלתי פורמלית בבנייה למגורים, ובמיוחד בבניית רבי קומות".[441] מבנים רבים שהוקמו ללא תוכניות בדוקות, ללא פיקוח ולעיתים קרובות במרחק של מטרים ספורים זה מזה, מתנשאים לגובה של 12-10 קומות, נעדרים תשתית הולמת של "מים, ניקוז, ביוב, חשמל וכבישים", ונראה שאינם עומדים בתקני הבטיחות הבסיסיים.[442] עורך הדין עודה הוסיף כי בנייה כזו יוצרת מציאות שבה איש אינו יודע איפה עוברים הגבולות בין חלקות שונות והסגת גבול היא תופעה נפוצה.[443] מבנים רב-קומתיים, שכ-90 אחוזים מהם נבנו, לדברי עובד מועצת העירייה המעורב בפיקוח,[444] על אדמות הנושקות לגדר, תופסים כמעט את כל המרחב הזמין לשטחים ציבוריים ותורמים לצפיפות האוכלוסייה.[445] בעל תפקיד רשמי במועצת העירייה ציין כי המרחב היחיד שנותר פנוי לבנייה הוא "לכיוון השמיים".[446]

על אף שירושלמים הגרים בכפר עקב משלמים אותה ארנונה כמו אלה הגרים בשכונות ירושלמיות אחרות, "התשתיות, המשאבים והשירותים הציבוריים" בעיירה "ירודים משמעותית או נעדרים כליל".[447] בפברואר 2015 הודה המשנה ליועץ המשפטי לעירייה בפני עיר עמים כי העירייה מתקשה "לספק את שירותיה" בכפר עקב.[448] בכפר עקב אין מבנים ממשלתיים למעט לשכה של משרד הפנים במחסום קלנדיה, ואין בה שירותי רפואה דחופה, כיבוי אש, בנקאות או רווחה.[449] עקב כך, כדי לזכות בגישה לרוב השירותים העירוניים התושבים נאלצים בדרך כלל לעבור במחסום קלנדיה, שההמתנה בו אורכת פעמים רבות שעה או יותר. לדברי זגייר, יו"ר ועד התושבים, כ-3,800 ילדים עוברים גם הם במחסום בימי לימודים כדי הגיע לכיתותיהם שמעבר לגדר, בהינתן מספרם המועט יחסית של בתי הספר שהוקמו בכפר עקב.[450] שירות הרפואה הדחופה הלאומי של ישראל, מגן דוד אדום, אינו משרת בדרך כלל אזורים שמעבר לגדר כמו כפר עקב.[451] לכן, כדי להגיע לבית חולים ירושלמי באמבולנס, על התושבים להזמין אמבולנס פלסטיני שייקח אותם עד למחסום ושם יעביר אותם לאמבולנס של מד"א, היכול לפנותם לבית חולים בירושלים.[452]

בשנת 2006 הקימה ממשלת ישראל את "מנהל קהילתי עוטף ירושלים" כדי לפקח על יישובים שמעבר לגדר ההפרדה, ובעיקר על כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט, וכן על כמה יישובים קטנים יותר.[453] משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים העריך בשנת 2016 כי באזורים אלה חיים כ-160,000 פלסטינים.[454] לדברי עיר עמים, אזורים אלה מקבלים רק חלק קטן מהתקציב המוקצה לשכונות אחרות בירושלים.[455] לדברי הארגון, מנהל קהילתי עוטף ירושלים משמש למעשה "להרחקת התושבים מהעירייה", המפנה אותם למנהל לעיתים קרובות. המנהל, בתורו, מודיע לתושבים פעמים רבות כי לא עומד לרשותו מימון ליישום פרויקטים חיוניים.[456] ראש מנהל קהילתי עוטף ירושלים לשעבר הודה בפני עיר עמים במה שהוא הגדיר כי כ"הזנחה" ממשלתית של אזורים אלה ואמר כי "אין דין ואין דיין" בשטח זה. הוא ציין לגבי כפר עקב כי "אין נוכחות שלטונית בשכונה לצורכי סדר ציבורי".[457] ארגון עיר עמים ציין חריג אחד להזנחת האזור: חוקרים פרטיים שנשכרו על-ידי הממשלה כדי לוודא שתושבים אכן גרים במקום במסגרת בדיקת מעמד התושבות שלהם.[458]

אפילו כאשר העירייה מספקת שירותים, היא אינה מצליחה לרוב לענות על צרכי התושבים. העירייה העבירה, למשל, את משימת איסוף האשפה למיקור חוץ של חברה פרטית, אך עשתה זאת בהתבסס על הערכת חסר של מספר התושבים שהחברה אמורה לשרת.[459] בתביעה שהגישו תושבי כפר עקב נגד העירייה נטען כי בשנת 2012 העירייה הוציאה כ-328 מיליון ש"ח על איסוף אשפה, מתוכם רק כ-2 מיליון ש"ח – היינו, פחות מאחוז אחד – בכפר עקב. זאת על אף ששיעור האוכלוסייה המתגוררת בחלק של העיירה הנמצא בגבולות העיר מכלל אוכלוסיית ירושלים גבוה ככל הנראה פי ששה לפחות.[460] בעקבות התביעה הגדילה העירייה את התקציב,[461] אולם לדברי עודה, עורך הדין שהגיש אותה, לוח הזמנים של איסוף האשפה עדיין לא עונה על צרכיהם של התושבים, הנאלצים לשרוף לעיתים קרובות את הזבל שלהם.[462]

ארגון עיר עמים העריך עוד בשנת 2015 כי מתוך 25 הקילומטרים של הכבישים הקיימים בכפר עקב, עשרה קילומטרים אינם סלולים, שמונה נמצאים במצב "ירוד", ורק ארבעה סלולים וב"מצב סביר". לדברי הארגון, אפילו בכבישים הסלולים חסרים "מדרכות, שילוט, תמרורים ומעברי חצייה" ו"הרמזור היחיד באזור שבור באורח קבע".[463] מסמכי עירייה, שצוטטו על-ידי עודה בעתירה שהגיש, מלמדים כי בשנת 2015 פחות מ-0.02 אחוז מתקציב העירייה לכבישים הוקצה לכפר עקב וליישובים אחרים מחוץ לגדר.[464] חלק מהכבישים שופצו מאז שנת 2015, אך מצבם הכולל של הכבישים עודנו ירוד.[465]

מצבם העגום של הכבישים מחמיר את עומסי התנועה הקיימים ממילא בכפר עקב, שבה עובר הכביש הראשי המחבר בין רמאללה לדרום הגדה, כולל הערים בית לחם וחברון, ולירושלים, דרך מחסום קלנדיה. על-פי הצהרה של הרשויות הישראליות שציטטה סוכנות רויטרס בחודש אפריל 2017, כ-26,000 בני אדם חוצים את מחסום קלנדיה מדי יום.[466]. בשל עומסי התנועה הקבועים בכביש, מעבר באזור שסביב המחסום בשעות העומס בבוקר ובערב עשוי לארוך שעתיים או שלוש שעות.[467]

בנוסף, תשתיות לקויות, ובפרט צנרת המים הבלויה, גורמות לתושבים לאבד כרבע מהמים המסופקים להם.[468] בעוד מקורות, חברת המים הלאומית, מספקת את המים לרוב השכונות בירושלים, לרבות התנחלויות, את כפר עקב משרתת, ממש כמו לפני 1967, "מועצת המים של מחוז ירושלים", הפועלת ברמאללה ובאזורים הסמוכים לה ומתקשה לתת מענה לצורכי התושבים.[469]

ראש העיר ירושלים משה ליאון ביקר בכפר עקב, לפי הדיווחים – לראשונה, בפברואר 2021 ואמר כי העירייה "תגביר פעילותה ותעשה צעדים בוני אמון" בשכונה.[470]

בשנת 2017 הגישו חברי כנסת הצעת חוק בדבר ניתוק יישובים שמעבר לגדר ההפרדה משטחה המוניציפאלי של ירושלים והקמת רשות מקומית נפרדת לניהולם.[471] החקיקה לא התקדמה, אך תושבים הביעו חשש כי החוק מבטא את כוונותיה ארוכות הטווח של הממשלה ביחס לאזורים אלה. הרשויות נוקטות מזה זמן רב מדיניות התוחמת ומגבילה את מקום מגוריהם של פלסטינים ירושלמים, מפרידה אותם ומפעילה עליהם לחץ לחיות מעבר לגדר. הצעת החוק מאיימת ללכת צעד נוסף קדימה, ופותחת את הדלת בפני סילוקם המוחלט של תושבי כפר עקב ואזורים אחרים שנותרו מחוץ לגדר מהתחשיב הדמוגרפי של ירושלים, במטרה לשמור על רוב יהודי בעיר.

רצועת עזה

הרשויות הישראליות מפעילות שליטה עיקרית על רצועת עזה מאז כבשו אותה בשנת 1967. ישראל הכירה ברצועה כחלק מ"יחידה טריטוריאלית אחת" עם הגדה המערבית בהסכמי אוסלו משנת 1995.[472] בשנת 2005, כשישראל הסיגה את כוחות היבשה שלה ופינתה את אוכלוסיית המתנחלים מהרצועה, שליטתה היומיומית הצטמצמה באופן שאפשר לרשויות הפלסטיניות לקיים בה אוטונומיה רבה יותר. בשנת 2007 תפסו רשויות חמאס את השלטון ברצועה מידי הרשות הפלסטינית המונהגת על-ידי פתח.

עם זאת, הרשויות הישראליות נותרו, מבחינות קריטיות, הכוח השליט העליון, והן שולטות ברצועה באמצעים אחרים.[473] ישראל שולטת במים הטריטוריאליים של עזה ובמרחב האווירי שלה ומנעה את הקמתם של שדה תעופה ונמל ימי, דבר המקשה מאוד על הנסיעה לחו"ל.[474] ישראל שולטת גם בתנועת אנשים וסחורות לרצועה וממנה, למעט בגבולה של עזה עם מצרים, שבו מגבילות גם הרשויות המצריות את התנועה במידה ניכרת. ישראל שולטת בכל התנועה בין רצועת עזה לגדה המערבית, ומקיימת "מדיניות של הפרדה" בין שני חלקי השטח הכבוש.[475] ישראל שולטת גם במרשם האוכלוסין הפלסטיני, הקובע את הזכאות לתושבות חוקית ולקבלת תעודת זהות.[476] ישראל קובעת את שיעורי המכס ומס הערך המוסף שהיא גובה מטעם הרשות הפלסטינית על סחורות הנכנסות לשוק המשותף.[477] ישראל אף אוכפת אזור "אסור בכניסה" בתוך הרצועה, סמוך לשטח ישראל.[478] היא שולטת גם בתשתיות עליהן מסתמכת הרצועה, ובכלל זה קווי חשמל, הכבל התת ימי המשמש להעברת שיחות טלפון, הרשת המספקת גישה לאינטרנט והתדרים המוקצים לחברות הטלפון הסלולרי הפלסטיניות.[479]

הרשויות הישראליות מטילות על רצועת עזה סגר כללי, שאותו מחמירות ההגבלות שמטילה מצרים בגבולה עם הרצועה. (c) 2020 UN OCHA

 

נוכח אמצעי שליטה אלה שישראל מפעילה על חייהם ורווחתם של פלסטינים ברצועה, חלה עליה עדיין החובה לספק להם את הזכויות וההגנות שמקנים להם דיני הכיבוש, כפי שקבעו הן הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) והן האו"ם.[480] הרשויות הישראליות כשלו בהתמדה בעמידה בחובותיהן ככוח כובש.

ממשלת מצרים מטילה לעיתים קרובות הגבלות לאורך גבולה עם הרצועה, ואלה מחמירות את פגיעתה של המדיניות הישראלית בתושבי הרצועה. עם זאת, חובותיה של מצרים שונות מאלה של ישראל, היות שהיא אינה הכוח הכובש ולפיכך היא רשאית, בהגבלות מסוימות, להחליט למי להתיר את הכניסה לשטחה.[481]

בהינתן הקונצנזוס הבינלאומי בנוגע למעמדן של רצועת עזה והגדה המערבית כיחידה טריטוריאלית אחת, היא השטח הפלסטיני הכבוש, ואף הכרתה של ישראל בכך, ארגון Human Rights Watch בוחן את הדינמיקה המתקיימת ברצועה כחלק מהשטח הפלסטיני הכבוש, על אף "מדיניות הבידול" הישראלית. לאור זאת, דיכויים החמור של הפלסטינים ברצועה עומד בניגוד חד ליחס למתנחלים ישראלים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. הרשויות הישראליות שוללות מזה עשרות שנים מהפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש, לרבות ברצועת עזה, זכויות יסוד ושירותים בסיסיים שהן מספקות לישראלים החיים באותה יחידת שטח מבחינה משפטית, ובכלל זה חופש תנועה, הזכות לגור עם האנשים היקרים לך החיים בשטח זה או לבקרם, וכן גישה לחשמל ולמים נקיים לאורך 24 שעות ביממה.

מעמד משפטי

הפלסטינים ברצועת עזה, כמו אלה שבגדה המערבית, מחזיקים בתעודות זהות ובדרכונים שהונפקו על-ידי ישראל ואשר מקנים להם תושבות ברצועה, אך לא אזרחות. כ-70 אחוז מכמעט 2.1 מיליון תושבי הרצועה הם פליטים שנאלצו לברוח מבתיהם בשטח שהפך לישראל, או צאצאיהם, ונשללה מהם הזכות לחזור לאזורים שבהם הם או משפחותיהם חיו בעבר.[482] הרשויות הישראליות מחקו ממרשם האוכלוסין אלפי פלסטינים מהרצועה שלא נכחו בשטח זה בשנת 1967 עם ראשית הכיבוש, אם משום שנמלטו במהלך הלחימה ואם משום שכבר שהו בחו"ל. בנוסף, בין השנים 1967 ו-1994, הן מחקו מהמרשם יותר מ-100,000 פלסטינים ששהו בחו"ל תקופות ארוכות.[483] פלסטינים שאינם מופיעם במרשם האוכלוסין אינם יכולים לקבל תעודות זהות ולפיכך אינם יכולים להיכנס לרצועה או לצאת ממנה דרך המעברים שבשליטת ישראל או מצרים.[484] לעומת זאת, למתנחלים ישראלים בשטח הפלסטיני הכבוש לא נשקפת לעולם סכנה כי יאבדו את אזרחותם, אפילו אחרי שגרו בחו"ל לתקופות ארוכות.

עד שנת 2005, הצבא הישראלי שלט ישירות על רצועת עזה תוך החלת החוק האזרחי הישראלי על יותר מ-7,500 המתנחלים היהודים שחיו בה.[485] בעקבות הסגתם של מתנחלים אלה בשנת 2005 והשתלטות חמאס על רצועת עזה בשנת 2007, הכריזה עליה ישראל "שטח עוין"[486] והידקה את הגבלות התנועה אליה וממנה. ישראל הטילה איסור נסיעה כללי על המעבר לשאר השטח הפלסטיני הכבוש או לחו"ל, ללא קשר להערכת סיכון פרטנית כלשהי ביחס לאדם מסוים. איסור זה חל בכל נסיבות שהן למעט כאלה שהרשויות הישראליות מגדירות כ"מקרים הומניטריים חריגים".[487] סגר זה, לצד הגבלות שמטילה מצרים בגבולה עם הרצועה, נותר בתוקף מאז שנת 2007 ועד היום, והוא מפצל משפחות ומגביל את גישתם של תושבים לטיפול רפואי ולהזדמנויות בתחום ההשכלה והפרנסה.[488] לעומת זאת, מתנחלים ישראלים בשטח הפלסטיני הכבוש נהנים מחופש תנועה ברובו של השטח, לרבות למזרח ירושלים ולהתנחלויות בגדה המערבית, כמו גם לישראל ולחו"ל.

התמורות שחלו בין השנים 2005 ו-2007 שינו את מנגנוני השליטה הישראלית ברצועת עזה, אך לא את עובדת קיומה או את הדיכוי השיטתי של אוכלוסיית הרצועה בידי ישראל. הסגת המתנחלים וכוחות היבשה הסדירים מהרצועה שינתה את הפרקטיקה הישראלית מכזו הממוקדת בפשיטות ובמעצרים, כמו בגדה המערבית, לפרקטיקה המבוססת על שימוש בכוח צבאי מוחץ אחת לתקופה, שהשלכותיה על האוכלוסייה האזרחית הן פעמים רבות הרסניות.

בתקופה שחלפה מאז 2007 ביצע הצבא הישראלי כמה מתקפות צבאיות רחבות היקף ברצועת עזה, ובכלל זה בשנים 2009-2008, 2012 ו-2014, והתעמת עשרות פעמים עם ארגונים פלסטיניים חמושים ברצועה. במהלך העימותים, כוחות ישראליים השתמשו באורח קבע בכוח מופרז ולא מידתי באופן ניכר, פגעו לעיתים במכוון באזרחים ובתשתיות אזרחיות,[489] ובסך הכול הרגו יותר מ-2,000 אזרחים פלסטינים.[490] ארגונים פלסטיניים חמושים ביצעו גם הם פשעי מלחמה, לרבות ירי חסר הבחנה של רקטות אל מרכזי אוכלוסייה ישראליים,[491] אך התקיפות הישראליות חרגו בהרבה מפגיעה באחראים לפשעים אלה. נוסף על אלפי האנשים שנהרגו או נפצעו, נהרסו בהתקפות הישראליות עשרות אלפי מבנים ותשתיות קריטיות, ובכלל זה בתי מגורים, בתי חולים, בתי ספר ותחנת הכוח היחידה ברצועה. המתקפות שיבשו במידה ניכרת את החיים ברצועה, מצב שנמשך שנים לאחר מכן.[492] במעשי האיבה של שנת 2014 לבדם נהרסו כמעט לחלוטין או ניזוקו קשות כ-18,000 יחידות דיור, ויותר מ-100,000 בני אדם נותרו ללא קורת גג, כך לפי בצלם;[493] נכון לחודש יולי 2019, כ-8,200 בני אדם נותרו עקורים עקב מעשי האיבה של שנת 2014, כך לדברי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים.[494] בינואר 2019, במהלך קמפיין הבחירות שלו, אמר רמטכ"ל הצבא הישראלי לשעבר וראש הממשלה החלופי ושר הביטחון בהווה בנימין (בני) גנץ כי כתוצאה מההתקפות הללו "חלקים מעזה חזרו לתקופת האבן".[495] הרשויות הישראליות כשלו באורח שיטתי, ולאורך שנים, בביצוע חקירות מהימנות של פשעי מלחמה לכאורה ובמיצוי הדין עם האחראים להם.[496]

כוחות ישראליים המוצבים מצדן הישראלי של הגדרות החוצצות בין עזה לישראל הגיבו בכוח קטלני מופרז על הפגנות למען זכויות הפלסטינים שהתקיימו בצד העזתי של הגדר מדי שבוע במשך רוב 2018 ו-2019.[497] על-פי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, צלפים הרגו 214 מפגינים פלסטינים, רבים מהם ממרחק של יותר ממאה מטרים, ופצעו באש חיה יותר מ-8,000 מפגינים נוספים, שהרופאים נאלצו לקטוע את גפיהם של 156 מהם.[498] כדברי אחד מחברי ועדת הבדיקה של האו"ם, הצלפים "ירו על מפגינים לא חמושים, ילדים ובעלי מוגבלויות, ועל אנשי צוותים רפואיים ועיתונאים שמילאו את תפקידיהם, ביודעם מי הם".[499] חברי הוועדה הגיעו למסקנה כי על אף שההפגנות היו "לעיתים אלימות", לא נשקפה סכנת חיים מיידית מהמפגינים ב-187 מ-189 ממקרי ההרג בשנת 2018, וכי הכוח שהפעילה ישראל "לא היה חיוני ולא מידתי".[500] הצלפים יישמו הוראות של גורמים בכירים שהתירו שימוש בתחמושת חיה נגד פלסטינים שניגשו לגדרות שבין רצועת עזה לישראל, או שניסו לעבור אותן או לפגוע בהן, ללא קשר לשאלה האם נשקפה מהם סכנת חיים מיידית. פרקטיקות אלה מקורן בדפוס פעולה בן עשרות שנים של שימוש בכוח מופרז לדיכוי הפגנות והפרעות סדר, שבו לא חל שינוי ניכר מאז פרוץ האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה בשנת 1987, ושעליו שילמו אזרחים מחיר כבד. למרות תדירותם של אירועים כאלה לאורך השנים, הרשויות הישראליות כשלו בפיתוח שיטות אכיפת חוק העולות בקנה אחד עם הנורמות הבינלאומיות של זכויות האדם. נורמות אלה אוסרות על שימוש בכוח קטלני למעט במצבים שבהם הדבר חיוני כדי למנוע איום מיידי במוות או בפציעה חמורה.[501] הרשויות הישראליות הצדיקו טקטיקות אלה בשם ההגנה על יישובים ישראליים מפני פגיעה אפשרית, אך מבלי להצדיק את עוצמת הכוח שהפעילו ביחס למבחן הסכנה המיידית.[502]

קרקעות ודיור

הסגר הישראלי, לצד הגבלות שמטילה ממשלת מצרים לעיתים מזומנות, כולא את למעלה משני מיליון תושבי עזה ברצועה שאורכה 41 ק"מ, רוחבה נע בין 6 ל-12 ק"מ, ושטחה הכולל 365 קמ"ר. צפיפות האוכלוסין ברצועה, העומדת על 5,453 נפש לקמ"ר, גבוהה פי 13 מזו שבישראל, העומדת על 400 תושבים לקמ"ר.[503]

צפיפות האוכלוסייה ברצועת עזה, שבשטחה המצומצם חיים יותר משני מיליון פלסטינים, עומדת על 5,453 נפש לקמ"ר. © 2016 Ain Media

הרשויות הישראליות מגבילות עוד יותר את תנועת תושבי הרצועה באמצעות "אזור חיץ" שהן יצרו בתוכה ולא בצד הישראלי של הגדרות שהקימו, החוצצות בין הרצועה לישראל. הצבא הישראלי אמר באוגוסט 2015 לארגון זכויות האדם גישה כי הוא אוסר על תושבי הרצועה להגיע לטווח של פחות מ-300 מטרים מהגדר, למעט חקלאים שלהם הוא מתיר להתקרב עד לטווח של 100 מטרים ממנה.[504] כוחות ישראליים יורים בדרך קבע על אנשים הנכנסים או מתקרבים ל"אזור החיץ". בין השנים 2010 ו-2017, לפני גל ההפגנות שהחל במארס 2018, ארגון גישה דיווח על 1,300 אירועים של ירי אש חיה על תושבי הרצועה, בהם נהרגו 161 פלסטינים ויותר מ-3,000 נפצעו.[505]

מאז שנת 2014 הרשויות הישראליות גם ריססו בדרך קבע קוטלי עשבים לאורך הגדרות המזרחיות כדי לסלק צמחייה, לדבריהן "על מנת לאפשר המשך ביצוע משימות ביטחון שוטף במרחב באופן מיטבי".[506] הרשויות אף אמרו כי הריסוס מבוצע "אך ורק מעל שטח מדינת ישראל".[507] אולם, קבוצת המחקר Forensic Architecture תיעדה בחודש בינואר 2020 כיצד רוח הנושבת מערבה גורמת לקוטל עשבים שרוסס בצדן הישראלי של הגדרות להסב נזק עד לטווח של יותר מ-350 מטרים בתוך שטח הרצועה.[508] ריסוס חומרי הדברה כאלה גרם נזקים נרחבים לגידולים באזור שבו נמצאות האדמות החקלאיות הפוריות ביותר בכל הרצועה, הסב לחקלאים הפסדים כספיים[509] ועלול לפגוע בבריאותם של האנשים החיים באזור.[510]

הרשויות הישראליות מגבילות גם את היקף המרחב הימי, כולל מימיה הטריטוריאליים של הרצועה, שאליו תושבים יכולים להגיע, ונתלות לשם כך בחשש מפני הברחת אמצעי לחימה. במשך שנים הן התירו לפלסטינים, בדרך כלל, להגיע עד למרחק של שישה מיילים ימיים מהחוף, על אף שחלו שינויים תכופים בעניין זה; למשך תקופה קצרה בשנת 2019, הרשויות הרחיבו את הטווח המותר ל-15 מיילים ימיים, ואילו בפרקי זמן אחרים הן אסרו על הגישה לחלוטין.[511] ישראל לא הצדיקה תנודות אלה בשטח הדיג בטעמים ביטחוניים, אלא כצעד ענישה בתגובה לירי רקטות או להפרחת בלוני תבערה על-ידי ארגונים פלסטיניים חמושים – מעשים שהדייגים לא היו מעורבים בהם כלל.[512] בין השנים 2017-2010, ארגון זכויות האדם הפלסטיני אל-מיזאן תיעד 976 אירועים של ירי חי בים, בהם נהרגו חמישה בני אדם, ו-250 אירועים בהם רשויות ישראליות תפסו סירות או ציוד אחר, כביכול בגין חריגה מאזור הדיג המותר.[513] בשנת 2017 מצא בצלם כי מספר הדייגים הרשומים ברצועה צנח מכ-10,000 בשנת 2000 לכ-4,000 בשנת 2017, ושמחציתם מובטלים ו-95 אחוז מהם חיים מתחת לקו העוני. בצלם הגיע למסקנה כי המדיניות הישראלית, לרבות "התעמרות בדייגים", "מחסלת את ענף הדיג ברצועת עזה".[514]

משאבים ושירותים

הגבלות ודרישות מכבידות ומפלות שמטילות הרשויות הישראליות, מגבילות את הכנסתן של סחורות לרצועה ואת הוצאתן ממנה, וכן את גישתם של תושבי הרצועה לשירותים בסיסיים כמו חשמל ומים.

