Skip to main content

רצועת עזה: הגבלות ישראליות פוגעות באנשים עם מוגבלות

הזנחה מצד רשויות חמאס והסכסוך המזוין מערימים קשיים נוספים

(רצועת עזה) - ארגון  Human Rights Watch אמר היום לרגל היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות כי הסגר שישראל מטילה על רצועת עזה מזה 13 שנה, בשילוב עם הזנחה מצד רשויות חמאס, מכבידים מאוד על חיי היומיום של עשרות אלפי פלסטינים עם מוגבלות. סבבים חוזרים ונשנים של סכסוך מזוין הביאו לגידול בחסמים העומדים בדרכם של אנשים עם מוגבלות, הכוללים חוסר נגישות למרחבים ציבוריים ותיוג שלילי נרחב.

הגבלות ישראליות גורפות על תנועת אנשים וסחורות, המוחמרות לעיתים על-ידי מדיניות מגבילה שנוקטות הרשויות הפלסטיניות, מגבילות את הגישה לאביזרי עזר, שירותי בריאות ואספקת חשמל, החיוניים עבור אנשים רבים עם מוגבלות. הפסקות חשמל קבועות פוגעות באופן מיוחד ביכולתם של אנשים רבים עם מוגבלות לממש את זכויותיהם, ובהם כאלה הזקוקים לאור כדי לתקשר באמצעות שפת הסימנים או לציוד המופעל באמצעות חשמל כדי להתנייד, ובכלל זה מעליות וקלנועיות חשמליות.

"ההגבלות שישראל מטילה מזה יותר מעשור גוזלות מאנשים עם מוגבלות ברצועת עזה את חופש התנועה שלהם, ולעתים קרובות מונעות מהם גישה למכשירים, חשמל וטכנולוגיה הדרושים להם כדי לתקשר עם הסביבה או על מנת שיוכלו לצאת מבתיהם", אמרה אֵמינה צ'רימוביץ', חוקרת בכירה במחלקה לזכויות אנשים עם מוגבלות בארגון Human Rights Watch. "מדיניות זו, לצד הכשל של רשויות חמאס בטיפול באי-הנגישות ברחבי הרצועה ובתיוג השלילי הרווח, הם מהגורמים התורמים לכך שחייהם של אנשים בעלי מוגבלות ברצועה קשים במיוחד״.

בין החודשים אוגוסט 2018 ואוקטובר 2020, ארגון Human Rights Watch ראיין 37 תושבים ברצועה עם מוגבלות גופנית, ליקוי ראייה או ליקוי שמיעה, וכן את בני משפחותיהם של שישה ילדים, וצעירה בת 18 עם מוגבלות. ארגוןHuman Rights Watch  ראיין גם נציגים של 31 ארגונים בינלאומיים ומקומיים הפועלים ברצועה, נציג של חברה המייבאת אביזרי עזר, ופקידי ממשלה מקומיים.

מאז שנת 2007 ישראל מטילה על הרצועה איסור נסיעה גורף, השולל משני מיליון הפלסטינים החיים בשטחה, המסתכם ב-365 קמ"ר, את החופש לצאת ממנה, למעט חריגים צרים. הרשויות הישראליות אף הטילו הגבלות נוקשות על כניסה ויציאה של סחורות לרצועה וממנה. הסגר שישראל מטילה על הרצועה, שפגיעתו מוחרפת על-ידי הגבלות שמטילה מצרים בגבולה עם עזה, מגביל גישה לטיפול רפואי, למים נקיים ולחשמל, כמו גם להזדמנויות בתחום ההשכלה והכלכלה ובתחומים נוספים.

המדיניות הישראלית, לרבות תקיפות של תחנת הכוח היחידה ברצועה, הגבלות על הכנסת חלפים לתיקון התחנה והגבלות על כמות החשמל שישראל מוכרת לרצועה; כמו גם ההתקוטטות בין הרשויות הפלסטיניות בנוגע לתשלום עבור דלק לתחנה, מותירות את תושבי הרצועה, לרוב, עם אספקת חשמל למשך חמש עד חמש-עשרה שעות ביממה.

הגבלות אלה פוגעות בכלל האוכלוסייה, אך יש להן השלכות קשות במיוחד על אנשים עם מוגבלות. באמצעות קלנועית, אמרה כי המחסור התכוף בחשמל משאיר אותה לעתים קרובות לכודה בבית. "הפסקות חשמל הן הפחד הגדול ביותר שלי״, היא אמרה. "אני צריכה לטעון את הקלנועית שלי. אחרת אצטרך להישאר בבית, שבו אני מרגישה שהחיים נעצרו״.

