(ירושלים) – השיא השלילי במספר ההיתרים שהנפיקה ישראל לפלסטינים הזקוקים לטיפול רפואי חיוני מחוץ לעזה מדגיש את הדחיפות בהסרת הסגר שישראל מטילה על הרצועה מזה עשור. כך אמרו היום, בהודעה משותפת, הארגונים מרכז אל-מיזאן לזכויות האדם, אמנסטי אינטרנשיונל, Human Rights Watch, Medical Aid for Palestinians (MAP) ורופאים לזכויות אדם. שיא בעיכובים בהנפקת אישורים הנדרשים מצד הרשות הפלסטינית בשנת 2017 וסגירתו המתמשכת של מעבר הגבול רפיח בידי מצרים הגבילו עוד יותר את התנועה והסבו סבל נוסף.
בשנת 2017 הנפיקו הרשויות הישראליות היתרים עבור תורים רפואיים ל-54% ממגישי הבקשות בלבד. זהו שיעור ההיתרים הנמוך ביותר מאז החל ארגון הבריאות העולמי (WHO) לאסוף נתונים בנושא בשנת 2008. ארגון הבריאות העולמי דיווח כי 54 פלסטינים, בהם 46 חולי סרטן, מתו בשנת 2017 לאחר שבקשותיהם להיתרים עוכבו או נתקלו בסירוב.
לדברי איימי שעלאן, מנכ"ל MAP, "אנחנו רואים שישראל מונעת או מעכבת גישה לטיפול מחוץ לרצועה היכול להציל חיים בסרטן ובמצבים אחרים, יותר מבעבר. מספר החולים הפלסטינים שמתו לאחר מניעה או עיכוב כאלה גבוה באופן מחריד. זאת בזמן שיכולתה של מערכת הבריאות ברצועה לתת מענה לצורכי האוכלוסייה – אחרי חצי מאה של כיבוש ועשור של מצור – הולכת ופוחתת".
לדברי הארגונים על ישראל להסיר את ההגבלות הגורפות והבלתי חוקיות על חופש התנועה של אנשים מהרצועה, ובראש ובראשונה של אלה הסובלים מבעיות בריאותיות משמעותיות.
במהלך שני העשורים האחרונים, ובמיוחד משנת 2007, אז הטילה ישראל סגר יבשתי, ימי ואווירי על רצועת עזה, היא הותירה את הרצועה סגורה רוב הזמן, כשהיא שוללת באופן בלתי חוקי זכויות יסוד מאוכלוסייתה. האו"ם והוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), כמו-גם גורמים אחרים, הכריזו כי מדיניות זו היא "ענישה קולקטיבית" וקראו לישראל להסיר את הסגר. ישראל שולטת בכל דרכי הגישה לרצועה, למעט מעבר רפיח שבגבול מצרים, ובכל המעברים בין עזה לגדה המערבית, כולל הגבול בין הגדה המערבית לירדן.
הרשויות הישראליות אינן מתירות לפלסטינים ברצועה לפתוח מחדש את נמל התעופה שלהם או לבנות נמל ימי, ומשאירות את הפלסטינים תלויים בנמלים זרים לצורך נסיעה לחו"ל. נסיעה דרך מעבר ארז, מעבר הנוסעים מעזה לישראל, לגדה המערבית ולשאר העולם, מוגבלת למה שהצבא הישראלי מכנה "מקרים הומניטאריים חריגים". קטגוריה זו כוללת בעיקר אנשים הסובלים מבעיות בריאותיות משמעותיות ומלוויהם, ואנשי עסקים בולטים.
לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי חלה ירידה ההדרגתית במספר ההיתרים הרפואיים שישראל הנפיקה, משיעור של 92% מהבקשות שאושרו בשנת 2012 ל-88.7% בשנת 2013, 82.4% בשנת 2014, 77.5% בשנת 2015, 62.07% בשנת 2016 ו-54% בשנת 2017. תהליך זה מלמד על-כך שישראל הלכה והגבילה את התנועה אפילו במסגרת ה"מקרים ההומניטאריים החריגים".
פלסטינים מעזה החמיצו לפחות 11,000 תורים רפואיים שנקבעו להם ב-2017, לאחר שהרשויות הישראליות דחו בקשות להנפקת היתרים או לא השיבו עליהן בזמן. תחקיר שערך ארגון אל-מיזאן, בתמיכת ארגון MAP, שבמסגרתו נבחנו מקרים של 20 פלסטינים שמתו לאחר שהחמיצו תורים בבתי חולים בגין סירוב או עיכוב ישראלי בהנפקת היתרי נסיעה, העלה כי 14 מהם היו חולי סרטן, מתוכם 9 נשים. ארגון רופאים לזכויות אדם הראה כיצד נשים חולות בסרטן מהרצועה נאלצו להתמודד עם מכשולים גוברים לגישה לטיפול רפואי, וכתוצאה מכך בזבזו כחות במאבק בביורוקרטיה ולא במחלה.
