1.מהו הפשע נגד האנושות של אפרטהייד?
2.מהו הפשע נגד האנושות של רְדִיפה?
4.על אילו ראיות אתם מבססים את ממצאיכם?
5.מה אתם מבקשים מממשלות לעשות?
8.אתם אומרים שישראל היא מדינת אפרטהייד?
9.האם אתם משווים את המצב בישראל/פלסטין למצב תחת שלטון המיעוט הלבן בדרום אפריקה?
11.האם אתם אומרים שפלסטינים ויהודים הם קבוצות גזע?
13.האם דיני הכיבוש אינם מעניקים לצבא הישראלי את הסמכות לדכא זכויות אזרחיות ופוליטיות?
18.האם אינכם ממוטטים את ההבחנה בין ישראל לשטח הפלסטיני הכבוש וקוראים לפתרון של מדינה אחת?
20.מה היחס בין הממצאים שלכם לאלה של אל-חק, בצלם, יש דין או ארגוני זכויות אדם אחרים?
22.האם אתם אומרים שניתן להעמיד לדין בכירים בישראל האחראים למעשים?
23.במה שונות המלצותיכם מהקריאות לחרם, מניעת השקעות ועיצומים (BDS) נגד ישראל?
אפרטהייד הוא פשע נגד האנושות שהוגדר באמנה הבינלאומית בדבר דיכוי וענישה של פשע האפרטהייד ובאמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי. הוא מורכב משלושה רכיבים עיקריים:
- כוונה לשמר את שליטתה של קבוצה אחת על קבוצה אחרת
- הקְשר של דיכוי שיטתי של קבוצה אחת בידי קבוצה אחרת
- ביצוע מעשה או מעשים לא-אנושיים.
פשעים נגד האנושות מורכבים ממעשים פליליים ספציפיים - אמנת רומא מגדירה 11 מעשים כאלה, כולל אפרטהייד ורדיפה – שבוצעו במסגרת מתקפה נרחבת או שיטתית, או מעשים שבוצעו על-פי מדיניות ממלכתית או ארגונית, ואשר כוונו נגד אוכלוסייה אזרחית. פשעים אלה הם בין הפשעים המחרידים ביותר במשפט הבינלאומי.
רדיפה היא פשע נגד האנושות המוגדר באמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי ובמשפט הבינלאומי המנהגי. מדובר בשלילה מכוונת וחמורה של זכויות יסוד מטעמי זהות הקבוצה או הקהילה. כדי שהמעשים ייחשבו לפשע נגד האנושות של רדיפה, הם צריכים להיעשות מתוך כוונה מפלה.
ארגון Human Rights Watch הגיע למסקנה כי בעלי תפקידים רשמיים בישראל ביצעו את הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה. מצאנו כי רכיביהם של שני הפשעים הללו מתקיימים בשטח הפלסטיני הכבוש, כחלק ממדיניות ממשלתית כוללת. מדיניות זו היא לשמר את שליטתם של יהודים-ישראלים על פלסטינים ולהפלות את הפלסטינים לרעה ברחבי ישראל והשטח הפלסטיני הכבוש. הממצאים בדבר אפרטהייד מבוססים על כוונה זו לשלוט בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש, המצטרפת לדיכוי שיטתי של פלסטינים ולמעשים לא-אנושיים שנעשו נגדם בשטח הפלסטיני הכבוש כולל מזרח ירושלים. מעשים אלה כוללים הגבלות גורפות על תנועתם; החרמה נרחבת של קרקעות; כפיית תנאים קשים שגרמו לאלפי פלסטינים לעזוב את בתיהם בתנאים המגיעים לדרגת העברה בכפייה; שלילת זכויות תושבות ממאות אלפי פלסטינים וקרוביהם; והשעיית זכויות האזרח הבסיסיות של מיליוני פלסטינים. הממצא בדבר רדיפה מבוסס על שילוב דומה של גורמים, כולל הכוונה המפלה העומדת מאחורי יחסה של ישראל לפלסטינים בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש והפרות חמורות של זכויות האדם בשטח הפלסטיני הכבוש.
