Skip to main content

רצועת עזה: 15 שנה ל"כלא עזה"

הגבלות התנועה שישראל ומצרים מטילות, זורעות הרס בחיי פלסטינים

(עזה) – ארגון Human Rights Watch אמר היום, במלאת 15 שנה לסגר שהטילה ישראל בשנת 2007, כי ההגבלות הגורפות על יציאה מרצועת עזה שוללות מלמעלה משני מיליון תושביה הזדמנויות לשפר את חייהם. הסגר הרס את כלכלת הרצועה, תרם לפיצול העם הפלסטיני, והוא חלק מהפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה של ישראל נגד מיליוני פלסטינים.

מדיניות איסור הנסיעה של ישראל מונעת מרוב תושבי הרצועה לנסוע לגדה המערבית. האיסור מונע מאנשי מקצוע, ממאמנים, מספורטאים ומאחרים לממש הזדמנויות מקצועיות בפלסטין ולנסוע לחו"ל דרך ישראל, וכך מגבילה את זכויותיהם לעבודה ולהשכלה. מדיניות מצרית מגבילה הכוללת עיכובים מיותרים והתעמרות בנוסעים במעבר רפיח שבגבולה עם רצועת עזה, מעצימה את פגיעתו של הסגר בזכויות האדם.

לדברי עומר שאקר, מנהל תחום ישראל ופלסטין בארגון Human Rights Watch, "ישראל, בעזרתה של מצרים, הפכה את הרצועה לכלא פתוח [...] שנתיים אחרי פרוץ מגפת הקורונה, כשרבים ברחבי העולם חזרו לנסוע, יותר משני מיליון הפלסטינים ברצועה ממשיכים לחיות תחת סגר הנמשך כבר 15 שנה".

על ישראל להסיר את איסור התנועה הגורף שהטילה על תושבי רצועת עזה ולהתיר תנועה חופשית לרצועה וממנה, לכל היותר בכפוף לבדיקות פרטניות ולבידוק גופני מסיבות ביטחוניות.

בחודשים פברואר 2021-מארס 2022, ראיין ארגון Human Rights Watch 20 פלסטינים שביקשו לצאת מהרצועה דרך מעבר ארז שבשליטת ישראל או דרך מעבר רפיח בשליטת מצרים. ארגון Human Rights Watch פנה בכתב לרשויות הישראליות והמצריות וביקש את תגובתן על ממצאיו. כמו כן פנה הארגון אל הרשויות המצריות שוב כדי לבקש מידע על חברת נסיעות מצרית הפועלת במעבר רפיח. אך נכון לעת כתיבת שורות אלה, לא זכו הפניות למענה.

מאז 2007 הרשויות הישראליות אוסרות על פלסטינים, למעט חריגים מעטים, לצאת מהרצועה דרך מעבר ארז, מעבר הנוסעים מהרצועה לישראל ומשם לגדה המערבית ולחו"ל דרך ירדן. ישראל אף מונעת מהרשויות הפלסטיניות להפעיל שדה תעופה ונמל ימי בעזה. הרשויות הישראליות מטילות הגבלות מחמירות גם על הכנסתן של סחורות לרצועה והוצאתן ממנה.

ישראל מרבה להיתלות בטעמים ביטחוניים להצדקת הסגר שהטילה, לאחר שבחודש יוני 2007 תפס חמאס את השליטה הפוליטית ברצועה מידי הרשות הפלסטינית בראשותו של פתח. הרשויות ישראליות אמרו כי הן מעוניינות לצמצם ככל האפשר מעבר של אנשים בין רצועת עזה לגדה המערבית כדי למנוע יצוא של "תשתית טרור אנושית" מהרצועה לגדה, שגבולה עם ישראל פרוץ וחיים בה מאות אלפי מתנחלים ישראלים.

לדברי ארגון Human Rights Watch, צמצמה מדיניות זו את מספר הנוסעים לכדי שבריר ממספרם לפני שני עשורים. הרשויות הישראליות נוקטות "מדיניות בידול" רשמית בין רצועת עזה לגדה המערבית, על אף קונצנזוס בינלאומי כי שני חלקים אלה של השטח הפלסטיני הכבוש יוצרים "יחידה טריטוריאלית אחת". ישראל הכירה בעיקרון זה בהסכמי אוסלו משנת 1995, כאשר חתמה עליהם עם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). הרשויות הישראליות מגבילות באופן גורף את הנסיעה בין הרצועה לגדה, גם כאשר מדובר בנסיעה במסלול עוקף, דרך מצרים וירדן ולא דרך שטח ישראל.

בשל מדיניות זו, אנשי מקצוע, סטודנטים, אמנים וספורטאים פלסטינים החיים ברצועה, החמיצו הזדמנויות מקצועיות חיוניות שאינן זמינות בשטחה. ארגון Human Rights Watch ראיין שבעה אנשים שאמרו כי הרשויות הישראליות לא הגיבו על בקשותיהם לעבור דרך מעבר ארז, ושלושה אחרים שאמרו שישראל דחתה את בקשותיהם להיתרים, ככל הנראה משום שלא עמדו בקריטריונים הצרים שקבעה.

ולאא סדה, יוצרת קולנוע בת 31, אמרה כי ביקשה היתרים כדי להשתתף בהשתלמויות בקולנוע בגדה המערבית בשנים 2014 ו-2018, לאחר שהשקיעה שנים בשכנוע משפחתה לאפשר לה לנסוע לבדה. לדבריה, הרשויות הישראליות מעולם לא הגיבו על בקשותיה. אופיין המעשי של ההשתלמויות, שכללו צילום סצנות חיות ועבודה באולפנים, הפך את ההשתתפות מרחוק לבלתי-מעשית, וסדה החמיצה את ההשתלמות.