על-פי נתונים רשמיים של הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, ישנם ברצועה כ-48 אלף בני אדם עם מוגבלות, והם מהווים כ-2.4 אחוז מהאוכלוסייה. יותר מחמישית מהם הם ילדים. גורם רשמי בקרן החירום הבינלאומית של האו״ם לילדים (יוניסף) העריך כי מספרם בפועל גבוה בהרבה. ארגון הבריאות העולמי מעריך שלכ-15 אחוזים מאוכלוסיית העולם יש מוגבלות. חלק מהאנשים עם המוגבלות ברצועה לקו בה בעקבות פציעות שנגרמו משימוש של הרשויות הישראליות בכוח.

אנשים עם מוגבלות ברצועה אמרו גם כי הם נתקלים בקשיים בהשגת אביזרי עזר, כמו כסאות גלגלים ומכשירי שמיעה, בעיקר בגלל ההגבלות הישראליות על הייבוא, מחסור במכשירים הנדרשים במלאי של הרשויות המקומיות ושל ארגוני הסיוע, והיעדר המומחיות הנדרשת לתיקון מכשירים שניזוקו ברצועה. לדברי ארגון גישה, ישראל מגבילה את הכנסתם של חלפים וסוללות עבור אביזרי עזר.

תושבים רבים ברצועה אמרו כי גם כאשר המכשירים שלהם, ובמיוחד כסאות גלגלים, פועלים, אין להם גישה למבנים רבים מכיוון שאין בהם סוללות גישה או מעליות. בחודש ינואר 2020 קבע משרד השלטון המקומי ברצועה, לראשונה, חובה להוסיף סוללות גישה ומעליות בעת הקמתם של מבני ציבור חדשים, אך התקנות אינן נותנות מענה לצורכיהם של אנשים עם ליקוי ראייה או עם מוגבלויות אחרת.

גורם רשמי בעיריית עזה אמר כי אסטרטגיית הנגישות שלה מעניקה עדיפות לסלילת כבישים, אך לא שמה דגש רב על תשתיות המיועדות במיוחד למתן מענה לצורכיהם של אנשים עם מוגבלות.

היבה אבו ג'זר (משמאל), בת 26, ואחותה אימאן (מימין), בת 25, שתיהן עם ליקוי שמיעה, מתקשרות בשפת הסימנים ברצועת עזה. © 2020 יוסף אל-משהראווי

האפליה וההזנחה מצד הרשויות הפלסטיניות חורגות מסוגיית הנגישות הפיזית. שלוש נשים כבדות שמיעה אמרו, למשל, כי בתי חולים ציבוריים אינם מספקים שירותים בשפת הסימנים. "בכל פעם שאני הולכת לבית חולים בלי מישהו שיתרגם לי, הם כותבים על חתיכת נייר שאני צריכה לחזור ולהביא איתי מישהו", אמרה אחת הנשים. "החוויה הזו גרמה לי להרגיש שאני שווה פחות.”

אנשים עם מוגבלות תיארו גם אפליה נרחבת ותיוג חברתי שלילי. לצד ההגבלות הקשות עמן הם מתמודדים כתושבי הרצועה וכאנשים עם מוגבלות, הם מתמודדים גם עם מציאות "חונקת" במיוחד, כדברי קשלאן. זאת, משום שההזדמנויות הכלכליות והאפשרויות העומדות לרשותם לשחרור "הלחץ הפסיכולוגי" הרב, כדבריה, שבו הם נתונים, מעטות אף יותר מאלה של כלל האוכלוסייה ברצועה.

בדו"ח של משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) מחודש דצמבר 2019 צוין כי 498,776 תושבים ברצועה, או כמעט 25 אחוזים מאוכלוסייתה, חווים מצוקה פסיכו-סוציאלית ויש להם מוגבלות נפשית.

מכוח השליטה המשמעותית שישראל מפעילה על חייהם ורווחתם של הפלסטינים ברצועה, הרשויות הישראליות מחויבות, על-פי דיני הכיבוש ומשפט זכויות האדם הבינלאומי, להבטיח את רווחת האוכלוסייה בשטח זה. לפלסטינים עומדת גם הזכות לחופש תנועה, כולל לגדה המערבית - חלקו השני של השטח הפלסטיני הכבוש - וממנה, והזכות לצאת מהרצועה ולשוב אליה. ישראל יכולה להגביל זכויות אלה כדין רק במענה להערכות ביטחוניות ספציפיות וקונקרטיות.

רשויות חמאס מפעילות שליטה בתוך הרצועה, ולכן מוטלת גם עליהן אחריות ישירה להגן על זכויות תושביה, ובכלל זה אנשים עם מוגבלויות.

האמנה בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות, שישראל אשררה בשנת 2012 ופלסטין בשנת 2014, מחייבת את הרשויות הישראליות והפלסטיניות לכבד את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ברצועה, להגן עליהן ולממשן. חובות אלה כוללות את הזכות לחיים, אי-אפליה, בריאות, חינוך כוללני, הגנה ובטיחות במצבי סיכון וניידות אישית.

