(ירושלים) - ארגון Human Rights Watch אמר היום כי הרשעתו של עבדאללה אבו רחמה, מתומכי פעולות המחאה הלא אלימות נגד הפקעתה בפועל של קרקע מהכפר בילעין שבגדה המערבית בידי ישראל, בבית דין צבאי ישראלי, מעלה חששות כבדים כי הופרו כללי ההליך ההוגן. ב-24 באוגוסט 2010 הורשע אבו רחמה, שמוחזק במעצר במשך למעלה משמונה חודשים, באישומים של ארגון הפגנות לא חוקיות והשתתפות בהן והסתת מפגינים לגרום נזק למכשול ההפרדה, ליידות אבנים על חיילים ישראלים ולהשתתף בפעולות מחאה אלימות.

ההרשעה כולה נסמכה על כתב אישום שלא נזכרה בו כל תקרית ספציפית של פעילות פסולה ועל קטעי תצהירים של ילדים, שחזרו בהם מאוחר יותר, בבית המשפט, מדבריהם בטענה שהתצהירים נגבו בכפייה. החוקרים הצבאיים רשמו את דברי הילדים בעברית, והחתימו אותם על התצהירים בשפה זו, אף כי הילדים אינם דוברים אותה. אבו רחמה, מורה בן 39, סייע בארגון פעולות מחאה נגד תוואי מכשול ההפרדה הישראלי המונע מתושבי הכפר בילעין גישה ליותר מ-50% מאדמותיהם החקלאיות, עליהן נבנית התנחלות ישראלית. כעת הוא מוחזק במשמורת וממתין למתן גזר הדין. עונשו עלול להגיע לעשרים שנות מאסר.

לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "הרשעתו של אבו רחמה בבית הדין הישראלי על כך שמחה נגד ההפקעה הבלתי חוקית של אדמות כפרו היא תוצאה בלתי צודקת של משפט לא הוגן. הרשויות בישראל בעצם שוללות את חופש הביטוי בתחום הפוליטי בכך שהן מרשיעות תומכי התנגדות לא אלימה".

בחודש מארס דיווח ארגון Human Rights Watch כי ישראל עצרה עשרות פלשתינאים שמחו באורח לא אלים נגד מכשול ההפרדה והעמידו אותם לדין על יסוד ראיות מפוקפקות, ובהן ראיות שנגבו לכאורה בכפייה מקטינים.

חיילים ישראלים עצרו את אבו רחמה ב-10 בדצמבר, ב-2:00 לפנות בוקר. שבעה ג'יפים צבאיים הקיפו את ביתו שברמאללה, מקום מגוריו בשנתיים האחרונות. ב-21 בדצמבר הואשם אבו רחמה בבית דין צבאי ישראלי באשמות של הסתה, יידוי אבנים והחזקה אסורה באמצעי לחימה. סעיף האישום הנוגע להחזקת אמצעי לחימה התבסס על מוצג אמנות בצורת סמל השלום שאבו רחמה הכין מתרמילים של קליעי אם-16 ומרימוני גז מדמיע שהצבא הישראלי השתמש בהם כדי לדכא הפגנות בבילעין (בסופו של דבר זוכה אבו רחמה מאשמה זו). ב-18 בינואר הוסיפו התובעים הצבאיים לכתב האישום סעיף של ארגון הפגנות לא חוקיות והשתתפות בהן. היות שחקירתו של אבו רחמה כבר נסתיימה, הוא מעולם לא נשאל על האשמה זו.

הפגנות נגד מכשול ההפרדה הופכות לא פעם לאלימות, כאשר בני נוער פלשתינאים מיידים אבנים על חיילים ישראלים. ארגון Human Rights Watch אמר כי אלימות בהפגנות יכולה אמנם להוביל למעצרם של המשתתפים במעשי האלימות או של המסיתים לביצועם אך אין בה כדי להצדיק את מעצרם של פעילים שרק קראו להפגין נגד החומה ללא אלימות או תמכו בהפגנות לא אלימות נגדה. לפי המשפט הבינלאומי, הרשויות יכולות להעמיד לדין מארגני הפגנות או אספות אחרות רק אם יש ראיות לכך שמארגני האספות עצמם אחראים במישרין לאלימות או להסתה לאלימות. מחובתן של הרשויות לשמור על חופש ההתכנסות גם אם הפגנה מובילה למעשי אלימות המבוצעים בידי אנשים אחרים.