לדברי סדה, כשנתקלה בסירוב הישראלי "העולם הצטמצם" עבורה, והדבר גרם לה לחוש "לכודה בקופסה קטנה [...] אצלנו בעזה, מחוגי השעון נעצרו. אנשים בכל העולם יכולים להזמין טיסה מהר ובקלות, בזמן שאנחנו [...] מתים בהמתנה לתורנו".

הרשויות המצריות החמירו את פגיעתו של הסגר על ידי הגבלת היציאה מהרצועה במעבר רפיח שבשליטתן ולעיתים אף על ידי סגירתו המוחלטת. מעבר זה הוא פתח המוצא היחיד מהרצועה לעולם, מלבד מעבר ארז. מאז חודש מאי 2018, הותירו הרשויות המצריות את מעבר רפיח פתוח באופן קבוע יותר, ונוכח ההגבלות הגורפות שישראל מטילה, הוא הפך המוצא העיקרי של תושבי הרצועה לעולם.

עם זאת, מצרים עדיין מערימה מכשולים על פלסטינים הנוסעים דרכה, לרבות הצורך להמתין שבועות להיתר נסיעה, איסורי כניסה והתעמרות של הרשויות המצריות. מי שידו משגת, יכול לזרז את נסיעתו באמצעות תשלום מאות דולרים לחברות נסיעות בעלות קשרים הדוקים לרשויות המצריות.

לדברי סדה, בשנת 2019 היא זכתה גם בהזדמנות להשתתף בסדנת תסריטאות בתוניסיה, אך לא יכלה להרשות לעצמה לשלם את 2,000 הדולר שנדרשו עבור השירות שהיה מבטיח את נסיעתה בזמן. תורה לנסוע הגיע שישה שבועות לאחר מכן, לאחר שהסדנה כבר הסתיימה.

ככוח כובש, שהותיר בידיו את השליטה המשמעותית בהיבטים רבים של החיים ברצועה, המשפט ההומניטרי הבינלאומי מטיל על ישראל את החובה להבטיח את רווחת האוכלוסייה בשטח זה. לפלסטינים עומדת גם הזכות לחופש התנועה מכוח משפט זכויות האדם הבינלאומי, ובראש ובראשונה בתוך השטח הכבוש. על פי המשפט הבינלאומי, ישראל רשאית להגביל את מימושה של זכות זו רק במענה לאיומים ביטחוניים ממשיים וספציפיים.

עם זאת, מדיניותה של ישראל שוללת את חופש התנועה של תושבי הרצועה בגין חשדות כלליים, למעט חריגים מעטים, וללא הערכה פרטנית כלשהי של הסיכון הביטחוני הנשקף מאדם מסוים. הגבלות אלו על הזכות לחופש התנועה אינן הכרחיות, מידתיות ומשרתות מטרה חוקית. לרשות ישראל עמדו שנים ארוכות והזדמנויות רבות לשכלל מענים המותאמים באופן ספציפי לאיומים ביטחוניים, וכך לצמצם את הגבלת הזכויות.

חובותיה המשפטיות של מצרים כלפי תושבי הרצועה מוגבלות יותר, שכן היא אינה כוח כובש. עם זאת, כצד לאמנת ג'נבה הרביעית, עליה להבטיח את כיבוד האמנה "בכל הנסיבות", לרבות הגנות העומדות לאזרחים החיים תחת כיבוש ואינם יכולים לנסוע עקב הגבלות בלתי-חוקיות שהכוח הכובש הטיל עליהם. על הרשויות המצריות לשקול גם את ההשפעה של סגירת הגבול על זכויותיהם של פלסטינים החיים ברצועה ואינם יכולים להיכנס אליה ולצאת ממנה בדרך אחרת, לרבות הזכות לצאת משטח מדינה.

על הרשויות המצריות להסיר מכשולים בלתי-סבירים המגבילים את זכויות הפלסטינים ולאפשר נסיעה דרך שטחן, בכפוף לשיקולים ביטחוניים. נוסף על כך, עליהן לוודא שהחלטותיהן מתקבלות בשקיפות, לא בשרירות ובהתחשבות בזכויות האדם של מי שמושפע מהן.

לדברי שאקר, "הסגר על רצועת עזה מונע מאנשי מקצוע מוכשרים, היכולים לתרום רבות לחברה שהם חיים בה, לממש הזדמנויות הנתפסות כמובנות מאליהן עבור אנשים במקומות אחרים. האיסור על תנועה חופשית של פלסטינים מהרצועה בתוך מולדתם מגביל את חייהם ומדגיש את המציאות האכזרית של אפרטהייד ורדיפה של מיליוני פלסטינים".

 

חובותיה של ישראל כלפי רצועת עזה על פי המשפט הבינלאומי

הרשויות בישראל טוענות כי "למדינת ישראל סמכות רחבה ושיקול דעת נרחב לקבוע מי ייכנס לתחומה" וכי "אין לזר כל זכות שבדין להיכנס לשטחה הריבוני של המדינה, גם לצרכי מעבר לאזור [הגדה המערבית] או לחו"ל". אומנם משפט זכויות האדם הבינלאומי מותיר למדינות שיקול דעת רחב בכל הנוגע לכניסת זרים לתחומן, אך לישראל חובות מוגברות כלפי תושבי רצועת עזה. אף שישראל הסיגה את כוחותיה הצבאיים ופינתה את המתנחלים מהרצועה בשנת 2005, היא עדיין כוח כובש על פי המשפט הבינלאומי, בשל השליטה המתמשכת שהיא מפעילה על חייהם ועל רווחתם של תושבי הרצועה. כך קבעו הן האו"ם והן הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, שהופקדו על המשפט ההומניטרי הבינלאומי. ככוח הכובש, ישראל עודנה מחויבת לספק לתושבי הרצועה את הזכויות ואת ההגנות העומדות להם מתוקף דיני הכיבוש. הרשויות הישראליות ממשיכות לשלוט במים הטריטוריאליים ובמרחב האווירי של הרצועה וכן בתנועת אנשים וסחורות, למעט בגבול הרצועה עם מצרים. ישראל שולטת גם במרשם האוכלוסין הפלסטיני ובתשתיות הבסיס של הרצועה.