לדברי ארגון Human Rights Watch, על הרשויות הישראליות לשים קץ לסגר שהן מטילות על הרצועה מזה 13 שנה. כמו כן, עליהן להבטיח את הכנסתם של אביזרי עזר ואספקת חשמל מספקת בכדי לענות על צורכיהם של אנשים עם מוגבלות, כמו גם של אנשים אחרים. על רשויות חמאס להעניק עדיפות לשיפור הנגישות ברחבי הרצועה ולהילחם באפליה ובתיוג השלילי, כך שאנשים עם מוגבלות יוכלו להשתתף בקהילותיהם באופן שוויוני.

"הן הרשויות הישראליות והן הרשויות הפלסטיניות התעלמו באופן שיטתי מאנשים עם מוגבלות ברצועה", אמרה צ'רימוביץ'. "משבר החשמל שכפתה ישראל, המחסור באביזרי עזר והסביבה הפיזית הלא נגישה מונעים מאנשים עם מוגבלות לנהל חיים עצמאיים ולהשתתף באופן מלא בקהילותיהם״.

הסגר הישראלי על רצועת עזה

ישראל מגבילה באורח קיצוני את תנועתם של תושבי הרצועה מזה 25 שנה. מאז שנת 2007, היא מטילה איסור נסיעה כללי על הכניסה לרצועה והיציאה ממנה, למעט חריגים צרים, כגון אנשים הזקוקים לטיפול רפואי חיוני מחוץ לרצועה ומלוויהם, וכן אנשי עסקים בולטים מסוימים. ישראל מגבילה אפילו את תנועתם של אנשים המבקשים לנסוע במסגרת חריגים צרים אלה, ובכלל זה לצורך קבלת טיפול רפואי.

המדיניות הישראלית שוללת את חופש התנועה מהרצועה לגדה המערבית ולמקומות אחרים בגין חשדות משוערים, בהתבסס על איומי ביטחון כלליים וללא קשר להערכה פרטנית בדבר הסיכון הביטחוני הנשקף מאדם מסוים. מדיניות זו אינה עומדת בדרישת המשפט הבינלאומי לאזן באופן סביר בין החששות הביטחוניים לבין זכות האדם לחופש תנועה.

מאז שנת 2013, מצרים סגרה לפרקים את מעבר הגבול שבינה לבין הרצועה, נקודת היציאה הנוספת היחידה מהרצועה לעולם החיצון, ובכך תרמה לסגר. החל ממאי 2018 הרשויות המצריות פתחו את המעבר באופן סדיר יותר, אך מאז מארס 2020 הוא סגור רוב הזמן, על רקע מגפת הקורונה.

הרשויות הישראליות אף מטילה הגבלות חמורות על כניסה ויציאה של סחורות מהרצועה, ובמיוחד חומרים או פריטים ״דו-שימושיים״ היכולים לשמש למטרות צבאיות – הגבלות שתרמו להרס כלכלת הרצועה.

80 אחוזים מאוכלוסיית הרצועה מסתמכים על סיוע הומניטארי, כך על-פי נתוני סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א), המספקת שירותים ישירות לפליטים פלסטינים. למעלה ממחצית האוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני העומד על 4.60 דולר ארה"ב ליום, ושיעורי האבטלה נעים סביב 50 אחוזים.

כתוצאה מההגבלות הגורפות על תנועה, אנשים עם מוגבלות החיים ברצועה נתקלים, בדומה לתושבים אחרים, בקשיים בגישה לשירותי בריאות. זאת לרבות שירותים שלהם הם נזקקים בשל מוגבלותם, כגון התערבות מוקדמת ושירותים שנועדו לצמצם ולמנוע מוגבלויות נוספות.

הסכסוך המזוין ברצועת עזה ואנשים עם מוגבלות

ועדת חקירה של האו"ם מצאה כי קרוב ל-10 אחוזים מקרב יותר מ-11 אלף הפלסטינים שנפצעו במהלך פעולות האיבה בין ישראל לארגונים פלסטיניים חמושים בשנת 2014, לקו בעקבות זאת במוגבלות גופנית. ארגון רופאים לזכויות אדם-ישראל אמר כי כמאה מהם איבדו אחת מגפיהם. לדברי משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, בשנים 2018 ו-2019, 156 פלסטינים הפכו קטועי גפיים לאחר שנפצעו מירי ישראלי במהלך הפגנות לאורך הגדרות המפרידות בין הרצועה לישראל. לפי יוניסף, 14 מהם היו ילדים.

על פי הארגון הבריטי לסיוע רפואי לפלסטינים, 15 אנשים איבדו את ראייתם ו-24 אנשים "הפכו משותקים בגלל פגיעות בעמוד השדרה" לאחר שנורו על-ידי כוחות ישראליים במהלך ההפגנות. בנוסף, הארגון העריך כי לפחות 1,700 אנשים נזקקו ל"טיפול שיקומי יקר בגפיים״.

