Video: "I'm free, I finally left Gaza"

.

נולדתי וגדלתי בעזה. אבא שלי שימש שנים רבות כמאמן כדורגל וסיפורי המסעות שלו לארצות אחרות עוררו בי תמיד רצון לנסוע. אבל בשנת 2007 ישראל הטילה סגר יבשתי, אווירי וימי על עזה, כולל איסור כללי על נסיעה ומאז היא הותירה את הרצועה סגורה כמעט לחלוטין. לכן, לא יצאתי מגבולותיה עד היום, בגיל 31, וגם עכשיו, רק לזמן קצר.

אני עובדת בארגון בינלאומי לזכויות האדם, והשקעתי חודשים בניסיונות לקבל מהצבא הישראלי היתר שיאפשר לי לנסוע לחו"ל כדי להשתתף בהכשרה בביטחון אישי ובמחקר, להשתתף במפגש ארגוני חשוב ולפגוש עמיתים שנמצאים בדרך כלל רק במרחק של נסיעה קצרה ממני, בירושלים וברמאללה, כמו-גם כאלה שממוקמים בחו"ל. אבל במסגרת הניסיון שלי לצאת מהרצועה נתקלתי במכשולים בכל שלב ושלב בדרך לקבלת המסמכים וההיתרים שלהם נזקקתי – עד לשיחת הטלפון שקיבלתי ב-28 בינואר.

אדם שהציג עצמו כעובד המשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית התקשר כדי להודיע לי שהבקשה שלי להיתר אושרה ושאני נוסעת בעוד יומיים. הייתי בהלם.

הסיכוי לצאת לראשונה בחיי מגבולות רצועת השטח הזו, שאורכה 40 ק"מ ורוחבה 11, עורר בי כזו חרדה שבלילה שלפני הנסיעה המתוכננת לא יכולתי לישון. המחשבה שאצטרך לנסוע ללא המחשב הנייד שלי ושלא אוכל לקחת אתי שום דבר אוכל או אפילו שמפו או משחת שיניים, לא עזרה. הרשויות הישראליות אוסרות על פלסטינים שיוצאים מרצועת עזה להביא אתם את הפריטים האלה. משיחות עם אנשים ברצועה שפספסו הזדמנויות למלגות או שנמנע מהם להגיע לטיפול רפואי חיוני למדתי גם שישראל יכולה תמיד למנוע ממני לצאת ברגע האחרון, מבלי לנמק זאת כלל.

צוות ישראל-פלסטין של ארגון Human Rights Watch ביחד לראשונה, בניו יורק. משמאל לימין: עביר אל-מסרי, ענאן אבו שנב, חולוד בדווי, שרי בשי ועומר שאקר. 

© 2018 Human Rights Watch

התעוררתי מוקדם ומיהרתי בחושך כדי להגיע לנקודת היציאה של ההסעה לפני שעת האיסוף שלי, שהיתה 6:00 בבוקר. כשהאוטובוס הגיע חייכתי. ואז בכיתי. אני לא יכולה לתאר את ההרגשה. זה היה יותר משמחה – אולי תחושה של שלווה או טעם של חירות.

עברנו דרך מעבר ארז לתוך ישראל ואז דרך ישראל והגדה המערבית הכבושה למעבר הגבול גשר אלנבי, דרכו נכנסו לירדן. ראיתי שדות ירוקים נרחבים ועצים גבוהים. כשעברנו על-פני העיר העתיקה בירושלים יכולנו אפילו לראות את כיפת הסלע; לא הורשינו לעצור ולהתפלל במסגד אל-אקצא, אבל הצלחתי לצלם בחטף תמונה דרך חלון האוטובוס.