בחנו את המדיניות והנהלים הישראליים ביחס לפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש ובישראל והשווינו אותם ליחס לו זוכים יהודים-ישראלים החיים באותו אזור. הדוח מבוסס על שנים של מחקר ותיעוד שנערכו בידי ארגון Human Rights Watch וארגוני זכויות אדם אחרים, לרבות תחקירי שטח שבוצעו לצורך הדוח הנוכחי. ארגון Human Rights Watch בחן גם חוקים ישראליים, מסמכי תכנון של ממשלת ישראל, הצהרות גורמים ישראליים רשמיים ורישומי קרקע ישראליים. לאחר מכן ניתחנו ראיות אלה אל מול הסטנדרטים המשפטיים של פשעי האפרטהייד והרדיפה. ארגון Human Rights Watch אף פנה בכתב בחודש יולי 2020 לממשלת ישראל וביקש לשמוע על השקפותיה בסוגיות הנסקרות בדוח, אך נכון למועד פרסום הדוח לא זכה למענה.
על ממשלת ישראל להפסיק לבצע את הפשעים של אפרטהייד ורדיפה ולפרק את כל הצורות של דיכוי ואפליה המעניקות זכויות יתר ליהודים-ישראלים על חשבון הפלסטינים, ובכלל זה בתחומים כגון אזרחות ותהליכי אזרחות, חופש התנועה, הקצאת קרקעות ומשאבים, גישה למים, חשמל ושירותים אחרים והנפקת היתרי בנייה.
ממשלותיהן של מדינות אחרות צריכות להביע בפומבי את דאגתן מכך שהרשויות הישראליות מבצעות את הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה, וליישם את האמצעים לקידום דין וחשבון שמחייב מצב כה חמור. על מדינות להקים ועדת חקירה בינלאומית של האו"ם שתחקור אפליה ודיכוי שיטתיים בהתבסס על זהות קבוצתית בשטח הפלסטיני הכבוש ובישראל. כמו כן עליהן ליצור תפקיד של שליח עולמי של האו"ם לנושא פשעי הרדיפה והאפרטהייד, אשר יוסמך ליזום פעולה בינלאומית להפסקת הרדיפה והאפרטהייד ברחבי העולם. על המדינות גם לחקור ולהעמיד לדין אנשים שנגדם קיימים חשדות מהימנים בדבר מעורבות בפשעים אלה, מכוח עקרון סמכות השיפוט האוניברסלית ובהתאם לחוקי מדינותיהן, ולהטיל סנקציות אישיות, לרבות איסורי נסיעה והקפאת נכסים, על בעלי תפקידים האחראים לביצועם המתמשך של פשעים חמורים אלה. בנוסף, על המדינות גם להתנות מכירת נשק וסיוע צבאי וביטחוני לישראל בכך שהרשויות הישראליות ינקטו צעדים ממשיים וניתנים לאימות להפסקת הפשעים של אפרטהייד ורדיפה שהן מבצעות. עליהן לבחון הסכמים, תוכניות לשיתוף פעולה ואת כל סוגי הסחר והעסקאות עם ישראל, כדי לאתר כאלה התורמים ישירות לביצוע הפשעים של אפרטהייד ורדיפה נגד פלסטינים, למתן את פגיעתם בזכויות האדם, וכאשר הדבר אינו אפשרי, להפסיק את הפעילויות ואת המימון שנמצא כי תורמים להקלה על ביצוע פשעים חמורים אלה.
אין ספק כי בתוך הקו הירוק, פלסטינים נהנים מזכויות רבות יותר. זכויות אלה הן הבדל מרכזי בין מצוקתם של הפלסטינים בישראל לבין זו של הפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש. אבל, אפילו בישראל הפלסטינים מתמודדים עם אפליה שיטתית, בין היתר ביחס למקומות שבהם הם יכולים לגור ולאיכות בתי הספר שבהם הם לומדים. מדיניות זו משקפת את כוונתן של הרשויות הישראליות לשמר את שליטתם של יהודים-ישראלים על פלסטינים. אולם פשע האפרטהייד מחייב דרגה חמורה יותר של דיכוי, שארגון Human Rights Watch מצא כי היא מתקיימת בשטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים.