דו"ח ועדת החקירה של האו"ם ממארס 2019 מצא כי כוחות ישראליים ירו על אנשים עם מוגבלות, כמו-גם על קבוצות אחרות שניתן לזהותן, "כאשר ידעו מי הם". זאת על אף שברוב המכריע של המקרים שחקרה הוועדה לא נשקפה סכנה מיידית מהמפגינים, ולפיכך ההרג היה בלתי חוקי. אגודת השיקום וההכשרה החברתית של א-נוסייראת ברצועת עזה מסרה לארגון Human Rights Watch כי פצועי מחאת הגדר "כילו את מלאי אביזרי העזר״ ברצועה.

אימאן אבו ג'ראד, אישה בת 21 עם ליקוי ראייה, מנסה ללמוד במהלך הפסקת חשמל ברצועת עזה. "כשהחשמל מנותק בשעות הערב ואז חוזר, לוקח שעה עד שהראייה שלי מתאוששת", אמרה אבו ג'ראד לארגון Human Rights Watch. © 2020 יוסף אל-משהראווי

מחסור בחשמל

המדיניות הישראלית מגבילה באורח חריף את הגישה לחשמל ברצועה. תחנת הכוח היחידה ברצועה פועלת בהספק חלקי בלבד מאז שנת 2006, בין השאר כתוצאה מתקיפות אוויריות ישראליות. ההגבלות הישראליות על הכנסת סחורות, ובכלל זה חלפים וציוד שישראל מגדירה כ"דו-שימושי", פגעו במאמצים לתיקון התחנה.

הרשויות הישראליות אף הגבילו, לעיתים כצעד של ענישה ולעיתים עקב מחלוקות בנוגע לתשלום, את כמות הדלק התעשייתי שהן מאפשרות לרכוש עבור התחנה. לדברי ארגון זכויות האדם הישראלי גישה, ההגבלות על רכישת הדלק מצמצמות עוד יותר את אספקת החשמל המוגבלת ממילא, לעתים למשך שבועות, ביותר מ-50 אחוזים. ההגבלות שמטילה ישראל על הכנסת לוחות סולאריים וסוללות לרצועה פוגעות גם בפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים.

הגבלות אלה מאלצות את הפלסטינים ברצועה להסתמך בעיקר על רכישת חשמל מישראל. ואולם חברת החשמל בישראל, שהיא חברה ממשלתית, מוכרת כמות מוגבלת בלבד של חשמל לרצועה, העומדת בשנים האחרונות על 120 מגה-וואט לשנה. זאת למעט תקופה של שישה חודשים בשנת 2017, אז קיצצה החברה את האספקה ל-70 מגה-וואט לבקשת הרשות הפלסטינית, על רקע היריבות בין פתח לחמאס. 120 מגה-וואט אינם מספיקים כדי לענות על הביקוש, אשר לדברי הבנק העולמי מנובמבר 2017, עומד על 450 מגה-וואט.

על-פי משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA), אספקת החשמל הזמינה למשק-בית ממוצע ברצועה נעה מאז 2017 בין 5 ל-15 שעות ביממה, בכפוף לגורמים שונים, ובכללם רמת הביקוש וזמינותו של הדלק לתחנת הכוח בעזה. אלו היכולים להרשות זאת לעצמם, משתמשים במקורות אנרגיה חלופיים, כולל גנרטורים ואנרגיה סולארית, לצורך אספקת חשמל במהלך הפסקות חשמל.

זמינותו המוגבלת מאוד של החשמל לאורך תקופות ארוכות משפיעה כמעט על כל ההיבטים של חיי היומיום של ברצועה, אך מעמידה בסיכון מיוחד את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות. פדווא סאלחה, אם לילדה בת 11 עם שיתוק מוחין ומוגבלות שכלית התפתחותית, אמרה כי כאשר בתה מתקשה לנשום היא משתמשת בנבולייזר (מכשיר אינהלציה), שאותו אינה יכולה להפעיל ללא חשמל, והדבר מסכן את בריאותה של בתה.

לדברי סאלחה, כאשר החשמל מתנתק בזמן שבתה מחוברת למכונת ההנשמה, "החזה שלה מתחיל לעלות ולרדת, היא נושמת נשימות מהירות, קצב הלב שלה מהיר, העיניים שלה זזות מהר מאוד ויש לה ליחה. לפעמים אני בוכה כשהחשמל מתנתק, ומייחלת שהייתי יכולה לעשות משהו כדי לא לראות אותה במצב הזה״.

אנשים רבים עם מוגבלות זקוקים לאספקת חשמל קבועה גם בכדי להתנייד או לתקשר. עבור אנשים עם מוגבלות גופנית החיים בסביבה עירונית, לוח הזמנים של אספקת החשמל מכתיב מתי יפעלו המעליות, ולפיכך מתי יוכלו לצאת מדירותיהם.

