Manal Alsaafin holds a photograph of her and her husband, Abdullah, whom Israeli authorities have prevented from returning to his home in the West Bank since 2009 on the basis that they have “registered” him as a resident of the Gaza Strip, not the West Bank.

(ירושלים) – ארגון Human Rights Watchאמר בדו"ח שפרסם היום כי מדיניות ישראל בנוגע למעמד התושבות של הפלסטינים שללה באופן שרירותי מאלפי פלסטינים את האפשרות לגור בגדה המערבית וברצועת עזה, להיכנס אליהן ולצאת מהן. על ישראל להפסיק לאלתר לשלול ולבטל את מעמד התושבות של פלסטינים ושל בני משפחה קרובים עם זיקה הדוקה לגדה המערבית ולרצועת עזה, ולשים קץ להימנעותה הגורפת מטיפול בבקשותיהם למעמד תושבות.

הדו"ח – שאורכו 90 עמודים (באנגלית) וכותרתו "שכח ממנו, הוא לא כאן" – מתאר כיצד הדיר הצבא הישראלי מאז שנת 1967 באופן שרירותי מאות אלפי פלסטינים ממרשם האוכלוסין, ומתעד את הפגיעה המתמשכת של הדרה זו ביחידים ובמשפחות. ארגון Human Rights Watchאמר כי האופן שבו הצבא הישראלי השתמש עד כה בשליטתו במרשם האוכלוסין הפלסטיני – רשימת הפלסטינים שישראל מחשיבה לתושבים חוקיים בגדה המערבית וברצועת עזה – הביא לפירוד משפחות, גרם לאנשים לאבד את מקומות העבודה שלהם ולהחמיץ הזדמנויות לרכישת השכלה, מנע מאנשים להיכנס לשטחים הפלסטיניים, וכלא אחרים בתוכם. גם מצרים מיישמת מדיניות בעייתית ביחס לפלסטינים המנסים להיכנס לרצועת עזה, ומבססת את מדיניותה על מרשם האוכלוסין שישראל מנהלת.

לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "ישראל מעולם לא פרסמה טעמים ביטחוניים כלשהם למדיניות הגורפת שלה, הממררת את חייהם של פלסטינים שהיא מחשיבה לתושבים לא חוקיים בבתיהם שלהם. המדיניות הנוכחית מפרידה בין בני משפחה ולוכדת אנשים בצד הלא נכון של הגבול ברצועת עזה ובגדה המערבית. ישראל צריכה לתקן מדיניות זו ולטפל בבקשות של בני משפחה להתאחד זה עם זה, כך שפלסטינים יוכלו לחיות עם משפחותיהם היכן שירצו".

ישראל קובעת שפלסטינים צריכים להיכלל במרשם האוכלוסין כדי להיחשב לתושבים חוקיים ולהצטייד בתעודות זהות ובדרכונים המונפקים באישורה. בגדה המערבית, פלסטינים זקוקים לתעודות זהות כדי לנוע ממקום למקום, ובכלל זה לבתי ספר, למקומות עבודה ולביקור אצל קרובי משפחה, משום שכוחות הביטחון הישראליים המאיישים את המחסומים בתוך השטח מתנים את מעברם בכך שיציגו בפניהם תעודות אלה. כמו כן, הגורמים הישראליים, המנהלים את כל נקודות הגבול של הגדה המערבית, דורשים גם מפלסטינים הנכנסים לשטח או יוצאים ממנו להציג בפניהם תעודת זהות או דרכון.