הסגר הישראלי, הנמשך כבר 13 שנה, מגביל באורח קיצוני את תנועת הסחורות. לאחר השתלטות חמאס על הרצועה בשנת 2007, והכרזתה של ישראל על עזה כ-"שטח עוין",[515] אסרו הרשויות הישראליות בין ספטמבר 2007 למאי 2010 על הכנסתן של רוב הסחורות האזרחיות לשטחה, ובכלל זה כוסברה, נייר ושוקולד.[516] בינואר 2008 חישבו הרשויות הישראליות את מספר הקלוריות המינימלי לאדם, הנחוצות לתושבי הרצועה כדי להימנע ממצב של תת תזונה, אם כי הן עומדות על כך שמעולם לא יישמו מדיניות שהתבססה על חישוב זה.[517] גורמים ישראלים אמרו אז כי הם רוצים להחזיק את כלכלת עזה "על סף קריסה" תוך הימנעות ממשבר הומניטרי.[518]

מאז שנת 2010 הרשויות הישראליות אפשרו את הכנסתן של רוב הסחורות הרגילות לרצועה, אך הן מטילות הגבלות חמורות, ולעיתים קרובות אוסרות לחלוטין, על הכנסת מה שהן מגדירות כפריטים "דו-שימושיים" או כאלה שבהם ניתן להשתמש לצרכים צבאיים, כגון בנייה או ביצור של מנהרות לשטח ישראל.[519] עם זאת, רשימת הפריטים ה"דו-שימושיים" של הממשלה כוללת הן קטגוריות רחבות מדי והן פריטים החיוניים כדי לתת מענה על צורכי אוכלוסיית הרצועה, כולל "ציוד תקשורת", "אלמנטים ו\או מוצרי קונסטרוקציה מפלדה", "ציוד קידוח", "דשנים וכימיקלים", מכלי גז, שמן קיק ו"כלי רכב, למעט רכבים פרטיים (לא כולל רכבי 4X4)".[520] על-פי ארגון הבריאות העולמי, הרשויות טענו גם כי סוגים מסוימים של ציוד רפואי, כולל ציוד רנטגן, הם פריטים "דו-שימושיים".[521] ארגון גישה תיעד כיצד "מה שמופיע ברשימה כמעט שלא מורשה להיכנס לרצועה או שלא נכנס כלל."[522] על-פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, "הגבלות אלה מונעות את מתן הסיוע ההומניטארי, השירותים הבסיסיים ואת יישום תוכניות השיקום ומערערות את יכולת התגובה למקרי חירום".[523] עם זאת, הרשויות הישראליות הותירו את ההגבלות בעינן במקום להידרש לחלופות כגון פיקוח בינלאומי על השימוש בפריטים "דו-שימושיים". מצרים החלה רשמית להתיר הכנסת סחורות לרצועה רק בחודש פברואר 2018, אך הדבר נעשה בכפוף לנהלים לא ברורים, ובכלל זה איסור על הכנסת סחורות מסוימות שגם הרשויות הישראליות אוסרות על הכנסתן, ובהיקף קטן משמעותית מהיקף הסחורות הנכנסות לרצועה דרך המעברים שבשליטת ישראל.[524]

במסגרת מדיניות הסגר, הרשויות הישראליות גם מגבילות באורח קיצוני את ייצוא הסחורות מהרצועה לגדה המערבית, לישראל ולחו"ל. לדברי ארגון גישה, בין יוני 2007 לאוקטובר 2014, הרשויות הישראליות התירו בממוצע יציאת סחורות בהיקף של 14 מטעני משאיות בלבד מדי חודש.[525] מאז חל שיפור מסוים במצב, ובארבע השנים שבין 2016 ו-2019 יצאו מהרצועה בממוצע כ-219 מטעני משאיות של סחורה מדי חודש. עם זאת, מדובר עדיין בכ-20 אחוזים בלבד מ-1,064 מטעני המשאיות שיצאו מהרצועה בממוצע מדי חודש לפני הידוק הסגר ביוני 2007.[526] מצרים אינה מתירה יצוא של סחורות מרצועת עזה דרך המעבר שבשליטתה.[527]

הרשויות הישראליות הכירו בכך שהחלטותיהן אינן מתקבלות אך ורק משיקולים ביטחוניים. הן הגבילו או מנעו לחלוטין, למשל, יצוא של סחורות כאמצעי ענישה, כפי שעשו למשך 50 יום בשנים 2018 ו-2019, כך לדברי גישה.[528] בנוסף, הרשויות הכירו בכך שהן מביאות בחשבון "שיקולים הנוגעים לאפשרויות הייצור, הביקוש וההיצע בשווקים הרלוונטיים".[529] לדוגמה, הרשויות הישראליות אוסרות על שיווק של פירות וירקות רבים מהרצועה לגדה המערבית ולישראל.[530] אף שקיים מגוון רב של מוצרים מרצועת עזה אותם ניתן למכור בגדה המערבית, נכון לחודש מארס 2021 הרשויות הישראליות התירו רק מכירה של חצילים ועגבניות לשוק הישראלי.[531] ישראל אף אסרה לחלוטין על ייצוא מזון מעובד מהרצועה לשווקים בגדה המערבית ובישראל עד לחודש נובמבר 2020.[532]

לא רק ששום מגבלות כאלה אינן מוטלות על יצרנים ישראלים הפועלים בשטח הפלסטיני הכבוש, אלא שישראל יצרה ברצועה, באמצעות ההגבלות שהיא מטילה, "שוק שבוי" עבור עסקים ישראלים, כדברי ארגון גישה.[533] יותר מ-80 אחוזים מהסחורות הנכנסות לרצועה נרכשים מחברות ומספקים ישראלים. בשנת 2015 בלבד הסתכם ערכן של סחורות אלה בכמעט שני מיליארד ש"ח, כך על-פי ארגון גישה.[534] חברת המלט הישראלית נשר מייצרת כמעט את כל המלט הנצרך ברצועת עזה.[535]

הגבלות אלה הביאו לקריסתה של כלכלת הרצועה.[536] התוצר המקומי הגולמי (GDP) לנפש ברצועה צנח ב-23 אחוזים בין 1994 ל-2016 בדולרים ריאליים.[537] לדברי אונר"א, שמונים אחוזים מאוכלוסיית הרצועה מסתמכים על סיוע הומניטארי,[538] ויותר ממחצית האוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני.[539] שיעורי האבטלה בעזה נעים מזה תקופה סביב 50 אחוזים והם גבוהים יותר עבור צעירים ונשים.[540]

המדיניות הישראלית גם מגבילה באופן קיצוני את הגישה לשירותים בסיסיים כמו חשמל ומים ברצועת עזה. בין השנים 1967 ו-2002 הייתה הרצועה תלויה באספקת חשמל שקיבלה מחברת החשמל לישראל.[541] למרות שתחנת הכוח של עזה נכנסה לפעולה בשנת 2002, היא פעלה רק בתפוקה חלקית, בין היתר כתוצאה מכמה תקיפות אוויריות ישראליות, ולרצועה יש עדיין "תלות כמעט מוחלטת" בישראל, כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון בשנת 2008, לצורך אספקת חשמל, אם במישרין ואם בעקיפין.[542] אולם, חברת החשמל לישראל מוכרת לרצועה רק כמות קבועה של חשמל, שלא היה בה די כדי לענות על צורכי האוכלוסייה אפילו אם תחנת הכוח הייתה פועלת במלוא התפוקה, והיא אף מצמצמת מעת לעת את האספקה.[543] בשנת 2017, למשל, חברת החשמל קיצצה ב-30 אחוזים את כמות החשמל שסיפקה לעזה, בעקבות בקשה של הרשות הפלסטינית, שרצתה להפעיל על שלטונות חמאס לחץ לוותר על שליטתם ברצועה.[544] כוחות ישראליים הפציצו כמה פעמים את תחנת הכוח היחידה בעזה,[545] ופגעו משמעותית בתפוקתה.[546] ההגבלות שישראל מטילה על הכנסת סחורות, ובכלל זה חלפים וציוד שהיא מגדירה כ"דו-שימושיים", פוגעות במאמצים לתיקון התחנה.[547] בנוסף, הרשויות הישראליות מגבילות מעת לעת, לעיתים כצעד של ענישה ולעיתים בשל מחלוקות הנוגעות לתשלום, את כמות הדלק התעשייתי שהן מאפשרות לרכוש עבור התחנה, ואשר נחוץ להפעלתה.[548] ישראל גם הגבילה את הכנסתם של פאנלים סולאריים וסוללות, והקשתה בכך על המאמצים לפתח מקורות אנרגיה חלופיים שיעניקו לעזה מידה של אוטונומיה בתחום האנרגיה.[549] בתקופות מסוימות רכשה הרצועה גם כמות קטנה של חשמל ממצרים, אך לא היה די בכמות זו כדי לענות על צורכי תושביה.[550] בשנים 2017 ו-2018 עמדה אספקת החשמל ברצועה על 6.2 שעות ביום בממוצע; נתון זה עלה ל-12 שעות בשנת 2019, בעיקר משום שישראל התירה לקטאר לרכוש דלק שנועד לשימוש בעזה באמצעות ספקים ישראליים.[551] בינתיים, מתנחלים ישראלים בשטח הפלסטיני הכבוש נהנים מאספקה בלתי מופרעת של חשמל, המגיע ברובו מאותו מקור – חברת החשמל לישראל. הפסקות חשמל סדירות משפיעות על היבטים רבים בחיי היומיום ברצועה, החל מחימום, קירור וטיפול בשפכים ועד לשירותי בריאות ועסקים.[552]

לתושבי הרצועה גם אין גישה קבועה למים נקיים. אספקת המים של עזה מסתמכת בעיקר על אקוויפר החוף, מקור המים היחיד הנמצא בתחומה, ואשר משתרע לאורך חופי ישראל והרצועה ומימיו נגישים בשטחה באמצעות בארות.[553] זהו מקור המים היחידי שלה. שאיבת יתר שבוצעה הן על-ידי ישראל, במעלה הזרם, והן על-ידי פלסטינים ברצועה, במורדו, וכן חדירה של מי ים, ביוב וחנקות, הותירו 96 אחוזים ממימי האקוויפר "לא ראויים לשתייה", כך על-פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים.[554] מחקר משנת 2018 שערך מכון ראנד מצא כי זיהום המים אחראי ל-26 אחוזים מהמחלות ברצועה והוא הגורם המוביל בתמותת ילדים.[555] רצועת עזה רוכשת מים גם מחברת המים הישראלית מקורות, אולם ממשלת ישראל שולטת באספקתם. המים שמגיעים מחברת מקורות עוברים באותה צנרת בה מסופקים מי התהום ומתערבבים עימם, דבר הפוגע באיכותם.[556] רשת המים הישנה של עזה גורמת גם היא לאובדן של כ-30 אחוזים מהאספקה בשל דליפות,[557] אך ישראל מקשה על תחזוקתה בכך שהיא מגבילה את היבוא של כ-70 אחוזים מהחומרים והציוד הנדרשים לתיקון מערכות המים והביוב בטענה שהם "דו-שימושיים".[558] הרשויות ברצועה מתפילות כמות מסוימת של מים, אך התפלה מצריכה חשמל, דלק ומימון בהיקפים משמעותיים.[559] מגבלות אלה מאלצות את מרבית משקי הבית ברצועה להסתמך על רכישת מי שתייה מטוהרים מחברות פרטיות, כאשר ידם משגת לעשות כך.[560] בשנת 2019 השתמשו תושבי הרצועה ב-79 ליטר מים ליום – גידול לעומת הצריכה בשנים 2017 ו-2018, אך פחות מהצריכה המינימלית המומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי, העומדת על 100 ליטר.[561]

מקרי בוחן: עזה

מקרי הבוחן הפרטניים הבאים ממחישים כיצד הרשויות הישראליות מדכאות באופן שיטתי את הפלסטינים ברצועת עזה, שהיא חלק מהשטח הפלסטיני הכבוש, באמצעות הפרת זכויות האדם הבסיסיות שלהם.

"יזן": יזן, בן 26, חש שחלומו התגשם; הוא התקבל ללימודי התואר הראשון באוניברסיטת נוטינגהאם באנגליה. יזן החמיץ את תחילת הסמסטר באוקטובר 2018, בעת שהמתין למענה לבקשתו להיתר המונפק על-ידי ישראל ולמכתב המתיר לו לנסוע דרך ירדן לבריטניה. הוא קיבל את ההיתר בדצמבר, וב-18 בדצמבר 2018 הגיע למחסום ארז כדי להתחיל את מסעו. אולם, עם הגיעו ליווה אותו חייל ישראלי לחדר לצורך חקירה. יזן אמר לארגון Human Rights Watch כי חיילים שאלו אותו על המצב בעזה, על אחד משכניו ועל תשלום שאביו ביצע.[562] אחרי המתנה של שלוש שעות חייל חזר ואמר, "תוכל לנסוע והכל יהיה בסדר. מה דעתך לספק לנו כמה דברים פשוטים תמורת כסף ונסיעות?" יזן הבין אמירה זו כבקשה לספק מידע מודיעיני על אנשים בקהילתו, וסירב לעשות זאת. החייל החזיר אותו כלעומת שבא, והזהיר: "אתה הורס את עתידך", והאיץ בו "לחשוב על זה". יזן אמר ששקל לצאת דרך מעבר רפיח למצרים, אך רשימת ההמתנה שמנהל חמאס הייתה ארוכה, יזן לא יכול היה להרשות לעצמו לשלם את אלפי הדולרים שנדרשו לקידום מקומו ברשימה, וההזדמנות הוחמצה. בפועל, מדיניות ההפרדה של ישראל אינה מאפשרת ליזן לנצל הזדמנויות להשכלה או תעסוקה בגדה המערבית, למרות שאמו משכם.[563] בסופו של דבר הוא למד ברצועת עזה וכעת הוא מוצא תעסוקה במסגרת חוזים זמניים, אולם "עדיין ישנו אותו חלום, ללמוד בחו"ל" והוא ממשיך לחפש מלגות. יזן אמר לארגון Human Rights Watch, "המראתי עם החלום הזה, אבל פתאום נפלתי ומצאתי את עצמי בעולם האמיתי. אני מרגיש כמו ציפור בתוך כלוב – אני יכול לעוף בתוך הכלוב, אבל תמיד נשאר בתוכו. זוהי עזה – אתה נמצא בכלא גדול ותוהה מה יש בעולם שמחוצה לו".

"לין": לין, שחקנית בת 23, קיבלה היתר לצאת מהרצועה לירושלים לצורך ראיון לקבלת אשרת נסיעה ביולי 2016, אך החליטה לא לשוב ועברה לגור עם דודה בג'נין. היא אמרה לארגון Human Rights Watch כי בעקבות נסיעותיה הקודמות לחו"ל חשה כי "לא תוכל להשיג שום דבר בעזה" וכי אינה מסוגלת להשלים עם הישארותה שם.[564] היא החלה ללמוד באוניברסיטה ולעסוק במשחק, עברה לרמאללה וביקשה לשנות את כתובתה כדי שתוכל להישאר כחוק בגדה המערבית, אולם בקשתה לא זכתה לשום מענה. הרשויות הישראליות הקפיאו למעשה את מרשם האוכלוסין מאז שנת 2000, והן אינן מאפשרות אפילו שינויי כתובת.[565] תוקף ההיתר של לין פג, נוכחותה בגדה המערבית הפכה בלתי חוקית, ולדבריה היא החלה לחשוש כי תיעצר ותורחק בחזרה לרצועה. היא אמרה, "אני חולמת להשיג תעודת זהות פלסטינית שתאפשר לי לנוע בחופשיות ולנסוע, ואז לחזור הביתה לעזה לראות את המשפחה שלי". כעת היא מוצאת את עצמה תקועה, אינה יכולה לבקר את משפחתה, אך אינה מוכנה לוותר על חלומה להמשיך בחיים טובים יותר בגדה המערבית. היא הוסיפה, "עזה היא כלא קטן. רמאללה היא כלא גדול... אם הייתה לי אפשרות לחזור אחורה בזמן, הייתי נשארת בעזה ופשוט לומדת להתמודד עם החיים שם".

“סאמיה”: סאמיה, מורה לאנגלית בת 27, נסעה לירדן בשנת 2016 לצורך לימודים. היא אמרה לארגון Human Rights Watch כי בתוך זמן קצר החליטה לחזור לרצועה, אך קרובי משפחה שביקרה בגדה המערבית שכנעו אותה להישאר איתם.[566] לדבריה, היא הגישה בקשה לשנות את כתובתה לגדה המערבית באמצעות המשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית, המעביר בקשות לרשויות הישראליות, אך לא קיבלה שום מענה. סאמיה החלה לעבוד כמורה לאנגלית ברמאללה והתארסה, אך חשה באופן קבוע כי היא מוגבלת, ואינה יכולה לנוע בחופשיות עם חברים ובני משפחה. ב-3 ביולי 2019 היא נסעה במונית לבקר את קרוביה בשכם. בדרך עצרו אותה חיילים ישראלים במחסום שהציבו. כשראו שכתובתה רשומה ברצועת עזה, הם האשימו אותה בכך שהיא "שוהה כאן באופן בלתי חוקי" ולקחו אותה למעצר במתקן צבאי, שם בילתה את הלילה. היא סיפרה כי בשעת בוקר מוקדמת למחרת, חיילים אזקו את רגליה וידיה, הכניסו אותה לכלי-רכב ללא חלונות והסיעו אותה למחסום ארז, שם הם הרחיקו אותה בחזרה לרצועה ללא חפציה ואפילו ללא תעודת הזהות שלה. "זה היה סיוט," אמרה סאמיה. היא תכננה להתחתן בשנת 2020 וכבר שכרה מקום מגורים והחלה לרהט אותו, ואז "הכול נעלם בתוך שניות". היא אמרה כי לא יכלה להאמין שהיא גורשה "מהחלק השני של ארצי", מקום שנמצא במרחק של שעת נסיעה בלבד. היא הגישה בקשה להיתר לחזור לגדה המערבית, אולם נמסר לה מהמשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית בעזה כי הישראלים הגדירו אותה כמנועה ביטחונית למשך 6 חודשים, ואסרו עליה לנסוע. היא אמרה כי ארוסה הגיש פעמיים בקשה להיתר ביקור ברצועה, אולם הרשויות הישראליות דחו את שתי הבקשות: פעם אחת בגין חגים יהודיים והשנייה ללא סיבה. לדבריה היא "איבדה תקווה" ואפילו "אמרתי לארוסי להיפרד ממני, אם לא נוכל להיות ביחד". הוא סירב, כך אמרה, והם ממשיכים לחפש דרך לחיות יחדיו.

"הדיל": בשנת 2011, התאהבה הדיל, בת 37 העובדת כרכזת מדיה חברתית בעזה, בגבר משכם שפגשה בכנס בעמאן. היא החלה להגיש בקשות להיתר כדי לבקרו, אולם הרשויות הישראליות דחו אותן שוב ושוב, 11 פעמים בסך הכול, כך סיפרה לארגון Human Rights Watch.[567] בשנת 2012 הצליח האיש להיכנס לרצועה דרך מצרים והשניים התארסו. זמן קצר לאחר מכן, לאחר הפיכה צבאית שהתרחשה ביולי 2013, הרשויות המצריות סגרו כמעט לחלוטין את גבולן עם הרצועה. הדיל הגישה בשנת 2014 בקשה לאיחוד משפחות כדי לגור עם ארוסה בגדה המערבית, אך זו נדחתה ללא נימוקים. בסוף 2015 עלה בידה לקבל אישור להשתתף בכנס בחו"ל. בדרכה חזרה, כשעברה מירדן דרך הגדה המערבית, היא חשבה להישאר בגדה. אך היא חששה כי תיתפס ותישלח "למאסר עולם בעזה" – כלומר לא תוכל שוב לקבל היתר נסיעה, ולכן חזרה לרצועה והזוג נפרד במאי 2015. עם זאת, בשנת 2019 היא הצליחה להשיג באמצעות מקום עבודתה אישורים לנסוע לגדה המערבית, שם פגשה גבר מרמאללה והתארסה לו. לדבריה היא חוששת כל הזמן כי גורלם של אירוסין אלה יהיה כמו זה של הקודמים. הדיל אמרה כי שוחחה עם עורכי דין כדי להגיש בקשה לשנות את כתובתה, אולם הם אמרו לה כי הסיכויים שישראל תאפשר לה לגור באופן חוקי בגדה המערבית קלושים למדיי, וכי התהליך ייקח פרק זמן משמעותי. משפחתה של ארוסה עודדה אותה להישאר בגדה המערבית ללא מעמד, אך היא אינה מוכנה לקחת סיכון כזה. לדבריה, היא ובן זוגה אינם רואים אפשרות אמיתית של חיים ברצועה, מכיוון שהם כבר רכשו בית בגדה המערבית והיא לא רוצה להפריד את ארוסה ממשפחתו. לדברי הדיל, כעת, כשהדרך לחיים משותפים בשטחים הכבושים נחסמה בפניהם למעשה, הם מתמקדים בחיפוש דרך לחיות יחד בחו"ל.