מצאנו כי שלושת הרכיבים של פשע האפרטהייד באים לידי ביטוי יחדיו בשטח הפלסטיני הכבוש, כחלק ממדיניות ממשלתית ישראלית יחידה. מדיניות זו היא לשמר את שליטתם של יהודים-ישראלים על פלסטינים מהים ועד הירדן. בשטח הפלסטיני הכבוש, כוונה זו מצטרפת לדיכוי שיטתי של פלסטינים החיים בו ולמעשים לא-אנושיים שנעשו נגדם.
ככל שהדבר נוגע למשפט הבינלאומי, המושג "מדינת אפרטהייד" אינו קיים. ישנו פשע האפרטהייד, המבוצע בידי אנשים. ארגון Human Rights Watch הגיע למסקנה כי בעלי תפקידים רשמיים בישראל ביצעו את פשע האפרטהייד באמצעות מעשים ומדיניות ספציפיים שבוצעו באזורים מסוימים שתחת שליטתם. בפרט, מצאנו כי שלושת רכיבי הפשע באים לידי ביטוי יחדיו בשטח הפלסטיני הכבוש, כחלק מדיניות ממשלתית ישראלית יחידה. מדיניות זו היא לשמר את שליטתם של יהודים-ישראלים על פלסטינים מהים ועד הירדן. בשטח הפלסטיני הכבוש, כוונה זו מצטרפת לדיכוי שיטתי של פלסטינים החיים בו ולמעשים לא-אנושיים שנעשו נגדם.
לא. הסלידה מהפרקטיקות של האפרטהייד בדרום אפריקה עד ראשית שנות התשעים של המאה ה-20 בהחלט עיצבה את החלטתה של הקהילה הבינלאומית להגדיר את האפרטהייד כפשע נגד האנושות. עם זאת, במהלך השנים, הקהילה הבינלאומית ניתקה במסגרת המשפט הבינלאומי את המונח אפרטהייד מהקשרו המקורי בדרום אפריקה, ופיתחה איסור משפטי אוניברסלי על יישום רכיביו. בכל מקום שבו הוא מבוצע, אפרטהייד הוא פשע נגד האנושות שהוגדר באמנה הבינלאומית בדבר דיכוי וענישה של פשע האפרטהייד משנת 1973 ובאמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) משנת 1998, אשר נוסחה לאחר תום האפרטהייד בדרום אפריקה. ארגון Human Rights Watch הגיע למסקנה כי בעלי תפקידים רשמיים בישראל ביצעו את פשע האפרטהייד על פי הסטנדרטים המשפטיים שנקבעו במסמכים אלה, ולא בהתבסס על השוואה כלשהי עם המצב בדרום אפריקה.
משפט זכויות האדם הבינלאומי מעניק למדינות חופש פעולה רב בקביעת מדיניות ההגירה שלהן. אין במשפט הבינלאומי שום הוראה האוסרת על ישראל לקדם הגירה יהודית. יהודים-ישראלים, שרבים מהם היגרו במהלך השנים לפלסטין המנדטורית או לאחר מכן לישראל כדי להימלט מרדיפות אנטישמיות באזורים שונים בעולם, זכאים להגנה על ביטחונם ועל זכויות היסוד שלהם. עם זאת, חופש פעולה זה אינו מקנה למדינה את הזכות להפלות לרעה אנשים החיים כבר באותה ארץ, ובכלל זה בנוגע לזכויות הנוגעות לאיחוד משפחות, או אנשים שלהם עומדת הזכות לחזור לאותה ארץ. גם פלסטינים זכאים להגנה על ביטחונם ועל זכויות היסוד שלהם.
