ילדים בדואים פלסטינים הולכים לכיוון אוהליהם ב-15 בספטמבר 2010 בקהילה בדואית ליד ההתנחלות הישראלית מעלה אדומים שבגדה המערבית. ישראל אינה מכירה בטענות הבדואים לקניין והרסה בעבר בתים ובתי ספר באיזור.

© 2010 Abbas Momani/AFP/Getty Images

(ירושלים), חמישים שנה לאחר שישראל כבשה את הגדה המערבית ורצועת עזה, היא שולטת בשטחים הללו באמצעות דיכוי, הפליה ממסדית והפרה שיטתית של זכויות האדם של האוכלוסייה הפלסטינית, כך אומר היום ארגון Human Rights Watch.

הכיבוש הישראלי מאופיין בחמישה סוגים שונים לפחות של הפרות משמעותיות של המשפט הבינלאומי לזכויות האדם ושל המשפט ההומניטארי הבינלאומי: הרג בלתי חוקי, עקירה בכפייה, מעצרים פוגעניים, הסגר המוטל על רצועת עזה והגבלות אחרות על תנועה וכן הקמתן של ההתנחלויות והמשטר המפלה הנלווה להן והפוגע בפלסטינים.

רבות מן ההפרות המבוצעות על ידי ישראל ננקטות בשם הביטחון. ארגונים חמושים פלסטיניים ביצעו התקפות קטלניות מרובות נגד אזרחים וירו אלפי רקטות לעבר אזורים אזרחיים בישראל. התקפות אלה מהוות גם הן הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch: "בין אם מדובר בילד שנשלח לכלא על ידי בית משפט צבאי או נורה ללא הצדקה, בין אם מדובר בבית שנהרס כי לא היה לו היתר בנייה אותו כמעט ולא ניתן להשיג ובין אם מדובר במחסומים בהם רק למתנחלים מותר לעבור, מעטים הפלסטינים שזכויותיהם לא נפגעו במידה חמורה במהלך חמישים שנות הכיבוש". ויטסון מוסיפה כי: "כיום, ישראל מנהלת מערכת מבוססת של הפליה ממסדית נגד פלסטינים בשטחים הכבושים ודיכוי שחורג הרבה מעבר לכל הצדקה בטחונית".

לדברי ארגון Human Rights Watch, בפתחה של חצי מאה שנייה של כיבוש, יש להתמקד בהגברת ההגנה על זכויותיה של האוכלוסייה בשטחים הכבושים.

הרג בלתי חוקי ופשעי מלחמה

חיילים ישראלים הרגו למעלה מ-2,000 אזרחים פלסטינים במהלך שלושת העימותים האחרונים ברצועת עזה (2009-2008, 2012 ו-2014) בלבד. רבות מן התקיפות שביצעה ישראל בעימותים אלה עלו לכדי הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי כיוון שלא ננקטו כל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת לחוס על אזרחים. חלק מן התקיפות אף עלו לכדי פשעי מלחמה, לרבות תקיפות שכוונו כלפי מבנים אזרחיים ככל הנראה.

בגדה המערבית, כוחות הביטחון הישראליים נוקטים כדרך שגרה בכוח מופרז בעת פעולות שיטור והורגים או פוצעים באורח חמור אלפי מפגינים, מיידי אבנים, חשודים בתקיפה ואחרים באמצעות תחמושת חיה, וזאת במצבים בהם ניתן להשתמש באמצעים קלים יותר על מנת למנוע את הסכנה או להשיב על כנו את הסדר הציבורי.

ארגונים חמושים פלסטיניים ביצעו אף הם פשעי מלחמה במסגרת העימותים הללו ובמקרים אחרים, לרבות שיגור רקטות לעבר ריכוזי אוכלוסייה ישראלים. על פי נתוני ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם, מתחילת האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 ועד פברואר 2017 נהרגו לפחות 1,079 אזרחים ישראלים בהתקפות שבוצעו על ידי פלסטינים.

למעט מקרים נדירים, החקירות הרשמיות שמנהלת ישראל במקרים בהם עלה חשד להפרות במהלך עימותים ברצועת עזה או במהלך פעולות שיטור לא הובילו למתן דין וחשבון מצד המפרים. גם הרשויות הפלסטיניות כשלו בחקירת הפרות ובמיצוי הדין עם האחראים להן.