אישה בת 25 עם מוגבלות גופנית, הגרה בקומה השמינית בבניין רב קומות, אמרה כי היא יכולה לצאת מביתה רק כאשר החשמל זמין להפעלת המעלית. לדבריה, החשמל מגיע לפעמים רק בשעות לא שגרתיות, ולעתים קרובות הוא אינו זמין כאשר היא צריכה לצאת, כולל לתורים רפואיים או לצורך סידורים, לפעמים במשך ימים או שבועות רצופים. היא סיפרה כי בחודש מארס החמיצה את חתונתה של חברתה בגלל שבאותו ערב הייתה הפסקת חשמל. "אני לא יודעת איך לתאר את ההרגשה״, אמרה. "הייתי כל כך עצובה״.

אישה בת 26 עם מוגבלות גופנית סיפרה כי נאלצה לבטל יציאות מהבית משום שלא היה באפשרותה לטעון את סוללת הקלנועית שבאמצעותה היא מתניידת. "המחסור בחשמל שולט בחיי״, אמרה. "זה גורם לי להרגיש מודעת יותר למוגבלות שלי".

אחמד אבו סלאמה, בן 27, שלקה במוגבלות לאחר שנפצע בהתקפה אווירית ישראלית בשנת 2008, אמר גם הוא כי הפסקות החשמל מקשות על טעינת הקלנועית שלו. קלנועיות מצריכות טעינה יומית, היכולה להימשך עד 14 שעות, פרק זמן ארוך יותר ממשך אספקת החשמל לה זוכים תושבי הרצועה ברוב הימים.

לדבריו, זרם החשמל מתחדש לעיתים באמצע הלילה, אך מכיוון שהתושבים נמנעים על-פי רוב מהשארת מכשירים מחוברים לחשמל במהלך הלילה, מחשש ששינויים במתח יזיקו להם, הוא מחמיץ את חלון ההזדמנות הצר לטעינת הקלנועית. "בגלל זה, לפעמים כשאני בחוץ הקלנועית שלי נכבית פתאום, ואני נאלץ להתקשר לאבא שלי כדי שייקח אותי הביתה״, אמר.

תאורה בשעות הערב היא קריטית עבור אנשים עם מוגבלות המסתמכים על תקשורת חזותית, כמו שפת הסימנים. ארגון Human Rights Watch ראיין חמש נשים עם לקויות שמיעה שסיפרו כי במהלך הפסקות החשמל אינן יכולות להשתמש בשפת הסימנים עם בני משפחה וחברים.

דועאא קשלאן, אישה בת 30 עם מוגבלות גופנית, טוענת את הקלנועית שלה ברצועת עזה. "הפסקות חשמל הן הפחד הגדול ביותר שלי״, היא סיפרה לארגון Human Rights Watch. "אני צריכה לטעון את הקלנועית שלי. אחרת אצטרך להישאר בבית, שבו אני מרגישה שהחיים נעצרו״. © 2020 תצלום פרטי

מחסור באביזרי עזר

אנשים עם מוגבלות ברצועה נתקלים בקשיים בהשגת אביזרי עזר, כגון כסאות גלגלים ומכשירי שמיעה, בין היתר כתוצאה מהסגר שמטילה ישראל. הרשויות הישראליות אינן מגבילות את ייבוא אביזרי העזר, אך לדברי ארגון גישה, המדיניות הישראלית בנושא פריטים "דו שימושיים״ מצמצמת את הכנסתם של חלפים וסוללות המיועדים למכשירי שמיעה ולמכשירים אחרים. ארגון הסיוע הרפואי לפלסטינים (Medical Aid for Palestinians) תיעד כיצד ישראל הגבילה כ״דו-שימושיים״ את הכנסתם של רכיבים מסיבי פחמן המשמשים לקיבוע גפיים פגועות ולטיפול בהן, וכן של סיבי פחמן ושרף אפוקסי המשמשים לייצור גפיים מלאכותיות. כתוצאה מכך, נפגעים קיבלו חלופות כבדות יותר ופחות נוחות.

עלאא אל-עיידי, בן 43, אמר כי רגלו נקטעה בשנת 2018 לאחר שכוחות ישראליים ירו בו בזמן שהפגין ליד הגדר עם ישראל. לדבריו, הוא קיבל רגל תותבת שלא התאימה לו ואשר מסבה לו כאב ניכר. לדברי יוניסף, ילדים קטועי גפיים מתקשים להשיג תותבות ומכשירי עזר כאשר הם גדלים ונדרשים להחליפם.

רשויות חמאס ברצועת עזה וארגונים הומניטאריים ביקשו לספק אביזרי עזר, אך לעתים קרובות הדבר לא עלה בידם. המשרד לפיתוח חברתי של עזה דיווח באתר האינטרנט שלו בחודש ספטמבר 2017 כי הקצה 500,000 דולר ארה"ב מתקציבו לשנים 2020-2018 לאביזרי עזר, אולם אין זה ברור אילו מכשירים רכש המשרד והפיץ, ועל אילו סטנדרטים הוא מסתמך להערכת הצרכים.

כמה אנשים עם מוגבלות שרואיינו ברצועה הדגישו קשיים בקבלת אביזרי עזר בחינם או במחיר מסובסד מהרשויות המקומיות, כולל המתנה ממושכת. אחרים אמרו כי המכשירים שקיבלו היו באיכות נמוכה או בלתי מתאימים.