"כיראן": בשנת 2016 החליטו כיראן, בת 33, ובעלה לעבור מעזה לגדה המערבית בחיפוש אחר חיים טובים יותר. כיראן אמרה לארגון Human Rights Watch כי בעלה השיג היתר נסיעה כאיש עסקים והחליט להישאר בגדה המערבית.[568] היא סיפרה לארגון Human Rights Watch שהיות שאינה עומדת בקריטריונים המחמירים של ישראל למתן היתרי נסיעה לתושבי הרצועה, היא קיבלה הפניה רפואית מזויפת, בה נכתב כי בנה בן השלוש צריך לנסוע לצורך טיפול רפואי דחוף. הרשויות הנפיקו לבנה היתר ולה היתר ללוותו, והם נסעו בשנת 2017 יחד עם בנה השני, שהיה אז בן שמונה חודשים. מאז, הם נשארו בגדה המערבית ללא מעמד. בעלה הגיש בקשה לשנות את כתובתו לגדה המערבית בשנת 2016, אך נכון לעת כתיבת הדוח לא זכה למענה. כיראן אמרה כי משפחתה, המונה חמש נפשות, כולל ילד שלישי שנולד לבני הזוג בגדה המערבית, חיה ב"פחד מתמיד" להיתפס ולהישלח בחזרה לרצועה. לדבריה בכל פעם שמשתררת מתיחות כלשהי, בני המשפחה נשארים בבית. הם "מרגישים כמו זרים בבית [שלהם]", כאילו הם "מתגוררים באופן לא חוקי במדינה אחרת". כיראן סיפרה כי החמיצה אירועים משפחתיים רבים ברצועה, לרבות חתונות של שני אחיה, ובעלה לא ראה את חמשת ילדיו מנישואים קודמים מאז שעזב את הרצועה. היא סיפרה כי שקלה לחזור לעזה, אך היא חוששת מהשפעתם של החיים ברצועה על שלושת בניה הצעירים. היא אמרה לארגון Human Rights Watch כי "הבנים שלי כל כך שמחים כשהם רואים מטוסים בשמיים... אני לא יכולה לדמיין את התגובה שלהם כשהם ייראו מטוסים שהם אוהבים, יורים טילים ופצצות. אני לא רוצה שהם יחוו מלחמה ומוות".

אפליה ממוסדת בישראל

בתוך מדינת ישראל, הרשויות נוקטות אפליה ממוסדת בין תושביה היהודים והפלסטינים, אם כי בדרכים חמורות פחות מהדיכוי והרדיפה שהן מבצעות בשטח הפלסטיני הכבוש. בישראל שבתוך הקו הירוק חיים כיום כ-6.2 מיליון יהודים וכ-1.6 מיליון פלסטינים, כך לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל.[569] מגילת העצמאות של ישראל מכריזה על "שוויון גמור" של כל האזרחים. פלסטינים בישראל הם אזרחים בעלי זכות הצבעה בבחירות הכלליות, בניגוד לפלסטינים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים (להוציא מיעוט קטן של פלסטינים ירושלמים שביקשו אזרחות ישראלית וזכו בה). עם זאת, במשך 17 השנים הראשונות לקיום המדינה, הרשויות הישראליות הטילו ממשל צבאי על רוב הפלסטינים שנותרו בגבולותיה, כלאו אותם בעשרות מובלעות, חייבו אותם להצטייד באישורים כדי לצאת מהן, והגבילו מאוד את זכויותיהם.[570] עם תום הממשל הצבאי בשנת 1966, הרשויות העניקו לפלסטינים בישראל חופש תנועה, אך הן ממשיכות להתייחס ליהודים-ישראלים ולפלסטינים-ישראלים באופן בלתי שוויוני בעליל, כולל בכל הנוגע למעמד משפטי, מדיניות קרקעות וגישה למשאבים ולשירותים. יחס מפלה זה נועד לקדם את השליטה היהודית-ישראלית בדמוגרפיה ובקרקעות, כפי שגורמים רשמיים הודו במישרין.[571]

מעמד משפטי

ישראל מקיימת מבנה אזרחות דו-מסלולי המתייחס לפלסטינים באופן לא שוויוני ביחס ליהודים. בעוד שהן יהודים והן פלסטינים החיים בישראל הם אזרחים, תהליך ההתאזרחות של המדינה מעניק זכויות יתר ליהודים ומגביל מאוד את המקרים שבהם פלסטינים שאינם אזרחים או צאצאיהם, יוכלו לזכות באזרחות.

חוק האזרחות, תשי"ב-1952, מציין בראשיתו כי המדינה מעניקה אזרחות במסגרת ארבעה מסלולים: (1) מכוח שבות, (2) מכוח ישיבה בישראל, (3) מכוח לידה ו-(4) מכוח התאזרחות.[572] ישראל שומרת את המסלול הראשון – שבות – ליהודים בלבד. מסלול זה נובע מחוק השבות, תש"י-1950, המבטיח ליהודים אזרחי מדינות אחרות את הזכות להתיישב בישראל.[573] חוק האזרחות קובע כי יהודים שכבר גרו בישראל בעת שנחקק זוכים באזרחות מכוח השבות, ולא מכוח "ישיבה בישראל".

פלסטינים, לעומתם, קיבלו בשנת 1952 אזרחות במסגרת המסלול השני, מכוח ישיבה בישראל. עם זאת, החוק מתנה קבלת אזרחות בהוכחת הישיבה בארץ לפני 1948, רישום במרשם האוכלוסין ונוכחות מתמשכת במדינה או כניסה חוקית לשטחה בתקופה שבין 1948 ל-1952. אף אחת מההגבלות הללו אינה חלה על יהודים-ישראלים. לשון החוק מדירה מהזכאות לאזרחות לא רק את יותר מ-700,000 הפלסטינים שברחו או גורשו מבתיהם בשנת 1948, ואת צאצאיהם,[574] אלא גם אנשים שלא נספרו במרשם האוכלוסין בגלל תהליך רישום חפוז וכאלה שלא נכחו בגבולות המדינה לפני 1948 או באופן רציף בין 1948 ל-1952 או שלא יכלו להוכיח את נוכחותם.[575]

עיתון הארץ דיווח בשנת 2017 כי הרשויות הישראליות שללו את אזרחותם של "מאות ואלפים" של בדואים-פלסטינים בנגב בשנים האחרונות, בגין "טעות ברישום", כביכול, שביצעו הם או בני משפחותיהם, בין השנים 1948 ו-1952.[576] במהלך דיון שנערך בכנסת באוגוסט 2020 הודו גורמי ממשלה כי הם בודקים את הנסיבות שבהן הוענקה אזרחות לכ-2,600 בני אדם, ואמרו כי הגיעו למסקנה שכ-500 מהם קיבלו אזרחות בטעות, אם כי לטענתם הם השיבו את אזרחותם של 362 מאלה בהליך מזורז.[577]

בעוד שהמסלול השלישי לאזרחות – מכוח לידה – חל על יהודים ופלסטינים כאחד, הרי מסלול הרביעי – התאזרחות – חל על מי שאינם יהודים בלבד. חוק האזרחות מתיר למשרד הפנים להעניק אזרחות לאנשים העומדים במספר תנאים, ובכלל זה שהייה של מספר שנים בישראל, כוונה להשתקע, ידיעת השפה העברית, ויתור על אזרחות זרה והצהרת נאמנות.

ביולי 2003 התקבלה בכנסת הצעת חוק ממשלתית "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003", אשר השעתה למעשה את תהליך ההתאזרחות, וכן את הענקתו של מעמד תושבות-קבע לבני זוג פלסטינים של אזרחים או תושבים ישראלים, שהם תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה.[578] בג"ץ אישר את החוק והכנסת חידשה אותו מאז מדי שנה, לאחרונה ביוני 2020. בשנת 2005 הכנסת התירה לנשים פלסטיניות מעל גיל 25 ולגברים פלסטינים מעל גיל 35 הנשואים לאזרחים ישראלים או לתושבי קבע בישראל, להגיש בקשות להיתרים זמניים הניתנים לחידוש. בשנת 2007 הכנסת הרחיבה את תחולת ההגבלה לבני זוג מלבנון, סוריה, עיראק ואיראן.[579]

הרשויות הישראליות אף מבחינות בין אזרחות ללאום ומפלות באופן מבני בין אזרחים על בסיס השתייכותם הלאומית. ממשלת ישראל מתעדת את הלאום של כל האזרחים ועד שנת 2005 כללה את סעיף ה'לאום' בתעודת הזהות של כל אזרח.[580] יהודים-ישראלים ופלסטינים-ישראלים נחשבים כשייכים ללאומים שונים: "יהודי" ו"ערבי". ממשלת ישראל מכירה ביותר מ-140 לאומים, אך אינה מכירה ב"לאום ישראלי" והיא דחתה בקשות של אזרחים להגדיר כך את השתייכותם הלאומית.[581] אזרחים ישראלים ערערו על סירוב זה בפני בג"ץ, שאישר את הסירוב. בשנת 2013, אישר בג"ץ פסק דין משנת 1972 המתכחש לכך ש"התגבש במדינת ישראל לאום ישראלי נפרד ונבדל מן הלאום היהודי".[582] בחוות דעתו שבפסיקה, המצטרפת לעמדת בית הדין, כתב השופט חנן מלצר כי "'יהדותה הקונסטיטוציונית' של המדינה – שוללת את האפשרות המשפטית להכיר ב'לאום ישראלי', שהוא נבדל, כביכול, מ'הלאום היהודי'".[583]

ההפרדה בין אזרחות ללאום, משמעה שפלסטינים נדחקים למעמד נחות, מכוח החוק, מרגע לידתם. ישראל הגדירה את עצמה זה מכבר כ"מדינת הלאום של העם היהודי", והדבר עוגן בחוק היסוד שלה משנת 2018: חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי". החוק, שהוא בעל מעמד חוקתי, קובע כי הזכות להגדרה עצמית בישראל מוקנית ליהודים בלבד, ומעניק עדיפות לאומית לבניית בתים ליהודים אך לא לאחרים.[584] הדרתם של פלסטינים מהגדרתה של האומה בידי המדינה, מספקת בסיס חוקי לנקיטת מדיניות המעניקה ליהודים-ישראלים עדיפות על-פני פלסטינים ועל חשבונם, בשם קידום ה"אינטרס הלאומי" או "הביטחון הלאומי". לדוגמה, בנובמבר 2020 נתלה בית משפט השלום בחוק הלאום משנת 2018 כדי לדחות תביעת נזיקין שהגישו שני ילדים פלסטינים, בדרישה להחזר בגין כספים שהוציאו עבור נסיעות לבית ספר פלסטיני סמוך, היות שאין שום בתי ספר כאלה בעיר כרמיאל שבצפון ישראל שבה הם גרים. בהחלטה נאמר כי "כרמיאל הינה עיר יהודית שנועדה לבסס את ההתיישבות היהודית בגליל והקמת בית ספר בשפה הערבית או מימון הסעות לתלמידים ערביים לכל דיכפין ובכל אתר עלול לשנות את המאזן הדמוגרפי ולפגוע בצביונה של העיר". בית המשפט הוסיף כי "פיתוח ההתיישבות היהודית וביסוסה הינו ערך לאומי המעוגן בחוק יסוד ויש בו כדי להוות שיקול ראוי ודומיננטי במערכת השיקולים העירונית[..]".[585]

אמצעים משפטיים שנועדו להגן על צביונה היהודי של המדינה ואשר מפלים פלסטינים לרעה, מקעקעים את התחייבותה של ישראל במגילת העצמאות, כי היא "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". אזרחים פלסטינים מצביעים בבחירות ומכהנים כחברי כנסת, אך חוק היסוד של ישראל: חוק-יסוד: הכנסת – 1958, שהוא בעל מעמד חוקתי, מכריז כי אדם לא יהיה מועמד בבחירות לכנסת אם הוא תומך במפורש או במשתמע ב"שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".[586] חוק המפלגות, תשנ"ב-1992 מונע גם הוא את רישומה של כל מפלגה שמטרותיה שוללות במפורש או במשתמע את "קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".[587] בית המשפט העליון אמנם בוחר פעמים רבות שלא לפסול מועמדים בגין הפרת הוראות חוק אלה,[588] אך ההוראות עצמן מונעות רשמית מפלסטינים לאתגר את החוקים המעגנים את כפיפותם בחקיקה, ובכך הן מפחיתות מערך זכותם של אזרחים פלסטינים להצביע. העובדה שאף ממשלה בתולדות ישראל לא כללה מעולם נציגים של מפלגה המונהגת על-ידי פלסטינים, מדגישה את שלילת כוחה הפוליטי של הקהילה.[589]

חבר הכנסת לשעבר, הפלסטיני עזמי בשארה, כתב בתארו את מצבם של הפלסטינים בישראל: "בשנת 1948 איבדנו ארץ וקיבלנו אזרחות".[590]

קרקעות ודיור

כתוצאה מהשתלטות על קרקעות ומדיניות קרקעות מפלה, שנמשכו עשרות שנים, הרשויות הישראליות חסמו את התפתחותם של יישובים פלסטיניים, בעודן דואגות לצמיחתם ולהתרחבותם של יישובים יהודיים, שרבים מהם מדירים בפועל פלסטינים מתחומם. בעוד שרוב הפלסטינים בישראל גרים ביישובים פלסטיניים, חלקם חיים ב"ערים מעורבות" כמו תל-אביב-יפו וחיפה.[591]

93 אחוזים מכלל האדמות בישראל מוגדרות כקרקעות המדינה, הנשלטות ישירות על-ידי ממשלת ישראל.[592] הרשויות הישראליות החרימו חלק ניכר מהאדמות הללו, כמה מיליוני דונם, מפלסטינים, באמצעות מספר מכשירים משפטיים שונים, כפי שיומחש באחד הפרקים שבהמשך דוח זה.[593] סוכנות ממשלתית, רשות מקרקעי ישראל, מנהלת ומקצה את קרקעות המדינה. כמעט מחצית מחברי הגוף המנהל אותה הם אנשי הקרן הקיימת לישראל,[594] שתפקידה המפורש הוא לפתח ולהחכיר אדמות ליהודים ולא לשום מגזר אחר באוכלוסייה.[595] הקרן מחזיקה בבעלותה 13 אחוזים מקרקעות המדינה, והמדינה מחויבת להשתמש בקרקעות אלה "לשם יישוב יהודים".[596]

הרשויות הישראליות הקצו את קרקעות המדינה, באורח בלעדי כמעט, לפיתוח ולהרחבה של יישובים יהודיים.[597] מאז 1948, הממשלה אישרה את הקמתם של יותר מ-900 "יישובים יהודיים" בישראל, ואף לא יישוב פלסטיני אחד.[598] זאת זולת קומץ עיירות וכפרים שתוכננו על-ידי הממשלה בנגב ובגליל, ושהוקמו בעיקר כדי לרכז בהם בדואים שנעקרו מהיישובים בהם חיו קודם לכן.[599] פחות משלושה אחוזים מכלל האדמות בישראל נמצאות בתחום השיפוט של יישובים פלסטיניים, בהם חיים רוב האזרחים הפלסטינים, כך על-פי הערכה של ארגונים ישראליים ופלסטיניים משנת 2017.[600]

אפילו בתחומיהם של יישובים פלסטיניים בישראל, הרשויות הישראליות מגבילות באופן מפלה את השטח הזמין לבנייה למגורים. הרשויות ייעדו חלקים נרחבים משטחם של יישובים פלסטיניים לשימוש "חקלאי" או כשטחים "ירוקים" ואסרו לבנות בהם למגורים. בנוסף הן סללו כבישים וביצעו פרויקטים אחרים של תשתית באופן המונע את הרחבת היישובים הללו. דוח שהוזמן על-ידי ממשלת ישראל בשנת 2003 מצא כי "יישובים ערביים רבים 'הוקפו' בשטחים כמו אזורי ביטחון, מועצות אזוריות יהודיות, גנים לאומיים ושמורות טבע, כבישים מהירים וכיוצא באלה, המונעים או הפוגעים באפשרות התרחבותם בעתיד".[601] לאחר שבשנים האחרונות הוקדשה תשומת לב ציבורית רבה יותר לסוגיות אלה, המדינה אישרה יותר פרויקטים של פיתוח למגורים,[602] אך עד היום נעשה מעט מאוד לשינוי המציאות בעיירות ובכפרים שהתפתחותם נחסמה. לעומת זאת, במקרי בוחן שתיעד ארגון Human Rights Watch בכל אחד מששת מחוזותיה של ישראל, רשויות התכנון סיפקו ליישובים בעלי מאפיינים דומים, שרוב אוכלוסייתם יהודית, די היתרים להקצאה ולייעוד קרקעות כדי להקל על צמיחתם.[603]

הגבלות אלה יוצרות בעיות של צפיפות ומצוקת דיור ביישובים הפלסטיניים. "המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי" הפועל בישראל אמר לארגון Human Rights Watch בדצמבר 2018 כי לפי הערכתו, בין 15 ל-20 אחוזים מבתי המגורים ביישובים פלסטיניים הוקמו ללא היתרים. חלקם הוקמו כך משום שהבקשות שהגישו בעליהם להיתרי בנייה נדחו, ובמקרים אחרים, הבעלים לא הגישו בקשות מתוך ידיעה שהן יידחו היות שהן סותרות תוכניות קיימות. הארגון מעריך כי נכון לשנת 2018, נשקפה סכנה של הריסה מלאה או חלקית לבין 60,000 ל-70,000 בתים בישראל, למעט ירושלים.[604] נכון לחודש יולי 2015, 97 אחוזים מצווי ההריסה התקפים בישראל הוצאו למבנים ביישובים פלסטיניים.[605]

מהלך עניינים זה מתבטא באופן הדרמטי ביותר בנגב, שבו מדיניות ונהלים ישראליים מפלים הותירו כ-90,000 בדואים-פלסטינים, תושבי יישובים בלתי רשמיים "לא מוכרים", במצב שבו נשקפת לבתיהם סכנת הריסה מתמדת.[606] במקביל, הרשויות הישראליות וגופים ממשלתיים-למחצה השקיעו מיליארדי ש"ח בהקמת פרויקטים חדשים בנגב, המיועדים בעיקר ליהודים.[607]

החוק הישראלי מתיר ליישובים שבהם עד 400 משקי בית בנגב ובגליל, אזורים שבהם נמצאות שני שלישים מהאדמות בישראל,[608] לנהל ועדות קבלה המורשות לדחות מועמדים למגורים ביישוב בטענה ש"אינם מתאימים לחיי חברה בקהילה" או בגין "חוסר התאמה למרקם החברתי-תרבותי".[609] סמכות זו מתירה למעשה את הדרתם של פלסטינים מיישובים יהודיים קטנים, אשר לפי הערכה משנת 2014 של עדאלה, ארגון זכויות אדם שמושבו בחיפה, מהווים 43 אחוזים מכלל היישובים בישראל, בעוד שיעור תושביהם באוכלוסיית המדינה נמוך בהרבה.[610] במחקר שנערך בשנת 2015 מצא יוסף ג'בארין, פרופ' בטכניון, כי ברחבי ישראל ישנם יותר מ-900 יישובים יהודיים קטנים, כולל קיבוצים, הרשאים להגביל את הזכאות לגור בהם ושבהם לא חיים שום אזרחים פלסטינים.[611]

משאבים ושירותים

הרשויות הישראליות מפלות בין יישובים פלסטיניים ויהודיים בתוך ישראל בכל הנוגע להקצאת משאבים ולאספקת שירותים. הכנסות היישובים בישראל מגיעות בעיקר משני מקורות: כאלה המופקות ממיסים מקומיים וכאלה המתקבלות מהשלטון המרכזי. ארגוני זכויות האדם סיכוי ואינג'אז מצאו בדוח שפרסמו בשנת 2014 כי בעוד שמיסים מקומיים מהווים 66 אחוזים מהכנסותיהם של יישובים ברחבי ישראל, הם מהווים רק 31 אחוזים מהתקציב הכולל של יישובים פלסטיניים.[612] אף שהפער משקף בחלקו את בסיס המס הנמוך משמעותית ביישובים הפלסטיניים, הארגונים מצאו פער גדול יותר בהכנסות מארנונה על נכסים שאינם למגורים – כלומר ארנונה לעסקים. הם הדגישו במיוחד את המחסור ב"נכסים מניבי ארנונה" ביישובים הפלסטיניים, כולל במגזרי המגורים, התעשייה, המסחר, הבנקים, התיירות, התשתית וכו'.[613] בחודש מאי 2020 מצא ארגון סיכוי, בהתבסס על נתונים משנת 2018, כי בעוד היקף הארנונה למגורים שגבו יישובים יהודיים גבוה פי 2.5 מזה שגבו יישובים פלסטיניים, היקף הארנונה מכנסים שלא למגורים שגבו יישובים יהודיים גבוה פי 6.5 מזה שגבו יישובים פלסטיניים.[614]

ההכנסות הגבוהות בהרבה מגביית ארנונה על נכסים שאינם למגורים ביישובים יהודיים הן תוצאה של מדיניות מפלה של המדינה. מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא ביולי 2018 כי רק שני אחוזים מאזורי התעשייה המנוהלים על-ידי הממשלה ואשר מניבים הכנסות משמעותיות ממיסים, נמצאים ביישובים פלסטיניים.[615] בנייני ממשלה מניבים גם הם הכנסות משמעותיות ממיסים, אך על-פי מחקר שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת ביולי 2020, רק 0.4 אחוזים מהנכסים הממשלתיים המניבים הכנסות ממיסים נמצאים בתוך יישובים פלסטיניים.[616] בנוסף, לדברי סיכוי, בשום יישוב פלסטיני אין בית חולים ממשלתי, אוניברסיטה, בסיס צבאי או מבנים בהם שוכנים גופי ממשלה מנהלתיים.[617] מחקר שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת באפריל 2020 מצא כי יישובים פלסטיניים, בהם גרים כ-90 אחוזים מאזרחי ישראל הפלסטינים,[618] גבו בשנת 2018 רק 2.2 אחוזים מכלל המיסים על נכסים שאינם למגורים ברחבי הארץ.[619]

יישובים הגובים פחות הכנסות במיסים מקומיים מסתמכים יותר על מימון השלטון המרכזי. אולם, גם כאן הרשויות הישראליות מקצות תקציבים בצורה מפלה. לדוגמה, מתוך 2.82 מיליארד ש"ח של סיוע שהעניקה הממשלה לרשויות המקומיות בעקבות משבר הקורונה באפריל 2020, רק 1.7 אחוזים הועברו ליישובים פלסטיניים, כך על פי עדאלה.[620] בתחום החינוך, ממשלת ישראל מפעילה שתי מערכות נפרדות של בתי ספר, אחת לילדים יהודים ואחת לילדים פלסטינים בישראל.[621] האפליה מתבטאת בכל ההיבטים של שתי המערכות: בתי ספר ממלכתיים שנועדו לילדים פלסטינים בישראל הם לעיתים קרובות צפופים, סובלים מתת-תקינה ובנויים או מתוחזקים באורח לקוי. יש בהם פחות מתקנים והם מציעים הזדמנויות חינוכיות פחותות מאלה הזמינות לילדים יהודים-ישראלים.[622] מרכז מוסאוא – לזכויות האזרחים הערביים בישראל, שמושבו בחיפה מצא, בהתבסס על נתונים ממשלתיים, כי בשנת 2013 ההוצאה השנתית לתלמיד ביישובים פלסטיניים עמדה על 734 ש"ח, בהשוואה ל-3,344 ש"ח ביישובים יהודיים עניים ו-5,934 ש"ח ביישובים יהודיים מבוססים יותר.[623] עיתון הארץ, שציטט נתונים ממשלתיים ביחס לאותה שנת לימודים, מצא כי ההוצאה של המדינה עבור תלמידי תיכון יהודים-ישראלים הייתה גבוהה ב-35 עד 68 אחוזים מההוצאה עבור תלמידי תיכון פלסטינים-ישראלים באותה רמה סוציו-אקונומית.[624]

בעוד שבשנים האחרונות הרשויות צמצמו את אי-השוויון בתקציב, נותרו פערים משמעותיים. בפרט, "תוכנית חומש לפיתוח כלכלי" במגזר הערבי, שאישרו הרשויות בדצמבר 2015 ושהיקפה יותר מ-10 מליארד ש"ח,[625] הגדילה את ההקצאה למגזרים כמו תחבורה. עם זאת, התוכנית לא התייחסה לתחומים אחרים בהם קיימים פערים, ובכלל זה שירותי הרווחה והחינוך העל-יסודי.[626] יישובים פלסטיניים קיבלו גם מימון בצורת "מענקי איזון", שמעניקים השלטון המרכזי וקרן ממשלתית במטרה "לצמצם את הפערים" [הכלכליים] בין יישובים שמצבם הסוציו-אקונומי שונה. אולם, לדברי סיכוי, ההקצבה לא נעשתה באופן פרופורציונאלי לפערים הקיימים בהשוואה ליישובים יהודיים.[627] מרכז מוסאוא מצא, במסגרת מחקר שערך בנושא תקציב ישראל לשנת 2019, כי התקציבים שהוקצו לציבור הערבי נותרו "דלים", כי צרכים משמעותיים בתחום החינוך ובתחומים אחרים לא זכו למענה, וכי "אפליה שיטתית" עודנה מאפיינת את הוצאות הממשלה.[628]

פערים אלה תורמים ליצירת ההבדל החד בין מצבם הסוציו-אקונומי של אזרחים ישראלים יהודים ופלסטינים. לפי נתונים של המשרד לשוויון חברתי ממאי 2020, 45.3 אחוזים מהמשפחות הפלסטיניות חיות מתחת לקו העוני, לעומת 13.4 אחוז מהמשפחות היהודיות.[629] בשנת 2015 מצא ארגון סיכוי כי פערי השכר בין פלסטינים ליהודים עמדו על 44.6 אחוזים בקרב גברים ועל 31 אחוז בקרב נשים, וכי 47.4 אחוז מהפלסטינים בישראל עבדו כעובדים לא מיומנים ובבנייה, לעומת 10.4 אחוז מהיהודים-הישראלים.[630]

מקרה בוחן נצרת

מקרה הבוחן שלפניכם מתאר כיצד הרשויות הישראליות מפלות לרעה את תושבי העיר הפלסטינית נצרת שבישראל, בדרכים המחניקות את צמיחת הקהילה ופוגעות ברווחתה, תוך שהן מקדמות את פיתוחה של עיר בעלת רוב יהודי בצמוד אליה.

