בדו"ח חדש היוצא לאור היום קורא ארגון Human Rights Watch לישראל להכריז על הקפאה מיידית של הריסת בתי הבדואים ולהקים ועדה עצמאית אשר תחקור את האפליה הנרחבת של האזרחים הבדואים בנגב בתחומי הקרקעות והדיור.

הדו"ח "לא על המפה: הפרת זכויות לקרקע ולדיור בכפרים הבדואיים הלא מוכרים בישראל", המשתרע על-פני 95 עמודים, מתעד כיצד חוקים ומדיניות בישראל מביאים עשרות אלפי בדואים בדרום המדינה לחיות בעיירות פחונים בלתי מוכרות, תוך איום מתמיד בהריסה של בתיהם ובפיזור קהילותיהם.

ארגון Human Rights Watch ביסס את ממצאיו על ראיונות שנערכו ב-13 כפרים בדואיים בלתי מוכרים ובשלוש עיירות בדואיות שתוכננו על-ידי הממשלה, כולם בנגב. הארגון ראיין עשרות תושבים בדואים, כמו גם פעילים, אנשי ארגונים קהילתיים וארגונים לא ממשלתיים, אקדמאים ועורכי-דין בישראל. בשנת 2007 שלח הארגון מכתב מפורט לממשלה, ובו ממצאים ראשוניים ושאלות. מידע רלוונטי שהתקבל בתשובה ממשרד המשפטים הישראלי שולב בדו"ח.

לדברי ג'ו סטורק, מנהל חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "המדיניות של ישראל מכניסה את הבדואים למצב בו הם יכולים רק להפסיד. המדינה סילקה אותם מהקרקע עליה הם טוענים לבעלות, והעבירה אותם לעיירות פחונים בלתי חוקיות שמנותקות מאספקה של צרכים חיוניים כמו מים וחשמל".

מאז שנות השבעים הרסה ישראל אלפי בתים של בדואים בנגב, מאות מהם בשנת 2007 לבדה. לטענת הרשויות 45,000 בתים בכ-39 כפרים "בלתי מוכרים" נבנו באורח בלתי חוקי ולפיכך הם מועמדים להריסה. גורמים ישראליים רשמיים טוענים כי כל שישראל עושה הוא לאכוף את כללי ייעוד הקרקע והבנייה. אולם ממצאי המחקר של ארגון Human Rights Watch עולה כי הרשויות הורסות באורח שיטיתי את בתיהם של בדואים, בעוד הן מתעלמות מבנייה בלתי חוקית של אזרחים יהודים או מכשירות אותה בדיעבד.

בעוד הבדואים סובלים ממחסור חמור בדיור ומצורך עז ביישובים חדשים (או מוכרים), מתעלמת המדינה מצורכיהם ומפתחת בתים ויישובים חדשים עבור אזרחים יהודים. זאת למרות שבנגב קיימים למעלה ממאה יישובים קהילתיים יהודיים, שחלקם ריקים למחצה מתושבים. לכאורה, יכול כל אדם להגיש בקשה להתיישב ביישובים קהילתיים אלה, אולם בפועל, ועדות קבלה מסננות את המועמדים והם מתקבלים על-פי קריטריונים עמומים של "התאמה", אשר מדירים בדואים.

לדברי סטורק "ישראל יכולה ורוצה לבנות יישובים חדשים בנגב בשביל יהודים ישראלים שרוצים אורח חיים כפרי, אבל לא עבור האנשים שחיים על האדמה הזו מזה דורות ומעבדים אותה. זה אי צדק משווע".

גורמים ישראליים רשמיים טוענים בתוקף כי הבדואים יכולים לעבור להתגורר בשבע עיירות שהוקמו על-ידי הממשלה או בקומץ כפרים שהוקמו לאחרונה. ארגון Human Rights Watch כותב כי העיירות שתוכננו על-ידי הממשלה הן שבע משמונת היישובים העניים ביותר בישראל וכי לא עומדים לרשותן משאבים מספיקים כדי להתמודד עם גל חדש של תושבים. מרבית הבדואים דוחים את רעיון המעבר ליישובים אלה, בהם יש תשתיות עלובות, שיעורי פשע גבוהים, אפשרויות תעסוקה דלות ומחסור בקרקעות שיאפשרו להם לשמור על מקורות הפרנסה המסורתיים שלהם, כמו רעיית צאן. בנוסף, מחייבת המדינה בדואים שעוברים ליישובים הללו לוותר על תביעותיהם לבעלות על אדמות אבותיהם, מהלך בלתי מתקבל על הדעת עבור בדואים שלהם תביעות על קרקעות שהועברו מאב לבן במשך דורות רבים.