ברצועת עזה לא קיימת מערכת ריכוזית לאיסוף מידע אודות צורכי הקהילה או לתיאום מאמציהם של ארגונים לא ממשלתיים ורשויות מקומיות. לכן, פריטים חיוניים מסוימים כגון קלנועיות אינם זמינים למשך תקופות ארוכות, בעוד שקיים עודף של פריטים אחרים.

כמה אנשים התייחסו לעובדה שברצועת עזה לא קיימת המומחיות הנדרשת לתיקון מכשירים שניזוקו, בין היתר בשל הגבלות התנועה שמטילה ישראל.

לדברי ארגון הסיוע האיטלקי EducAid, המחזיק משרד ברצועה, ההגבלות מונעות מאנשים לקבל הכשרה וחוסמות את כניסתם של מומחים חיצוניים לרצועת עזה.

ד"ר חסן רמדאן, מאגודת אטפאלונה לילדים חירשים ברצועה, אמר כי הרשויות הישראליות לא ענו על בקשות להיתרים עבורו ועבור איש צוות אחר, לצורך השתתפות בהכשרה שהתקיימה בירדן בשנת 2019. ההכשרה התמקדה בטיפול בילדים שעברו ניתוח שתל שבלול, הליך להשתלת התקן אלקטרוני המעורר את השמיעה. ישראל סירבה להעניק היתרים לארבעה אנשי צוות שביקשו להשתתף בהכשרה דומה שנערכה בגדה המערבית בשנת 2018.

לתחושתו, הארגון החמיץ הזדמנות לעבור הכשרה מעשית באשר לחידושים האחרונים בשיטות הבדיקה, בתחזוקת המכשירים ובשיקום, והדבר צמצם את השירותים שיש ביכולתו לספק לילדים עם לקויי שמיעה.

שתי נשים עם ליקוי שמיעה סיפרו כי מכשירי השמיעה שלהן החלו לזמזם בשנת 2017, כשנתיים לאחר שרכשו אותם. הן סיפרו כי הרעש מסב להן כאבי ראש עזים, אך הן אינן יכולות להרשות לעצמן לתקן או להחליף את המכשירים. "למרות שמכשיר השמיעה גורם לי לכאב ראש חמור, אני צריכה להשאיר אותו באוזן כדי שאוכל לשמוע, למשל, צפירה של מכונית כדי להימנע מתאונות", אמרה אחת מהן.

אחרים הביעו דאגה מפני האפשרות שאביזרי העזר שלהם יתקלקלו והם לא יוכלו לתקנם. "הקלנועית שלי יקרה לי כמו בן משפחה או חלק מגופי״, אמרה זהרה אל-מאהון. "בלעדיה אני מרגישה כלואה״.

עביר קשלאן, צעירה בת 24 עם מוגבלות גופנית, הנעזרת בכיסא גלגלים ובקלנועית, בחצר ביתה ברצועת עזה. © 2020 תצלום פרטי

סביבה לא נגישה

מוסדות ציבור רבים ומבנים אחרים ברחבי רצועת עזה אינם נגישים לאנשים עם מוגבלות. החוק הפלסטיני ברצועה אוסר על אפליה על רקע מוגבלות, ומבטיח לאנשים עם מוגבלות את הזכויות לשירותי בריאות, עבודה, חינוך כוללני וגישה למוסדות ציבוריים. אולם רשויות חמאס לא דאגו להבטיח את הנגישות כנדרש. כשל זה שולל מאנשים רבים עם מוגבלות את האפשרות לחיות באופן עצמאי או להשתתף בחברה באופן שווה לאחרים, ומעמיד אותם בסכנה חמורה לפציעה.

באזורים רבים ברצועה, ובמיוחד במחנות הפליטים הצפופים, התשתיות ירודות, ובכלל זה כבישים צרים, משובשים ולא מיושרים. כמה אנשים עם מוגבלות גופנית אמרו כי הם מרגישים שמצבם הגרוע של הכבישים מעמיד אותם בסכנה, וכי הם נמנעים מיציאה מבתיהם במזג אוויר גשום מחשש שתארע להם תאונה ברחובות הבוציים.

דועאא קשלאן ואחותה עביר, בת ה-24, סיפרו שתיהן כי נפלו מהקלנועיות שלהן מספר פעמים - דועאא נפצעה בפניה ועביר נחבלה בגופה - כתוצאה ממצבם הרעוע של הרחובות במחנה הפליטים א-נוסייראת שבו הן גרות. מוחמד קאנונא, בן 37, אמר כי נפל כמה פעמים, ובאחת מנפילותיו מהקלנועית שבה הוא נעזר הוא נפצע בראשו ליד ביתו, בדיר אל-בלח שבמרכז הרצועה.