בכתב האישום נטען כי בין החודשים אוגוסט 2005 ויוני 2009 היה אבו רחמה חבר בוועדה העממית שהובילה בימי שישי תושבים בכפר בילעין "בתהלוכות המוניות שמטרתן להפר סדר" באמצעות ניסיון לגרום נזק למכשול ההפרדה ו"הנחיית" בני נוער מהכפר "ליידות אבנים לעבר כוחות הביטחון" הישראליים.

עוד נטען בכתב האישום כי "הנאשם אף הכין בקבוקים ובלונים מלאים בצואת תרנגולים, אותם השליכו המפגינים לעבר כוחות הביטחון".

הרשעתו של אבו רחמה הן בהסתה והן בארגון ונטילת חלק בתהלוכה ללא רישיון מעלה חששות כבדים כי כללי ההליך ההוגן הופרו.

אבו רחמה הורשע בעברות שהתביעה טענה כי ביצע במועדים שונים, שלא צוינו, לאורך ארבע שנים - משנת 2005 ועד שנת 2009 . העובדה שהתביעה לא נקבה בתאריכים מסוימים שבהם בוצעו כביכול העברות מנעה מהנאשם להעמיד לעצמו הגנה ראויה. התביעה לא ציינה מתי בוצעו העברות לכאורה ובאיזה אופן הן בוצעו והחוקרים לא שאלו את אבו רחמה שאלות ספציפיות על התפקיד שמילא כביכול בארגון ההפגנות ובהסתה לכאורה לביצוען. פסק הדין הכיר בכך ש"החקירות של העדים אכן צריכות היו להיות ממצות ומקיפות יותר. היה מקום לרדת עם הנחקרים לפרטים באשר למעשי העברה".

הראיות היחידות לכך שאבו רחמה הסית אחרים ליידות אבנים הייתה הצהרה של נער בן 16 בעניין זה והצהרה של נער נוסף בן 16 על כך שאבו רחמה הכין בלונים מלאים בצואת תרנגולים כדי שמפגינים יזרקו אותם על חיילים. שני הנערים חזרו בהם בשלב מאוחר יותר מדבריהם בטענה שחוקריהם איימו עליהם והכו אותם. החוקרים הכחישו שאיימו על הנערים והתעללו בהם במעצר, ובית המשפט קיבל את טענת החוקרים ודחה את טענת הנערים. עם זאת, המדינה לא חלקה על כך שחקירת שני הנערים בוצעה בנסיבות מאיימות ביותר. השניים נחקרו בשעות הבוקר לאחר שנעצרו בידי הצבא הישראלי במהלך פשיטה שערך על בתיהם בין השעות 1:00 ו-4:00 לפנות בוקר, ולאחר שנטען בפניהם שיידו אבנים.

המדינה לא חלקה על כך שהורי הנערים או האפוטרופוסים שלהם לא נכחו בחקירותיהם, וזאת בניגוד לפסיקה של בית משפט ישראלי בנושא זה. מן הנערים נמנעה גישה לעורכי דין עד לאחר שנחקרו. אף אחד מהנערים לא יודע לקרוא בעברית, ואף על פי כן הצהרותיהם נכתבו ונחתמו בשפה זו. החוקרים הודו כי לא קיבלו כל הכשרה בתשאול קטינים, כי הקטינים אינם דוברי עברית וכי הם שכחו לשאול את העדים שאלות רלוונטיות וספציפיות רבות הנוגעות לעניין ההאשמות נגד אבו רחמה.

נער שלישי שהעיד, ואשר גם הצהרותיו הוכרו על-ידי בית המשפט כראיות, טען רק שאבו רחמה היה חבר בוועדה העממית של בילעין וכי הוא השתתף בפעולות המחאה.

כל הנערים שנגבה מהם תצהיר טענו כי חוו התעללות במהלך החקירה. ח"י, בן 16, טען בבית המשפט כי החיילים שעצרו אותו הכו אותו וכי מרגע מעצרו עד לפתיחת חקירתו למחרת הוא הותר על הארץ ללא מזון, אזוק בידיו ומכוסה עיניים. הנערים העידו בבית המשפט כי הצהרותיהם החתומות שהפלילו את אבו רחמה הוכנו בידי חוקריהם בשפה העברית, שבה אין הם יודעים לקרוא. ע"ב, עד רביעי שאינו קטין, העיד כי חתם על "הודאתו" לאחר שחוקרו איים להכותו ולכלוא אותו בבידוד. כ"ח, בן 16, אמר שחתם על הודאתו לאחר שחוקרו צעק עליו, איים לפגוע בהוריו והכה אותו.