התנחלויות בלתי חוקיות

מאז 1967 הרשויות הישראליות מאפשרות ומעודדות מעבר של אזרחי ישראל לגדה המערבית, כולל ירושלים המזרחית, תוך הפרה של אמנת ג'נבה הרביעית. ב-1967 הקימה ישראל שתי התנחלויות בגדה המערבית: כפר עציון ותלפיות מזרח. עד 2017 הקימה ישראל 237 התנחלויות ובהן כ-580,000 תושבים. ישראל מחילה על המתנחלים את חוקיה האזרחיים, המקנים להם הגנות משפטיות, זכויות והטבות - שאינן ניתנות לפלסטינים המתגוררים באותו שטח. על אלה מחילה ישראל את הדין הצבאי. ישראל גם מספקת למתנחלים תשתיות, שירותים וסבסוד אותם היא מונעת מפלסטינים ובכך יוצרת ומתחזקת שתי מערכות נפרדות ולא שוות של חוקים, תקנות ושירותים.

עקירה בכפייה

הרשויות הישראליות הפקיעו עשרות אלפי דונמים של קרקעות השייכות לפלסטינים לטובת בניית ההתנחלויות והתשתיות המקיימות אותן. על הפלסטינים מוטלות דרישות מפלות אשר הופכות השגת היתר בנייה בירושלים המזרחית וב-60 אחוז משטחי הגדה המצויים בשליטה מלאה של ישראל (אזור C) למשימה כמעט בלתי אפשרית. דרישות אלה מותירות פלסטינים ללא ברירה אלא לעזוב את בתיהם או לבנות תוך סיכון שיצטרכו לחזות בביתם "הבלתי חוקי" נרמס על ידי דחפורים. במהלך שנות הכיבוש הרסו השלטונות הישראליים בתים בתואנה שנבנו ללא היתר, אף על פי שדיני הכיבוש אוסרים על הרס רכוש למעט לצורך צבאי. ישראל אף הרסה בתים כאמצעי ענישה קולקטיבי כלפי משפחותיהם של פלסטינים החשודים שביצעו תקיפות כנגד ישראלים.

נוסף על כך, ישראל גרעה באורח שרירותי מאות אלפי פלסטינים ממרשם האוכלוסין שבידיה, דבר המגביל את יכולתם להתגורר בגדה המערבית וברצועת עזה או לצאת מהן. הרשויות הישראליות מציינות חשש בטחוני כללי כצידוק לצעדים הללו, אך הן לא ערכו בדיקות פרטניות ולא טענו כי אותם אנשים שנגרעו מן המרשם היוו איום בטחוני כלשהו בעצמם. בנוסף על כך, מאז 1967 שללה ישראל את מעמד התושבות של יותר מ-130,000 פלסטינים בגדה המערבית ו-14,565 בירושלים המזרחית, בעיקר בתואנה שנעדרו מן האזור זמן רב מדי.

הסגר על רצועת עזה, הגבלות תנועה בלתי מוצדקות בגדה המערבית

במהלך 25 השנים האחרונות החריפה ישראל את ההגבלות שהיא מטילה על תנועת אנשים וסחורות מרצועת עזה ואליה באופנים שחורגים הרבה מעבר לכל צורך בטחוני מתקבל על הדעת. ההגבלות הללו משפיעות כמעט על כל היבט של חיי השגרה ברצועה. הן מפרידות בין בני משפחה, פוגעות בגישה לטיפולים רפואיים ובגישה להשכלה ולהזדמנויות כלכליות ומנציחות את האבטלה והעוני. נכון לשנה שעברה, התמ"ג ברצועת עזה היה נמוך ב-23% מהתמ"ג לשנת 1994. 70 אחוז מאוכלוסיית הרצועה, המונה 1.9 מיליון אנשים, נסמכים על סיוע הומניטארי.

ישראל מטילה הגבלות חריפות על חופש התנועה גם בגדה המערבית, אותן היא אוכפת באמצעות מחסומים בתוך הגדה ועל הגבול בינה לבין ישראל. גדר ההפרדה שהקימה ישראל, לכאורה לצורכי ביטחון בלבד, עוברת למעשה בתוך הגדה המערבית הרבה יותר משהיא חופפת לקו הירוק המפריד בין הגדה ובין ישראל. הדבר מנוגד למשפט ההומניטארי הבינלאומי, כפי שאישש בין הדין הבינלאומי לצדק ביולי 2004.