במשפט זכויות האדם הבינלאומי, כולל האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית (ICERD), המונחים גזע ואפליה גזעית מפורשים באופן שאינו מתייחס רק לצבע עור או לתכונות גנטיות, אלא כולל גם הבחנות המבוססות על ייחוס משפחתי, על מוצא לאומי או אתני ועל קטגוריות נוספות. ארגון Human Rights Watch אינו מתייחס למונח גזע כמבוסס על תכונות גנטיות בלבד, אלא משתמש בהגדרה זו, הרחבה יותר. אימוצה של אמנת רומא לאחר תום האפרטהייד בדרום אפריקה, מלמד על כך שהמונח "קבוצה גזעית", לפחות באמנה זו, משקף תפיסה רחבה יותר של מושג הגזע, וסביר שיפורש באופן זה על-ידי בתי המשפט. במהלך שני העשורים האחרונים, בהקשרים נפרדים אך קשורים זה לזה, בתי משפט פליליים בינלאומיים פירשו את המונח הגזע כמבוסס על ההקשר וההבנייה של גורמים מקומיים. זאת בניגוד לגישות קודמות שהתמקדו בתכונות גופניות המועברות בתורשה. הדבר משקף את ההתפתחות באופן שבו מדעי החברה מפרשים את המונח. ארגון Human Rights Watch, שיישם סטנדרטים אלה, תיעד כיצד יהודים-ישראלים ופלסטינים נחשבים בהקשר המקומי לקבוצות זהות נפרדות, הנופלות בגדר הפירוש הרחב יותר של "קבוצה גזעית" על-פי משפט זכויות האדם הבינלאומי, וכיצד חוקים וצווים צבאיים ישראליים רבים מתייחסים ליהודים ולפלסטינים באופן נפרד ושונה.
הרשויות הישראליות מתמודדות עם אתגרים ביטחוניים לגיטימיים בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש. עם זאת, הגבלות שאינן חותרות לאיזון בין זכויות אדם כגון חופש התנועה לבין חששות ביטחוניים לגיטימיים, למשל באמצעות קיום הערכות ביטחוניות פרטניות במקום להטיל איסור גורף על יציאת כלל האוכלוסייה מהרצועה, למעט חריגים נדירים, חורגות בהרבה ממה שמתיר המשפט הבינלאומי. גם כאשר הביטחון הוא אחד המניעים לנקיטת מדיניות מסוימת, אין בכך כדי להעניק לישראל היתר להפרה המונית של זכויות האדם.
קווי מדיניות מסוימים, ובהם חוק האזרחות והכניסה לישראל והקפאת עדכונו של מרשם האוכלוסין בשטח הפלסטיני הכבוש, משתמשים בשיקול הביטחוני כעילה, בעיקר לקידום יעדים דמוגרפיים. ולרבות מההפרות, כולל סירוב מוחלט להנפיק היתרי בנייה, שלילה המונית של מעמד התושבות או הגבלות על תושבות, והחרמה נרחבת של קרקעות, אין שום הצדקה ביטחונית לגיטימית. תחת זאת, הן נועדו להנדס ולשמר רוב יהודי בישראל ובחלקים מהגדה המערבית, ולמקסם את השליטה היהודית-ישראלית באדמות בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש. חששות ביטחוניים לגיטימיים יכולים להתקיים גם כחלק מהמניעים לנקיטה במדיניות העולה לכדי אפרטהייד, ממש כפי שהם יכולים להתקיים כחלק מהמניעים לנקיטה במדיניות המתירה עינויים או שימוש מופרז בכוח.
דיני הכיבוש מתירים אמנם לכובשים להגביל זכויות אזרחיות ופוליטיות מסוימות בהתבסס על הצדקות ביטחוניות מוגבלות. אולם, ההשעיה ההמונית של זכויות אזרח בסיסיות של הפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש מזה עשרות שנים, שסופה אינו נראה באופק, חורגת בהרבה ממה שמתיר המשפט הבינלאומי. ככל שחולף הזמן, פוחתת זכותו של הכובש להגביל את הזכויות. ההגבלות שהרשויות הישראליות מטילות על זכויות האזרח של פלסטינים מגיעות לדרגה של אמצעים "שנועדו למנוע" את "השתתפותם בחיים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים" והן יוצרות "תנאים המונעים את התפתחותם המלאה" בכך שהם שוללים מהם את הזכויות לחופש הביטוי, ההתכנסות הלא אלימה וההתאגדות, צעדים שזוהו במפורש כמעשים לא-אנושיים באמנה הבינלאומית בדבר דיכוי וענישה של פשע האפרטהייד משנת 1973.