נוסף על כך, משפט זכויות האדם הבינלאומי מטיל על ישראל חובה לכבד את זכויות האדם של הפלסטינים החיים ברצועה, לרבות זכותם לחופש תנועה בכל השטח הפלסטיני הכבוש וכן זכותם לצאת לחו"ל. זכויות אלה נוגעות לזכות לצאת משטחה של מדינה והן לזכות להיכנס לארצם שלהם. על ישראל מוטלת גם החובה לכבד את זכויותיהם של הפלסטינים שחופש התנועה הוא תנאי מוקדם למימושן, כגון הזכויות לחינוך, לעבודה ולבריאות. על פי ועדת האו"ם לזכויות האדם, אף שמדינות רשאיות להגביל את חופש התנועה מטעמי ביטחון או לצורך הגנה על בריאות הציבור, על הסדר הציבורי ועל זכויותיהם של אחרים, כל הגבלה כזו חייבת להיות מידתית ו"אסור שההגבלות תפגענה במהותה של הזכות; אין להפוך את היחס בין הזכות להגבלה, בין הנורמה לחריג".

אומנם דיני הכיבוש מתירים לכוח הכובש להטיל הגבלות ביטחוניות על אזרחים, אך הם גם מחייבים אותו לשקם את החיים הציבוריים עבור האוכלוסייה הכבושה. חובה זו מתגברת במצב של כיבוש ממושך, המספק לכובש זמן והזדמנויות רבים יותר כדי לפתח מענים המותאמים באופן ספציפי לאיומים הביטחוניים, וכך לצמצם את הגבלת הזכויות. נוסף על כך, צורכי האוכלוסייה הכבושה גדלים עם הזמן. השעיה כמעט מלאה וקצרת מועד של חופש התנועה משבשת את החיים הציבוריים הנורמליים באופן זמני, אולם להשעיית הזכויות לטווח ארוך ובלתי-מוגבל ברצועה יש השפעה שוחקת, והיא מפצלת אוכלוסיות, פורמת קשרים משפחתיים וחברתיים, מגבירה אפליה נגד נשים ומונעת מאנשים לממש הזדמנויות לשיפור חייהם.

השפעת ההגבלות מתעצמת בייחוד נוכח שלילת חופש התנועה מאנשים הכלואים בפיסה צרה של שטח כבוש. ההגבלות מונעות מתושבי הרצועה לעמוד בקשר פנים אל פנים עם רוב האוכלוסייה הכבושה בגדה המערבית, לרבות במזרח ירושלים, וליהנות מגישה למבחר העשיר של מוסדות חינוך, תרבות, דת ומסחר הפועלים בה.

נוסף על כך, לאחר 55 שנות כיבוש ו-15 שנות סגר על רצועת עזה שסופו אינו נראה באופק, על ישראל לכבד את זכויות האדם של הפלסטינים במלואן, בהתאם לאמת המידה של הזכויות שהיא מעניקה לאזרחים ישראלים. על ישראל לזנוח את הגישה האוסרת על תנועה, בהיעדר נסיבות הומניטריות אישיות וחריגות כהגדרתה, לטובת גישה המתירה תנועה חופשית בהיעדר נסיבות ביטחוניות אישיות חריגות.

הסגר הישראלי

רוב הפלסטינים שגדלו ברצועת עזה תחת הסגר הישראלי לא יצאו מעולם מרצועת שטח זו שאורכה 40 קילומטר ורוחבה 11. במהלך 25 השנים האחרונות, ישראל מגבילה יותר ויותר את תנועתם של תושבי הרצועה. מאז יוני 2007, אז תפס חמאס את השליטה הפוליטית ברצועה מידי הרשות הפלסטינית בראשות פתח, הרצועה למעשה סגורה ומסוגרת.

הרשויות הישראליות מצדיקות סגר זה בנימוקים ביטחוניים, נוכח "עליית חמאס לשלטון ברצועת עזה", כפי שנימקו בתגובה שהגישו לבית המשפט בחודש דצמבר 2019. הרשויות מדגישות בייחוד את הסכנה שחמאס וארגונים פלסטיניים חמושים אחרים יגייסו תושבים מהרצועה המחזיקים בהיתרי נסיעה דרך מעבר ארז "לביצוע פעולות טרור, להעברת פעילים, ידע, מודיעין, כספים או ציוד לצורכי הטרור" או יאלצו אותם לתרום למעשים אלה. עם זאת, מדיניותן עולה כדי איסור גורף למעט חריגים נדירים, במקום ככלל לכבד את זכותם של פלסטינים לחופש תנועה ולשלול אותה רק בהתבסס על טעמים ביטחוניים פרטניים.

מאז שנת 2007, הגביל הצבא הישראלי את הנסיעה דרך מעבר ארז, למעט במקרים ששיש בהם לטעמו "נסיבות הומניטריות חריגות", ואשר כוללים בעיקר מי שזקוק לטיפול רפואי חיוני מחוץ לרצועה ומלוויהם. עם זאת, הרשויות מאפשרות החרגה של מאות אנשי עסקים, עובדים ועוד. ישראל מגבילה אפילו את תנועתם של מי שמבקשים לנסוע במסגרת חריגים מעטים אלה, ופוגעת בכך, בין היתר, בזכותם לבריאות ולחיים, כפי שתיעדו ארגון Human Rights Watch וארגונים אחרים. מרבית תושבי הרצועה אינם עונים על הקריטריונים לחריגים האמורים לנסיעה דרך מעבר ארז, גם אם הם חפצים להגיע רק לגדה המערבית.