93 אחוזים מן הקרקעות בישראל נמצאות בשליטת המדינה ומנהל מקרקעי ישראל, גוף ממשלתי האחראי על הקצאתן וניהולן. שום חוק אינו מחייב את מנהל מקרקעי ישראל להבטיח חלוקה שוויונית והוגנת של קרקעות. כמעט מחצית מחברי הגוף המנהל את מנהל מקרקעי ישראל הם אנשי הקרן הקיימת לישראל (קק"ל), שלה מנדט המסמיך אותה במפורש לפתח קרקעות לשימושם של יהודים בלבד. הקהילה הבדואית מהווה כיום 25 אחוזים מאוכלוסיית הנגב הצפוני, אולם פחות משני אחוזים מהקרקע באזור זה עומדים לרשותה.

הרשויות הקצו שטחי קרקע נרחבים ומשאבים ציבוריים לחוות משפחתיות. על אף העובדה שחלק מהחוות הללו הוקמו ללא היתרי בנייה נאותים, מחברת אותן הממשלה לרשתות החשמל והמים הארציות ומכשירה אותן בדיעבד במקום להרסן.

לדברי סטורק "הצביעות במדיניות כלפי חוות הבודדים הגדולות האלה לא נעלמת מעיני הבדואים. כנראה שטענות המדינה על כך שהבדואים מפוזרים מדי מכדי שיוכלו לקבל שירותים מן המדינה לא תופסות כשמדובר בחוות".

בחודש אוקטובר 2007 מינה משרד הבינוי ועדה שבראשה מבקר המדינה לשעבר ושופט בית המשפט העליון בדימוס אליעזר גולדברג כדי לבחון את המחלוקת בין המדינה לקהילה הבדואית בנגב בנושא הבעלות על קרקעות. הוועדה, המונה שמונה חברים, ללא נציג כלשהו מהכפרים הבדואים הלא מוכרים, החלה לפעול בחודש ינואר 2008 והצהירה על כוונתה לפרסם את ממצאיה והמלצותיה בתוך שישה חודשים.

ארגון Human Rights Watch קורא לוועדה לבסס את המלצותיה על חובותיה הבינלאומיות של ישראל בתחום זכויות האדם, האוסרות על אפליה ומבטיחות את הזכות לדיור נאות ומוגן ואת ההגנה מפני פינוי כפוי.

סטורק אמר כי "אחת ההמלצות צריכה להיות להקים ועדה מיוחדת אשר תוכל לבחון באורח חסר פניות ומקיף את בעיית הכפרים הבלתי מוכרים. מכיוון שהמדינה עצמה אחראית לאפליה שיטתית זו ולשלילת זכויות היסוד, יש צורך בחקירה של גוף עצמאי".

בדואים רבים סיפרו לארגון Human Rights Watch על ההשפעה ההרסנית של הריסת הבתים על משפחותיהם. על-פי רוב הורסות הרשויות את הבתים ללא התראה כלשהי, כשלעיתים מזומנות הן מותירות משפחות כשהמחסה היחיד שעומד לרשותן הוא אוהל.

עדויות
שרה קישח'ר מהכפר אום מתנאן, תיארה בפני נציגי Human Rights Watch את משמעות הדבר:
"הכול היה פעם כל-כך נקי ומסודר. יכולנו לשמור על הבתים מאורגנים – היו לנו ארונות כדי לקפל את הבגדים של הילדים ולשמור אותם בתוכם. יכולנו לרחוץ את הילדים מתי שרצינו. הכול [באוהל] נמצא בעפר החולי הזה. אנחנו לא יכולים לשמור את האוכל של התינוק במקרר. איבדנו הכול".

חלק מהבדואים חזו בהריסת בתיהם יותר מפעם אחת. פטימה אל-ר'נאמי, אלמנה בת 60 מאום מתנאן, סובלת מסוכרת. פקידי הרשויות הרסו את ביתה לפני מספר שנים. זמן קצר לאחר שבנתה אותו מחדש, היא קיבלה צו הריסה נוסף. "כשקיבלתי את צו ההריסה הראשון הייתי בטוחה שהם לא יבואו אף פעם. עכשיו אני כבר יודעת. אני יודעת שהם יבואו ויעשו את זה... הם יכולים לבוא מחר, הם יכולים לבוא בכל זמן שהוא. אם הם יהרסו את הבית אין לי לאן ללכת ולא נשאר לי שום כסף. אין לי מושג מה אני אעשה".