המדיניות בתחום זה שונתה לא פעם באורח שרירותי, והדבר הביא לפירוד משפחות: פקידים ישראלים בגבול הגדה המערבית מנעו מפלסטינים מרצועת עזה להיכנס לשטח גם אם קודם לכן גרו בגדה או אם היו להם קרובי משפחה באזור זה. באופן דומה מנעו הפקידים הישראלים את כניסתם של בני זוג זרים של פלסטינים ואסרו על אנשים הגרים בגדה המערבית ואשר נסעו לחו"ל לשוב ולהיכנס אליה. ברצועת עזה, שעל גבולה הדרומי שולטת מצרים, ממשיכים פקידים מצרִים המוצבים בגבול לדרוש גם הם מפלסטינים להציג בפניהם מסמכים כאלה כדי לצאת מהרצועה וכדי להיכנס אליה.

בחודש ספטמבר 1967, שלושה חודשים לאחר שכבשה את הגדה המערבית ורצועת עזה, ערכה ישראל מפקד אוכלוסין בשטחים אלה. במפקד נמנו 954,898 פלסטינים שנכחו בשטחים בעת ההיא בגופם. במפקד לא נכללו לפחות 270 אלף פלסטינים שגרו באזורים אלה לפני מלחמת 1967 אך נעדרו מהם בזמן המפקד, בין משום שנמלטו במהלך המלחמה ובין משום ששהו בחו"ל לצורך לימודים, עבודה או מטעמים אחרים. ישראל לא כללה פלסטינים אלה במרשם האוכלוסין, וזמן קצר לאחר מכן מנעה מרבים מהם, ובכלל זה כל הגברים בין גיל 16 לגיל 60, לשוב לשטחים בטענה שאינם זכאים להגיש בקשה למעמד תושבות.

ישראל אף גרעה ממרשם האוכלוסין אלפי פלסטינים שיצאו מהשטח ושהו בחו"ל תקופה ממושכת. משנת 1967 ועד שנת 1994 מחקה ישראל מהמרשם כ-130 אלף פלסטינים מהגדה המערבית, ובכך מנעה מהם לגור בשטח זה כתושבי קבע חוקיים. סקר שנערך בשנת 2005 מטעם ארגון זכויות האדם הישראלי "בצלם" העלה את ההערכה כי מספר הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה שלהם הורה, אח, אחות, ילד, ילדה, בן זוג או בת זוג שאינם רשומים עומד על 640 אלף.

בחודש ספטמבר 2000, לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, החמירה ישראל את ההגבלות על מעמד התושבות הפלסטיני. היא אסרה על פלסטינים שלא נרשמו על-ידיה כתושבי הגדה המערבית להיכנס לשטח זה, ומנעה באופן דומה מפלסטינים לא רשומים להיכנס לרצועת עזה, שבה שלטה עד שנת 2005 באופן מלא בכל מעברי הגבול, הן לישראל והן למצרים.

כמו כן, משנת 2000 ואילך סירבה ישראל לטפל בבקשות לרישום ולקבלת מעמד תושבות שהגישו פלסטינים לא רשומים, בני זוגם ובני משפחתם הקרובים, גם במקרים שבהם גרו הפונים קודם לכן בגדה המערבית או ברצועת עזה במשך שנים והיו להם באזורים אלה משפחה, בית, עבודה או קשרים אחרים.

ישראל אף אסרה כמעט על כל הפלסטינים שרשמה כתושבי רצועת עזה להיכנס לגדה המערבית, וסירבה לאפשר לפלסטינים הגרים בגדה אך רשומים כתושבי עזה לשנות את כתובתם הרשומה לגדה המערבית. לפי נתונים רשמיים של הצבא הישראלי, כ-35 אלף מ"תושבי עזה" השוהים בגדה המערבית נכנסו לגדה וגרו בה מכוח היתרים זמניים שתוקפם פג. על-פי פקודות הצבא הישראלי, אנשים אלה נחשבים כעת ל"מסתננים" לא חוקיים בבתיהם שלהם.