בין החודשים ינואר 2015-דצמבר 2019, לפני הטלתן של ההגבלות בעקבות מגפת הקורונה, יצאו כ-373 פלסטינים בממוצע מדי יום דרך מעבר ארז. לפי נתוני ארגון זכויות האדם הישראלי גישה, מספר זה הוא פחות מאחוז וחצי מהממוצע היומי של 26,000 נוסעים דרך מעבר זה בחודש ספטמבר 2000, טרם הטלת הסגר. במהלך מגפת הקורונה, הידקו הרשויות הישראליות את הסגר עוד יותר, ובין החודשים מארס 2020-דצמבר 2021, יצאו מהרצועה כ-143 פלסטינים בממוצע מדי יום דרך מעבר ארז, כך לפי נתוני ארגון גישה.

בחודש מארס 2022, הכריזו הרשויות הישראליות כי ינפיקו לפלסטינים מרצועת עזה 20,000 היתרי עבודה בבנייה ובחקלאות בישראל. ארגון גישה דיווח כי למעשה מספר ההיתרים התקפים בקטגוריה זו עמד נכון ל-22 במאי על 9,424.

הרשויות הישראליות מטילות מזה שני עשורים הגבלות מחמירות גם על השימוש של הפלסטינים במרחב האווירי ובמים הטריטוריאליים של הרצועה. הן מנעו את פתיחתו מחדש של שדה התעופה שכוחות ישראליים הוציאו מכלל שימוש בחודש ינואר 2002, ואף מנעו מהרשויות הפלסטיניות לבנות נמל ימי. התנהלות זו מותירה את הפלסטינים תלויים בנתיב יבשתי בלבד לשם יציאה לחו"ל. מעט הפלסטינים המורשים לצאת דרך מחסום ארז אינם מורשים על פי רוב לטוס לחו"ל דרך נמל התעופה הבינלאומי של ישראל ובמקום זאת נאלצים לנסוע דרך ירדן. פלסטינים המבקשים לצאת מרצועת עזה דרך מעבר ארז, בין לגדה המערבית בין לחו"ל, מגישים בקשות דרך הוועדה הפלסטינית לעניינים אזרחיים בעזה המעבירה את בקשותיהם לגורם המכריע – הרשויות הישראליות.

מדיניות ה"בידול" בין רצועת עזה לגדה המערבית

במסגרת הסגר, הרשויות הישראליות ביקשו "לבדל" בין המדיניות שהן נוקטות כלפי רצועת עזה לזו כלפי הגדה המערבית, למשל באמצעות הטלת הגבלות גורפות יותר על תנועת אנשים וסחורות מהרצועה לגדה המערבית והעמקת ההפרדה בין שני חלקי השטח הפלסטיני הכבוש. ב"נוהל השתקעות תושב איו"ש ברצועת עזה (רצ"ע)", שפרסם הצבא בשנת 2018, נאמר כי "בשנת 2006 החליטה ממשלת ישראל על התוויית מדיניות בידול בין איו"ש ורצ"ע, זאת בעקבות עליית החמא"ס לשלטון ברצ"ע. המדיניות הנהוגה כיום היא צמצום המעברים בין איו"ש לרצ"ע".

ארגון Human Rights Watch בחן 11 מקרים של מי שביקשו להגיע לגדה המערבית או למזרח ירושלים כדי לממש הזדמנויות השכלה ותעסוקה שאינן זמינות ברצועה. בכל המקרים שנבחנו, לא הגיבו הרשויות הישראליות על הבקשות להיתרים או דחו אותן, אם מטעמים ביטחוניים ואם משום שלא תאמו את מדיניות הסגר. ארגון Human Rights Watch בחן גם בקשות להיתרים באתר הוועדה הפלסטינית לעניינים אזרחיים או בצילומי מסך שלהן, לרבות סטטוס הבקשות להיתר, מועד העברתן לרשויות הישראליות והמענה שהתקבל, אם בכלל.

ראאיד עיסא, אמן בן 42, אמר כי הרשויות הישראליות לא הגיבו על בקשה להיתר שהגיש בתחילת חודש דצמבר 2015, כדי להיות נוכח בתערוכה של יצירותיו בגלריה לאמנות ברמאללה בין ה-27 בדצמבר 2015-16 בינואר 2016.

התערוכה "מעבר לחלום" ביקשה לשפוך אור על המצב ברצועה מאז המלחמה בשנת 2014. לדברי עיסא, הוועדה הפלסטינית לעניינים אזרחיים המשיכה להציג את סטטוס הבקשה שלו כ"נשלחה וממתינה למענה", ובסופו של דבר לא נותרה לו ברירה אלא להשתתף בפתיחת התערוכה באופן וירטואלי. עיסא חש כי התקשה לתקשר עם הקהל, לקשור קשרים ולקדם את עבודתו כיוון שלא נכח פיזית בתערוכה. היעדרותו הגבילה את השפעתו ופגעה במכירה של יצירות האמנות שלו. הוא תיאר עד כמה הכאיב לו "שאני מציג את תערוכה של האמנות שלי במולדת שלי ולא יכול להשתתף בה, לא יכול לנוע בחופשיות".

אשרף סחוויל, בן 47, יו"ר הוועד המנהל של המרכז לאמנות ולתרבות בעזה, אמר כי אמנים מהרצועה המגישים לישראל בקשה להיתר מעבר, נותרים ללא מענה כדבר שבשגרה ומחמיצים בשל כך הזדמנויות להשתתפות בתערוכות ובאירועי תרבות אחרים. כצייר, הוא הגיש שבע בקשות להיתרים בין השנים 2022-2013, אך לדבריו, לא ענו הרשויות הישראליות על בקשותיו או דחו אותן. סחוויל אמר כי "נואש מהאפשרות לנסוע דרך מעבר ארז".