נצרת, היישוב הפלסטיני הגדול בישראל, שאוכלוסייתו מונה 77,400 תושבים,[631] שוכנת בגליל, במחוז הצפוני של ישראל. זוהי העיר הפלסטינית היחידה ששרדה בשלמותה את אירועי 1948.[632] מדיניות המקרקעין המפלה של ישראל הגבילה אותה במידה רבה לאותו שטח גאוגרפי עליו השתרעה כבר אז, בעוד אוכלוסייתה גדלה פי חמישה.[633] בינתיים, הקימו הרשויות הישראליות בשנות החמישים את נצרת עילית (שתכונה פה בשמה המקורי, על אף ששמה שונה בשנת 2019 לנוף הגליל), כ"עיר יהודית",[634] כדברי ראש ממשלתה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון. היא הוקמה, כפי שניסח זאת אז בעל תפקיד בכיר, על-מנת ש"תבלע" את נצרת.[635] כיום, כביש 75, ששמו הרשמי "דרך הציונות", מסמן במידה רבה את הגבול בין נצרת לנצרת עילית. בשנים שחלפו מאז, הרשויות הישראליות עודדו את צמיחתה והתפתחותה של נצרת עילית, לעתים קרובות על חשבון נצרת. כיום, נצרת עילית התפתחה ל"עיר מעורבת", שכ-26 אחוזים מאוכלוסייתה פלסטינית. זאת, בעיקר עקב ההגירה של תושבי נצרת נוכח דוחק עמו הם מתמודדים, כמתואר להלן.[636]

נצרת, היישוב הפלסטיני הגדול ביותר בישראל, מתמודדת עם בעיות של צפיפות ומצוקת דיור הנובעות, בין היתר, ממדיניות הקרקעות הישראלית, שמעניקה עדיפות לפיתוחם של יישובים בהם קיים רוב יהודי. תצלום אוויר שצולם בין השנים 2015-2011. © Lowshot Ltd

נצרת, שאמורה הייתה להשתייך למדינה הערבית במסגרת תוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947, הוכפפה לשליטת ישראל ביולי 1948. שלא כמו מאות אלפי הפלסטינים שנאלצו לעזוב את יישוביהם במהלך הקמת מדינת ישראל, תושבי נצרת נותרו ברובם בבתיהם. לדברי ההיסטוריון בני מוריס, גורמים ישראלים נתנו הוראה "לעקור את כל תושבי נצרת", אך בן דונקלמן, מפקד החטיבה בצבא הישראלי המתהווה שקיבל את הפקודה, סירב לבצע אותה. בסופו של דבר הרשויות אפשרו לעיר להיכנע.[637] אוכלוסיית נצרת גדלה בעקבות אירועי 1948, כשהעיר קלטה יותר מ-5,000 פלסטינים שנעקרו מהכפרים הסמוכים ואשר לא הורשו לשוב אליהם.[638] פלסטינים עקורים רבים נותרו מאז בנצרת, היות שלא התאפשר להם לחזור לכפריהם.[639]

אחד העקורים הפלסטינים, אמין מוחמד עלי, המכונה אבו ערב, בן 85 ובעל חנות מזכרות, אמר לארגון Human Rights Watch כי הוא הגיע לנצרת בשנת 1949, חודשים ספורים לאחר שהוא ומשפחתו ברחו תחת מטח של ירי ישראלי מכפר הולדתו ספוּרִיֶה, ששכן אז במרחק של שישה קילומטרים מצפון לנצרת.[640] הוא היה אז בן 13. לדבריו, לאחר מספר חודשים בלבנון, משפחתו הצליחה לחצות את הגבול בחזרה לישראל, לפני שהכוחות הישראליים הידקו את בקרת הגבולות וחסמו את דרכם של הפליטים בחזרה.[641] מקצת מתושביה האחרים של ספוריה הצליחו גם הם לחזור, ובעקבות זאת, בינואר 1949, השלטונות הישראליים גירשו בכוח תושבים שנותרו בכפר או שבו אליו, כפי שתיעד ההיסטוריון בני מוריס.[642] מאוחר יותר באותה שנה, הרשויות הישראליות הקימו את המושב היהודי ציפורי על אדמות ספוריה.[643] לדברי אבו ערב, משפחתו איבדה את ביתה וכ-200 דונם של אדמות שהיו בבעלותה בכפר.

מאוחר יותר בשנת 1949 עברה משפחתו של אבו ערב לשכונה בנצרת שזכתה לכינוי ספאפרה, בשל התושבים הרבים מספוריה שעברו לגור בה.[644] בינואר 2001 העריך עיתון "הארץ" כי עקורים פלסטינים וצאצאיהם מהווים כמחצית מאוכלוסיית נצרת.[645] רוב בני משפחתו של אבו ערב, שגרו בכפר ספוריה, כולל כמה עשרות דודות, דודים ובני דודים, לא שבו מעולם לארץ, והם וצאצאיהם נותרו פליטים עד היום. ברוב המקרים, נאסר עליהם גם לבקר. אבו ערב אמר כי הוא מבקר לעיתים במושב ציפורי, בין השאר כדי לטפל בחמישה בתי קברות בתחומו, שבהם קבורים אבותיהם של תושבי ספוריה, לרבות שניים מבני דודיו. המושב מגביל כיום את זהות האנשים המורשים לגור בו או להיכנס אליו. לדברי אבו ערב, בעבר הוא יכול היה לראות את אדמות ספוריה מביתו בנצרת, והוא משתוקק לחזור אל הכפר.[646]

הרשויות הישראליות הטילו על נצרת ממשל צבאי זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל, ובשנות החמישים של המאה העשרים הן החלו ביישומה של מדיניות "יהוד הגליל".[647] הקמתה של נצרת עילית הפכה לחלק מרכזי באסטרטגיה זו. כפי שתיאר זאת יובל נאמן, אז ראש מחלקת התכנון בצבא הישראלי, העיר "תדגיש את אופיו היהודי של הגליל בכללותו ותשמור עליו".[648] מושל אזור הגליל דאז, אל"מ מיכאל מיכאל, כתב כי הקמתה של נצרת עילית תוביל ל"העברת מרכז הכובד של החיים מנצרת לשכונה היהודית".[649]

הרשויות הישראליות הקימו את נצרת עילית בשנות החמישים על אדמות בבעלות תושבי נצרת וכפרים הסמוכים אליה. ההפקעה הראשונה, של כ-1,200 דונם מאדמות נצרת, בוצעה ביוני 1954 מכוח חוק משנת 1943 (פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור)), שריד מחוקי המנדט הבריטי, המתיר הפקעת אדמות לצורכי ציבור.[650] תושבים מנצרת ערערו בבתי המשפט על ההחלטה, אך בג"ץ אישר אותה, על סמך הצהרת המדינה כי הקרקע מופקעת לצורך הקמת מתקנים ממשלתיים בלבד.[651] הרשויות השתמשו רק בחלק קטן מהאדמות להקמת מתקנים ממשלתיים – 109 דונם, לדברי אחד ההיסטוריונים – ורובן שימשו להקמת "שכונה יהודית" בתוך נצרת.[652] באוגוסט 1952 אמר מזכיר הממשלה זאב שרף, כי "הסיכוי היחיד להפוך את נצרת לעיר יהודית בחלקה הוא לחזק בה את המוסדות [של המדינה]. זהו צעד של קולוניזציה הכרוך בקשיים, אבל בלעדיו לא נוכל ליהד את נצרת".[653]

גורמים ישראליים רשמיים, ששאפו להימנע ממצב שבו הקהילה היהודית תחייה במעמד של מיעוט בנצרת, בחרו בסוף שנות החמישים להפוך את נצרת עילית ליישוב נפרד, במטרה לאחד את העיריות בעתיד, לאחר שמספר התושבים ביישוב היהודי יעלה על היקף האוכלוסייה הפלסטינית.[654] בשנות השישים והשבעים, הרשויות המשיכו להפקיע אדמות פלסטיניות לפיתוחה של נצרת עילית. בין היתר, הן הפקיעו חלקת אדמה בשטח של 160 דונם במרכז נצרת, המכונה מובלעת שפרינצק. האתר, ששימש כבסיס צבאי במשך שנים וכיום שוכן בו מלון, הוא בתחום השיפוט של עיריית נצרת עילית, למרות מיקומו במרכז נצרת. לפיכך, נצרת עילית היא שמקבלת את הארנונה הנגבית מהמתקנים במקום.[655] באמצעות הפקעות אלה העמיקה נצרת עילית את טביעת הרגל שלה בגליל, כשהיא מתפשטת בין נצרת לשישה כפרים פלסטיניים ומונעת את ביסוסו של שטח מוניציפאלי פלסטיני גדול יותר ורציף. העיתונאי ג'ונתן קוק, תושב נצרת, כתב כי פיתוחה של נצרת עילית מנע מנצרת "להפוך לבירה האמיתית של המיעוט הפלסטיני בישראל" – מעין "איגוד ערים" שאוכלוסייתו מונה כמעט 200,000 נפש במרכז ישראל. במקום זאת, פיתוח נצרת עילית הפך את נצרת, כפי שניסח זאת בפני קוק אחד מתושביה, ל"כפר הערבי הגדול בישראל".[656]

לפני 1948 גרו בנצרת כ-15,000 תושבים, ושטחה השתרע, על-פי אחד ההיסטוריונים, על-פני 12,599 דונם.[657] כיום אוכלוסייתה מונה 77,400 נפש ושטחה 14,172 דונם.[658] הרשויות הישראליות אישרו את תוכנית המתאר הראשונה שלהן עבור נצרת בשנת 2009; התוכנית הקודמת הוכנה בשנת 1942 על-ידי שלטונות המנדט הבריטי.[659] השטח הכולל שנוסף לנצרת במשך למעלה מ-70 שנה, למעלה מ-6,000 דונם, עולה רק במעט על היקף הקרקעות שהעיר איבדה במהלך האירועים שסבבו את הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948 ובשנים שמיד לאחר מכן.[660] עיריית נצרת העריכה בשנים שלאחר מכן כי היא זקוקה לבין 10,403 ל-12,378 דונם נוספים בכדי לענות על צורכי התושבים, ובכלל זה עבור הקמת שכונות מגורים חדשות, קרקעות לפיתוח תעשייתי ומסחרי ושטחים ציבוריים רבים יותר.[661] בסקר שערך פרופ' יוסף ג'בארין מהטכניון בשנת 2013 בקרב תושבי נצרת, אמרו 71.8 אחוזים מהמשתתפים כי התקנות המקומיות אוסרות עליהם כל בנייה להרחבת נכסיהם הנוכחיים.[662]

הגישה המוגבלת לקרקעות לצורך דיור במענה על הגידול הטבעי באוכלוסייה, יצרה בעיות של צפיפות ומצוקת דיור בנצרת. באותו סקר, הצביעו 86.6 אחוזים מהמשתתפים על עומסי תנועה ו-83.7 אחוזים מהמשתתפים על צפיפות אוכלוסין כבעיות "חמורות מאוד".[663] מסעב דוח'אן, חבר מועצת העיר נצרת, אמר לארגון Human Rights Watch כי "רחובות צרים ומחסור במקומות חניה יוצרים עומסי תנועה כבדים" וכי "אין מקום כאן בשביל הדור החדש לבנות עתיד ולהישאר בעיר.”[664]. תושב אחר תיאר את נצרת כ"עיר שלא יכולה לנשום ותמיד מרגישה מתוחה".[665]

בעודן מגבילות את התפתחותה של נצרת, הרשויות הישראליות אפשרו לנצרת עילית לצמוח במהירות. הן השקיעו משאבים רבים בעיר, שהוקמה בחלקה על אדמות מדינה והוגדרה כמיועדת לקליטת עלייה יהודית, ובכלל זה הקימו בה בשנת 1992 את פארק התעשייה ציפורית, הכולל מפעלים וקריית היי-טק. פארק התעשייה נועד אמנם לשרת את האזור, והוא משתרע על-פני 3,560 דונם,[666] אך שום חלק מההכנסות שהוא מייצר אינו מגיע לנצרת שממש מדרום לו, או לכפרים הפלסטיניים הצמודים לו.[667] לנצרת, לעומת זאת, יש שני אזורי תעשייה קטנים, שבאחד מהם, בעיר העתיקה, פועלות נגריות, ובשני פועלים מוסכים.[668]

נצרת שימשה זמן רב כמרכז מנהלי אזורי. החל משנות החמישים המאוחרות, הרשויות הישראליות העבירו בהדרגה משרדי ממשלה רבים המשרתים את האזור מנצרת לנצרת עילית. המשרדים שהועברו כוללים כאלה השייכים למשרדי החקלאות, החינוך, הבריאות, הפנים, משרד ראש הממשלה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אגף המכס ומס ערך מוסף, רשות המיסוי, הרשות לרישום מקרקעין, וכן בתי משפט השלום והמחוזי ובית הדין המחוזי לעבודה.[669] חלק מהמבנים נמצאים ממערב לכביש 75, בצדו של הכביש שבו שוכנת נצרת, אך בתחומה המוניציפאלי של נצרת עילית.

עקב העברת המשרדים איבדה נצרת גישה להכנסות המיסוי המשמעותיות שמייצרים משרדים ממשלתיים ואשר היו יכולות לעודד התפתחות.[670] בדוח משנת 2017, חישב המרכז הערבי לתכנון אלטנרטיבי כי הכנסותיה של נצרת מארנונה שלא למגורים ביחס למספר התושבים הגיעו לפחות מ-30 אחוזים מאלו של נצרת עילית, שמקור הכנסותיה אלה בעיקר מעסקים ונכסים ממשלתיים.[671]

מדיניות ממשלת ישראל בכל הנוגע להעברת משאבים מנצרת לנצרת עילית משקפת גם את גישתה לתיירות. אף שנצרת מפורסמת כעיר הולדתו של ישו ושוכנת בה כנסייה שממלאה תפקיד מרכזי במסורת הנוצרית, הרשויות מיעטו להשקיע בתשתית התיירות שלה לאורך השנים, ולכן העיר הרוויחה רק מעט מהמוני התיירים הדתיים המבקרים בה.[672] רק בשנת 1993, לקראת חגיגות המילניום וביקורו המתוכנן של האפיפיור באותם ימים, העניקו הרשויות לעיר מעמד של אזור עדיפות לאומית א' בתיירות – מעמד המזכה אותה במענקים ובהטבות מס.[673] המלון הראשון בבעלות רשת תיירות מסחרית נפתח בנצרת רק בסוף שנות התשעים.[674] הממשלות שבאו לאחר מכן שללו מנצרת את מעמדה כאזור עדיפות לאומית בתיירות, תוך שימור מעמד זה עבור נצרת עילית, שזכתה בו כבר בשנות השבעים.[675]

שלושה בעלי עסקים בעיר העתיקה של נצרת או בסמוך לה – האחד מהם מנהל מסעדה, השני בית קפה והשלישי חנות מזכרות – אמרו לארגון Human Rights Watch כי תיירים, ובמיוחד קבוצות של טיולים מאורגנים, מבלים לעיתים קרובות רק כשעה-שעתיים בביקור בכנסיות בנצרת, מבלי להיכנס לעיר העתיקה או להוציא בעיר כסף, ומבלי לבלות בה את הלילה.[676] חלק מהתיירים שוהים במלונות בנצרת עילית, ואילו אחרים ממשיכים לעיר הסמוכה טבריה שלחוף הכינרת, שרוב אוכלוסייתה יהודית, ובה הם אוכלים ולנים.[677]

בהיעדר נכסים מניבים, ובשל הקצאה מפלה של תקציבים מהשלטון המרכזי, תושבי נצרת מקבלים לעיתים קרובות שירותים נחותים בהשוואה לאלה הניתנים לתושבי נצרת עילית. בעלי העסקים ציינו, כל אחד בנפרד, את הניגוד בין עומסי התנועה, המחסור במקומות חניה והכבישים הצרים בנצרת, למקומות החניה הזמינים ולכבישים הפנויים בנצרת עילית.[678] מחקר שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנת 2015, מצא כי גודל הכיתה הממוצעת בנצרת עומד על 30.3 תלמידים, לעומת 21.4 בנצרת עילית.[679] דוח'אן, חבר מועצת העירייה, אמר כי נכון לחודש אפריל 2021 הפער במספר התלמידים בכיתה בין נצרת לנצרת עילית הגיע ללפחות 10 תלמידים, ובמקרים מסוימים אף עד 20 תלמידים.[680]

מצוקת הדיור, הצפיפות ודמי השכירות הגבוהים דוחפים רבים מתושבי נצרת לעזוב את העיר. תושבים רבים בנצרת פונים פעמים רבות ליישובים יהודיים סמוכים, בעיקר כדי לבלות בפארקים, נוכח דלות הפארקים והשטחים הציבוריים האחרים בעירם. ביוני 2019, כשתושבת נצרת ביקשה להיכנס לגן ציבורי בעיר הסמוכה עפולה, שרוב אוכלוסייתה יהודית, מאבטחים סירבו לאפשר את כניסתה לאחר שנודע להם שהיא מנצרת. זאת, חודשים ספורים לאחר שראש עיריית עפולה הבטיח לפעול נגד מה שכינה "כיבוש הפארק", קרא לתושבים "להניף בגאווה את דגלי ישראל בכל הפארק ולהשמיע מוזיקה בעברית", והבטיח במצע הבחירות שלו "לשמור על צביונה היהודי של עפולה".[681] בעקבות תביעה שהגיש ארגון עדאלה, חזרה בה עיריית עפולה ונאותה לפתוח את הפארק שלה לכל המבקרים.[682]

באופן אירוני, אלפים מתושבי נצרת עברו בשנים האחרונות לגור בנצרת עילית. רובם רכשו את בתיהם מיהודים-ישראלים, שיושבו בעיר כמהגרים ואז השתכרו דיים כדי "לעבור לחיים טובים יותר במרכז הארץ", כך לדברי העיתונאי ג'ונתן קוק.[683] ח'ליל חדאד, בן 43 ובעל מסעדה בנצרת, אמר לארגון Human Rights Watch כי למרות שנולד וגדל בנצרת עילית, הוא ואשתו החליטו כשנישאו בשנת 2006 לחיות בנצרת, היות שראו בכך את "חובתם הלאומית" כפלסטינים. עם זאת, צפיפות האוכלוסין, מצוקת הדיור והיעדר גני משחקים, פארקים ומרחבים ציבוריים אחרים, שחקו בהדרגה את התנגדותו למגורים בנצרת עילית. לבסוף, בשנת 2014, החליטו בני הזוג לעבור לשם.[684]

חלק מהגורמים שהניעו את חדאד לעזוב עם משפחתו הצעירה את העיר שאהב, נושאים קווי דמיון ללחצים המובילים תושבי ערים לצאת מהן בהקשרים אחרים, ובכלל זה עלויות דיור גבוהות, עומסי תנועה ומחסור בשטחים ירוקים. אולם במקרה של נצרת, לחצים אלה נובעים בחלקם ממדיניות ישראלית מפלה בתחומי המקרקעין והתקציב.

חוה בכר, מנכ"לית עירית נצרת עילית, אמרה לארגון Human Rights Watch בשנת 2020 כי כיום, 26 אחוזים מתושבי העיר הם פלסטינים, רבים מהם מנצרת. בכר ייחסה זאת לעובדה ש"לנצרת ולעיירות [פלסטיניות] אחרות בסביבה אין מקום לצמוח”.[685] היא ציינה כי אין בכוונת העירייה "למסור אדמות" ליישובים אלה, בהינתן "השאיפה שלנו להגיע ל-100,000 אזרחים" והציעה במקום זאת שישראל תקים "עיר חדשה לאזרחים ערבים".[686] בכר אמרה כי העיר "מביאה משפחות יהודיות להתיישב בה" כדי "להבטיח שהיא תישאר יהודית".[687]

למרות המעבר לנצרת עילית, נצרת נותרה מרכז חייהם של תושבים רבים. חדאד אמר כי הוא ממשיך לערוך את קניותיו בנצרת, כולל קניית מצרכים, והתייחס לנצרת עילית כ"עיר שינה".[688] בנצרת עילית אין בית ספר ממלכתי שישרת את יותר מ-3,000 הילדים הפלסטינים בגיל בית הספר החיים בה. רובם, כולל בנו של חדאד, נאלצים לנסוע לנצרת, היות שישראלים פלסטינים ויהודים לומדים בבתי ספר נפרדים.[689] ראש עיריית נצרת עילית לשעבר, שמעון גפסו, שתיאר פעם את נצרת כ"קן טרור בלב הגליל",[690] אמר בשנת 2013 לוושינגטון פוסט "אני מעדיף לכרות את זרועי הימנית מאשר לבנות בית ספר ערבי".[691]

סיכום

הרשויות הישראליות משתמשות בשורה של אמצעי מדיניות ופרקטיקות בכדי להעניק באופן שיטתי עדיפות ליהודים-ישראלים ולדכא פלסטינים. חומרת הדיכוי המבוצע בשטח הפלסטיני הכבוש עולה לכדי "דיכוי שיטתי" של קבוצה גזעית אחת בידי קבוצה גזעית אחרת, המהווה מרכיב מרכזי בפשע האפרטהייד כפי שעוגן הן באמנת רומא והן באמנת האפרטהייד.[692]

V. מעשים לא-אנושיים והפרות אחרות של זכויות יסוד

הפרות חמורות, או "מעשים לא-אנושיים" כפי שעוגנו באמנת האפרטהייד ובאמנת רומא, עולים לכדי הפשע נגד האנושות של אפרטהייד כאשר הם מבוצעים בהקשר של דיכוי שיטתי, מתוך כוונה לשמר מערכת של שליטה. הפרות חמורות של זכויות יסוד מצטרפות יחדיו ליצירת הפשע נגד האנושות של רדיפה, כאשר הן מבוצעות מתוך כוונה מפלה.

כדי לשמר את שליטתם של יהודים-ישראלים על פלסטינים, הרשויות הישראליות ביצעו לאורך שנים רבות מגוון של הפרות חמורות.