בשנת 2012 קבע משרד השלטון המקומי בעזה הנחיות המחייבות מבני ציבור להבטיח את הנגישות, אך לא נקבעה בהן במפורש חובה להתקין רמפות או מעליות, והן לא כללו התייחסות לדרישות נגישות אחרות. ההנחיות גם אינן כוללות סטנדרטים ברורים לאכיפה או התייחסות לצרכים של אנשים עם לקויי ראייה או  מוגבלויות אחרות. תקנות בנייה שפרסם המשרד בינואר 2020 כוללות דרישות נחרצות יותר בנושא נגישות גופנית, כולל חובה להתקין סוללות גישה ומעליות במבני ציבור חדשים, אך הן אינן נותנות מענה לצורכי הנגישות של אנשים עם לקויי ראייה ומוגבלויות אחרות. גורם במשרד אמר כי התקנות חלות על מתקנים ממשלתיים, תחנות דלק ומוסדות ציבור אחרים, אך הן אינן חלות על עסקים פרטיים, קניונים ומסגדים.

לדברי גורם רשמי בעיריית עזה, גם לעירייה אין תוכניות ייעודיות עבור אנשים עם מוגבלות, ובמקום זאת היא העניקה עדיפות ליוזמות כמו סלילת כבישים המשרתים את כלל האוכלוסייה.

עבד-אל-כרים אל-קרנאווי, בן 30, אמר כי בבניין של המשרד לפיתוח חברתי במחנה הפליטים א-נוסייראת, שאליו הוא נדרש להגיע לעתים קרובות, אין מעלית. הוא נאלץ להביא עמו מלווה שיסייע לו, או להמתין למטה עד שאיש צוות יוכל לרדת כדי לפגוש אותו, המתנה שאורכת לרוב כשעה. אישה בת 30 עברה חוויות דומות בשני בניינים של משרד העבודה במרכז רצועת עזה.

תושבים ברצועה אמרו כי גם כמה ארגונים המספקים שירותים לאנשים עם מוגבלות בשטחה לא התאימו את המבנים שלהם לאנשים עם מוגבלות. סיהאם אבו עוויידה, בת 37, אמרה כי השתתפה בהכשרה של ארגון בעזה המספק שירותים לאנשים עם מוגבלויות, שנערכה בקומה השלישית של אוניברסיטה פרטית, שבה אין מעלית. היא נאלצה לזחול במעלה שישה גרמי מדרגות על מנת להשתתף.

ארגון Human Rights Watch הבחין בכמה ארגונים שעובדים עם אנשים עם מוגבלות ואשר לא סיפקו שלטים בכתב ברייל לאנשים עם לקויי ראייה.

דימא סאלחה, ילדה בת 11 עם שיתוק מוחין ומוגבלות שכלית התפתחותית, בחצר ביתה ברצועת עזה. דימא נעזרת במכשיר אינהלציה כאשר היא מתקשה לנשום, אך אינה יכולה להפעילו כשאין אספקת חשמל והדבר מסכן את בריאותה. © 2020 יוסף אל-משהראווי

אפליה ותיוג חברתי שלילי

אנשים עם מוגבלות מתמודדים גם עם אפליה ותיוג חברתי שלילי, ונתפסים כחסרי אונים, כמי שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם או לקבל החלטות עבור עצמם. נשים עם מוגבלות מתמודדות עם אפליה הן כנשים והן כבני אדם עם מוגבלות. אישה בת 26 עם מוגבלות גופנית אמרה: ״אני מקווה שאנשים יראו אותי כמו שהם רואים אנשים אחרים. הם מתייחסים אלינו כחולים הזקוקים לטיפול, מסתכלים עלינו ברחמים, הם לא חושבים עלינו כבני אדם״.

לדבריה, לעתים קרובות בני משפחתה אומרים לה שאף אחד לא ירצה להתחתן איתה בגלל המוגבלות הגופנית שלה. היא סיפרה כיצד לעיתים קרובות הם מתנהגים כאילו אינה קיימת, ואינם מזכירים אותה אפילו כאשר אנשים שואלים על מספר האנשים במשפחתם. "אני לא מראה שזה משפיע עליי, אני מחייכת מולם ואז מתחבאת בחדר שלי כדי לבכות״, הוסיפה.

שלוש נשים אחרות עם מוגבלות דיברו אף הן על התפיסה הרווחת ברצועה, שלפיה נשים עם מוגבלות אינן מתאימות לנישואים. ואילו גבר עם מוגבלות גופנית אמר כי משפחתה של האישה שלה קיווה להינשא אמרה לו כי אינה רואה בו חתן ראוי בשל מוגבלותו.

אם לילדה עם מוגבלות גופנית אמרה כי בעלה לשעבר התייחס לילדה בתור "משהו שלא היה צריך לקרות״, לא הרשה לה לצאת מהבית כדי שלא תיראה בפומבי, ובסופו של דבר עזב אותה ואת המשפחה משום שלא יכול היה לקבל את העובדה שיש לו בת עם מוגבלות.