הירידה המשמעותית בשיעור ההיתרים עומדת בניגוד לצורך העולה וגובר במענה בריאותי ברצועת עזה. בעזה חיים 2 מיליון בני אדם, הסובלים ממה שהאו"ם מכנה "משבר הומניטארי מתמשך". בעוני ובאבטלה הנרחבים השוררים ברצועה, לפחות 10% מהילדים הצעירים סובלים מעיכוב התפתחותי עקב תת-תזונה כרונית. בנוסף, עד מחצית מהתרופות ומהפריטים הרפואיים הנדרשים ברצועה חסרים במלאי או מצויים בכמות שתספיק לחודש בלבד. בשל הפסקות חשמל כרוניות צמצמו גורמים רשמיים את שירותי הבריאות ושירותים חיוניים אחרים.
שלוש ההתקפות הצבאיות הישראליות על הרצועה מאז 2008 הסבו גם הן נזק כבד לתשתית חיונית ותרמו להחלשתן של מערכת הבריאות ברצועה ושל כלכלתה. נוכח שליטתה של ישראל בפועל בחייהם וברווחתם של תושבי עזה, היא ממשיכה לשאת באחריות מלאה להבטחת שלומם על-פי דיני הכיבוש, עובדה שבה הכירו הוועד הבינלאומי של הצלב האדום והאו"ם כמו-גם גורמים אחרים.
לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "אין זה מוסרי שישראל מנעה מכל-כך הרבה חולים במחלות קשות גישה לטיפול שעשוי היה להציל את חייהם". לדבריה "בשל שליטתה המתמשכת של ישראל בתנועה לרצועה וממנה מחובתה להקל על הגישה ההומניטארית - ולא לסכל אותה".
פלסטינים ברצועת עזה זקוקים להיתרי נסיעה כדי לזכות בגישה לטיפול רפואי מתקדם יותר במזרח ירושלים ובמקומות אחרים בגדה המערבית, כמו-גם בישראל. שירותי הבריאות עבורם נדרשות בדרך כלל הפניות לטיפול מחוץ לרצועה הם בתחומי האונקולוגיה, הפדיאטריה, קרדיולוגיה ובעיות לב והמטולוגיה. הרשויות הישראליות טוענות כי ביכולתן לבחון בקשות הנמצאות בעדיפות גבוהה בתוך יום אחד, אם כי זמן ההמתנה הממוצע הוא שבועיים. בחינת הבקשות במקרים "רגילים" אורכת 23 ימים, ולעיתים קרובות הרשויות הישראליות אינן עומדות גם בלוח זמנים זה.
ארגון הבריאות העולמי גורס כי תהליך זה אינו מתאפיין "לא בשקיפות ולא במהירות" ומתאם האו״ם לסיוע הומניטרי ופעילויות פיתוח בשטחים הפלסטיניים הכבושים קבע כי "שדה מוקשים של ראיונות, הגשת מסמכים, הליכים מעורפלים ומכשולים לוגיסטיים חוצץ בין חולי וחולות סרטן לבין הטיפול הדחוף בהם".
בשנת 2017 חלה ירידה גם בשיעור האישורים הכספיים שהעניקה הרשות הפלסטינית עבור הפניות של תושבי הרצועה שנזקקו לטיפול רפואי חיוני, ודווח על מותו של אדם אחד לפחות בנסיבות אלה. לפי ארגון הבריאות העולמי, הרשות הפלסטינית אישרה אמנם כ-2,000 בקשות בכל אחד משלושת החודשים הראשונים של השנה, אך מספר הבקשות שאושרו ירד לפחות מ-500 בחודש יוני. מאוחר יותר באותה שנה, במהלך מאמצי הפיוס בין פתח לחמאס, שב המספר ועלה ליותר מ-2,000 בחודש. בנוסף, צמצום היקף השירותים החיוניים לרצועת עזה בידי הרשויות הפלסטיניות בין החודשים יולי ודצמבר 2017 – לרבות אספקת חשמל וציוד רפואי – פגע גם הוא בזכותם של פלסטינים לבריאות.
מאז שנת 2013 מצרים הותירה את מעבר רפיח סגור רוב הזמן בפני אוכלוסיית הרצועה, דבר שתרם להגבלת הגישה לטיפול רפואי. לפני חודש יולי 2013 עברו במעבר רפיח מדי חודש יותר מ-4,000 פלסטינים מסיבות בריאותיות. כמדינה הגובלת בשטח שבו שורר משבר הומניטארי מתמשך, על מצרים להקל על הגישה של האוכלוסייה לשירותים הומניטאריים. עם זאת, האחריות מוטלת בסופו של דבר על כתפי ישראל, ככוח הכובש.
לדברי עיסאם יונס, מנהל אל-מיזאן, "ההגבלות שמטילה ממשלת ישראל על התנועה קשורות במישרין למותם של חולים ולהגברת סבלם של חולים המבקשים היתרים. פרקטיקות אלה הן חלק ממשטר הסגר וההיתרים המונע מחולים לחיות בכבוד ומפר את הזכות לחיים". לדבריו "יש לבטל את משטר הסגר, כך שלחולים תהיה גישה בטוחה לשירותי בריאות בבתי חולים פלסטיניים בשטחים הפלסטיניים הכבושים ובמקומות אחרים. יש גם לאפשר לקורבנות ולבני משפחותיהם לממש את זכותם לצדק ולסעד".