ספורטאים פלסטינים מהרצועה נתקלים גם הם בהגבלות דומות כאשר הם מבקשים להתחרות בעמיתיהם בגדה המערבית. הגבלות אלה עומדות בסתירה להנחיות הצבא הישראלי המציינות במפורש "כניסת ספורטאים" כאחד החריגים המותרים בסגר. ההנחיות, שעודכנו בפברואר 2022, קובעות כי "מותרת כניסתם לישראל לצורך מעבר לאיו"ש או לחו"ל, של כלל חברי נבחרות הספורט הלאומיות והמקומיות תושבי רצועת עזה, לצרכי פעילות רשמית של הנבחרות”.

הילאל אל-ר'וואש, בן 25, אמר לארגון Human Rights Watch כי לקבוצת הכדורגל שלו, ח'דמאת רפח, נקבע בחודש יולי 2019 משחק נגד קבוצה יריבה מהגדה המערבית, "מרכז הנוער של בלאטה", במסגרת גמר הגביע הפלסטיני. הקבוצה המנצחת במשחק הייתה אמורה לייצג את פלסטין בגביע אסיה. התאחדות הכדורגל הפלסטינית ביקשה היתרים עבור כל 22 שחקני הקבוצה ועבור 13 אנשי צוות, אך הרשויות הישראליות הנפיקו היתרים ל-4 בלבד שרק אחד מהם היה שחקן, ללא כל נימוק. עקב כך, נדחה המשחק.

לאחר שארגון גישה עתר לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד ההחלטה, הנפיקו הרשויות הישראליות 11 היתרים, לרבות לשישה שחקנים, ו-24 האחרים סורבו מטעמים ביטחוניים שלא פורטו. אל-ר'וואש היה בין השחקנים שסורבו. בית המשפט המחוזי בירושלים הותיר את הסירוב על כנו. לאחר שקבוצת ח'דמאת רפח לא הורשתה להגיע לגדה המערבית, ביטלה התאחדות הכדורגל הפלסטינית את משחק גמר הגביע הפלסטיני.

אל-ר'וואש אמר כי ההשתתפות במשחקים בגדה המערבית חשובה בייחוד עבור שחקני כדורגל מעזה, מכיוון שהיא מעניקה להם הזדמנות להציג את כישוריהם בפני מועדוני הכדורגל בגדה המערבית, הנחשבים לרוב טובים יותר ואשר משלמים שכר גבוה יותר. לדברי ר'וואש, על אף ביטול המשחק, הציע לו מרכז הנוער של בלאטה מאוחר יותר באותה שנה להצטרף לקבוצה. התאחדות הכדורגל הפלסטינית שבה והגישה עבורו בקשה להיתר, אך לדבריו הוא לא קיבל מענה ולא התאפשר לו לממש את ההזדמנות.

בשנת 2021 חתם אל-ר'וואש על חוזה עם קבוצה אחרת בגדה המערבית, מועדון הילאל אל-קודס. התאחדות הכדורגל הפלסטינית הגישה עבורו בקשה נוספת, אך הפעם הצבא הישראלי דחה את הבקשה מטעמים ביטחוניים שלא פורטו. אל-ר'וואש אמר כי אינו משתייך לשום ארגון חמוש או תנועה פוליטית ואין לו מושג על סמך מה סירבו הרשויות הישראליות להנפיק לו היתר.

החמצת ההזדמנויות הללו אילצה את אל-ר'וואש לוותר לא רק על שכר גבוה יותר, אלא גם על הסיכוי לשחק עבור קבוצות יוקרתיות יותר בגדה המערבית ולהגביר בכך את סיכוייו להגשים את חלומו להצטרף לנבחרת פלסטין. לדבריו, "בגדה המערבית יש עתיד, אבל כאן בעזה יש רק גזר דין מוות [...] הסגר מחריב את עתידם של השחקנים. רצועת עזה מלאה באנשים מוכשרים, אבל כל כך קשה לצאת ממנה".

פעמים רבות, סטודנטים ואנשי מקצוע פלסטינים אינם מצליחים לקבל היתרי מעבר כדי ללמוד או להשתתף בהכשרות בגדה המערבית. בשנת 2016 הסכים בית החולים אוגוסטה ויקטוריה במזרח ירושלים לאפשר לעשרה סטודנטים לפיזיקה מאוניברסיטת אל-אזהר בעזה להשתתף בתוכנית הכשרה בת שישה חודשים. שניים מהסטודנטים אמרו כי הרשויות הישראליות סירבו להנפיק היתרים לחמישה סטודנטים ללא כל נימוק.

חמשת הסטודנטים האחרים קיבלו תחילה היתרים שתוקפם 14 יום בלבד, ולאחר מכן התקשו לחדשם. לדברי שני סטודנטים, איש מהמשתתפים לא הצליח להשלים את התוכנית. אחד מהם, מחמוד דבור בן 28, אמר שבקשתו להיתר נוסף לא זכתה למענה. חודשיים לאחר מכן הוא פנה שוב והצליח לקבל אישור שתוקפו שבוע אחד. הוא קיבל היתר נוסף אחד שתוקפו עשרה ימים, אבל כשחזר ופנה בפעם החמישית, דחו הרשויות הישראליות את בקשתו ללא כל נימוק. עקב כך, לא התאפשר לו להשלים את תוכנית ההכשרה, ולדבריו, ללא הסמכה בתום ההכשרה, הוא אינו יכול להגיש מועמדות לעבודה ולהשתתף בכנסים ובסדנאות בתחומו בחו"ל.