מעצרים פוגעניים

מאז 1967 כלאו הרשויות הישראליות מאות אלפי פלסטינים, אשר נשפטו רובם בבתי משפט צבאיים בהם שיעור ההרשעות מגיע לכמעט 100 אחוז. נוסף על כך, בכל שנה נשלחים בממוצע כמה מאות פלסטינים למעצר מנהלי בהסתמך על ראיות חסויות, מבלי שהוגש נגדם כתב אישום ומבלי שנשפטו. בין העצירים והאסירים ישנם גם כאלה שעסקו בפעילות בלתי אלימה. ישראל גם כולאת פלסטינים מן הגדה המערבית ומרצועת עזה במתקנים בתוך שטחה, מה שמוביל להגבלות חמורות על ביקורי משפחות ומהווה הפרה של החוק הבינלאומי על פיו יש להחזיקם בשטח הכבוש. כלואים רבים, כולל ילדים, מוחזקים בתנאים קשים וסובלים מהתעללות.

הרשות הפלסטינית, מאז הקמתה בשנת 1994, וחמאס, מאז נטל את השלטון בפועל ברצועה ב-2007, ביצעו מעצרים שרירותיים של מתנגדי משטר, וכן עינו עצירים והתעללו בהם. על פי המרכז הפלסטיני לזכויות האדם, הרשויות הפלסטיניות הוציאו להורג 41 אנשים בעקבות עונשי מוות שהוטלו בסופם של משפטים בלתי תקינים.

דיני הכיבוש, שנועדו להסדיר מצב זמני וחריג בו כוח צבאי זר מחליף את הריבון ושולט בשטח בכוח הזרוע, נותנים בידי הכובש סמכויות רחבות אך מוגבלות המאפשרות לו להטיל הגבלות על יחידים ועל זכויותיהם על מנת לשרת צרכי ביטחון.

אולם, במצב של כיבוש מתמשך, בו יש לכובש הזדמנות לפתח מענים מממוקדים יותר לאיומי ביטחון, יש לצמצם את החריגים להגנה על זכויות ולהטות את המאזן לטובת כיבוד, הגנה ומימוש של כל זכויות היסוד של האוכלוסייה. נוסף על כך, חובתו של הכוח הכובש כלפי האוכלוסייה המקומית להשיב את החיים האזרחיים למסלולם הרגיל גוברת ככל שחולף הזמן, ויחד עמה גוברת גם החובה להגשים, בהדרגתיות, את זכויותיהם החברתיות, הכלכליות והתרבויות של תושבי השטח הכבוש.

לאחר עשורים במהלכם לא השכילה הקהילה הבינלאומית לרסן את עוולות הכיבוש, עליה לנקוט כעת בפעולה נמרצת יותר כדי להביא את ישראל ואת הרשויות הפלסטיניות לעמוד בחובותיהן על פי המשפט הבינלאומי לזכויות האדם והמשפט ההומניטארי הבינלאומי. על מדינות שלישיות ועסקים פרטיים למלא אף הם את מחויבותם לזכויות האדם, ולשם כך עליהם להפסיק כל פעילות בתוך ההתנחלויות ולשנות כל מדיניות התומכת בפעילות ובתשתיות הקשורות להתנחלויות.

על ממשלות להשתמש בכוחן כדי ללחוץ על ישראל להפסיק את איסור היציאה הכללי המוטל על פלסטינים ברצועת עזה ולהתיר תנועה חופשית של אנשים וסחורות אל הרצועה וממנה, בכפוף לבדיקה ביטחונית פרטנית וחיפוש גופני. על בית הדין הפלילי הבינלאומי לפתוח בחקירה רשמית של פשעי מלחמה חמורים שבוצעו בישראל ובפלסטין על ידי ישראלים ופלסטינים כאחד.

לדברי ויטסון, "אחרי חמישים שנות כיבוש ועשורים של תהליך שלום שהוביל ללא כלום יש לזנוח את המחשבה שהקלת ראש בזכויות האדם תסיר את המכשולים בדרך לפתרון מוסכם לסכסוך". ויטסון אמרה עוד כי: "עתה דרושה בדחיפות פעילות מואצת להגנה על זכויות ולמיצוי הדין, לרבות באמצעות בית הדין הפלילי הבינלאומי".

במלאת חמישים שנה לכיבוש, ארגון Human Rights Watch העלה לרשת דו"חות מן העבר, החל משנות השמונים וראשית שנות התשעים של המאה הקודמת.