מאז שנת 1967 עברו לגדה המערבית אלפי בני זוג ובני משפחה קרובים אחרים של פלסטינים רשומים והגישו בקשה לקבלת מעמד תושבות באמצעות מנגנון המכונה "איחוד משפחות". אולם, ישראל טיפלה בבקשות כאלה באיטיות, ולעתים מזומנות קבעה מכסות שנתיות נמוכות והפעילה קריטריונים שרירותיים שלא הביאו בחשבון קשרי משפחה וזיקה היסטורית אמתיים. בשנת 2000 חדלה ישראל כליל לטפל בבקשות מסוג זה.

מאז שנת 2000 ישראל מונעת באורח שיטתי מפלסטינים לא רשומים שנסעו לחו"ל לשוב ולהיכנס לגדה המערבית. אנשים הנשארים בתוך הגדה המערבית נתונים לחסדי החיילים במחסומים, ואלה עוצרים אותם לעתים בטענה שהם גרים באזור זה באופן "בלתי חוקי".

הרשויות הישראליות נימקו שינויי מדיניות אלה ב"נתק" שחל בתיאום עם הרשות הפלסטינית, שקיבלה בשנת 1995 את תפקיד העברת הבקשות לרישום לאישורו של הצד הישראלי. בפועל, הרשות הפלסטינית המשיכה לשלוח את הבקשות, אך הצד הישראלי סירב לטפל בהן. מספר הבקשות שישראל קיבלה לידיה בין השנים 2000 ו-2005 אך סירבה לטפל בהן עומד על כ-120 אלף. המדיניות הישראלית של סירוב לטפל בבקשות לאיחוד משפחות נמשכת זמן רב לאחר שוך האינתיפאדה השנייה.

בין השנים 2007 ו-2009 טיפלה ישראל בכ-33 אלף בקשות לרישום במסגרת מה שהגדירה כמחווה פוליטית במהלך שיחות השלום עם הרשות הפלסטינית, ובשנת 2011 היא התירה לכ-2,800 פלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה לשנות את כתובתם לגדה המערבית. צעדים אלה לא "ניקו את השולחן" מהבקשות שהצטברו. ישראל טענה כי היא רשאית לטפל בבקשות של פלסטינים הנוגעות למרשם האוכלוסין בהתאם לשיקול דעתה, אם כי אינה מחויבת לעשות זאת. במקרים שבהם ארגונים ישראליים לזכויות האדם עתרו לבג"ץ נגד מדיניות זו טענו הרשויות הישראליות כי ההגבלות הגורפות הן סוגיה פוליטית הקשורה ליחסיה של ישראל עם הרשות הפלסטינית וכי בתי המשפט הישראליים אינם מוסמכים לפסוק בעניינן. בג"ץ קיבל טענה זו.

לדברי ויטסון, "על ישראל לאפשר לפלסטינים לגור עם משפחותיהם בבתיהם ולנסוע בחופשיות. אסור לה להתייחס כקלף מיקוח פוליטי לכך שבידיה להחליט היכן פלסטינים רשאים לגור".

ישראל אף נתלתה במצב הביטחוני הכללי במהלך האינתיפאדה השנייה כנימוק לסירובה לטפל בבקשות לתושבות ולשינוי כתובת. במהלך האינתיפאדה השנייה נהרגו מאות אזרחים ישראלים בפיגועים שביצעו ארגונים פלסטיניים חמושים, וארגון Human Rights Watchגינה את הפיגועים הללו פעם אחר פעם. אולם, לאחר פרוץ האינתיפאדה בחודש ספטמבר 2000 דחו הרשויות הישראליות את בקשות התושבות של פלסטינים רבים בלי לטעון שנשקפת סכנה ביטחונית מהאדם הספציפי שהגיש את הבקשה ובלי לספק ביסוס פרטני לסירוב.