דבור אמר כי אי-אפשר לערוך את ההכשרה בעזה, שכן חומרי הקרינה הנדרשים יוצאים מכלל שימוש מהר מדי ויהפכו לבלתי-שמישים לאחר שיעברו את הבדיקות הישראליות הממושכות של חומרים הנכנסים לרצועה. כמו כן, לדברי דבור, אין ברצועה מכשירים מתפקדים מהסוג הנדרש לצורך ההכשרה.

אחד התלמידים שבקשתו להיתר נדחתה אמר: "אני מרגיש שלמדתי חמש שנים לחינם, שהחיים שלי נעצרו". התלמיד ביקש כי למען ביטחונו, לא יפורסם שמו.

שני עובדים בארגון זימאם שמושבו ברמאללה ואשר עוסק בהעצמת בני נוער וביישוב סכסוכים, אמרו כי הרשויות הישראליות סירבו שוב ושוב להנפיק להם היתרים להשתתפות בהכשרה ארגונית ובפגישות אסטרטגיה. עטא אל-מסרי בן 31, מנהל אזור עזה בארגון, אמר כי הגיש ארבע בקשות להיתרים, אך מעולם לא קיבל היתר. הרשויות הישראליות לא השיבו על שלוש הבקשות הראשונות ובפעם האחרונה, בשנת 2021, סירבו להנפיק היתר בטענה שהוא "אינו עומד" בקריטריונים להנפקתו. אל-מסרי עובד בארגון זימאם מאז 2009, אך פגש את עמיתיו פנים אל פנים לראשונה בחודש מארס 2022, במצרים.

עהד עבדאללה, בת 29, רכזת תוכניות הנוער של הארגון ברצועה, אמרה כי בשנת 2021 הגישה שתי בקשות להיתרים, אך הרשויות הישראליות דחו את שתיהן בטענה של "אי-עמידה בקריטריונים":

זו אמורה להיות הזכות שלי. הזכות הכי פשוטה שלי. למה הם דחו את הבקשה שלי? הקולגות שלי שנמצאים מחוץ לפלסטין הצליחו להגיע, ואני, שנמצאת בתוך פלסטין, לא הצלחתי להגיע לחלק השני שלה [...] זו רק נסיעה של שעתיים שלוש מעזה לרמאללה, למה אני צריכה לעבור את ההכשרה באינטרנט? למה מונעים ממני להיות עם הקולגות שלי ולהשתתף איתם בפעילויות במקום לעשות אותן ב"חדרי ישיבות" משעממים בזום?

ארגון Human Rights Watch תיעד בעבר כיצד הסגר מנע ממומחים למכשירי עזר לאנשים עם מוגבלות לממש הזדמנויות להכשרה מעשית בשיטות העדכניות ביותר של טכניקות הערכה, תחזוקת מכשירים ושיקום. ארגון Human Rights Watch תיעד גם הגבלות על תנועתם של עובדים בארגוני זכויות אדם. ארגון זכויות האדם הישראלי גישה דיווח כי ישראל מנעה מעובדי בריאות מהרצועה להשתתף בהכשרה בהפעלת ציוד חדיש שנערכה בגדה המערבית ושיבשה את עבודתם של ארגוני חברה אזרחית הפועלים ברצועה.

הרשויות הישראליות גם הפכו מעבר של פלסטינים מרצועת עזה לגור בגדה המערבית לכמעט משימה בלתי-אפשרית. בשל ההגבלות הישראליות, אלפי תושבי הרצועה שהגיעו לגדה המערבית מתוקף היתרים זמניים וגרים בה כעת, אינם יכולים להפוך לתושבים חוקיים. אף שישראל טוענת שההגבלות הללו קשורות לשמירה על הביטחון, ראיות שאסף ארגון Human Rights Watch מצביעות על המניע העיקרי כשליטה בדמוגרפיה הפלסטינית ברחבי הגדה המערבית, שאת אדמותיה, בניגוד לאלה של עזה, ישראל מבקשת לשמור לעצמה.

מצרים

מכיוון שרוב תושבי הרצועה אינם יכולים לנסוע דרך מעבר ארז, מעבר רפיח המנוהל על ידי מצרים הפך למוצא העיקרי מהרצועה לשאר העולם, בייחוד בשנים האחרונות. לאחר ההפיכה הצבאית במצרים בחודש יולי 2013 שהדיחה את הנשיא מוחמד מורסי שהואשם על ידי הצבא בקבלת תמיכה מחמאס, הותירו הרשויות המצריות את מעבר רפיח סגור במשך כמעט חמש שנים. עם זאת, מצרים הקלה את ההגבלות בחודש מאי 2018, על רקע צעדת השיבה הגדולה, ההפגנות החוזרות ונשנות שערכו פלסטינים באותה עת ליד הגדרות החוצצות בין הרצועה לישראל.

אף שמעבר רפיח נותר במידה רבה פתוח מאז חודש מאי 2018, נפח התנועה בו כיום הוא רק שבריר ממה שהיה לפני ההפיכה במצרים בשנת 2013. לפני ההפיכה חצו את הגבול במעבר רפיח 40,000 פלסטינים בממוצע בשני הכיוונים מדי חודש, ואילו הממוצע החודשי בשנת 2019 עמד על 12,172 ובשנת 2021 על 15,077, לפי ארגון גישה.

ארגון Human Rights Watch שוחח עם 16 תושבים מהרצועה שביקשו לנסוע דרך מעבר רפיח. כמעט כולם אמרו כי בחרו במסלול זה משום שכמעט אי-אפשר לקבל מישראל היתר לנסוע דרך מעבר ארז.