בשטח הפלסטיני הכבוש, רבות מההפרות הללו עולות לכדי מעשים לא-אנושיים, אחד משלושת הרכיבים של פשע האפרטהייד. הפרות אלה כוללות:

·       הגבלות גורפות על תנועה;

·       החרמת מאות אלפי דונם של אדמות מפלסטינים בגדה המערבית, באופן השולל מהם את רכושם, את אמצעי פרנסתם ואת אורח חייהם, וכפועל יוצא מכך אף תוחם אותם למובלעות הצפופות בהן רובם חיים;

·       כפיית תנאים קשים בחלקים נרחבים מהגדה המערבית, כולל סירוב מוחלט כמעט להנפיק היתרי בנייה, המאלצים אלפי פלסטינים לנטוש את בתיהם בתנאים העולים לכדי העברה בכפייה;

·       שלילת זכויות התושבות של מאות אלפי פלסטינים וקרוביהם בגין שהותם בחו"ל עם כיבוש השטח הפלסטיני בשנת 1967, או לתקופות ארוכות במהלך העשורים הראשונים לכיבוש, וכן כתוצאה מהקפאתו בפועל של הליך איחוד המשפחות במהלך שני העשורים האחרונים; וכן

·       השעיית זכויות אזרח בסיסיות, כגון חופש ההתכנסות וההתאגדות, באופן המונע ממיליוני פלסטינים את האפשרות להשפיע על מגוון סוגיות שלהן השפעה נרחבת על חיי היומיום שלהם ועל עתידם.

בנפרד מהמעשים הלא-אנושיים שבוצעו בשטח הפלסטיני הכבוש, ממשלת ישראל הפרה את זכויותיהם של פלסטינים בתוך תחומי ישראל, ובכלל זה:

·       סירוב לאפשר לפלסטינים גישה למיליוני דונם של קרקעות שהוחרמו מהם;

·       יישום קווי מדיניות ההופכים עבור עשרות אלפי בדואים את החיים בקהילות בהן הם חיים מזה דורות למשימה בלתי אפשרית כמעט;

·       סירוב לאפשר ליותר מ-700,000 הפלסטינים שנמלטו או גורשו בשנת 1948 וצאצאיהם לחזור לישראל; וכן

·       הגבלת התושבות החוקית בה באופן המונע מבני זוג ובני משפחה פלסטינים רבים לחיות יחדיו בישראל.

מעשים אלה, הנעשים במסגרת מדיניות ופרקטיקות ארוכי שנים של ממשלת ישראל, מנשלים פלסטינים רבים מרכושם, מונעים מחלקם להגיע למקומות מוצאם ומאחרים לעזוב אותם, מפצלים משפחות בכפייה וזורעים הרס בחייהם של רבים אחרים.

מעשים לא-אנושיים בשטח הפלסטיני הכבוש

הרשויות הישראליות ביצעו מגוון של מעשים לא-אנושיים בשטח הפלסטיני הכבוש.

הגבלות על תנועה

מזה יותר משני עשורים שהרשויות הישראליות מטילות הגבלות גורפות על יכולתם של יותר משני מיליון הפלסטינים החיים ברצועת עזה לצאת משטח זה. כמו כן הן מגבילות מאוד את תנועתם של 2.7 מיליון הפלסטינים החיים בגדה המערבית, הן בתוך הגדה והן מחוצה לה.

הסגר על רצועת עזה

במהלך 25 השנים האחרונות, ישראל מגבילה יותר ויותר את תנועתם של תושבי רצועת עזה. מאז שנת 2007, שבה תפס חמאס את השליטה האפקטיבית ברצועה מידי הרשות הפלסטינית המונהגת על-ידי פתח, ישראל מטילה איסור נסיעה כללי על הכניסה לרצועת שטח קטנה זו ועל היציאה ממנה, עם חריגים מעטים. מאז 2007 הצבא הישראלי מגביל את הנסיעה דרך מעבר ארז, המשמש למעבר נוסעים לחלקו השני של השטח הפלסטיני הכבוש – הגדה המערבית, לחו"ל וכן לישראל. ישראל הגבילה את המעבר למקרים בהם מתקיימות מה שהיא מגדירה כ"נסיבות הומניטאריות יוצאות דופן", כלומר בעיקר אנשים הזקוקים לטיפול רפואי חיוני מחוץ לרצועה ומלוויהם. זאת על אף שהרשויות מעניקות מדי שנה היתרי מעבר גם למאות תושבים אחרים מהרצועה הזכאים להם, לשיטתן, מטעמים אחרים, כגון אנשי עסקים וסוחרים בולטים.[693] ישראל מגבילה אפילו את תנועתם של אנשים המבקשים לנסוע במסגרת חריגים צרים אלה במדיניות הסגר שלה.[694] מרבית תושבי הרצועה אינם עונים על הקריטריונים לחריגים האמורים. במהלך חמש שנים, בין ינואר 2015 ודצמבר 2019, יצאו דרך מעבר ארז מדי יום בממוצע כ-373 פלסטינים, פחות מאחוז וחצי מהממוצע היומי של 26,000 נוסעים שיצאו דרך מעבר זה בחודש ספטמבר 2000, לפני הטלת הסגר, כך לפי נתוני ארגון זכויות האדם הישראלי גישה.[695] רוב הפלסטינים שגדלו תחת סגר זה לא יצאו מהרצועה מעולם.

הרשויות הישראליות מגבילות באופן חמור, מזה יותר מעשרים שנה, גם את השימוש של הפלסטינים במרחב האווירי ובמים הטריטוריאליים של עזה. הן מנעו הן פתיחה מחדש של נמל התעופה שהפלסטינים הפעילו ברצועה בעבר והן הקמה של נמל ימי, והותירו לתושבי הרצועה רק אפשרות של נסיעה לחו"ל בדרך היבשה.[696] במשך חלק ניכר מ-15 השנה האחרונות, מצרים הותירה את מעבר הגבול שלה עם רצועת עזה – נקודת היציאה הנוספת היחידה מהרצועה – סגור. בכך היא תרמה לסגר המוטל על רצועת עזה.

ישראל מגבילה באופן גורף את הנסיעה בין הרצועה לגדה המערבית, למרות שהכירה בכך ששני אזורים אלה הם חלק מיחידה טריטוריאלית אחת.[697] זאת גם כאשר מדובר בנסיעה במסלול עוקף, דרך מצרים וירדן ולא דרך שטח ישראל. הסגר משפיע לרעה על היבטים רבים בחיי היומיום ותורם להפרות אחרות של זכויות הפלסטינים, כולל הזכות לאיחוד משפחות והזכויות לגישה לשירותי בריאות, להשכלה ולהזדמנויות בתחום הכלכלה.[698]

הרשויות הישראליות מצדיקות את הסגר פעמים רבות בנימוקים ביטחוניים. הרשויות אמרו, באופן ספציפי, כי הן מעוניינות להגביל את המעבר בין רצועת עזה לגדה המערבית למינימום האפשרי כדי למנוע העברה של "תשתית טרור אנושית" מהרצועה לגדה המערבית, שגבולה עם ישראל פרוץ וחיים בה מאות אלפי מתנחלים ישראלים.[699] 

ככוח כובש, שהותיר בידיו שליטה משמעותית בהיבטים שונים של החיים ברצועה,[700] מוטלת על ישראל מכוח המשפט ההומניטארי הבינלאומי חובה להבטיח את רווחת האוכלוסייה בשטח זה. זאת על אף הנסיגה הרשמית של כוחותיה מהרצועה. לפלסטינים עומדת גם הזכות לחופש התנועה, בייחוד בתוך השטח הפלסטיני הכבוש, מכוח משפט זכויות האדם הבינלאומי. ישראל רשאית להגביל את מימושה של זכות זו רק במענה לאיומים ביטחוניים ממשיים וספציפיים. המדיניות הישראלית שוללת את חופש התנועה, למעט חריגים צרים, בגין חשדות משוערים, בהתבסס על איומים ביטחוניים כוללניים וללא קשר להערכה פרטנית כלשהי של הסיכון הביטחוני הנשקף מכל אדם. מדיניות זו אינה עומדת בשום מבחן סביר של איזון בין חששותיה הביטחוניים של ישראל לבין זכות האדם לחופש התנועה. לישראל יש אמנם חששות ביטחוניים לגיטימיים בכל הנוגע לפיקוח על הכניסה לשטחה, אך חששות אלה אינם יכולים להצדיק את ההפרה רחבת ההיקף של זכויותיהם של יותר משני מיליון הפלסטינים החיים ברצועת שטח צרה זו, כתוצאה מאיסור התנועה המוחלט-כמעט שמטילה ישראל.

משטר ההיתרים בגדה המערבית

הרשויות הישראליות מטילות הגבלות מכבידות גם על חופש התנועה בגדה המערבית, שאותן הן מצדיקות כנחוצות "מטעמי בטחון ענייניים" בהינתן ש"תושבים פלסטינים מן האזור הם שביצעו עשרות ומאות פיגועי טרור קטלניים".[701] אולם, המדיניות הישראלית מגבילה את תנועתם של כל הפלסטינים, ולא רק של אלה שהרשויות רואות בהם איום ביטחוני. הצבא דורש ממחזיקי תעודת זהות פלסטינים, למעט חריגים צרים, לפנות אליו כדי לקבל היתרים מוגבלים בזמן לכניסה לחלקים משמעותיים מהגדה המערבית.[702] אזורים אלה כוללים את כולל מזרח ירושלים, "מרחב התפר" שבין גדר ההפרדה לקו הירוק, הכולל יותר מ-184,000 דונם,[703] ואזורים הנשלטים על-ידי התנחלויות והצבא. לעומת זאת, הצבא מתיר לישראלים ולאזרחים זרים לנוע בחופשיות בין אזורים אלה, וכן לתוך שטח ישראל, מבלי להזדקק להיתרים. כדי לקבל היתרים, הפלסטינים נאלצים להתמודד עם "משטר ביורוקרטי, שרירותי ונטול כל שקיפות", כש"אינם יכולים לדעת מה הסיכויים שבקשתם תאושר וכמה זמן יידרש לכך", כך לפי ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם.[704] "רבות מהבקשות מסורבות ללא כל נימוק ובלי יכולת אמיתית לערער על כך. בנוסף, היתרים שהונפקו נשללים בקלות – גם זאת ללא כל נימוק", מוסיף בצלם. רבים מהאנשים שבקשותיהם להיתרים נדחות לא נעצרו או הורשעו מעולם מטעמים ביטחוניים.[705] חוסר הוודאות מרתיע פלסטינים רבים מהגשת בקשות להיתרים מלכתחילה.

בכל הנוגע לנסיעות לחו"ל, פלסטינים מהגדה המערבית מחויבים לנסוע דרך ירדן, אליה הם מגיעים דרך מעבר אלנבי שבשליטת ישראל, אלא אם כן הם מצליחים לקבל אישור קשה להשגה, לטוס מנמל התעופה בן-גוריון שליד תל-אביב. עם זאת, לעיתים הרשויות הישראליות אוסרות עליהם להשתמש במעבר אלנבי מטעמי ביטחון שאינן מפרטות.[706] בין השנים 2019-2015 הגיש ארגון זכויות האדם הישראלי המוקד להגנת הפרט עררים מנהליים על 797 איסורי נסיעה שהטילו הרשויות על פלסטינים.[707]

למדינות ניתן אמנם שיקול דעת נרחב באשר להגבלת הכניסה לגבולותיהן, אך ישראל מגבילה במידה רבה את תנועת האוכלוסייה הכבושה לא רק בין הגדה המערבית לרצועת עזה, אפילו כאשר זו אינה כרוכה במעבר בשטח ישראל, אלא גם בתוך הגדה המערבית עצמה. לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, הרשויות הציבו, למשל, ברחבי הגדה המערבית יותר מ-600 מכשולים קבועים, כגון מחסומים וחסימות.[708] פלסטינים מתמודדים בדרך קבע גם עם מחסומי פתע המוצבים ברחבי הגדה המערבית – משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים העריך כי הכוחות הישראליים הציבו כמעט 1,500 מחסומים כאלה בין החודשים אפריל 2019 למארס 2020 לבדם.[709] כוחות ישראליים נוהגים כדבר שבשגרה להחזיר כלעומת שבאו פלסטינים שהגיעו למחסום, או להשפילם ולעכבם ללא הסבר. בכך הם משבשים את ההגעה לבתי ספר, לעבודה, לתורים רפואיים ולפגישות בכלל.[710] גדר ההפרדה, ש-85 אחוזים ממנה הוקמו בשטח הגדה המערבית ולא לאורך הקו הירוק, מקשה גם היא על התנועה בגדה.[711]

איסור הנסיעות הכללי שהרשויות הישראליות מטילות על הרצועה, המונע מתושבים לצאת ממנה באופן גורף, למעט חריגים, מגיע לכדי אמצעי השולל מהפלסטינים את "זכותו של אדם לצאת מארצו ולשוב אליה", אחד המעשים הלא-אנושיים שנקבעו באמנה הבינלאומית בדבר דיכוי וענישה של פשע האפרטהייד.[712] הסגר על הרצועה, הגבלות התנועה החמורות בגדה המערבית וההגבלות על תנועה בין הגדה המערבית לרצועת עזה, שני חלקים של השטח הפלסטיני הכבוש, פוגעים גם בזכותם של הפלסטינים ל"חופש התנועה", המעוגנת גם היא באמנת האפרטהייד.[713] הסגר, על ההגבלות החמורות המוטלות במסגרתו על כניסה ויציאה של אנשים וסחורות ועל מתן שירותים,[714] יוצר גם "תנאים המונעים התפתחות מלאה" של הקהילה, כפי שהוגדרו באמנת האפרטהייד.[715]

הפקעת אדמות ויצירתן של מובלעות נפרדות (הגדה המערבית, מזרח ירושלים)

תוך היתלות במגוון הצדקות רשמיות, ישראל גזלה מאז 1967 מידי פלסטינים חלק ניכר משטח הגדה המערבית, במידה רבה כדי לשרת את צורכיהם של מתנחלים יהודים-ישראלים. בצלם וכרם נבות מצאו כי הרשויות הישראליות החרימו יותר משני מיליון דונם, המהווים יותר משליש מהגדה המערבית.[716] רשויות ההתנחלויות שולטות בפועל על אדמות אלה, כולל כ-540,000 דונם שנכללים בשטחי השיפוט הרשמיים שלהן.

השיטה הנפוצה ביותר להשתלטות על קרקעות, לרבות אדמות בבעלות פרטית של פלסטינים, היא הכרזתן כ"אדמת מדינה".[717] הארגון הישראלי שלום עכשיו מעריך כי ממשלת ישראל מחזיקה בקרקעות בהיקף של כ-1.4 מיליון דונם, כרבע משטח הגדה המערבית, כאדמות מדינה.[718]

על-פי הנוהג והמדיניות של מערכת המשפט הישראלית ושל הצבא הישראלי, ניתן להכריז "אדמת מדינה" על כל קרקע שלא נרשמה תחת בעלות פרטית על-ידי הרשויות ששלטו בגדה המערבית לפני 1967. לאחר שהשתלט על הגדה המערבית בשנת 1967, הצבא הישראלי הקפיא את תהליך רישום המקרקעין, שהחל קודם לכן בחסות הרשויות הירדניות ולא התקיים מאז. על בעלי קרקעות שלא רשמו את אדמותיהם עד 1967 מוטל הנטל של הוכחת בעלותם על הקרקע, והם נאלצים לפתוח בהליך יקר וממושך שבמסגרתו הם נדרשים בדרך כלל להציג רישומי מס, לאסוף עדויות משכנים ומבעלי תפקידים רשמיים בדרג המקומי ולשלם עבור סקר קרקעות המאושר על-ידי בית המשפט.[719] במקרים מסוימים הרשויות הכריזו "אדמת מדינה" על חלקות קרקע שבעלי קרקעות פלסטינים שילמו עבורן מיסים לרשויות הירדניות, סימן ההיכר הברור של בעלות באותם ימים. בתי משפט ישראליים אישרו את חוקיותו של מנגנון ההכרזה על אדמות מדינה.[720]

גם אם ניתן להוכיח את הבעלות על הקרקע, הרשויות הישראליות מפרשות את חוק המקרקעין העות'מאני באופן המאפשר להן להשתלט על קרקע מבלי לשלם פיצויים לבעליה, כאשר יש ביכולתן לטעון כי לפחות 50 אחוז מהחלקה לא עובדו בשלוש השנים שקדמו לכך.[721] פרשנות זו הקלה על ההשתלטות על רכוש "נפקדים" של פלסטינים שברחו במהלך מלחמת 1967 או בעקבותיה, וכן של פלסטינים שנשארו בגדה המערבית אך איבדו את הגישה לאדמתם.[722] בשנת 1979 ניתן פסק דין של בג"ץ אשר הגביל את סמכותו של הצבא להעביר להתנחלויות אדמות שנתפסו מטעמי ביטחון כביכול, שהצבא הכיר בהיותן בבעלות פרטית של פלסטינים.[723] בעקבות זאת, החל משנת 1979 ערך הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש ביהודה ושומרון סקר קרקעות חפוז ורצוף שגיאות שנועד לזהות אדמות לא מעובדות שעליהן יכולות הרשויות הישראליות להכריז אדמת מדינה.[724] בהתבסס על סקר זה, הרשויות הישראליות הכריזו "אדמת מדינה" על חלקות קרקע שעובדו, אם כי לא באופן אינטנסיבי, ואשר הכילו בעיקר קרקע סלעית שחלק ניכר ממנה אינו ניתן לעיבוד. תושבים פלסטינים כבר תבעו את הבעלות על קרקעות אלה באמצעות המנגנונים הלא רשמיים ששימשו לקביעת בעלות על קרקע בגדה המערבית, אך לא רשמו אותן במרשם המקרקעין הרשמי.[725]

באמצעות תהליך זה הרשויות הישראליות הכריזו "אדמת מדינה" על כ-788,000 דונם. נתון זה אינו כולל אדמות במזרח ירושלים, אך הוא כולל כ-100,000 דונם הנמצאים כיום בשטחי A ו-B.[726] שאר האדמות המוחזקות על-ידי ישראל כאדמות מדינה, כ-600,000 דונם, כולל כ-70,000 דונם הנמצאים כיום בשטחי A ו-B, נרשמו ככאלה על-ידי הרשויות הירדניות או הבריטיות, בתקופות שלטונן בגדה המערבית, וישראל השתלטה עליהן בשנת 1967.[727]

הרשויות הישראליות הוציאו מאות צווי פינוי נגד פלסטינים שלטענתם "מחזיקים באופן בלתי חוקי" באדמות מדינה.[728] ארגוני זכויות האדם הישראליים כרם נבות וחקל מצאו, בהתבסס על סקירה של יותר מ-600 צווי פינוי שהוצאו נגד פלסטינים בין השנים 2018-2005, כי 41.5 אחוזים מהשטח שנכלל בצווים לא הוכרז רשמית על-ידי הרשויות כאדמת מדינה.[729]

יותר מ-99 אחוזים מתוך למעלה מ-675,000 דונם של אדמות מדינה שהרשויות הישראליות הקצו רשמית לצדדים שלישיים בגדה המערבית, יועדו על-ידי הרשויות לצורכיהם של אזרחים ישראלים.[730]

מלבד מה שהן מגדירות כ"אדמות מדינה", הרשויות הישראליות השתלטו על עשרות אלפי דונם של קרקעות בבעלות פרטית של פלסטינים שבה הכירו. ארגון שלום עכשיו חשף בשנת 2007, בהתבסס על נתונים שמסרה ממשלת ישראל, כי יותר מ-30 אחוזים מהאדמות שבתוך התנחלויות הן אדמות בבעלות פלסטינית פרטית, כך לפי חישוביה של ממשלת ישראל עצמה.[731] בנוסף, ארגון זכויות האדם הישראלי כרם נבות מעריך כי יותר מ-40 אחוזים מכ-55,000 דונם של קרקעות הנמצאות מחוץ לתחום השיפוט של המועצות המקומיות של ההתנחלויות, ושבהן מתנחלים משתמשים לפעילות חקלאית, הן אדמות בבעלות פלסטינית פרטית מוכרת.[732]

הרשויות בישראל הסתמכו על שני כלים משפטיים עיקריים לביצוע ההשתלטות על נכסים פלסטיניים פרטיים המוכרים רשמית ככאלה. ראשית, הרשויות הפקיעו קרקעות לשימוש ציבורי, ונטלו מבעלי הקרקע הפלסטינים לצמיתות את זכויותיהם עליהן, בתמורה לפיצוי מסוים.[733] שנית, הצבא הישראלי, בעיקר במהלך 12 שנות הכיבוש הראשונות, תפס אדמות בבעלות פרטית בגדה המערבית לצרכים ביטחוניים. צווי תפיסה אלה לא שינו את הבעלות על הקרקע, בהיותם מבוססים על ההנחה שהכיבוש הוא זמני. אך בעוד הרשויות המשיכו לרשום את האדמות שנתפסו כשייכות לבעליהן הפלסטינים, הן מסרו אותן לאזרחים ישראלים, בעודן מטילות הגבלות חמורות על גישתם לאדמות של בעליהן הפלסטינים ושל יורשיהם. כרם נבות קבע, על סמך סקירה של יותר מ-1,000 צווי תפיסה, כי בין השנים 1967 ל-2014 הרשויות הישראליות תפסו בעילות ביטחוניות יותר מ-100,000 דונם של אדמות, רובן בבעלות פלסטינית פרטית, עבור התנחלויות או תשתיות שנועדו במידה רבה לשרת את צורכי המתנחלים.[734] ההשתלטות על רוב הקרקעות נעשתה לפני 1979, אז הגביל בג"ץ את סמכותו של הצבא למסור להתנחלויות אדמות בבעלות פרטית שנתפסו לצורכי ביטחון.[735] אולם, מאז פסק הדין, הרשויות לא השיבו לבעלים הפלסטינים את אדמותיהם אותן תפסו והקצו להתנחלויות לפני שהתקבל, למעט חריגים מעטים.

בנוסף, מתנחלים הקימו התנחלויות ללא שום תהליך רשמי או הרשאה של רשויות הצבא הישראלי, במידה רבה על רכושם הפרטי של פלסטינים. אולם, במקום להרוס את המבנים שמתנחלים הקימו על קרקע גזולה וללא היתרים, למעט כמה חריגים בולטים, הרשויות סייעו בהשתלטות על הקרקע באמצעות אספקת תשתית, מים, חשמל ושירותים אחרים.[736] מאז שנת 1991 הוקמו ברחבי הגדה המערבית 150 התנחלויות כאלה, המכונות מאחזים, כך על-פי בצלם וכרם נבות.[737] שלום עכשיו תיעד 60 מאחזים שהוקמו מאז שנת 2012.[738] בין 2012 לתחילת 2019 הרשויות הישראליות העניקו בדיעבד מעמד חוקי ל-15 מאחזים,[739] ונתניהו ציין כי בכוונתו לספח את כל המאחזים ולשלבם בישראל.[740]

בפברואר 2017 התקבל בכנסת חוק המאפשר לרשויות להפקיע רטרואקטיבית אדמות פלסטיניות פרטיות שעליהן הוקמו התנחלויות. אולם ביוני 2020 הורה בג"ץ לבטל את החוק כבלתי חוקתי,[741] ומצא כי "חלופות פוגעניות פחות" יכולות להשיג מטרות דומות. חלופות אלה כוללות צו צבאי אליו התייחס היועץ המשפטי לממשלה בתגובה שהגיש לבית המשפט, בה הכיר בתוקפן של עסקאות שנעשו "בתום לב", כאשר הרשויות האמינו באופן סביר בעת המכירה כי הקרקע אינה בבעלות פרטית של פלסטינים.[742] היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, החל בשנת 2018 להסתמך על צו זה כבסיס להכשרת מאחזים,[743] והעריך אז כי מנגנון זה יאפשר למסד את מעמדם של 80 אחוזים מהשטחים בתוך התנחלויות שנותרו ללא מעמד חוקי.[744]

ברשומות הצבא הישראלי מופיעות גם חלקות אדמה אחרות ככאלה שנמכרו על-ידי פלסטינים לגופי התנחלויות ישראליים. עם זאת, במקרים רבים טענות המתנחלים לבעלות על הקרקע שקנו נשענות על מסמכים מפוקפקים או על מוכרים שאינם רשאים חוקית למכור את הקרקע המדוברת, מה שיוצר מכירות כוזבות.[745] גם במקרים שבהם בעלי קרקעות פלסטינים אכן מכרו אדמות שהיו בבעלותם להתנחלות, ייתכן שהעסקה נערכה תחת לחץ. זאת, היות שהרשויות הישראליות מנעו מבעלי הקרקע הפלסטינים, באורח מלא או חלקי, להשתמש בקרקע בטרם מכרו אותה.