הרשות הפלסטינית ורשויות חמאס ממלאות תפקידים ממשלתיים מקומיים בחלקים מהשטח הפלסטיני הכבוש וככאלה הן מחויבות על-פי משפט זכויות האדם הבינלאומי לכבד זכויות אזרחיות, פוליטיות ואחרות. ארגון Human Rights Watch תיעד בהרחבה את כישלונן בכיבוד זכויות אלה במשך שנים, לרבות מעצרים שרירותיים שיטתיים, ועינויים שיטתיים של מבקרים ומתנגדים. הרשויות הישראליות הותירו בידיהן את השליטה הבלעדית ב-60 אחוזים מהגדה המערבית, כמו גם במזרח ירושלים. גם בשאר הגדה המערבית, שבה הרשות הפלסטינית מפעילה את שליטה בתחומים מסוימים, הרשויות הישראליות עדיין שומרות בידיהן את השליטה העיקרית על היבטים רבים בחייהם של פלסטינים, כולל השליטה בגבולות, במשאבי הטבע, במרחב האווירי, בתנועת אנשים וסחורות, בביטחון ובמרשם האוכלוסין.
למרות נסיגת כוחות היבשה הישראליים, ישראל עודנה הכוח הכובש גם ברצועת עזה, היות שהיא שולטת בתנועת האנשים והסחורות, במרשם האוכלוסין, במיסוי, במימון השירותים הציבוריים ובהיבטים אחרים של החיים ברצועה. החובות על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי נקבעות בהתאם למידת השליטה שמפעיל כוח זר על האוכלוסייה הכבושה, וברצועת עזה מתקיים סף השליטה הנדרש להחלת חובות מכוח דיני הכיבוש.
הרשויות הישראליות מנצלות את שליטתן כדי לדכא פלסטינים באופן שיטתי, וכדי למנוע מרובם את היכולת להשפיע על מגוון רחב של סוגיות המשפיעות מאוד על חיי היומיום שלהם ועל עתידם. העובדה שהרשויות הפלסטיניות מבצעות גם הן הפרות חמורות אינה מורידה מאחריותן של הרשויות הישראליות למעשיהן שלהן.
ארגון Human Rights Watch רואה ברצועת עזה חלק מיחידה טריטוריאלית אחת, הכוללת את הגדה המערבית, בהינתן שהקהילה הבינלאומית, כמו-גם ממשלת ישראל, הכירו בהן כשטח יחיד. הסגתה של אוכלוסיית המתנחלים מהרצועה בידי ממשלת ישראל בשנת 2005 לא שיקפה סטייה מהיעד של שליטה בדמוגרפיה ובקרקעות בשטח הפלסטיני הכבוש, אלא בכיול מחודש של יעד זה, נוכח האוכלוסייה הפלסטינית הגדולה היה ברצועת השטח הקטנה והנטל הכרוך בדאגה לביטחונה של קהילת המתנחלים הזעירה שחיה בה אז. הסגה זו סימנה מעבר להתמקדות בהבטחת רוב יהודי בישראל ובחלקים מהשטח הפלסטיני הכבוש שישראל הגדירה כיעד להתנחלות יהודית - חלק ניכר מהגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים. ארגון Human Rights Watch מצא כי במקרים הנדירים שבהם הרשויות הישראליות מאפשרות לפלסטינים לעבור בין הגדה המערבית לרצועת עזה, הן מאפשרות זאת רק לכיוון הרצועה, כדי להפעיל על פלסטינים לחץ לעזוב את הגדה המערבית, שחלק ניכר ממנה חומדות הרשויות עבור התנחלות יהודית. כך, השליטה בתנועתה של אוכלוסיית הרצועה מקדמת את מדיניותה של ממשלת ישראל לשמר רוב יהודי בשאר השטח שבין הים לירדן, שבו היא מפלה פלסטינים לרעה באורח שיטתי.