תושבי הרצועה המקווים לצאת ממנה דרך מעבר רפיח נדרשים להירשם מראש על פי נהלים שמשרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) תיאר כ"מבלבלים" וכ"מעורפלים". תושבי הרצועה יכולים להירשם באמצעות הליך הרישום הרשמי המנוהל על ידי משרד הפנים של עזה. לחלופין, יש ביכולתם להירשם באופן לא רשמי בהליך המכונה "תנסיק" או "תיאום נסיעות" עם הרשויות המצריות, באמצעות תשלום לחברות נסיעות או למתווכים עבור מקום ברשימה נפרדת שהרשויות מרכזות. לדברי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, ניהול של שתי רשימות נוסעים נפרדות על ידי שתי רשויות שונות, גרר "האשמות בדבר "תשלום שוחד בעזה ובמצרים במטרה להבטיח נסיעה ומענה מהיר יותר".

תושבים מהרצועה שביקשו לצאת דרך מעבר רפיח, אמרו כי ההליך הרשמי אורך לעתים קרובות חודשיים עד שלושה חודשים, למעט עבור נוסעים לצרכים רפואיים שבקשותיהם מטופלות מהר יותר. הרשויות המצריות דחו לעיתים בקשות לצאת דרך מעבר רפיח בטענה שאינן עומדות בקריטריונים הספציפיים לנסיעה. הקריטריונים אינם שקופים, אך ארגון גישה דיווח שהם כוללים הפניות לטיפול רפואי במצרים ואשרות כניסה למדינה שלישית.

כדי להימנע מהמתנה ומהסיכון שהבקשה תידחה, רבים בוחרים במסלול התנסיק במקום במסלול הרשמי. כמה מהמרואיינים אמרו כי שילמו סכומי כסף גדולים למתווכים פלסטינים או לחברות נסיעות מהרצועה שעובדות ישירות מול הרשויות המצריות כדי לזרז את יציאתם דרך מעבר רפיח. מקצת מהחברות הללו טוענות בפרסומים ברשתות החברתיות כי יש ביכולתן להבטיח נסיעה בתוך ימים ספורים למי שמעביר תשלום והעתק של דרכונו. עלות התנסיק נעה בעשור האחרון בין כמה מאות לכמה אלפי דולרים, בין השאר בהתאם לתדירות פתיחתו של מעבר רפיח.

בשנים האחרונות, הציעו חברות הנסיעות הליך נוסף של תנסיק "VIP". הליך זה מזרז את הנסיעה, חוסך עיכובים במעבר בין רפיח לקהיר, מאפשר מועד נסיעה גמיש ומבטיח יחס טוב יותר מצד הרשויות. נכון לינואר 2022, עלותו עמדה על 700 דולר.

פעיל זכויות אדם ועיתונאי שחקרו את הסוגיות הללו אמרו לארגון Human Rights Watch, כי לחברת "הלַא – שירותי ייעוץ ותיירות", המציעה את שירותי התנסיק "VIP", יש קשרים הדוקים עם מערכת הביטחון המצרית ועובדים בה בעיקר קצינים לשעבר בצבא מצרים. הקשרים למערכת הביטחון מאפשרים לחברה לצמצם את זמני הטיפול ואת העיכובים במחסומים המוצבים בין רפיח לקהיר. הפעיל והעיתונאי ביקשו כי שמותיהם לא יפורסמו מחשש לשלומם.

החברה קשורה לאיש עסקים מצרי בולט, אבראהים אל-ערגאני, שלו קשרים הדוקים עם נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי. אל-ערגאני עומד בראש "התאחדות שבטי סיני" המשתפת פעולה עם הצבא המצרי ועם סוכנויות המודיעין של מצרים נגד חמושים בצפון סיני. אל-ערגאני, אחד מאנשי העסקים הבודדים במצרים המורשים לייצא משטחה מוצרים לרצועה, הוא בעליה של חברת "בני סיני" המחזיקה בחוזי האספקה הבלעדיים לביצוע כל עבודות השיקום ברצועה. ארגון Human Rights Watch פנה בכתב ל-אל-ערגאני וביקש את תגובתו אשר לסוגיות אלה, אך נכון לעת כתיבת שורות אלה לא זכה למענה.

מהנדס מחשבים ויזם בן 34 אמר כי בשנת 2019 ביקש לנסוע לסעודיה כדי לפגוש משקיע ולדון בפרויקט פוטנציאלי של מכירת חלקי חילוף למכוניות באינטרנט. הוא בחר שלא להגיש בקשה להיתר נסיעה דרך מעבר ארז לאחר שבשנים 2016 ו-2018 הוא הגיש שמונה בקשות כאלה, אך כולן נדחו או לא זכו למענה.

האיש נרשם תחילה במסגרת ההליך הרשמי של משרד הפנים ולאחר שלושה חודשים קיבל היתר לנסוע. אולם כשהגיע המועד שנקבע ליציאתו במעבר רפיח, הודיע לו קצין מצרי במעבר כי הוא אינו סבור שהסיבה לנסיעתו "משכנעת" דייה ומנע ממנו לעבור. כמה חודשים לאחר מכן הוא ניסה שוב לנסוע לאותה מטרה, והפעם בחר בתנסיק ושילם 400 דולר. ואכן הוא הגיע לסעודיה בהצלחה שבוע לאחר הגשת הבקשה.

הוא אמר כי היה רוצה לצאת לחופשה עם אשתו, אך הוא חושש שהרשויות המצריות לא יראו בכך סיבה מספקת לנסיעה, ושהדרך היחידה לצאת לשם כך תהיה לשלם מאות או אלפי דולרים דרך התנסיק.

גבר בן 73 בלוויית בתו בת ה-46 ביקש בחודש פברואר 2021 לנסוע דרך מעבר רפיח כדי לעבור ניתוח להחלפת מפרק ברך בבית החולים א-שיח' זאייד בקהיר. לדבריו, אי-אפשר לבצע את הניתוח ברצועת עזה. האיש ובתו הם קרובי משפחה של חברת צוות Human Rights Watch. השניים נרשמו במסגרת ההליך של משרד הפנים וקיבלו היתר תוך קצת יותר משבוע.