אישה בת 33 עם ליקוי שמיעה אמרה, "כשאנחנו משתמשים בשפת הסימנים ברחוב, אנשים מסתכלים עלינו ועושים פרצופים. החברים שלי מבקשים ממני להפסיק להשתמש בשפת הסימנים. זו השפה שלי, אני גאה בה, והחברה צריכה לקבל את זה״.

אם לצעירה בת 18 אמרה כי כאשר בתה החלה לגלות סימנים של מוגבלות נפשית בילדותה, המשפחה נתקפה ייאוש והרגישה שאין לה גישה לטיפול נפשי ראוי ולתמיכה פסיכו-סוציאלית עבורה. לדבריה, כשהילדה הייתה בת 5 הם החליטו לכבול את ידיה ואחת מרגליה במהלך היום, כדי למנוע ממנה לנפץ דברים או לברוח מהבית, והיו משחררים אותה מכבליה רק במהלך הלילה, אז ישנה עם אמה בחדר נעול.

אחותה הגדולה של האישה אמרה כי בהינתן שירותי בריאות הנפש הדלים ברצועה, הן מרגישות שהאפשרות היחידה העומדת בפניהן היא לכבול את הצעירה. ארגון Human Rights Watch תיעד שימוש בכבילה ב-60 מדינות ומצא כי טיפול ותמיכה נפשיים נאותים יכולים לשנות פרקטיקות אכזריות כאלה.

הרשויות נקטו מאמצים מועטים בלבד כדי להיאבק בתיוג החברתי השלילי, כמו למשל באמצעות יוזמות נרחבות להעלאת המודעות לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, כולל בתחום בריאות הנפש. אישה אחת עם לקות שמיעה אמרה: "אנשים לא מבינים את המשמעות של מוגבלות, הם חושבים שאין לנו שום יכולת לעשות שום דבר. יש לי מוגבלות ואני גאה במוגבלות שלי״.

בריאות הנפש וסכסוך מזוין ברצועת עזה

משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים התייחס בחודש אוקטובר למה שכינה "משבר בריאות הנפש בעזה". אנשים רבים עם מוגבלות תיארו את המצוקה נפשית שהם חווים כתוצאה מהסגר שמטילה ישראל, בנוסף לחסמים האחרים העומדים בדרכם. רבים הצביעו בפרט על חוויות טראומטיות שחוו במהלך סבבים של סכסוך מזוין ועל הקושי או חוסר היכולת שלהם להימלט מסכנה במקרה של התקפה עתידית.

חמישה אנשים עם מוגבלות תיארו כיצד התקשו מאוד לברוח מבניינים אזרחיים שהותקפו במהלך מתקפות ישראליות בין השנים 2014-2009, וכיצד נזקקו לעזרה כדי להגיע למקום מבטחים. הכוחות הישראליים שיגרו לעיתים אזהרה דקות ספורות בלבד לפני ההתקפה – פרק זמן קצר מדי מכדי שיתאפשר לאנשים עם מוגבלות לברוח. בדו"ח משנת 2019 של אקדמיית ג׳נבה תועדה תקיפה אווירית בשנת 2014 בה נהרגו שני אנשים עם מוגבלות, שלא יכלו להתפנות מבניין אזרחי בשתי הדקות שחלפו מרגע קבלת אזהרת "הקש בגג" ועד לתקיפה עצמה.

האישה בת ה-26 עם המוגבלות הגופנית סיפרה שכאשר טיל פגע בביתה במלחמה בשנת 2014, היא ניסתה לברוח עם שאר בני משפחתה אך נפצעה מרסיסים שחדרו לרגלה, ונותרה תקועה בבית למשך 15 דקות נוספות, עד שאחד מקרובי משפחתה סייע לה לצאת. לדבריה, הקלנועית שלה ניזוקה בתקיפה, והיא הרגישה כאילו "איבדה בן משפחה״. היא סיפרה כי שש שנים לאחר מכן היא עדיין שומעת "קולות פיצוץ בראש", נבהלת בכל פעם שהיא שומעת אמבולנסים ונמנעת מ"להסתכל לשמיים״.

אחמד אבו סלאמה, בן 27, אמר כי במהלך מעשי האיבה בשנת 2014 מל"ט ישראלי תקף מסגד בזמן שהוא התפלל בו. כולם ברחו אבל הוא קפא במקומו, ולא ידע אם יוכל לברוח בכיסא הגלגלים שלו. הוא המתין כמה דקות, עד שכמה אנשים חזרו ונשאו אותו החוצה. לדבריו, במהלך מעשי האיבה של 2009-2008, כדור רובה פגע בקיר מעל ראשו בחדר שבו שכב בבית החולים, והוא הצליח להימלט רק בעזרתו של אדם אחר. אבו סלאמה אמר כי האירועים נותרו עמו, ועד היום הוא נבהל בכל פעם שהוא שומע צליל חזק.

Your tax deductible gift can help stop human rights violations and save lives around the world.