לא מזמן ראיינתי בני משפחה פלסטינית בעזה על מאבקם להשיג היתר יציאה ישראלי, כדי שבנם חולה הסרטן יוכל לקבל בחו"ל טיפול שאינו זמין ברצועה. לאחר שתיאר את ההליכים המסובכים, אמר אביו של הילד: "זה משחק... אתה עשוי לזכות או להפסיד את חייך".
כשטיילתי בצרפת בחודש שעבר, הרגשתי כמו ציפור דרור, כמו אסירה ששוחררה בערבות. חברים ועמיתים הזהירו אותי שבגלל מגפת הקורונה אני עלולה למצוא עצמי תקועה בחו"ל, בשל איסורי תנועה שתטיל הממשלה הצרפתית, אבל העניין לא הטריד אותי. אחרי שהייתי כלואה ברצועה כל חיי, למה שאחשוש מכמה הגבלות על תנועה? מאז שנת 2007 ישראל אוכפת על הרצועה איסור נסיעה כללי הגוזל משני מיליון פלסטינים, למעט חריגים בודדים, את זכותם לחופש תנועה. גם מצרים, מצדה, סוגרת את גבולה עם הרצועה לעתים קרובות.
האזהרות הלכו והחמירו, ובסופו של דבר קיצרתי את נסיעתי. כדי לחזור לעזה נאלצתי לטוס דרך ירדן, כ ישראל אוסרת על פלסטינים מהרצועה ומהגדה המערבית להשתמש בשדה התעופה בן גוריון ללא היתר. אבל ברגע שהגעתי לירדן, הוטלו גם בה איסורי תנועה, מהמחמירים בעולם. על התושבים נאסר לנהוג ללא היתר מיוחד ובימים מסוימים אף לצאת מבתיהם ברגל. נסיעה בינעירונית נאסרה ובפועל הושבתו גם שדות התעופה ומעברי הגבול.
מצאתי את עצמי בעמאן, בלי לדעת מתי אוכל לשוב הביתה. האזעקות המושמעות כמעט מדי לילה להכרזת עוצר לילי על העיר בימי הקורונה עוררו בי זיכרונות מודחקים. זיכרונות על טרטור המל"טים ומטוסי ה-F16 הישראליים מעל ראשינו במהלך הלחימה ברצועה ב-2014, אז נאלצנו למצוא מחסה ולהסתגר לפרקי זמן ארוכים.
בסופו של דבר תדעך המגיפה, והעולם ישוב וייפתח בהדרגה. אולם שני מיליון הפלסטינים ברצועת עזה יוותרו כפופים לאיסור נסיעה מעשה ידי אדם, כל עוד תמשיך ישראל לאכוף את הסגר האכזרי שלה.