במעוף הציפור המרחק בין הבית שלי בעזה לבירת ירדן הוא פחות מ-160 ק"מ, אבל הנסיעה ארכה 12 שעות. הגעתי לעמאן בשעה 18:00 בערב, מותשת אבל מאושרת. נכנסתי למונית ופתחתי את החלון. הרגשתי כמו אסירה שהשתחררה בערבות, מאושרת רק לנשום אוויר נקי ולראות מרחבים פתוחים, כל-כך הרבה אור ושום חושך. הסתובבתי ברגל ברחובותיה של עמאן כשאני מצלמת את עצמי בווידיאו ומספרת איך זה מרגיש לנשום את החופש בפעם הראשונה, כדי שאוכל להביא אתי את ההרגשה הזאת כשאחזור הביתה לעזה. שבוע לאחר-מכן קיבלתי את אשרת הכניסה שלי לארה"ב ונסעתי לניו יורק.

החוויה הזאת הייתה כולה חדשה בשבילי. בימים הראשונים שלי הרחק מהרצועה התעוררתי באמצע הלילה כדי לטעון את הטלפון שלי לפני הפסקת החשמל הבאה, ואז נזכרתי שבגלל שאני לא ברצועה, החיים שלי לא מנוהלים על-ידי לוח הזמנים של אספקת החשמל. בטיסה לניו יורק הייתי צריכה לשאול את הדיילת איפה השולחן המתקפל שלי ואיך למצוא את השירותים, כי פחדתי שאפתח בטעות את הדלת של המטוס. והייתי אולי האדם היחיד בניו יורק שנמלא אושר למראה השלג בשבוע שעבר; אפילו יצאתי החוצה ושיחקתי בו. אבל אני גם מסתגלת לאט לאט. אני נוסעת בגאווה כל יום ברכבת התחתית ממנהטן לברוקלין, שם אני מתארחת אצל עמיתה לעבודה. בתום שבוע הפגישות שלנו, כשחברי לעבודה חזרו כל אחד לביתו או לביתה נעצבתי. לא ידעתי אם אראה אותם שוב. הם אמרו לי שייראו אותי בשנה הבאה, ואני מקווה שזה נכון.

חברים ובני משפחה בבית שואלים כל הזמן "איך החיים מחוץ לעזה?" אני לא יכולה לענות. איך לספר לאנשים שחיים עם אספקת חשמל יומית של ארבע עד שש שעות שבגורדי שחקים בניו יורק משאירים את האורות דולקים 24 שעות ביממה, פשוט כי זה נראה טוב? שאנשים חיים בלי רעש הגנרטורים, בלי נהמתם מחרישת האוזניים של המזל"טים הישראליים בלילה, ובלי הפחד הבלתי פוסק מעימות הולך ומתקרב? או לספר איך אפשר פשוט לעלות על אוטובוס, רכבת או מטוס ולנסוע לקצה השני של העולם, בהחלטה של רגע, בלי להזדקק לאישור?

אני יודעת שאני בת מזל בהשוואה לרבים מתושבי הרצועה, ש-70% מהם נסמכים על סיוע הומניטארי, בעיקר מאונר"א (שהתקציב שלה נמצא כעת בסכנה בגלל החלטת הממשל האמריקאי לקצץ חלק ניכר מהתרומה המתוכננת שלו כדי להפעיל על הרשות הפלסטינית לחץ להצטרף למשא ומתן לשלום בהנהגת טראמפ). אני בוגרת מכללה ובמקום שבו שיעורי האבטלה קרובים כיום ל-40% בקרב גברים ו-70% בקרב נשים, אבא שלי, אחותי ואני כולנו מועסקים. איש ממשפחתי לא נפגע בשלוש ההתקפות הצבאיות הישראליות במסגרת העימותים המזוינים של ישראל עם רשויות חמאס בעזה מאז 2008 והבית שלנו לא הופצץ. ואני יודעת שקרוב לוודאי שלא הייתי נוסעת לולא עזרת הארגון שלי.

ועדיין, אני מנסה לא לחשוב על כך שבעוד כמה ימים אכנס למחסום ארז מהצד הישראלי ואעבור אותו בחזרה לתוך עזה, מבלי לדעת אם אורשה, אי פעם, לצאת שוב. קל יותר לקבל את המציאות ברצועה מבלי שראית איך אנשים אחרים חיים.