שורה של בעלי תפקידים רשמיים בישראל הבהירו את כוונתם לשמור לנצח את השליטה העיקרית בגדה המערבית בידי ישראל, יהיו אשר יהיו ההסדרים לשליטה בפלסטינים. עמדה זו הושמעה החל בראש הממשלה לשעבר לוי אשכול ממפלגת העבודה, שהצהיר ביולי 1967 כי "אני רואה רק אזור חצי-עצמאי [עבור פלסטינים], כי הביטחון והארץ הם בידי ישראל", וכלה בנתניהו מהליכוד שאמר ביולי 2019 כי "צה"ל וזרועות הביטחון ימשיכו לשלוט בכל השטח עד הירדן". דבריהם לוו במעשים ובמדיניות המפריכים גם הם את התפיסה לפיה הרשויות הישראליות רואות בכיבוש מצב זמני. אלה כוללים הרחבה מאסיבית של התנחלויות, שבהן חיים כיום יותר מ-660,000 מתנחלים בשטח הפלסטיני הכבוש; החרמה מתמשכת של קרקעות; הקמתה של גדר ההפרדה שלא על קו הגבול משנת 1967, אלא עמוק בשטח הגדה המערבית באופן המאפשר גידול חזוי של התנחלויות; החיבור של מערכת הביוב של ההתנחלויות, רשתות התקשורת, תשתיות חשמל ומים ומערך כבישים, בצורה חלקה, לתשתיות בישראל עצמה; כמו גם שורה הולכת ומתארכת של חוקים החלים בגדה המערבית על מתנחלים ישראלים אך לא על פלסטינים. האפשרות שמנהיג ישראלי עתידי יגיע להסכם עם הפלסטינים, אשר יוביל לפירוק המערכת המפלה וישים קץ לדיכוי השיטתי, אינה שוללת את כוונתם של הגורמים הרשמיים הנוכחיים לשמר את המערכת הקיימת, וגם לא את המציאות הנוכחית של אפרטהייד ורדיפה.
הרשויות הישראליות נושאות באחריות להגנה על זכויות הפלסטינים החיים תחת כיבוש, כמו גם של אזרחי ישראל הפלסטינים, ללא קשר למצבו או לתוצאותיו של משא ומתן פוליטי וללא תלות בשאלה מי אחראי לפריצות דרך או למבוי סתום במשא ומתן פוליטי כלשהו. עליהן לציית לדיני הכיבוש, האוסרים על כוח כובש ליישב את השטח הכבוש ולהתייחס אליו כאל שטחו הריבוני ומחייבים הענקת הגנות מסוימות לתושבי השטח הכבוש. כל עוד ממשלת ישראל ממשיכה להפעיל שליטה עיקרית על הפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית, עליה להעניק להם הגנה מלאה על הזכויות המובטחות לכל בני האדם על-פי משפט זכויות האדם הבינלאומי. זאת, בהתאם לאמת המידה של הזכויות שהיא מעניקה לאזרחיה שלה.
לא. אפרטהייד הוא פשע שבו קבוצת אנשים אחת שולטת באחרת, ללא קשר לשאלה האם לקבוצה השלטת יש ריבונות רשמית באזור. ארגון Human Rights Watch בוחן את השלטון הישראלי בגבולותיה הבינלאומיים המוכרים של ישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש - רצועת עזה והגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים - מכיוון שממשלת ישראל מפעילה שליטה עיקרית ברחבי אזורים אלה. עם זאת, אנו מדגישים את המסגרות המשפטיות השונות החלות בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש, בהינתן מעמדם השונה על פי החוק הבינלאומי. כמו-כן, אנו מתארים את המדיניות והפרקטיקות השונות שנוקטות הרשויות הישראליות בכל אחד מהאזורים הללו. ממצאים בדבר אפרטהייד או רדיפה אינם משנים את מעמדו החוקי של שטח, גם כאשר הוא נמצא מחוץ לגבולות המדינה המבצעת את הפשעים. הם אף אינם גורעים מהמציאות העובדתית של הכיבוש. ארגון Human Rights Watch קורא לרשויות הישראליות להפסיק את ביצוע הפשעים הללו, לא לאמץ פתרון פוליטי מסוים. קריאתנו לרשויות הישראליות לסיים את האפרטהייד אינה שוללת פתרון של מדינה אחת, פתרון של שתי מדינות, קונפדרציה או כל הסדר פוליטי אחר. על הרשויות הישראליות לסיים את האפרטהייד כעת, ללא כל תלות בהסדר הפוליטי החל בשטחים הכבושים כעת או לכל הסדר שיחול בהם בעתיד.