אולם לדברי הבת, ביום הנסיעה ולאחר המתנה של כמה שעות באולם המצרי במעבר רפיח, התברר להם כי הרשויות המצריות כללו את שמה ברשימה של 70 אנשים שלא הורשו לעבור באותו יום. האב הציג בפני עובדי המעבר פתק מרופא שכתב כי בשל מצבו הרפואי הוא זקוק למלווה, אך הקצין אמר לו: "או שאתה נוסע לבד או שתחזור איתה לעזה". לדבריה, היא חזרה לעזה עם 70 אנשים נוספים, ואביה נסע מאוחר יותר בכוחות עצמו.

חמישה שהצליחו לנסוע דרך מעבר רפיח, דיווחו על תנאי מסע קשים ועל יחס גרוע, לרבות חיפושים פולשניים בידי הרשויות המצריות. כמה מהם אמרו כי חשו שהרשויות המצריות רואות בהם "פושעים". כמה סיפרו כי במהלך הנסיעה קצינים מצרים החרימו מהם חפצים לרבות מצלמה יקרה או טלפון נייד, ללא סיבה נראית לעין.

לאחר היציאה ממעבר רפיח, נוסעים פלסטינים נלקחים באוטובוס לשדה התעופה של קהיר. הנסיעה אורכת כשבע שעות, אך כמה וכמה סיפרו כי היא ארכה עד שלושה ימים, שכללו המתנה ממושכת באוטובוס במחסומים ועיכובים אחרים, לרוב בתנאי מזג אוויר קשים. רבים מהמרואיינים שנסעו דרך מעבר רפיח אמרו כי במהלך המסע, מנעו הרשויות המצריות מנוסעים להשתמש בטלפונים שלהם.

הוריו של ילד בן 7 עם אוטיזם ומחלת מוח נדירה אמרו שביקשו לנסוע בחודש אוגוסט 2021 לצורך טיפול רפואי עבורו, אך הרשויות המצריות אפשרו רק לילד ולאמו להיכנס לשטחן. האם סיפרה כי המסע בחזרה לרצועה ארך ארבעה ימים, בעיקר עקב סגירתו של מעבר רפיח. לדבריה, במהלך הנסיעה הם המתינו שעות ארוכות בחום קיצוני במחסומים, כשבנה בוכה ללא הפסקה. היא אמרה כי חשה "מושפלת", וכי התייחסו אליה כמו ל"חיה" וציינה כי "תעדיף למות מאשר לנסוע שוב דרך מעבר רפיח".

יוצר קולנוע בן 33, שנסע למרוקו דרך מעבר רפיח בסוף שנת 2019 לצורך השתתפות בהקרנת סרט, אמר שהחזרה מקהיר לרפיח ארכה שלושה ימים, וחלק ניכר מהם הוא בילה במחסומים במדבר סיני, סובל מהקור העז של החורף.

גבר בן 34 סיפר כי תכנן לנסוע בחודש אוגוסט 2019 לאיחוד האמירויות דרך מעבר רפיח לצורך ריאיון עבודה למשרת מורה לערבית. לדבריו, במועד שנקבע לנסיעתו החזירו אותו הרשויות המצריות כלעומת שבא, בנימוק שמכסת הנוסעים שלהם מלאה. הוא חצה את המעבר למצרים למוחרת ביום חמישי, אך לדבריו מכיוון שהמעבר סגור בימי שישי, כפו הרשויות המצריות על הנוסעים ללון שני לילות בצידו המצרי של מעבר רפיח מבלי לספק להם מזון וגישה לשירותים נקיים.

המסע לשדה התעופה בקהיר ארך יומיים, ובמהלכם לדבריו, הנוסעים עברו במחסומים והשוטרים הורו להם "לשים את ידיהם מאחורי גבם בזמן שהם חיפשו במזוודות שלהם". בשל העיכובים הללו שנמשכו ארבעה ימים לאחר מועד הנסיעה שנקבע לו, הוא החמיץ את ריאיון העבודה וגילה כי מישהו אחר זכה במשרה. כיום הוא מובטל בעזה.

נוכח חוסר הוודאות האופף את הנסיעה דרך מעבר רפיח, אמרו תושבים ברצועה כי פעמים רבות הם מזמינים טיסה מקהיר רק לאחר שהגיעו לעיר. הזמנת הטיסה בשלב כה מאוחר כרוכה בהמתנה עד שתימצא טיסה מתאימה במחיר סביר, תכנון נסיעה ארוכה יותר והוצאת סכומי כסף נוספים עבור כרטיסים שאפשר לשנותם או כאלה הנרכשים ברגע האחרון ועוד. הדברים נכונים במידה רבה גם אשר לנסיעות לחו"ל דרך מעבר ארז ועמאן.

ארגון Human Rights Watch ראיין ארבעה גברים מתחת לגיל 40 שהחזיקו באשרות כניסה למדינות שלישיות, ואשר הרשויות המצריות התירו את כניסתם לצורך מעבר בלבד. הרשויות הסיעו אותם לשדה התעופה בקהיר ושם כפו עליהם להמתין במה שמכונה "חדר הגירוש" עד לשעת הטיסה שלהם. הגברים השוו את החדר ל"תא כלא" בתנאים קשים ולא סניטריים. כולם תיארו שיטה של תשלום שוחד כדי לצאת מהחדר לצורך הזמנת כרטיס טיסה, קניית אוכל, שתייה וסיגריות וכדי להימנע מהתעמרות. אחד הגברים תיאר כיצד קצין הוציא אותו מן החדר ושאל: "לא תיתן כלום למצרים?" לדבריו, אחרים בחדר אמרו לו כי הקצין נהג בהם באותו אופן.

Your tax deductible gift can help stop human rights violations and save lives around the world.