הרשויות הישראליות הפקיעו מפלסטינים גם כמעט שליש מהאדמות במזרח ירושלים, בהיקף של 23,378 דונם לפחות, על-פי בצלם, וזאת בעיקר עבור בניית התנחלויות.[746] בעלי קרקעות שהופקעו במזרח ירושלים, כמו בגדה המערבית, רשאים רשמית לתבוע פיצויים, אך רבים מהבעלים הפלסטינים אינם עושים כן כדי שלא להעניק לגיטימציה להפקעה.[747]

בנוסף לסיווג מחדש של מעמדן החוקי של הקרקעות, הרשויות הישראליות השתמשו גם במנגנונים אחרים כדי להשתלט על אדמות. ראשית, הן הכריזו על קרוב ל-1.765 מיליון דונם של אדמות, כמעט שליש משטחה הכולל של הגדה המערבית, כ"שטחים צבאיים סגורים" – כך נכון לחודש מארס 2015 לפי נתונים שקיבל ארגון כרם נבות.[748] יותר משני-שליש מהשטחים הצבאיים הסגורים, קטגוריה הכוללת הן אדמות שהוכרזו אדמות מדינה והן אדמות המוכרות כרכוש פלסטיני פרטי, אינם נכללים בתחומי השיפוט הרשמיים של המועצות המקומיות של ההתנחלויות. כרם נבות מצא כי מתוך כמחצית מהאדמות בשטחים צבאיים אלה, אשר נסגרו לכאורה כדי לשמש לאימונים צבאיים, כ-78 אחוזים אינם משמשים לכך בפועל.[749] שנית, הצבא הישראלי הוציא צווים רשמיים האוסרים על בנייה, בעיקר לאורך כבישים וחלקים מגדר ההפרדה, החלים על יותר מ-488,600 דונם של אדמות פלסטיניות בגדה המערבית, כפי שתועד על-ידי כרם נבות.[750]

גזל האדמות וההגבלות המוטלות על השימוש בהן כולאים את כמעט 3 מיליון הפלסטינים בגדה המערבית במובלעות צפופות. ישראל הותירה בידיה את השליטה המלאה ברוב הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים ושטח C. בשטחי A ו-B, שבהם לפלסטינים יש מידה מוגבלת של שלטון עצמי ואשר כוללים את כ-40 האחוזים הנותרים של הגדה, למעט מזרח ירושלים, ישראל תוחמת את הפלסטינים ומרכזת אותם, על-פי בצלם, ב-"165 'איים טריטוריאליים'... לא רציפים".[751]

ההחרמה ההמונית של קרקע פלסטינית וההגבלות המונעות מפלסטינים להחזיר לעצמם את הרכוש שתפסו מידם הרשויות או להשתמש באדמותיהם, עולים לכדי המעשה הבלתי אנושי של "הפקעת רכוש קרקעי" על פי אמנת האפרטהייד.[752] דחיקתם של הפלסטינים למובלעות מיושבות בצפיפות היא בגדר צעדים "שנועדו לפצל את האוכלוסייה לקבוצות גזעיות באמצעות יצירת שמורות נפרדות וגטאות".[753]

הרשויות הישראליות הקימו בשנת 2003 את גדר ההפרדה סביב העיר הפלסטינית קלקיליה שבגדה המערבית הכבושה, באופן המגביל את תנועת תושביה ואת גישתם למחצית מאדמותיהם החקלאיות, שנותרו בצדה השני של הגדר. Landsat-5 imagery, באדיבות U.S. Geological Survey. 2021.

העברה בכפייה והזכות למקום מגורים (שטח C של הגדה המערבית, מזרח ירושלים)

הרשויות הישראליות הפכו את השגתם של היתרי בנייה במזרח ירושלים וב-60 האחוזים של הגדה המערבית שבשליטתן הבלעדית (שטח C) למשימה בלתי אפשרית כמעט עבור פלסטינים. בכך הן למעשה מאלצות פלסטינים הזקוקים לדיור או למרחב לשם הקמת עסק לעזוב אזורים אלה, או לבנות תוך הסתכנות בכך שהמבנים ה"בלתי מורשים" שלהם יוחרבו.[754] במזרח ירושלים חיים יותר מ-371,000 פלסטינים,[755] ועל-פי הערכות, בשטח C חיים כ-300,000 אלף פלסטינים.[756] ישראל שולטת באורח בלעדי בהליכי התכנון והבנייה באזורים אלה ומונעת למעשה בנייה מחוץ לשטחים הבנויים, המהווים פחות מאחוז אחד משטח C ו-15 אחוזים ממזרח ירושלים (8.5 אחוזים משטחה המוניציפאלי של ירושלים) ואשר במקרים רבים כבר מיושבים בצפיפות.[757] כל זאת במטרה למקסם את השליטה היהודית-ישראלית על השטח, כפי שמתועד בפרקים קודמים של דוח זה.[758]

הרשויות הישראליות דוחות את רובן המכריע של הבקשות שמגישים פלסטינים לשדרג או לבנות בתים, בתי ספר, מרפאות, בארות, בורות לאגירת מים, מכלאות לחיות משק או מבנים אחרים. מנתוני המנהל האזרחי שקיבל ארגון במקום עולה כי בין השנים 2016 ו-2018 הרשויות הישראליות אישרו פחות מ- 1.5 אחוז מהבקשות שהגישו פלסטינים לבנות בשטח C – 21 בקשות שאושרו בסך הכול – ובה בעת הוציאו 2,147 צווי הריסה.[759] במילים אחרות, מספר צווי ההריסה שהוציאו הרשויות גדול פי 100 ממספר היתרי הבנייה שהן הנפיקו באותה תקופה. מאז שנת 2000 ישראל אישרה פחות מ-4 אחוזים מכל בקשות הבנייה של פלסטינים בשטח C,[760] ופלסטינים רבים כבר אינם טורחים אפילו להגיש בקשות כאלה.[761] במקביל, בין השנים 2000 ו-2018, הרשויות הישראליות אישרו בממוצע פחות מ-400 בקשות של פלסטינים במזרח ירושלים להיתרי בנייה בשנה.[762]

הרשויות הישראליות הרסו אלפי מבנים פלסטיניים, בעיקר בעילה של היעדר היתר בנייה. כמו כן, הן הרסו בתים פלסטיניים כעונש שהוטל על אנשים שהואשמו בתקיפת ישראלים וכענישה קולקטיבית של משפחותיהם.[763] בין השנים 2009 ו-2020 הרשויות הישראליות הרסו 7,118 מבנים במזרח ירושלים ובשטח C, ובכך עקרו מבתיהם 10,493 פלסטינים, כך לדברי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים.[764] לפי נתוני בצלם הרשויות הישראליות הרסו לחלוטין באותה תקופה 2,319 יחידות דיור ברחבי הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, בעילה של היעדר היתרי בנייה, ובכך עקרו מבתיהם 9,053 בני אדם.[765] ישראל לא הציעה אפשרויות ליישוב מחדש או פיצויים למשפחות שאת בתיהן הרסה. על-פי בצלם, במהלך אותה תקופה, הרשויות הישראליות ביצעו גם 84 הריסות בתים עונשיות, שהותירו 345 אנשים ללא קורת גג.[766] המשפט הבינלאומי ההומניטארי אוסר על כוח כובש להרוס רכוש אלא אם כן הדבר "נחוץ לחלוטין" לצורך "פעולות צבאיות". כמו כן הוא אוסר על מעשים המהווים ענישה קולקטיבית.[767]

מדיניות זו של כפייה משפיעה על פלסטינים רבים נוספים הגרים באזורים אלה, ואשר מתמודדים עם צווי הריסה ועם הסיכון שהרשויות יהרסו את בתיהם בכל עת. על-פי נתונים ממשלתיים שקיבל ארגון במקום, בין 1995 למארס 2020 ממשלת ישראל ביצעה כ-21 אחוזים מתוך יותר מ-18,600 צווי ההריסה שהוציאה בגדה המערבית, לא כולל מזרח ירושלים.[768] נכון לאפריל 2021, האו"ם מתייחס ל-46 קהילות פלסטיניות בגדה המערבית כנתונות "בסיכון גבוה להעברה בכפייה" עקב תוכנית "העתקת מקום מגורים" שמקדמות הרשויות הישראליות.[769]

מדיניות זו יוצרת סביבה של כפייה, המפעילה על פלסטינים לחץ לעזוב את מזרח ירושלים ואת שטח C. המדיניות מקשה מאוד על פלסטינים בקהילות אלה להישאר בבתיהם, וגורמת להם לנטוש אותם ואת מקורות פרנסתם ולהעתיק את מקום מגוריהם, בדרך כלל לעיירות או לערים שבניהולה ובשליטתה האזרחית של הרשות הפלסטינית. ארגון שלום עכשיו מעריך שלמרות שפלסטינים מהווים 90 אחוזים מאוכלוסיית בקעת הירדן, ישראל מונעת מהם בפועל לבנות בכ-94 אחוזים מהשטח.[770] על-פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, בין התאריכים 1 בינואר 2009 ו-31 בדצמבר 2020 ישראל הרסה 2,601 מבנים פלסטיניים בבקעת הירדן בעילה של היעדר היתר בנייה ובכך עקרה מבתיהם 3,716 בני אדם והשפיעה לרעה על חייהם של 23,464 נוספים.[771] יותר מ-250,000 פלסטינים חיו בבקעת הירדן לפני 1967.[772] בין 50,000 ל-200,000 מהם נמלטו לירדן במהלך מלחמת 1967.[773] כיום האוכלוסייה הפלסטינית בבקעה מונה בין 60,000 ל-80,000 נפש.[774]

מדיניות הכפייה פגעה במיוחד בקהילות פלסטיניות בבקעת הירדן, בסביבות ירושלים ובדרום הר חברון.[775] ברבים מהאזורים הללו הרשויות הישראליות חסמו את גישתם של תושבים, כולל תושבי קהילות בדואיות ורועי צאן, לדרכים ולשטחים חקלאיים. בנוסף, הן אינן מספקות להם חשמל, מים, שירותי ביוב ושירותים אחרים ואף דחו את בקשותיהם לקבל שירותים כאלה. לרבות מהקהילות הללו אין גם גישה מהימנה למקורות מים ותושביהן נאלצים להוציא עד שישית מהכנסותיהם על רכישת מים ממכליות קטנות וניידות. בשל הגבלות אלו ילדים נאלצים פעמים רבות ללכת מרחק ניכר לבית הספר, ומוגבלת גישתם של התושבים לשירותי בריאות.[776]

בנוסף, ישראל גירשה ישירות יותר מ-1,500 פלסטינים אל מחוץ לשטח הפלסטיני הכבוש, בעיקר לפני 1993, ורק למקצתם התירה לחזור.[777]

מדיניות הכפייה הישראלית במזרח ירושלים ובשטח C בגדה המערבית עולה לכדי העברה מכוונת בכפייה של אזרחים בתוך שטח כבוש, המוגדרת כ"תנועת אנשים תחת לחץ מהמקום שבו חיו למקום שבו לא בחרו",[778] והיא הפרה חמורה של דיני המלחמה. אמנת רומא קובעת כי העברה בכפייה יכולה להתרחש "במישרין או בעקיפין", באמצעות נסיבות כפויות כמו-גם הפעלת כוח ישיר,[779] ומגדירה אותה, כאשר היא מתבצעת בצורה נרחבת או שיטתית וכמדיניות רשמית של המדינה, כפשע נגד האנושות וכאחד מסוגי המעשים הלא-אנושיים שמהם מורכב פשע האפרטהייד.[780] המדיניות הישראלית באזורים אלה, שכפתה על אלפים לעזוב את בתיהם והעמידה עשרות אלפי אנשים בסכנה דומה, עולה לכדי העברה בכפייה על פי התנאים שנקבעו באמנת רומא. באמצעות שלילת היתרי בנייה לבתים, בתי ספר, מרפאות ותשתיות והריסת בתים ואזורים שלמים, מדיניות זו חונקת קהילות ומהווה "יצירה מכוונת של תנאים המונעים התפתחות מלאה".[781]

שלילת תושבות ואזרחות

הרשויות הישראליות שללו ממיליוני פלסטינים את הזכות לתושבות ולאזרחות באמצעות שליטתן במרשם האוכלוסין, בהענקת מעמד חוקי וזכויות תושבות וכן בכניסה לישראל ולשטח הפלסטיני הכבוש וביציאה מהם.

הגדה המערבית ורצועת עזה

המדיניות הישראלית בנוגע לתושבות פלסטינית שללה באופן שרירותי ממאות אלפי פלסטינים את האפשרות לחיות בגדה המערבית וברצועת עזה, להיכנס אליהן ולצאת מהן. ההגבלות הישראליות על תושבות מפצלות משפחות, מונעות מאלפי פלסטינים לשוב לבתיהם בשטח הפלסטיני הכבוש, כולאות אחרים בבתיהם או בחלקים מהשטח הפלסטיני הכבוש, ומונעות מאחרים לממש אפשרויות להשכלה והזדמנויות כלכליות.[782]

הרשויות הישראליות עשו כל זאת בעיקר באמצעות שליטתן המתמשכת במרשם האוכלוסין – רשימת הפלסטינים הנחשבים בעיניהן לתושבים חוקיים בשטח הפלסטיני הכבוש. ישראל דורשת שפלסטינים ייכללו במרשם האוכלוסין על-מנת לקבל תעודות זהות ומסמכי נסיעה המאושרים על-ידה, ואשר מאפשרים לפלסטינים לגור, לעבוד ולרשת רכוש, אך אינם מקנים להם אזרחות. אנשי כוחות הביטחון הישראליים המאיישים מחסומים דורשים מפלסטינים להציג תעודת זהות לפני שיאפשרו להם לעבור ממקום למקום בתוך השטח הפלסטיני הכבוש, ובכלל זה כדי להגיע לבתי ספר, למקומות עבודה, לבתי חולים, או לביקור אצל קרובי משפחה.[783] הרשויות המצריות דורשות, אף הן, מפלסטינים להציג תעודת זהות או דרכון כדי להיכנס לרצועה או לצאת ממנה דרך מעבר רפיח.[784]

הרשויות הישראליות מבססות את מרשם האוכלוסין על מפקד שערכו בגדה המערבית וברצועת עזה בספטמבר 1967, מספר חודשים לאחר שהשתלטו על אזורים אלה. במפקד נמנו 954,898 פלסטינים שנכחו פיזית בשטח הפלסטיני הכבוש,[785] אך בעקבותיו לא נכללו במרשם לפחות 270,000 פלסטינים שחיו בגדה המערבית וברצועת עזה לפני 1967, אך נעדרו מהן במהלך המפקד. זאת, אם משום שנמלטו במהלך מלחמת 1967 ואם משום ששהו בחו"ל לצורכי לימודים, עבודה או מכל סיבה אחרת.[786] הרשויות הישראליות לא כללו פלסטינים אלה במרשם האוכלוסין, דרשו מהם להצטייד בהיתרי ביקור כדי לחזור לבתיהם ומנעו את כניסתם של רבים מהם, ובכללם, במהלך שנות הכיבוש הראשונות, כל הגברים בגילאי 16 עד 60.[787] הרשויות הישראליות יצרו הליך מגביל לאיחוד משפחות שיושם עד שנת 2000 ואשר התבסס על מכסות שנתיות מצומצמות והיה כפוף לקריטריונים שרירותיים ומשתנים שלא התחשבו בקשרים משפחתיים או היסטוריים אמיתיים.[788]

בין השנים 1994-1967, הרשויות הישראליות מחקו ממרשם האוכלוסין אלפי פלסטינים שנסעו לחו"ל ושהו שם תקופות ממושכות. במהלך תקופה זו, מחקו הרשויות הישראליות מן המרשם לצמיתות 140,000 פלסטינים שהופיעו בו, רק משום שיצאו מהגדה המערבית לתקופה של יותר משלוש שנים, כך על-פי נתוני מתאם פעולות הממשלה בשטחים, שהוא זרועו של הצבא הישראלי המופקדת על ניהול הגדה המערבית הכבושה. באותה תקופה הרשויות גם שללו את תושבותם של 108,878 פלסטינים מרצועת עזה, בגין שהייה בחו"ל למשך יותר משבע שנים או משום שלא נכחו במפקדי האוכלוסין שנערכו ברצועה בשנים 1981 ו-1988.[789] סקר שנערך בשנת 2005 מטעם בצלם העריך כי ליותר מ-640,000 פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה היו הורה, אח, אחות, ילדים או בן/בת זוג שלא נכללו במרשם האוכלוסין, למרות ש-78.4% מהם הגישו בקשות לאיחוד משפחות, שטרם טופלו.[790]

בשנת 1995, זמן קצר לאחר הקמתה, קיבלה על עצמה הרשות הפלסטינית את משימת הטיפול בבקשות לעדכון מרשם האוכלוסין ולמעמד של תושבות, אך תפקידה התמצה בהעברת בקשות אלה לאישורו של הצד הישראלי. [791]מאז שנת 2000 הרשויות הישראליות מסרבות לרוב לעדכן את מרשם האוכלוסין או לטפל בבקשות למעמד תושבות מצד פלסטינים שאינם מופיעים בו, בני זוגם או בני משפחתם. זאת גם כאשר אלה גרו כבר שנים בגדה המערבית או ברצועת עזה והיו להם משפחות, בתים, מקומות עבודה או קשרים אחרים באזורים אלה.[792] ישראל הקפיאה לחלוטין את הליכי "איחוד המשפחות" במסגרתם פלסטינים פונים בבקשה להעניק מעמד חוקי לבני משפחה מדרגה ראשונה או לבני זוג שאינם רשומים במרשם האוכלוסין, כדי להתאחד עמם.[793] הרשויות הישראליות הצדיקו את ההקפאה במצב הביטחוני ששרר בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה,[794] אך לא הסבירו מדוע סירובן הגורף לטפל בבקשות חדשות נחוץ מטעמי ביטחון. הן פשוט מסרבות לטפל בכל בקשה חדשה, מבלי לנמק זאת ומבלי לבדוק האם נשקף סיכון ביטחוני מהאדם המדובר.

ההקפאה נותרה בעינה מאז שנת 2000, לבד מהטיפול בכ-35,000 בקשות לאיחוד משפחות בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים, כ"מחווה דיפלומטית" לרשות הפלסטינית.[795] המשרד לענייני אזרחים של הרשות הפלסטינית העריך כי בין ספטמבר 2000 לאוגוסט 2005 בלבד הוא העביר יותר מ-120,000 בקשות לאיחוד משפחות שלא טופלו על-ידי הרשויות הישראליות.[796] בשנת 2019 בחר בג"ץ שלא לכפות על הצבא להפסיק את ההקפאה, במסגרת עתירה שהגיש ארגון זכויות האדם הישראלי המוקד להגנת הפרט.[797] הקפאת הטיפול בבקשות למשך שני עשורים גרמה לכך שהרשויות הישראליות הפסיקו לרשום אנשים ברוב הקטגוריות, למעט ילדים שלפחות אחד מהוריהם הוא פלסטיני המופיע במרשם.

הרשויות הישראליות גם מנעו בשני העשורים האחרונים באופן שיטתי את כניסתם לישראל ולגדה המערבית של פלסטינים שאינם מופיעים במרשם האוכלוסין ואשר גרו בגדה המערבית במהלך שנים אלה או קודם לכן, וכן את כניסתם של בני/בנות זוגם או בני משפחה אחרים שלהם שאינם רשומים בו.[798]

סירובה של ישראל לעדכן את מרשם האוכלוסין חל אפילו על בקשות לשינוי כתובת, ובכך הפך את נוכחותם בגדה המערבית של פלסטינים החיים בה אך רשומים כתושבי הרצועה, ללא חוקית.[799] רובם נכנסו לגדה המערבית באמצעות היתרים זמניים, שתוקפם פג כבר מזמן. בשנת 2010 העריך הצבא הישראלי כי בגדה המערבית גרו באותה עת כ-35,000 פלסטינים מרצועת עזה שתוקף ההיתרים שלהם פג.[800] החוק הישראלי רואה בפלסטינים שתוקף ההיתרים שלהם פג "מסתננים" בלתי חוקיים,[801] והרשויות הרחיקו עשרות מהם בחזרה לרצועה.[802] אלה מהם שנשארים בגדה המערבית אינם יכולים לנוע בה בחופשיות מחשש שיעצרו במחסומים ויוחזרו בכוח לרצועה, ולעתים קרובות הם נתקלים בקשיים בהרשמה לבתי ספר או לאוניברסיטאות, בניהול עסקים או בהחזקת רכוש בבעלותם.

מדיניותה של ישראל השוללת מפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש את האפשרות לחיות באזורים מהם באו, להיכנס אליהם ולצאת מהם היא בגדר צעדים השוללים מהם את "הזכות לחופש התנועה והמגורים", אחד המעשים הבלתי-אנושיים שנקבע באמנת האפרטהייד.

מזרח ירושלים

מדיניותה של ישראל שללה זכויות תושבות גם מאלפי פלסטינים במזרח ירושלים והותירה רבים מהם ללא מעמד חוקי. מאז סיפחה את מזרח ירושלים בשנת 1967, ישראל מחילה את חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, על תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים, אותם הגדירה "תושבי קבע" – מעמד זהה לזה שניתן לזר המעוניין לחיות בישראל. תושבי קבע רשאים לחיות, לעבוד ולקבל זכויות סוציאליות, אך משרד הפנים מוסמך לשלול את מעמדם, הנובע מנוכחותם, על-פי שיקול דעתו. מעמד תושבות הקבע אף אינו עובר אוטומטית לילדי התושבים או לבני זוגם שאינם תושבים, אפילו אם הם גרים בירושלים מזה שנים.[803] לפלסטינים ירושלמים בעלי מעמד של תושבי קבע עומדת האפשרות לבקש אזרחות ישראלית, אך רובם המכריע בחר שלא לעשות כך, מכיוון שיש בכך משום הכרה בישראל, הכוח הכובש, כריבון החוקי. רובם המכריע של הפלסטינים שהגישו בקשות לאזרחות ישראלית, לא זכו בה: הרשויות דחו רבות מהבקשות בתואנה שמגישיהן לא הצליחו להוכיח כי מרכז חייהם נמצא בישראל, ולא בגדה המערבית, או בגין רישום פלילי של המבקשים, אי ידיעה מספקת של השפה העברית, או "חוסר נאמנות [לישראל]". חלק ממגישי הבקשות לא זכו כלל למענה.[804] .