אפליה לובשת צורות רבות ברחבי העולם, שלכל אחת מהן מאפיינים ספציפיים משלה. כאשר האפליה מגיעה לסף דיכוי גבוה ומלווה ברכיבים האחרים המפורטים בדוח זה, היא עשויה לענות על ההגדרה המשפטית של הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד או רדיפה. בשנת 2020 מצא ארגון Human Rights Watch כי הפרות שמבצעת ממשלת מיאנמר נגד מוסלמים בני הרוהינגיה מגיעות לדרגת הפשעים של אפרטהייד ורדיפה. ארגון Human Rights Watch מצא גם ממצאים בדבר פשעים אחרים נגד האנושות, כמו רצח כחלק מהתקפה שיטתית של דאעש על אזרחים בעיראק, שימוש נרחב ושיטתי בעינויים והרג המוני של מפגינים במצרים, והתקפות שיטתיות על אזרחים ברפובליקה המרכז אפריקאית. מצאנו גם כי במקרים שונים בוצע רצח עם: במסגרת מערכת אל-אנפל של ממשלת עיראק נגד הכורדים, תוכניתם של קיצוניים מקרב בני ההוטו להשמיד את מיעוט הטוטסי ברואנדה, ומעשי הכוחות הסרביים בבוסניה נגד המוסלמים מזרברניקה. במקרים אלו ואחרים, קראנו לכך שהאנשים שנגדם קיימים חשדות מהימנים בדבר מעורבות בפשעים יידרשו לתת עליהם את הדין.
ארגון Human Rights Watch גאה לעבוד עם ארגוני זכויות אדם פלסטיניים וישראליים כמו אל-חק, המרכז הפלסטיני לזכויות האדם, בצלם, יש דין ואחרים שהגיעו גם הם להכרעות בדבר אפרטהייד ורדיפה. ארגונים אלה עובדים בשטח מזה שנים, והמחקר והניתוח שלהם תרמו לעבודת Human Rights Watch. כל ארגון העריך סוגיות אלה באופן עצמאי, בהתאם למנדט שלו ולתחומי מומחיותו, ומשמעות הדבר היא כי הממצאים שלנו עשויים להיבדל זה מזה בנקודות מסוימות, ולהידמות זה לזה בנקודות אחרות. ארגון Human Rights Watch בחן את השלטון הישראלי ברחבי האזורים שבהם הוא מפעיל שליטה, תוך הדגשת הבדלים משפטיים ועובדתיים מרכזיים בין ישראל לבין השטח הפלסטיני הכבוש.
כן. ב-3 במארס 2021, משרד התביעה בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) פתח בחקירה של פשעים חמורים שבוצעו כביכול בפלסטין (השטח הפלסטיני הכבוש) מאז 13 ביוני 2014. נוכח כשלונן של הרשויות הישראליות להפסיק את ההפרות חמורות מזה עשרות שנים, כפי שמתועד בדוח שלנו, ארגון Human Rights Watch קורא למשרד התביעה של בית הדין הפלילי הבינלאומי לחקור ולהעמיד לדין אנשים שנגדם קיימים חשדות מהימנים בדבר מעורבות בפשעים נגד האנושות של אפרטהייד או רדיפה במסגרת החקירה הכוללת שלו.
בנוסף, על רשויות השיפוט המקומיות של מדינות אחרות לחקור ולהעמיד לדין אנשים שנגדם קיימים חשדות מהימנים בדבר מעורבות בפשעים אלה, מכוח עקרון סמכות השיפוט האוניברסלית ובהתאם לחוקי מדינותיהן.
ארגון Human Rights Watch מצא ראיות מוצקות לכך שפשעי האפרטהייד והרדיפה בוצעו, אך לא התעמקנו באחריותם הפלילית האפשרית של אנשים מסוימים. התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי צריכה לעשות כך כחלק מהחקירה שיקיים משרדה, וכך גם רשויות שיפוט מקומיות במדינות אחרות, על-פי עקרון סמכות השיפוט האוניברסלית ובהתאם לחוקיהן של המדינות.