בית המשפט הצבאי הכריז על הנערים כ"עדים עוינים" בטענה שסתרו את תוכן התצהירים שחתמו עליהם במהלך החקירה, וקיבל את התצהירים הללו כראיות. בפסק הדין נקבע כי אין כל צורך להביא בחשבון את "נסיבות המעצר" לכאורה, משום שהנערים לא הזכירו נסיבות אלה במהלך המשפט או בחקירותיהם, ואף לא התלוננו על כך שהנסיבות פגמו "במשקל אמירתם". עוד נקבע בפסק הדין כי עדויותיהם של הנערים במהלך המשפט לא היו מהימנות, וצוין בו כי שניים מהם חייכו במהלך המשפט וכי שלושה שיקרו והעדויות שמסרו היו כוזבות. כך למשל, אחד העדים ציין תחילה כי אין כל ועדה עממית בכפר בילעין, אך מאוחר יותר אמר כי חברים בוועדה כעסו עליו משום שיידה אבנים. מנגד נקבע בפסק הדין כי לעדויות שמסרו הנערים במשטרה היה "היגיון פנימי", מבלי להכיר בכך שתצהיריהם נכתבו על-ידי איש ביטחון ישראלי בשפה שהעדים אינם יודעים לקרוא, ואף לא בכך שהעדים חתמו על התצהירים הללו באווירת כפייה לאחר שנעצרו באישון לילה ונחקרו על הפרת החוק הישראלי.

בית המשפט בחר להתעלם מעדויות אופי שלפיהן אבו רחמה מחויב זה זמן רב למחאה לא אלימה. ח"כ דב חנין וד"ר גרשון בסקין, מייסד ומנהל מרכז ישראל/פלשתין למחקר ולמידע (IPCRI), שימשו עדי אופי מטעם ההגנה. מפגין ישראלי בשם יונתן פולק הודה כי נערים פלשתינאים מיידים אבנים לעתים מזומנות. פולק סיפר לארגון Human Rights Watch כי נכח ב"עשרות" הפגנות עם אבו רחמה ומעולם לא ראה אותו מסית לאלימות.

ב-10 בדצמבר 2008, שנה לפני מעצרו, העניקה הליגה הבינלאומית לזכויות האדם בברלין לאבו רחמה את מדליית קרל פון אוסייצקי לפעילות יוצאת מגדר הרגיל למען מימושן של זכויות אדם בסיסיות. קתרין אשטון, הנציגה העליונה של האיחוד האירופי, אמרה בחודש אוגוסט 2010 כי האיחוד האירופי רואה באבו רחמה "פעיל למען זכויות האדם המחויב למחאה לא אלימה".

אבו רחמה הורשע בהסתה ליידוי אבנים ובארגון הפגנות לא חוקיות, על יסוד סעיף 7(א) לצו צבאי מס' 101 משנת 1967, שהעונש המרבי על הפרתו הוא עשר שנות מאסר. הסעיף קובע כי כל  אדם אשר "מנסה, בין בעל פה ובין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור [הגדה המערבית] באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי", מבצע פעולות אסורות. אבו רחמה הורשע גם בארגון פעולות מחאה לא חוקיות ובהשתתפות בהן, וזאת על יסוד סעיפים 1, 3 ו-10 לאותו חוק צבאי, המחייב הצטיידות ברישיון עבור כל אספה של עשרה בני אדם ומעלה במקום שבו מושמע נאום על נושא "היכול להתפרש כמדיני", או עבור כל עשרה בני אדם ומעלה הצועדים יחד לקידום עניין "היכול להתפרש כמדיני". בחוק זה נקבע כי על אנשים המזמנים אספות כאלה או "מעודדים" את כינוסן יושתו אותם עונשים. לעומת זאת, החוק האזרחי החל בתוך ישראל דורש רישיון רק עבור התכנסויות "פוליטיות" של למעלה מחמישים בני אדם.

לדברי באת כוחו של אבו רחמה עו"ד גבי לסקי, ולדברי הוועדה העממית נגד החומה וההתנחלויות, שאבו רחמה הוא ממנהיגיה, אדיב אבו רחמה, גם הוא תושב בילעין, היה האדם הראשון שהתביעה הצבאית של ישראל האשימה בארגון הפגנות לא חוקיות ובהסתה מאז האינתיפאדה הפלשתינית הראשונה, שהסתיימה בשנת 1993. ארבעה חברים בוועדה העממית של בילעין הועמדו לדין באישומים כאלה, ובהם עבדאללה ואדיב אבו רחמה, ואלו הם האישומים הראשונים מסוגם זה כמעט עשרים שנה. הרשעתו של עבדאללה אבו רחמה והאשמתם של מפגינים אחרים באישומים אלה לאחר מכן מעלות חשש שרשויות ישראל מחילות את החוק באורח סלקטיבי כדי להשתיק את מנהיגי המחאה הלא אלימה.