מאז תחילת הכיבוש הישראלי במזרח ירושלים בשנת 1967 ועד לסוף שנת 2020, ישראל שללה את מעמד תושבות הקבע מלפחות 14,701 פלסטינים ממזרח ירושלים.[805] הרשויות נימקו את מרבית שלילות התושבות באי-הוכחת "מרכז חיים" בירושלים, והתמקדו באנשים שגרו לדבריהן בחלקים אחרים של השטח הפלסטיני הכבוש, מחוץ לגבולות המוניציפאליים של ירושלים, או שלמדו או התגוררו בחו"ל למשך תקופות ממושכות. אחרים איבדו את תושבותם לאחר שקיבלו תושבות קבע או אזרחות במדינה אחרת. מספר שלילות התושבות הצטמצם מאז שנת 2015, אז אמר משרד הפנים כי יפעל "באופן מקל יותר", שישמר את תושבותם של פלסטינים ירושלמים אשר שומרים על קשר לעיר.[806] אולם, בשנים האחרונות הרשויות שללו מעמד מפלסטינים שהואשמו בתקיפת ישראלים כדי להענישם וכצעד של ענישה קולקטיבית נגד בני משפחותיהם.[807]

לשלילת המעמד מתלוות בדרך כלל השלכות נרחבות בהרבה, שכן משפחותיהם של אנשים שאיבדו את מעמדם נלוות אליהם לעיתים קרובות כשהם עוזבים את העיר, ופלסטינים אחרים נאלצים להתאים את חייהם כדי להגן על מעמדם הרעוע. פלסטינים ממזרח ירושלים אמרו לארגון Human Rights Watch כי החשש לאבד את מעמדם מכביד על חיי היומיום שלהם, מכתיב את מקום מגוריהן של משפחות ומרתיע אותן מניצול הזדמנויות בתחום ההשכלה והתעסוקה בחו"ל.[808] שלילת התושבות דוחפת פלסטינים לעזוב את עיר הולדתם, ובכך היא עולה לכדי העברה בכפייה.[809]

החוק הישראלי מתיר לעצור ולגרש אנשים בגין שהייה בתחומי המדינה ללא מעמד חוקי. ללא מעמד כזה, פלסטינים אינם יכולים לעבוד באופן רשמי, לנוע בחופשיות, לחדש רישיונות נהיגה או לקבל עבור ילדיהם תעודות לידה, הנדרשות לצורך רישומם בבתי הספר. הם אף עלולים לאבד את זכויותיהם הסוציאליות במסגרת הביטוח הלאומי, ובכלל זה ביטוח בריאות, דמי אבטלה וקצבאות לילדים, לקשישים ולאנשים עם מוגבלות. מי שמאבד את תושבותו רשאי לעתור למשרד הפנים להחזרת המעמד, ועד להכרעה בעתירה לקבל מעמד זמני המאפשר לו להישאר בירושלים. מקצת הפלסטינים הצליחו לקבל בחזרה את מעמדם, אך זאת רק לאחר הליכים משפטיים ומנהליים ממושכים שרבים אינם יכולים להרשות לעצמם.[810]

בחודש מארס 2017 פסק בית המשפט העליון כי פלסטינים ממזרח ירושלים נהנים מ"מעמד מיוחד" כ"תושבים ילידים" שעל הרשויות להתחשב בו בעת קביעת מעמדם.[811] אך בפועל המדיניות הישראלית ממשיכה שלא להתחשב בכך.

השעיה המונית של זכויות אזרח (הגדה המערבית, רצועת עזה)

הרשויות הישראליות שללו מדורות של פלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש את זכויות האזרח הבסיסיות שלהם, לרבות הזכויות לחופש ההתכנסות, ההתאגדות והביטוי. הרשויות פעלו במיוחד נגד פלסטינים בגין התבטאויות ופעילות נגד הכיבוש וזיקה לארגונים הפועלים נגדו: הן כלאו אלפי בני אדם, הוציאו מחוץ לחוק מאות ארגונים פוליטיים ולא ממשלתיים וסגרו עשרות כלי תקשורת מטעמים אלה.[812]

בגדה המערבית, הצבא ממשיך להסתמך על צווים צבאיים דרקוניים שהוצאו בימיו הראשונים של הכיבוש כדי להגדיר פעילות פוליטית לא אלימה כעבירה פלילית. הרשויות ממשיכות, למשל, להחיל תקנות מימי המנדט הבריטי המאפשרות לישראל להכריז על ארגונים כבלתי חוקיים בטענה שהם דוגלים ב"גרימת שנאה או בוז או הסתה לאיבה כלפי" הרשויות המקומיות, ולעצור פלסטינים בשל זיקתם לארגונים כאלה.[813] נכון לחודש מארס 2020 משרד הביטחון הישראלי אוסר רשמית על פעילותם של 430 ארגונים, לרבות הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), שאתו חתמה ישראל על הסכם שלום, מפלגת פתח השלטת ברשות הפלסטינית וכל שאר המפלגות הפוליטיות הפלסטיניות הגדולות.[814] על-פי נתונים שהעביר הצבא לארגון Human Rights Watch, בין ה-1 ביולי 2014 ל-30 ביוני 2019 הצבא הישראלי העמיד לדין 1,704 פלסטינים בגין "חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת".[815]

בנוסף, הצבא משתמש בדרך קבע בצווים צבאיים המאפשרים לו לפזר הפגנות המתקיימות ללא רישיון או להכריז על שטחים צבאיים סגורים כדי לדכא הפגנות פלסטיניות לא אלימות בגדה המערבית ולעצור את משתתפיהן.[816] אחד הצווים הצבאיים, למשל, קובע עונש של עד 10 שנות מאסר על תושבים שהורשעו בבית משפט צבאי בהשתתפות בכינוס של יותר מעשרה אנשים שאין לו היתר צבאי, העוסק בכל נושא "היכול להתפרש כמדיני", או שהורשעו בהצגת "דגלים או סמלים מדיניים" ללא אישור הצבא.[817] לדברי הצבא, בחמש השנים שבין ה-1 ביולי 2014 ל-30 ביוני 2019, הוא העמיד לדין 4,590 פלסטינים מהגדה המערבית בגין כניסה ל"שטח צבאי סגור"[818], הגדרה שהוא מחיל לעיתים קרובות על אתרים שבהם מתקיימות הפגנות.

הצבא אף נתלה בהגדרה הרחבה של הסתה הקבועה בחוקיו הצבאיים, אשר נוסחה באופן הכולל "דברי שבח, אהדה או תמיכה בארגון עוין" או ניסיונות "בין בעל פה ובין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי", זאת על מנת להפליל התבטאויות רק משום שהן יוצאות נגד הכיבוש.[819] הצבא אישר כי העמיד לדין 358 פלסטינים בגדה המערבית בגין "הסתה" בין אמצע 2014 לאמצע 2019.[820]

דיני הכיבוש מתירים אמנם לכובשים להגביל זכויות אזרחיות ופוליטיות מסוימות בהתבסס על הצדקות ביטחוניות מוגבלות. אולם, ההשעיה ההמונית, מזה עשרות שנים, של זכויות אזרח בסיסיות של הפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש, שסופה אינו נראה באופק, עולה לכדי צעדים "שנועדו למנוע" את "השתתפותם בחיים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים" וליצור "תנאים המונעים את התפתחותם המלאה". זאת, בכך שהיא שוללת מהם את הזכויות לחופש הביטוי, ההתכנסות הלא אלימה וההתאגדות, צעדים שזוהו במפורש באמנת האפרטהייד.[821] כאשר ההגבלות הגורפות מובילות למעצרים בלתי חוקיים, הן מהוות על-פי אמנת האפרטהייד גם שלילה של הזכות לחירות באמצעות "מעצר שרירותי ומאסר בלתי חוקי".

הפרות אחרות בישראל

בנפרד מהמעשים הבלתי אנושיים שבוצעו בשטח הפלסטיני הכבוש, ממשלת ישראל הפרה בדרכים אחרות את זכויותיהם של פלסטינים בגבולותיה שלפני 1967.

הפקעת קרקעות והטלת הגבלות

החל משנת 1948 ובעשורים שלאחר מכן, הרשויות הישראליות השתלטו על מיליוני דונם של אדמות בבעלות פלסטינים בתוך ישראל. רבות מההפרות החמורות ביותר המתוארות בתת-פרק זה, הכוללות השתלטות בקנה מידה עצום על אדמותיהם של פלסטינים אזרחי ישראל, התרחשו בין השנים 1948 ו-1966. ככלל, מצבם של הפלסטינים בישראל השתפר אמנם מאז בוטל בשנת 1966 הממשל הצבאי שהטילו עליהם הרשויות במשך 17 השנים הראשונות בתולדות המדינה. אולם, הפרות אלו נמשכות כל עוד רבים מהקורבנות אינם יכולים לקבל בחזרה את מה שהרשויות הפקיעו מהם, לחזור לגור בכפרים מהם באו או לקבל פיצוי בגין ההפסדים שספגו.

נתונים מדויקים של היקף האדמות שהוחרמו מפלסטינים בישראל אינם זמינים, בין השאר בשל הסוגים השונים של בעלות על קרקע בחוק העות'מאני ובשל העובדה שחלק ניכר מהקרקעות לא נרשמו רשמית בטאבו לפני 1948.[822] עם זאת, ההיסטוריונים הבולטים של התקופה מעריכים כי הרשויות הישראליות הפקיעו מפלסטינים קרקעות בסדר-גודל של לפחות 4.5 מיליון דונם, המהווים כ-65 עד 75 אחוזים מכלל האדמות שהיו בבעלות פלסטינים לפני 1948, וכ-40 עד 60 אחוזים מהאדמות שבבעלות פלסטינים אשר נותרו בשטח שהפך לישראל והפכו לאזרחיה.[823] היסטוריונים מסוימים מעריכים גם כי מבין 370 היישובים היהודיים שהוקמו על-ידי ממשלת ישראל בין השנים 1948 ו-1953, 350 נבנו על אדמות שהוחרמו מפלסטינים.[824] חלק ניכר מהפקעות הקרקע בוצעו בין השנים 1949 ו-1966. במהלך תקופה זו, הרשויות הישראליות הטילו על רוב הפלסטינים בישראל ממשל צבאי, כלאו אותם בעשרות מובלעות והגבילו מאוד את תנועתם. עיתון "הארץ" דיווח, בהתבסס על מסמכים ממשלתיים שסיווגם הוסר, כי גורמים ישראלים ביטלו את הממשל הצבאי בשנת 1966 רק לאחר שווידאו כי עקורים פלסטינים המתגוררים בישראל "לא יוכלו לחזור לכפרים מהם ברחו או גורשו".[825]

הרשויות הישראליות השתמשו בעיקר בשני מנגנונים להשתלטות על אדמותיהם של פלסטינים בישראל. ראשית, בשנת 1950 חוקקה הכנסת את חוק נכסי נפקדים, בהסתמך על תקנות שעת חירום שפורסמו בדצמבר 1948 כדי להתיר השתלטות על אדמות. החוק איפשר למדינה להשתלט על אדמותיהם ובתיהם של פלסטינים שלא נכחו על אדמתם בשנים 1947 ו-1948, במהלך הלחימה באירועים שסבבו את הקמתה של מדינת ישראל, ואשר נמלטו או גורשו לאחת ממדינות ערב הסמוכות או ל"כל חלק של ארץ-ישראל שמחוץ לשטח ישראל", כולל "אל מקום בארץ-ישראל שהיה מוחזק אותה שעה בידי כוחות שביקשו למנוע הקמתה של מדינת ישראל או שנלחמו בה לאחר הקמתה".[826] הרשויות הישראליות יישמו חוק זה כדי להשתלט על רוב האדמות בבעלות מאות אלפי הפליטים הפלסטינים שמצאו את עצמם חיים מחוץ לישראל, וכן על אדמות בבעלות פלסטינים שנעקרו בתוך שטח המדינה כתוצאה מאירועי 1947 ו-1948. הרשויות הישראליות העבירו קרקעות אלה לשליטת האפוטרופוס על נכסי נפקדים ובסופו של דבר המירו אותן לאדמות מדינה, ששימשו באורח בלעדי כמעט להקמת יישובים יהודיים חדשים.[827] הרשויות הישראליות השתמשו בחוק נכסי נפקדים גם כדי להשתלט על אדמות בבעלות פלסטינים במזרח ירושלים הכבושה.[828]

שנית, ממשלת ישראל הכריזה על עיירות וכפרים פלסטיניים רבים, ובפרט כאלו שמחוץ למובלעות שבהם גרו פלסטינים בתקופת הממשל הצבאי, "שטחים סגורים". לאחר מכן, בשנת 1953, היא העבירה בכנסת את "חוק רכישת מקרקעים", שהתבסס על תקנת חירום שקדמה לו, ואפשר למדינה להעביר לבעלותה קרקעות שלא עובדו מאז 1948. חוק זה אף אפשר למדינה להשתלט על אדמות במקרים שבהם היא לא הכירה בתביעות בעלות שהגישו פלסטינים, גם כאשר הקרקע עובדה. ארגון זכויות האדם עדאלה מעריך כי ממשלת ישראל השתלטה על 1.3-1.2 מיליון דונם של אדמות מכוח חוק רכישת מקרקעים.[829] החוק הציע פיצויים, אך בעיקר בצורת "חלקות חלופיות שהיו בלתי-ניתנות לעיבוד או בבעלות פליטים בגלות", כפי שכתב אחד ההיסטוריונים, או פיצוי שהסתמך על תעריפים כה נמוכים ששר החוץ הישראלי דאז, ולימים ראש ממשלת ישראל משה שרת הגדיר אותה כי "שוד שערורייתי ".[830]

בדוח משנת 2005 העריך פרויקט העקורים העולמי (IDP) של מועצת הפליטים הנורווגית, על סמך סקירה של מגוון מקורות, כי באותה תקופה היו בישראל בין 150,000 ל-300,000 עקורים פלסטינים, עקב האירועים שסבבו את הקמת המדינה.[831] הוועדה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות של האו"ם (CESCR) מצאה בשנת 1998 כי רוב העקורים הפלסטינים הפנימיים, שאליהם התייחסה כ"נוכחים נפקדים", ואשר מספרם עמד לפי הערכתה אז על כ-200,000 בני אדם, נותרו עקורים ומנושלים בתוך המדינה מכיוון שאדמותיהם הוחרמו ולא הוחזרו להם".[832]

הרשויות הישראליות ממשיכות לחסום את גישתם של בעלי קרקעות פלסטינים אזרחי ישראל לאדמותיהם שהוחרמו ולמנוע מהם להשתמש בהן.[833] כך, למשל, בנובמבר 1948 גירשו כוחות ישראליים את תושבי הכפר איקרית, הסמוך לגבול לבנון, לאחר שהלחימה באזור הסתיימה במידה רבה וזמן קצר לאחר שהכריזו על איקרית שטח צבאי סגור.[834] התושבים, שרובם נותרו עקורים בתוך ישראל, הגישו עתירה נגד עקירתם ובשנת 1951 קבע בג"ץ כי יש לאפשר להם לחזור לבתיהם.[835] אולם, עוד לפני שניתן היה לקיים את פסק הדין וחודשיים לפני דיון נוסף של בג"ץ בתיק, פוצץ הצבא את כל בתי הכפר שעמדו עדיין על תילם.[836] התושבים המשיכו לדרוש לשוב לכפרם, אך הממשלה המשיכה לחסום את דרכם ובשנות השישים למשל, טענה כי חזרתם מהווה סיכון ביטחוני.[837] בשנת 2003 דחה בג"ץ עתירה חדשה של התושבים בדרישה לחזור לכפרם. בית-המשפט קבע שהנושא "מדיני", ומשכך קיבל על עצמו את שיקול הדעת של הממשלה, שקבעה כי אם יותר לתושבי איקרית לחזור לכפרם הדבר עלול "לפגוע באינטרסים החשובים של המדינה".[838] עם זאת, בית המשפט ציין כי התושבים זכאים לפיצוי או להקצאת קרקע חלופית, תנאים שהתושבים סירבו לקבל בעבר.[839]

השתלטות על קרקעות ומדיניות מפלה של הקצאת קרקעות ודיור יצרו מצב שבו רוב הפלסטינים אזרחי ישראל, המהווים כ-19 אחוזים מאוכלוסיית המדינה,[840] גרים ביישובים פלסטיניים צפופים, ששטח השיפוט שלהם כולל פחות משלושה אחוזים משטחה הכולל של המדינה.[841]

פרקטיקות של כפייה בנגב

במקרים מסוימים, הרשויות הישראליות נקטו פרקטיקות של כפייה גם כדי להגביל את זכויותיהם של פלסטינים אזרחי ישראל. לדוגמה, הן אינן מאפשרות, למעשה, לעשרות אלפי בדואים-פלסטינים תושבי הנגב לחיות באופן חוקי בקהילות בהן הם חיים מזה עשרות שנים.[842] מאז גובשו תוכניות הבינוי הראשונות של המדינה בשנות השישים של המאה ה-20, הרשויות מסרבות להכיר חוקית ב-35 יישובים בדואים בנגב, והדבר כופה על כ-90,000 תושביהן, המהווים יותר מ-28 אחוזים מהאוכלוסייה הבדואית בנגב, לחיות תחת איום מתמיד של הריסה.[843] החוק הישראלי מתייחס לכל המבנים בכפרים הלא מוכרים הללו כבלתי חוקיים, והרשויות מסרבות לחבר את רובם לרשתות החשמל או המים של המדינה או לספק להם תשתיות בסיסיות כגון כבישים סלולים או מערכות ביוב.[844] הקהילות אינן מופיעות במפות רשמיות, ברובן אין מוסדות חינוך או תשתית בסיסית, וללא כתובות מוכרות התושבים אינם יכולים להירשם כדי להשתתף בבחירות לרשויות המקומיות.[845]

הרשויות הישראליות הרסו, במהלך עשרות שנים, אלפי בתים בדואים, שרבים מהם היו רק אוהלים או צריפים. על-פי נתוני הממשלה, בין השנים 2019-2013 נהרסו 10,697 מבנים בבעלות בדואית-פלסטינית בנגב, לרבות 2,241 שנהרסו בשנת 2019 לבדה. רוב המבנים נהרסו בידי הבעלים עצמם לאחר שהוצאו להם צווי ההריסה ותחת איום בענישה חמורה.[846] את אחד הכפרים הלא מוכרים, אל-עראקיב, שניהל לאורך שנים ארוכות מאבק משפטי עם המדינה, הרסו הרשויות הישראליות 185 פעמים.[847] משרד הפנים אמר במכתב ששלח לארגון Human Rights Watch בשנת 2007 כי באותה עת היו בנגב 45,000 מבנים שהוגדרו על-ידיו כבלתי חוקיים.[848]

הרשויות חתרו במשך שנים לרכז את הבדואים החיים בנגב ביישובים שתוכננו על-ידי הממשלה, בכדי למקסם את השטח הזמין ליישובים יהודיים.[849] אולם, בעיני רבים מהבדואים פיתוח העיירות הללו אינו אלא מאמץ לחסל את תביעותיהם לבעלות על אדמות בחלקים אחרים של הנגב, והם אינם רואים בהן חלופות מגורים קבילות, היות שלא היו מעורבים בפיתוחן ובשל חששם מפני צפיפות יתר והזנחה ממשלתית.[850] מאמצים אלה נמשכים: לדברי ארגון זכויות האדם עדאלה, קיימת תוכנית ממשלתית משנת 2019 לעקירת 36,000 בדואים מבתיהם כדי להרחיב את שטחי האימונים של הצבא ולהקים פרויקטים של "פיתוח כלכלי".[851]

שלילת תושבות ואזרחות

איסור בפועל על הענקת מעמד לבני/בנות זוג פלסטיניים מהשטח הפלסטיני הכבוש

חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) —2003 אוסר על פלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה לגור חוקית עם בן/בת זוגם בישראל או במזרח ירושלים.[852] הוראת השעה, שאושרה בכנסת בחודש יולי 2003, ואשר מאושרת מאז מחדש מדי שנה ואף ואושרה על-ידי בית משפט העליון של ישראל, אוסרת, עם חריגים מעטים, להעניק תושבות או אזרחות לבעלי תעודות זהות פלסטיניות, גם אם הם נשואים לאזרח ישראלי או לתושב קבע בישראל.[853] הרשויות הישראליות הגבילו אמנם את איחוד המשפחות כבר לפני שנת 2003, אך חוק הזה הביא לעצירה מוחלטת כמעט של התהליך.[854]

החוק שולל מאזרחים ותושבים ישראלים, הן יהודים והן פלסטינים, הנישאים לפלסטינים תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, את הזכות ממנה נהנים ישראלים אחרים לחיות עם יקיריהם במקום שבו בחרו. שלילה זו מבוססת על ההשתייכות האתנית של בן/בת הזוג ולא על הערכה פרטנית של סיכון ביטחוני. כאשר ישראלי או ישראלית נישאים לבן/בת זוג יהודי/ה, בן או בת הזוג יכולים לקבל אזרחות באופן אוטומטי. זרים אחרים יכולים לקבל מעמד באופן מידי ובדרך כלל הופכים זכאים לאזרחות לאחר שגרו בישראל מספר שנים.[855] גברים פלסטינים מעל גיל 35 ונשים פלסטיניות מעל גיל 25 מהגדה המערבית ומרצועת עזה, הנשואים לאזרחים או לתושבים ישראלים, יכולים להגיש בקשה להיתרי ביקור זמניים, הניתנים לחידוש, אך הרשויות דחו רבות מהבקשות הללו.[856]

החוק כופה ברירה קשה על אלפי הזוגות – 30,000 זוגות בהם אחד מבני הזוג הוא פלסטיני אזרח ישראל, הנישאים על אף הגבלות אלה, כך על-פי מרכז מוסאוה. אלה נאלצים לחיות בנפרד, או שבן הזוג שהוא אזרח או תושב ישראלי נאלץ לעבור לגדה המערבית, על אף צווים צבאיים ישראליים האוסרים על ישראלים לגור בשטח A.[857] זאת ועוד, העברת מקום מגורים לשטח הפלסטיני הכבוש גרמה לאבדן מעמד התושבות של פלסטינים ירושלמים, והיא מסכנת את זכאותם של שני בני הזוג למימוש זכויות הקשורות לתושבות או אזרחות, כמו הזכות לקבל קצבאות ביטוח לאומי. ברירה קשה זו פיצלה אלפי משפחות.[858]

פליטים פלסטינים

חוק האזרחות הישראלי משנת 1952 שולל אזרחות וזכויות תושבות מיותר מ-700,000 פלסטינים שגרו לפני 1948 בשטח הנמצא כיום בישראל ואשר נמלטו או גורשו מבתיהם במהלך האירועים של שנת 1948, ומצאצאיהם.[859] מדיניות ישראלית מגבילה אף מונעת מפליטים ממדינות שכנות לגור באופן חוקי בשטח הפלסטיני הכבוש.[860] משפט זכויות האדם הבינלאומי מבטיח את זכותם של פליטים וגולים להיכנס לשטח ממנו באו, גם כאשר הריבונות על השטח שנויה במחלוקת או עברה לידי צד אחר, ולגור באזורים שבהם הם או משפחותיהם חיו בעבר ואשר עמם הם שמרו על קשר.[861] כמו פליטים בהקשרים אחרים, פליטים פלסטינים אמורים לקבל את האפשרות לבחור באופן חופשי בין שיבה לארץ מוצאם, היטמעות במקום בו הם חיים כיום, או יישוב מחדש במדינה שלישית.[862] בסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב (אונר"א) רשומים 5.7 מיליון פליטים פלסטינים.[863] רבים נותרו מחוסרי אזרחות וחיים מזה דורות במחנות פליטים צפופים בתנאים קשים בשטח הפלסטיני הכבוש, בירדן, בלבנון ובסוריה.[864]

סיכום

הרשויות הישראליות שללו ממיליוני בני אדם את זכויות היסוד שלהם אך ורק בשל זהותם כפלסטינים. מדיניות ופרקטיקות שיטתיות אלה, המיושמות מזה שנים רבות, תוחמות פלסטינים לאזורים מצומצמים, מנשלות אותם, מפרידות ביניהם בכפייה, דוחקות אותם לשוליים ומסבות להם סבל גם בדרכים אחרות.