ארגון Human Rights Watch אינו נוקט עמדה בעד או נגד קריאתם של ארגונים מסוימים לצרכנים, לאנשים פרטיים או למוסדות להחרים את ישראל, אנשים פרטיים בישראל או גופים ישראליים. זאת, למעט ההגנה על זכותם של אנשים לנקוט חרם כאמצעי ביטוי לא אלים. ארגונים אלה קראו לחרם, מניעת השקעות ועיצומים על-מנת להפעיל על ישראל לחץ לסיים את הכיבוש הצבאי וכדי להשיג יעדים אחרים. לעומת זאת, ארגון Human Rights Watch אינו מציג המלצות המכוונות ליחידים. המלצותיו (למעט מממשלות) מוגבלות לעסקים, והדרישה מהם צרה בהרבה מיעדי תנועת ה-BDS - רק להפסיק פעילויות התורמות ישירות לפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה ולהפסיק לספק מוצרים ושירותים העלולים לתרום לפשעים אלה. זאת בהתאם לחובותיהם מכוח העקרונות המנחים של האו"ם בנושא עסקים וזכויות האדם, להימנע משותפות לדבר עבירה בהפרת זכויות חמורה. ביצוע פשעים נגד האנושות צריך לגרום לעסקים הפעילים בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש לקיים בחינה מעמיקה של פעילותם באזורים אלה. תוצאות בחינה זו יהיו תלויות בסוג העסק, בקשרי הגומלין שבין פעילויותיו לבין פשעי האפרטהייד והרדיפה, באפשרויות הזמינות למתן או לתקן את הפגיעה, ובהשפעה של הפסקת הפעילות העסקית או צמצומה.
ארגון Human Rights Watch אינו מגיע להכרעות בנוגע לפשעים נגד האנושות בקלות דעת, מכיוון שאלה נמנים עם הפשעים החמורים ביותר על-פי המשפט הבינלאומי. אחד הרכיבים הנדרשים לביצועו של הפשע נגד האנושות של אפרטהייד הוא כוונה לשלוט. במשך עשרות שנים, הרשויות הישראליות טענו בתוקף כי הסטטוס קוו, במיוחד בשטח הפלסטיני הכבוש, הוא "זמני", כתוצאה מהעיכוב ב"תהליך השלום". אולם, הצהרות ופעולות של הרשויות הישראליות בשנים האחרונות, כולל הרחבה מתמשכת של ההתנחלויות לישראלים בלבד בגדה המערבית, העברת חוק מדינת הלאום של העם היהודי והצהרות על כוונה לספח רשמית חלקים נוספים מהגדה המערבית, הבהירו את כוונתן לשמר את שליטתם של יהודים-ישראלים על פלסטינים בעתיד הנראה לעין, אם לא לצמיתות. בהתבסס על מכלול העובדות הללו, ארגון Human Rights Watch קבע כי חומרתן ואופיין של דרכי התנהלות ספציפיות של הרשויות הישראליות חצו את הסף והגיעו לדרגת הפשעים של אפרטהייד ורדיפה. בנוסף, הצטרפותה של פלסטין לבית הדין הפלילי הבינלאומי בשנת 2015, משמעותה שכיום קיים בין דין בינלאומי בעל סמכות שיפוט על פשעים נגד האנושות שבוצעו ברצועת עזה ובגדה המערבית.
איננו נמנעים מדיווח על הפרת זכויות האדם בגלל ספקולציות לגבי ההשלכות הפוליטיות של הדבר. מכל מקום, הממצאים בדבר פשעים נגד האנושות צריכים להניע את הקהילה הבינלאומית להעריך מחדש, באופן מהותי, את גישתה לישראל ולפלסטין. הפרדיגמה לפתרון סכסוכים שהנחתה זה זמן רב את גישתה של הקהילה הבינלאומית לישראל ולפלסטין ממעיטה בחשיבותן של הפרות חמורות של זכויות האדם בכך שהיא מתייחסת אליהן כבעיה זמנית שתתוקן עד מהרה על-ידי המשא ומתן המדיני. הדבר פגם במאמצים להפעלת סוג הכלים מתחום זכויות האדם והאמצעים לקידום דין וחשבון שחומרת המצב מחייבת כעת. על הקהילה הבינלאומית להפסיק להעריך את המצב בהתאם למה שעשוי להתרחש במקרה של התקדמות בתהליך השלום. במקום זאת, עליה להכיר במציאות הנוכחית של שלטון ישראלי המבוסס על אפליה מושרשת שמגיעה לדרגת הפשעים של רדיפה ואפרטהייד, ולהתייחס לפשעים הללו כפי שהייתה מתייחסת לביצוע מתמשך של כל פשע נגד האנושות.