גזר הדין יינתן בחודש הבא, ולאחר מכן צפוי אבו רחמה לערער על הרשעתו.

רקע

מכשול ההפרדה של ישראל - הלובש באזורים מסוימים צורת גדר, ובאחרים הנו חומת בטון בגובה שמונה מטרים עם מגדלי שמירה - הוקם כביכול כדי לספק הגנה מפני מחבלים מתאבדים. אולם, בניגוד למכשול דומה החוצץ בין ישראל לבין רצועת עזה, התוואי של מכשול זה אינו עוקב אחר הגבול משנת 1967 בין ישראל לבין הגדה המערבית ("הקו הירוק"). נהפוך הוא: 85% מתוואי המכשול עוברים בתוך שטח הגדה המערבית, מפרידים תושבים פלשתינאים מאדמותיהם, מגבילים את תנועתם, ובמקומות מסוימים מביאים להפקעה בפועל של שטח כבוש, וכל זאת תוך הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

בבילעין, החומה מנתקת את תושבי הכפר ממחצית אדמתם, ומותירה קרקעות אלה בצד ה"ישראלי". ההתנחלות הישראלית מתתיהו מזרח נבנית על הקרקעות שהגישה אליהן מהכפר נחסמה. בחודש ספטמבר 2007, לאחר שנים של פעילות מחאה שארגנה הוועדה העממית של בילעין, פסק בג"ץ כי יש לשנות את תוואי מכשול ההפרדה בבילעין כדי לאפשר גישה מהכפר לחלק גדול יותר מאדמותיו. רק לאחרונה החל הצבא לבצע סקר קרקע ראשוני לצורך שינוי תוואי המכשול.

בית הדין הבינלאומי לצדק פסק בשנת 2004 בחוות דעת מייעצת כי תוואי החומה אינו חוקי כיוון ששיקולי ביטחון אינם מצדיקים את הקמתה בתוך שטח הגדה המערבית וכיוון שהדבר תורם להפרה של משפט זכויות האדם הבינלאומי ושל המשפט ההומניטארי הבינלאומי החל על שטח כבוש. זאת בשל הפגיעה בחופש התנועה של פלשתינאים, הרס הרכוש, והתרומה למדיניות ההתנחלות הבלתי חוקיות של ישראל. בישראל, בג"ץ קבע כי יש לשרטט מחדש את תוואי החומה בכמה מקומות, ובכלל זה בסמוך לבילעין, כיוון שהנזק הנגרם לפלשתינאים אינו מידתי, אף כי הפסיקות הללו יאפשרו להשאיר את המכשול בתוך שטח הגדה המערבית הן באזורים אלה והן באזורים אחרים.

בחודש ינואר 2010 אישרה הכנסת חנינה כללית למפגינים שהשתתפו בפעולות מחאה אלימות סביב פינוי ההתנחלויות היהודיות מרצועת עזה בשנת 2005. החלטה זו עומדת בניגוד מוחלט  לאופן טיפולה של ישראל באנשים המפגינים בעיקר באמצעים לא אלימים נגד תוואי החומה ונגד דפוסי פעולה לא חוקיים אחרים של ישראל בשטחים הכבושים.

בשנת 2005, אחיו של אבו רחמה, ראתב אבו רחמה, נורה ברגלו ונעצר בחשד לתקיפת שוטר משמר הגבול וליידוי אבנים. במהלך משפטו פסק בית המשפט, על יסוד תצלומי וידאו, כי שוטר משמר הגבול העיד עדות שקר. לאחר מכן האשימה מח"ש את החייל, שהודה כי בדה את האירוע; בתום חקירת מח"ש שוחרר השוטר והועבר ממג"ב לצה"ל. ראתב אבו רחמה זוכה מהאישומים שיוחסו לו.

מוקדם יותר השנה החליט הפרקליט הצבאי כי לא ייחקרו נסיבות מותו של קרוב משפחה של עבדאללה אבו רחמה, באסם אבו רחמה, שנהרג ב-17 באפריל 2009 מפגיעת רימון גז מדמיע במהלך הפגנה בבילעין. ביולי 2010 הורה הפרקליט הצבאי הראשי על פתיחת חקירה של מצ"ח בעקבות מכתב מאת עורך דינו של משפחת אבו רחמה שהודיע שבכוונתו לעתור לבג"ץ, ולאחר קבלת חוות דעת  של מומחי הדמיה שהוכיחה שהירי היה בכינון ישיר ובניגוד להוראות הפתיחה באש.