ישראל מעולם לא הסבירה מדוע סירובה הגורף לטפל בבקשות לשינוי כתובות ולאיחוד משפחות נחוץ מטעמים ביטחוניים או מדוע אינה מסננת באופן פרטני את מגישי הבקשות כדי לבדוק אם נשקפת מהם סכנה. לדברי ארגון Human Rights Watch, המדיניות הישראלית של דחייה ללא הבחנה של בקשות שהגישו פלסטינים לתושבות חוקית חורגת במידה רבה ביותר ממה שניתן היה להצדיקו על-פי המשפט הבינלאומי כצעד חיוני להתמודדות עם צורכי ביטחון.

שליטתה של ישראל במרשם האוכלוסין צמצמה באורח ניכר את היקף האוכלוסייה הפלסטינית הרשומה בגדה המערבית וברצועת עזה, ככל הנראה במאות אלפי בני אדם. צמצום זה התרחש בשעה שישראל מגדילה את מספרם של המתנחלים היהודים בגדה המערבית, תוך הפרה של כללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי הנוגעים להעברת אוכלוסייתה של המדינה הכובשת לשטח הכבוש.

ישראל אף ממשיכה לשלוט במרשם האוכלוסין של תושבי רצועת עזה, שנים לאחר שהסיגה את כוחות הקרקע שלה ופינתה את התנחלויותיה משטח זה. משנת 2000 ואילך, למשל, ישראל מונעת מפלסטינים לא רשומים להיכנס לרצועת עזה, שבה שלטה באורח מלא עד שנת 2005, ואשר נותרה סגורה ומסוגרת במידה רבה גם לאחר שחמאס השתלט על שטחה בשנת 2007. במהלך תקופה זו אלפי פלסטינים לא רשומים, כמו-גם בני זוג ילידי חו"ל של תושבי הרצועה, עקפו ללא היתרים ישראליים צבאיים את השליטה הישראלית בגבולות – לעתים מזומנות תוך שימוש במנהרות תת-קרקעיות מתחת לגבול עם מצרים – כדי להתאחד עם משפחותיהם. פלסטינים שאינם רשומים אינם יכולים לקבל תעודות זהות או דרכונים, הנדרשים כדי לנסוע לחו"ל. על-פי הערכות נמצאים כיום ברצועת עזה כ-12 אלף אנשים שאינם רשומים כתושבי השטחים.

בנוסף, בשל המדיניות המצרית, פלסטינים שאינם רשומים לכודים למעשה ברצועת עזה. מצרים מונעת בגבולה עם הרצועה מפלסטינים שאינם רשומים, ולכן אינם מחזיקים בתעודות זהות ובדרכונים שהונפקו באישורה של ישראל, לצאת מהרצועה או להיכנס אליה; זאת, גם כאשר הם מחזיקים בדרכונים זרים. בנוסף, ברוב רובם של המקרים ישראל מונעת באופן שיטתי גם מפלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה להיכנס לגדה המערבית, מבלי להתייחס לקשריהם המשפחתיים לגדה או לכל זיקה אחרת שלהם לשטח זה. ארגון Human Rights Watchאיתר מקרים רבים שבהם בני משפחה בגדה המערבית נותקו במשך שנים מקרוביהם ברצועת עזה.

כפי שצוין לעיל, מאז שישראל הפסיקה לקבל בקשות לתושבות ולשינוי כתובת, לאחר שנת 2000, היא טיפלה במספר מסוים של בקשות כ"מחווה פוליטית". אולם, ישראל אינה מטפלת באורח שוטף בבקשות שפלסטינים מגישים, ולא ניתן לראות במכסות הקטנות פתרון לסירובה להכיר בחובתה לכבד את זכותם של פלסטינים לחיות עם משפחותיהם ולנוע בתוך השטח הפלסטיני הכבוש או לחו"ל.

לדברי ויטסון, "על ישראל ליצור הליך יעיל, מעוגן בזכויות ושקוף שיתבסס על החלטות פרטניות כדי להבטיח שפלסטינים, כולל אלה שנשללה מהם התושבות החוקית באורח לא הוגן, יוכלו לזכות מחדש במעמד זה ובזכויות הנובעות ממנו".