בשטח הפלסטיני הכבוש, הגבלות על תנועה, הפקעת קרקעות, העברה בכפייה, שלילת תושבות ואזרחות וההשעיה ההמונית של זכויות אזרח מהווות "מעשים לא-אנושיים" כפי שהוגדרו באמנת האפרטהייד ובאמנת רומא. על-פי שני סטנדרטים משפטיים אלה, מעשים לא-אנושיים, כאשר הם מבוצעים כחלק מדיכוי שיטתי ומתוך כוונה לשמר את השליטה, מהווים את הפשע נגד האנושות של אפרטהייד.[865]

מדיניות ופרקטיקות אלה הננקטות בשטח הפלסטיני הכבוש, בכללותן, שוללות מפלסטינים באופן חמור זכויות אדם בסיסיות, לרבות הזכויות לתושבות, לרכוש פרטי וגישה לקרקעות, לשירותים ולמשאבים, וזאת באופן נרחב ושיטתי. כאשר הם מבוצעים מתוך כוונה להפלות, בהתבסס על זהות הקורבנות כחלק מקבוצה או קולקטיב, מעשים אלה עולים לכדי הפשע נגד האנושות של רדיפה על-פי אמנת רומא והמשפט הבינלאומי המנהגי.

בנפרד מהמעשים הלא-אנושיים שבוצעו בשטח הפלסטיני הכבוש, ממשלת ישראל מפרה את זכויותיהם של פלסטינים בתוך ישראל, בשל זהותם, ובכלל זה באמצעים שהפכו עבור עשרות אלפי בדואים-פלסטינים בנגב את החיים באופן חוקי בקהילותיהם למשימה בלתי אפשרית כמעט; שלילת האפשרות של מאות אלפי פלסטינים להגיע לקרקעות שנגזלו מהם בעבר או להשתמש בהן; האיסור בפועל על אזרחים ותושבים להעביר מעמד חוקי ארוך-טווח לבני או בנות זוגם מהגדה המערבית ומרצועת עזה, השולל מהם את האפשרות לגור ביחד בדרך קבע בישראל; ושלילת זכויות התושבות מפלסטינים שנמלטו או גורשו מבתיהם באירועים שסבבו את הקמת המדינה.

הפרות אלה נמשכות ואין שום סימן לכך שהרשויות חקרו מי מהמעורבים בביצוען, לא כל שכן העמידו אותם לדין.

המלצות

המלצות אלו נובעות מממצאי ארגון Human Rights Watch לפיהם הרשויות הישראליות מבצעות את הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה.

ארגון Human Rights Watch מצא כי ממשלת ישראל פעלה מתוך כוונה לשמר את שליטתם של יהודים-ישראלים על פלסטינים בכל השטח שבשליטתה. בשטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים, נוספו על כוונה זו גם דיכויים השיטתי של הפלסטינים ומעשים לא-אנושיים שנעשו נגדם. כאשר שלושת היסודות הללו מתקיימים יחדיו, הם עולים לכדי פשע האפרטהייד.

הרשויות הישראליות מבצעות גם את הפשע נגד האנושות של רדיפה בהתבסס על הכוונה המפלה העומדת מאחורי יחסה של ישראל לפלסטינים וההפרות החמורות של זכויות האדם שהיא ביצעה בשטח הפלסטיני הכבוש.

למדינת ישראל

·       לפרק את כל הצורות של דיכוי ואפליה שיטתיים המעניקים זכויות יתר ליהודים-ישראלים על חשבון פלסטינים ואשר מפרים בדרכים שיטתיות אחרות את זכויותיהם של פלסטינים במטרה להבטיח את שליטתם של יהודים-ישראלים, ולשים קץ לרדיפת הפלסטינים. זאת, בין היתר באמצעות הפסקת יישומן של מדיניות ופרקטיקות מפלות בתחומים כמו הליכי התאזרחות, הגנה על זכויות האזרח, חופש התנועה, הקצאת קרקעות ומשאבים, גישה למים, חשמל ושירותים אחרים והנפקת היתרי בנייה.

·       לכבד במלואן את זכויות האדם של הפלסטינים, כולל אלה שבשטח הפלסטיני הכבוש, וכן את ההגנות המגיעות לפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש מכוח המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

·       להפסיק את בנייתן והרחבתן של ההתנחלויות, לפרק התנחלויות קיימות ולהחזיר אזרחים ישראלים החיים בהתנחלויות בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, לגבולותיה הבינלאומיים המוכרים של ישראל.

·       להסיר את איסור התנועה הגורף לרצועת עזה וממנה ולהתיר תנועה חופשית של אנשים לרצועה וממנה ובייחוד בין הרצועה לגדה המערבית ולחו"ל. זאת, בכפוף, לכל היותר, לבדיקות פרטניות ולבידוק גופני לצרכים ביטחוניים.

·       להתיר לפלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה לנסוע באופן חופשי למזרח ירושלים, בכפוף, לכל היותר, לבדיקות פרטניות ולבידוק גופני לצרכים ביטחוניים.

·       להפסיק את האפליה ביישומם של חוקים ותקנות בתחומי התכנון, הרישוי והבנייה הכופה על הפלסטינים סירוב מפלה להנפיק היתרים והוצאה מפלה של צווי הריסה.

·       לאפשר לפלסטינים גישה שוויונית לאדמות, דיור ושירותים חיוניים.

·       לפרק את חלקיה של גדר ההפרדה שלא נבנו לאורך הקו הירוק אלא בתוך השטח הפלסטיני הכבוש.

·       לבטל חוקים והוראות מפלים, לטובת חקיקה המבוססת על עקרון השוויון ואשר עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים הבינלאומיים של זכויות האדם, ובכללם:

o      'חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003', המאפשר לאזרחי ישראל ותושביה לקבל מעמד חוקי עבור בני/בנות זוגם שאינם ישראלים, אך לא כאשר בני הזוג הם פלסטינים מהגדה המערבית או מרצועת עזה, לגביהם חוק זה קובע במפורש כי אינם זכאים לכך, עם חריגים מעטים;

o      הוראות ב'חוק ועדות הקבלה' משנת 2011 המאפשרות בפועל לתושבים ביישובים קטנים בתוך ישראל להפלות לרעה תושבים פוטנציאליים, על רקע גזעם, השתייכותם האתנית או מוצאם הלאומי;

o      הוראות ב'חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי' המפלות בין יהודים למי שאינם יהודים ביחס לזכות להגדרה עצמית ולדיור.

·       לבטל הגבלות שרירותיות על זכויות התושבות של תושבים פלסטינים במזרח ירושלים, בגדה המערבית וברצועת עזה ושל בני משפחותיהם. זאת, בין היתר, באמצעות הפסקת הפרקטיקה של שלילת תושבותם של פלסטינים במזרח ירושלים; הפסקת ההקפאה בפועל של הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות בגדה המערבית וברצועת עזה מאז שנת 2000; והתרת התיישבותם מחדש של פלסטינים בחלקים אחרים של השטח הפלסטיני הכבוש ורישום כתובותיהם החדשות.

·       להכיר בזכותם של פלסטינים שנמלטו או גורשו מבתיהם בשנת 1948 ושל צאצאיהם להיכנס לישראל ולגור באזורים שבהם הם או משפחותיהם חיו בעבר, ולכבד זכות זו. זאת, כפי שהתווה ארגון Human Rights Watch במסך מדיניות נפרד, שבו פורטו גם האפשרויות של היטמעות במקום מגוריהם הנוכחי או בשטח הפלסטיני הכבוש ויישוב מחדש במקומות אחרים.[866]

·       לשתף פעולה עם המלצות גופי האו"ם ומנגנוני זכויות האדם שלו ולהישמע להן.

·       לאשרר את אמנת רומא ולשלב פשעים נגד האנושות, כולל הפשעים של רדיפה ואפרטהייד, בדין הפלילי של המדינה, במטרה לחקור ולהעמיד לדין אנשים שנגדם קיימים חשדות מהימנים בדבר מעורבות בפשעים אלה.

לארגון לשחרור פלסטין

·       לאמץ אסטרטגיית סנגוּר שתתמקד במימושן המיידי והמלא של זכויות האדם של הפלסטינים, במקום כזו הדוחה את מימוש זכויות האדם לטובת השגתן של תוצאות פוליטיות ספציפיות.

לרשות הפלסטינית

·       להפסיק את כל התיאום הביטחוני עם הצבא הישראלי התורם לקידום ביצועם של הפשעים של אפרטהייד ורדיפה בשטח הפלסטיני הכבוש.

·       לשלב פשעים נגד האנושות, כולל הפשעים של רדיפה ואפרטהייד, בדין הפלילי של הרשות.

למשרד התביעה בבית הדין הפלילי הבינלאומי

·      לחקור ולהעמיד לדין אנשים שנגדם קיימים חשדות מהימנים בדבר מעורבות בפשעים נגד האנושות של אפרטהייד או רדיפה.

למדינות החברות באו"ם

·       להקים, באמצעות האו"ם, ועדת חקירה בינלאומית שתחקור אפליה ודיכוי שיטתיים המבוססים על זהות קבוצתית בשטח הפלסטיני הכבוש ובישראל. יש להסמיך את ועדת החקירה לברר את העובדות ולנתח אותן, ובמידת הצורך לזהות את האחראים לפשעים חמורים, ובכלל זה אפרטהייד ורדיפה. זאת, במטרה להבטיח כי מבצעי ההפרות ייתנו עליהן את הדין. כמו כן, לאסוף ולשמר ראיות הקשורות להפרות, לצורך שימוש עתידי של מוסדות שיפוט מהימנים. מנדט ועדת החקירה צריך להיות רחב דיו כדי לכלול תפקידים שממלאים גורמים אחרים, כולל חברות מסחריות וגורמים רשמיים במדינות אחרות.

·       להקים ועדת או"ם של נציגי המדינות החברות, כדי שתעריך את ממצאי ועדת החקירה הבינלאומית, תבדוק באופן קבוע את ההיענות להמלצותיה של הוועדה ותמליץ על פעולות נוספות בהתאם לצורך.

·       להמליץ, בהתחשב במבוי הסתום בנושא זה במועצת הביטחון של האו"ם, כי המדינות החברות וגושי המדינות, ינקטו צעדים חד-צדדיים בצורת סנקציות ממוקדות, כולל איסורי נסיעה והקפאת נכסים, נגד בעלי תפקידים רשמיים וגופים שנגדם קיימים חשדות מהימנים בדבר מעורבות בפשעים של אפרטהייד ורדיפה; להתנות באופן חד-צדדי מכירה של נשק וסיוע ביטחוני לישראל בכך שהרשויות הישראליות ינקטו צעדים ממשיים וניתנים לאימות להפסקת הפשעים של אפרטהייד ורדיפת פלסטינים שהן מבצעות; ולהכפיף הסכמים, תוכניות של שיתוף פעולה וכל צורה של סחר ועסקאות עם ישראל להליכים של שקידה ראויה. זאת, כדי לאתר כאלה התורמים ישירות לביצוע הפשעים של אפרטהייד ורדיפת פלסטינים, למתן את הפגיעה בזכויות האדם, וכאשר הדבר אינו אפשרי, לשים קץ לפעילויות ולמימון שנמצא כי הם תורמים לקידום ביצועם של פשעים חמורים אלה.

·       ליצור, באמצעות האו"ם, תפקיד של שליח עולמי של האו"ם לנושא פשעי הרדיפה והאפרטהייד, אשר יוסמך לפעול להפסקתם ולזהות צעדים שמדינות ומוסדות שיפוט צריכים לנקוט כדי להעמיד לדין בגין פשעים אלה. לאחר יצירת התפקיד, לבקש ממועצת הביטחון של האו"ם להזמין את השליח להשתתף בתדרוכים רבעוניים על המצב במזרח התיכון.

לכל המדינות

·       לפרסם, בנפרד וביחד, הצהרות פומביות שיביעו דאגה בנוגע לביצוע הפשעים של אפרטהייד ורדיפה בידי הרשויות הישראליות.

·       להכפיף הסכמים, תוכניות של שיתוף פעולה וכל צורה של סחר ועסקאות עם ישראל, להליכים מוגברים של שקידה ראויה. זאת, כדי לאתר כאלה התורמים ישירות לביצוע הפשעים של אפרטהייד ורדיפת פלסטינים, למתן את הפגיעה בזכויות האדם, וכאשר הדבר אינו אפשרי, לשים קץ לפעילויות ולמימון שנמצא כי הם תורמים ישירות לקידום ביצועם של פשעים חמורים אלה.

·       להטיל סנקציות ממוקדות, כולל איסורי נסיעה והקפאת נכסים, על בעלי תפקידים וגופים האחראים להמשך ביצועם של פשעים בינלאומיים חמורים, כולל אפרטהייד ורדיפה.

·       להתנות מכירת נשק וסיוע צבאי וביטחוני לישראל בכך שהרשויות הישראליות ינקטו צעדים ממשיים וניתנים לאימות להפסקת הפשעים של אפרטהייד ורדיפה שהן מבצעות.

·       לשלב את הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה בדין הפלילי שלהן, במטרה לחקור ולהעמיד לדין אנשים שנגדם קיימים חשדות מהימנים בדבר מעורבות בפשעים אלה.

·       לחקור ולהעמיד לדין אנשים שנגדם קיימים חשדות מהימנים בדבר מעורבות בפשעים של רדיפה ואפרטהייד, מכוח עקרון סמכות השיפוט האוניברסלית ובהתאם לחוקי המדינה.

·       לשקול לכלול קריאה לישראל להעניק לפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש זכויות אזרח השוות, לכל הפחות, לאלה שהיא מעניקה לאזרחיה שלה, בפרסומים, דוחות וניירות מדיניות, ולהעריך את התנהלותה של ישראל על בסיס זה, כפי שהתווה ארגון Human Rights Watch בפרסום נפרד.[867]

לנשיא ארה"ב

·       לפרסם הצהרה פומבית המביעה דאגה בנוגע לביצוע הפשעים של אפרטהייד ורדיפה בידי הרשויות הישראליות.

למשרדי החוץ, ההגנה והאוצר של ארה"ב

·       להתנות סיוע צבאי וביטחוני לישראל בכך שהרשויות הישראליות ינקטו צעדים ממשיים וניתנים לאימות להפסקת הפשעים של אפרטהייד ורדיפה שהן מבצעות.

·       לקיים הערכה ולפרסם דוח פומבי על השימוש בכלי-נשק ו/או ציוד שמקורם בארה"ב, או בכלי-נשק ו/או ציוד ישראליים שנרכשו במימון ארה"ב, באופן התורם לביצוע הפשעים של אפרטהייד ורדיפה, או מסייע לביצוע הפרות של משפט זכויות האדם הבינלאומי או המשפט ההומניטארי הבינלאומי. אם וכאשר יסופק סיוע נוסף, להבטיח ששום מימון לא יגיע ליחידות לגביהן קיים מידע אמין בדבר מעורבותן בביצוע הפרות חמורות של זכויות האדם, בהתאם לסעיף M620 לחוק סיוע החוץ משנת 1961, d2378 .C.S.U 22 ולסעיף 362 של "כותרת 10" של הקוד של ארה"ב, המוכר גם בשם חוקי ליהי.

·       להטיל איסור על הנפקת אשרות כניסה ולהקפיא נכסים בהתאם ל-Global Magnitsky Accountability Act בדבר מתן דין וחשבון משנת 2016, לצו נשיאותי 13818, ולסעיף (c)7031 בחוק ההקצבות לשנת 2019 של משרד החוץ האמריקאי לעניין פעילויות חוץ ותוכניות הקשורות לכך. איסור זה צריך לחול על כל בעלי התפקידים הישראלים שנמצאו אחראים להפרות חמורות של זכויות האדם או שותפים לדבר עבירה בביצוען, ובכלל זה הפשעים של אפרטהייד ורדיפה.

לקונגרס האמריקאי

·       לפרסם הצהרה פומבית המביעה דאגה בנוגע לביצוע הפשעים של אפרטהייד ורדיפה בידי הרשויות הישראליות.

·       אם הרשות המבצעת של ארה"ב לא תתנה את כל הסיוע הצבאי והביטחוני לישראל, על הקונגרס לחוקק חוקים מתאימים להתניית סיוע צבאי וביטחוני לישראל בכך שהרשויות הישראליות ינקטו צעדים ממשיים וניתנים לאימות להפסקת הפשעים של אפרטהייד ורדיפה שהן מבצעות.

·       לבקש מהמשרד לאחריות ממשלתית (GAO) דוח על האופן שבו התמיכה שמעניקה ארה"ב לישראל, כולל כספים, כלי נשק וציוד, משמשת באופן התורם לביצוע הפשעים של האפרטהייד ורדיפה; לבקש כי המשרד לאחריות ממשלתית יכלול בדוח זה חקירה לגבי מידת יכולתם של משרדי החוץ וההגנה בארה"ב לבדוק כראוי את התנהלותן של יחידות בצבא הישראלי בתחום זכויות האדם.

·       לוודא כי לכל המשרדים המופקדים על הפיקוח על הציות לחוקי ליהי במשרדי החוץ וההגנה, יש מימון וצוות הולמים.

לאיחוד האירופי ולמדינות החברות בו

·       לפרסם הצהרה פומבית המביעה דאגה בנוגע לביצוע הפשעים של אפרטהייד ורדיפה בידי הרשויות הישראליות.

·       לקיים הערכה מתכללת של השלכות הממצאים בנוגע לפשעים של אפרטהייד ורדיפה על יחסי האיחוד האירופי והמדינות החברות בו עם ישראל. בפרט, לזהות את ההשלכות והחובות המשפטיות החלות על-פי דיני האיחוד האירופי והמשפט הבינלאומי על מוסדות האיחוד האירופי, על המדינות החברות בו ועל עסקים פרטיים שבסיסם באיחוד האירופי, ואת הצעדים שיש לנקוט בהתאם לכך, ולתת פומבי להערכה זו.

·       להכפיף את כל ההסכמים הבילטרליים והתוכניות לשיתוף פעולה ואת כל סוגי הסחר והעסקאות של האיחוד האירופי והמדינות החברות באיחוד עם ישראל להליכים מוגברים של שקידה ראויה. זאת, כדי לאתר כאלה התורמים ישירות לביצוע הפשעים של אפרטהייד ורדיפת פלסטינים, למתן את פגיעתם בזכויות האדם, וכאשר הדבר אינו אפשרי, להפסיק את הפעילויות ואת המימון שנמצא כי הם תורמים ישירות להקלה על ביצוע פשעים חמורים אלה.

·       להטיל סנקציות ממוקדות על יחידים וגופים שיימצאו אחראים להמשך ביצועם של פשעים בינלאומיים חמורים, כולל אפרטהייד ורדיפה.

·       להתנות סיוע צבאי וביטחוני לישראל בכך שהרשויות הישראליות ינקטו צעדים ממשיים וניתנים לאימות להפסקת הפשעים של אפרטהייד ורדיפה שהן מבצעות.

·       לתמוך בהקמתה של ועדת חקירה, באמצעות העצרת הכללית של האו"ם, אשר תחקור את כל צורות האפליה או הדיכוי השיטתיים בהתבסס על זהות קבוצתית בשטח הפלסטיני הכבוש ובישראל.

·       לתמוך ביצירת התפקיד של שליח האו"ם לנושא פשעי האפרטהייד והרדיפה.

לפרלמנט האירופי

·       לקרוא לנציבות האירופית, לשירות פעילות החוץ האירופי (EEAS) ולמדינות החברות באיחוד האירופי לנקוט את הצעדים שפורטו לעיל ולבקש מהנציג העליון של האיחוד האירופי ומהנציבות ליידע את הפרלמנט לגבי הצעדים הבאים.

לעסקים הפועלים בישראל ובהתנחלויות

·       להפסיק פעילויות עסקיות התורמות במישרין לביצוע הפשעים של אפרטהייד ורדיפה.

·     להעריך האם המוצרים והשירותים שהם מספקים תורמים לפשעים של אפרטהייד ורדיפה, כגון ציוד המשמש להרס בלתי חוקי של בתי פלסטינים, ולהפסיק לספק מוצרים ושירותים שסביר כי ישמשו למטרות כאלה, בהתאם לעקרונות המנחים של האו‎"ם בדבר עסקים וזכויות האדם.

תודות


עומר שאקר, מנהל תחום ישראל ופלסטין בארגון Human Rights Watch, הוביל את המחקר וכתב דוח זה. חוקרים נוספים בארגון Human Rights Watch תרמו גם הם למחקר ולכתיבת הדוח. אריק גולדשטיין, מנהל בפועל של חטיבת המזרח התיכון וצפון אפריקה בארגון Human Rights Watch, היה עורכו הראשי של הדוח.

טום פורטיוס, סגן מנהל התוכניות בארגון Human Rights Watch וקלייב בולדווין, היועץ המשפטי הבכיר בארגון Human Rights Watch סיפקו סקירה תוכניתית ומשפטית. קנת' רות', מנכ"ל ארגון Human Rights Watch בחן גם הוא את הדוח. פיליפ בולופיו, סגן מנהל תחום הסנגוּר העולמי בארגון Human Rights Watch, אקשאיה קומאר, מנהלת סנגוּר במצבי משבר, וברונו סטגנו, מנהל תחום הסנגוּר בארגון Human Rights Watch, הובילו את פיתוח ההמלצות בדוח.

בלקיס ג'ראח, מנהלת עמיתה של תוכנית הצדק הבינלאומי בארגון Human Rights Watch, ביל ואן אסוולד, מנהל עמית של חטיבת זכויות הילדים בארגון Human Rights Watch, אליסה אפשטיין, אחראית סנגוּר בוושינגטון הבירה בארגון Human Rights Watch, פליקס הורן, חוקר בכיר בחטיבת הסביבה וזכויות האדם בארגון Human Rights Watch, ג'וזף אמון, יועץ לארגון Human Rights Watch, ואנשים נוספים, ערכו גם הם חלקים מהדוח.

אמילי מקס, יועצת לארגון Human Rights Watch, תרמה מחקר משפטי. שרי בשי, יועצת לארגון Human Rights Watch, תמכה במאמצי ההסברה וההפצה לתקשורת. דיאקוניה, ארגון פיתוח שוודי, סיפק תזכיר משפטי העוסק בסוגיות משפטיות הקשורות לדוח. עקיב מחמוד, מתמחה לשעבר בארגון Human Rights Watch, ודיאנה נאום, רכזת לשעבר בחטיבת המזרח התיכון ובצפון אפריקה בארגון Human Rights Watch, תרמו אף הם למחקר.

עמיתים בחטיבת המזרח התיכון ובצפון אפריקה בארגון Human Rights Watch וטראוויס קאר, רכז תמונות ופרסומים בארגון Human Rights Watch, סייעו בהכנת הדוח לפרסום. שירלי ערן תרגמה את הדוח לעברית.

אחמד בנחמסי תרם ביחד עם אנשים נוספים לפיתוח אמצעי המולטימדיה הנלווה לדוח. הרכיבים הגרפיים בדוח פותחו בשיתוף עם Visualizing Impact, בהובלתן של ג'סיקה אנדרסון ויוסרה אל-ג'זר.

ברצוננו להודות גם לנתן טרל, חגי אל-עד, טארק בקוני, מיכאל ספרד, מועין עודה, דרור אטקס, מוראד סמארה, קתלין פרטיס, נאג'י נאג'י, תניה הרי, אחמד אל-קטאווי ורוהאן נגרה, ואחרים, על תובנותיהם ועל הזמן שהקדישו לדוח.

וחשוב מכל, ברצוננו להודות לפלסטינים, ישראלים ומגיני ופעילי זכויות אדם אחרים שתיעדו את ההפרות החמורות המתועדות בדוח זה במשך שנים ויצאו נגדן באומץ ולגברים והנשים שחלקו עמנו את סיפוריהם.