רקע
חלק מהכפרים הבדואיים הוקמו לפני הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948, ואחרים צצו לאחר שישראל כפתה על הבדואים עקירה מאדמות אבותיהם בימיה הראשונים של המדינה. בשנות החמישים והשישים קיבלה ישראל חוקים שאיפשרו לממשלה לתבוע לעצמה אזורים נרחבים בנגב, בהם הייתה הקרקע קודם לכן בבעלותם או בשימושם של הבדואים. במסגרת הכנתה של תוכנית המתאר הראשונה של ישראל, בשלהי שנות השישים, התעלמו רשויות התכנון מקיומם של כפרים בדואיים, ובכך הטמיעו את האפליה במדיניות הנמשכת גם כיום, כ-40 שנה מאוחר יותר.

ועדת האו"ם המופקדת על פירוש האמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, אותה אישררה ישראל בשנת 1991, קבעה כי ממשלות רשאיות לבצע פינוי כפוי רק "בנסיבות יוצאות דופן במיוחד", ובהתאם לכללי המשפט הבינלאומי. אפילו במקרים יוצאי דופן, מחייבים עקרונות זכויות האדם את הממשלה להיוועץ באנשים או בקהילות שנפגעים, לזהות אינטרס ציבורי מובהק המחייב את הפינוי, להבטיח שלנפגעים עומדת אפשרות ממשית לערער על הפינוי ולהציע הסדרים חלופיים נאותים בדיור ובקרקע.

ארגון Human Rights Watch מצא כי כמעט בכל המקרים לא עמדה המדינה באף אחת מן הדרישות הללו.

בחודש אפריל 2004 הגישה המדינה תביעות לפינויים ולגירושם של כ-1,500 תושבים בכפר הבלתי מוכר אום אל-חיראן הסמוך ליער יתיר. בחודש ספטמבר 2006 קיבלה המדינה כ-40 צווי הריסה שיפוטיים נגד כמעט כל הבתים באום אל-חיראן, ובחודש יוני 2007 הרס מנהל מקרקעי ישראל 25 מהבתים הללו. הכפר אום אל-חיראן הוקם בשנת 1956, כאשר הממשלה פינתה את תושביו מאדמותיהם בנגב המערבי, באזור שבו שוכן היום קיבוץ שובל. כעת רוצה המדינה את אדמות אום אל-חיראן על-מנת להקים יישוב יהודי גדול, חירן. הממשלה מעולם לא הודיעה לתושבי אום אל-חיראן על כוונותיה ומעולם לא הזמינה אותם להפוך לחלק מהקהילה החדשה, לפני שניסתה לשוב ולפנותם בכוח.

בחודש ספטמבר 2006 חילקו פקידי רשויות התכנון התראות על הריסה לכל בתי הכפר א-סירה. תושבי הכפר פנו לרשויות אך מצאו כי לא הוכנה כל חלופה עבור הקהילה. ח'ליל אל-עמור, תושב הכפר, אמר לארגון Human Rights Watch: "הם תמיד אומרים 'אולי'. אולי תקבלו שכונה כש[העיירה] רהט תתרחב; אולי אתם יכולים ללכת לעיירה [המתוכננת] מרית, שעוד לא קיימת אפילו. אנחנו אנשים בלתי-נראים בשבילם, אז אולי אנחנו יכולים לגור בבתים בלתי-נראים". כיום תלויים ועומדים צווי הריסה נגד כל בתי הכפר.

הדו"ח של ארגון Human Rights Watch בוחן דוגמאות למדינות שבהן ניסו הממשלות להתייחס לתביעותיהם של עמים ילידים לבעלות על קרקעות ולתקן עוולות היסטוריים במקומות בהם היו כאלה. ניו זילנד, קנדה ואוסטרליה למשל, ייסדו מנגנונים לאומיים, החל בוועדות וכלה בבתי דין, ובמקרים מסוימים כתוצאה מכך הוחזרו לעמים ילידיים אדמות שהיו באופן מסורתי בבעלותם או בשימושם.

עם פרסום הדו"ח, ניתן יהיה להורידו באנגלית, ערבית ועברית בכתובת:
https://www.hrw.org/reports/2008/iopt0308/