ספר לי על החיים ברצועה מאז הוטל הסגר לפני 15 שנה!
עומר שאקר (שאקר): הסגר מחלחל כמעט לכל היבט של חיי היומיום, החל מחופש התנועה של אנשים ועד ליכולתם לממש הזדמנויות השכלה ועבודה, לקבל טיפול רפואי או לבקר בני משפחה מחוץ לעזה. הוא תרם גם להרס של כלכלת הרצועה, ש-80 אחוז מאוכלוסייתה מסתמך על סיוע הומניטרי ושלרוב המשפחות אין אספקה סדירה של חשמל וגישה לשירותי בריאות איכותיים ולמים נקיים. הרשויות הישראליות אוסרות על רוב תושבי הרצועה לצאת ממנה דרך מעבר ארז כדי ללמוד בחו"ל, להשתתף בכנסים ולצאת לחופשות, פעילויות שרובנו לוקחים כמובן מאליו. תייר אמריקאי או צרפתי יכול לעלות מחר על מטוס ולבקר בעיר העתיקה בירושלים, ברמאללה או בחלקים אחרים של הגדה המערבית הכבושה, ואילו רוב הפלסטינים ברצועה אינם יכולים לעשות זאת. רבים מהצעירים, שהם חלק ניכר מהאוכלוסייה, אינם רואים עתיד ברצועה.
עביר אל-מסרי (אל-מסרי): פלסטינים ברצועה אינם יכולים לדעת אם יוכלו לנסוע, לאן ומתי. מי שמתמזל מזלו וזוכה במלגה או בהזדמנויות עבודה בחו"ל עלול להשקיע חודשים בהכנות, רק כדי להיווכח שיציאתו מהרצועה לא אושרה.
רבות מההזדמנויות הללו להכשרה ולהתפתחות מקצועית אינן זמינות ברצועה, ואנשים ששוחחנו איתם תיארו כיצד החמצתן פגעה לא רק בהתפתחותם האישית והמקצועית, אלא גם בבריאותם הנפשית. מדובר באנשים משכילים ובעלי מוטיבציה, אך אחרי שסיימו את הלימודים, הם אינם יכולים לדמיין את המשך חייהם תחת הסגר. הם רוצים לנסוע ולקבל הכשרה או אפילו לראות עולם, אבל אין להם אפשרות כזו. אדם שבקשתו לנסוע סורבה שוב ושוב, אמר: "אין עתיד בעזה [...] יש רק גזר דין מוות".
כיצד מצדיקה ישראל את האיסור הנסיעה ואת הסגר המתמשך?
שאקר: הרשויות הישראליות מצדיקות את הסגר על הרצועה בנימוקים ביטחוניים ותולות אותו בעליית חמאס לשלטון בשנת 2007. עם זאת, מדיניותה של ישראל שוללת את חופש התנועה של תושבי הרצועה בגין חשדות כלליים, למעט חריגים מעטים, וללא הערכה פרטנית כלשהי של הסיכון הביטחוני הנשקף מאדם מסוים. לפלסטינים עומדת הזכות לחופש התנועה מכוח משפט זכויות האדם הבינלאומי, בראש ובראשונה בתוך השטח הפלסטיני הכבוש. על פי המשפט הבינלאומי, ישראל רשאית להגביל את מימושה של זכות זו רק מכוח עילות בודדות, כמענה לאיומים ביטחוניים ממשיים וספציפיים. הגבלות גורפות אלה אינן עומדות בדרישה זו.
כיצד מיושם איסור הנסיעה? האם יש אפשרויות כלשהן לצאת מהרצועה?
שאקר: ישראל מטילה איסור נסיעה כללי על אוכלוסיית הרצועה. רוב האוכלוסייה מעולם לא יצאה משטח הרצועה, ובייחוד מי שטרם מלאו לו 30 שנה. כדי לצאת, יש להצטייד בהיתר ישראלי המונפק רק לעתים נדירות, ורק על סמך קריטריונים צרים, למשל עבור הליך רפואי דחוף.
מכיוון שלמעשה הנסיעה דרך מעבר ארז שבשליטת ישראל אינה אפשרית עבור רוב תושבי הרצועה, מעבר רפיח המנוהל על ידי מצרים הפך למוצא העיקרי לעולם. אבל מצרים סוגרת את מעבר רפיח לעיתים קרובות. גם כאשר הוא פתוח באופן סדיר יותר, כפי שקרה בשנים האחרונות, הרשויות המצריות מגבילות מאוד את המעבר בו, לרבות עיכובים ממושכים ובמקרים מסוימים, גם מתעמרות בנוסעים.
כדי לעקוף את ההגבלות הללו, פלסטינים יכולים לפנות לחברות נסיעות מצריות פרטיות, שלחלקן קשרים עם הרשויות המצריות, או למתווכים פלסטינים. הם נדרשים לשלם להם סכומי כסף גבוהים כדי לצמצם את הסיכון שכניסתם למצרים תיאסר או שייתקלו בהתעמרות וכדי לזרז את נסיעתם. אבל רוב תושבי הרצועה אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם סכומים כאלה, ולעתים קרובות מי שחייב לנסוע מסיבות רפואיות, כדי לטפל בקרוב משפחה חולה או כדי להגיע בזמן לתחילת הלימודים באוניברסיטה, נאלץ לשאת בנטל כלכלי עצום.
מכיוון שההזדמנויות להתקדם מקצועית בעזה מעטות מאוד, רבים לוקחים את הסיכון ונוסעים דרך מעבר רפיח. חלק מהנוסעים מנסים להגיע ממצרים לאירופה בדרכים לא דרכים ויוצאים למסעות מסוכנים בעזרתם של מבריחים, בתקווה לזכות בחופש ובהזדמנויות חדשות באירופה.
תוכלי לספר לי על חלק מהאנשים שניסו לצאת למסעות כאלה וששוחחת איתם?
אל-מסרי: דיברתי עם אבא של סאלח חמד שסיים בית הספר תיכון ברצועה ורצה למצוא עבודה. בגלל ההזדמנויות המעטות ברצועה, סאלח החליט לעזוב. האב סיפר לנו שבשנת 2018 סאלח שילם 1,000 דולר כדי לזרז את הנסיעה שלו למצרים וממנה לטורקיה, ושם שילם אפילו יותר למבריחים כדי לצאת למסע מסוכן בים האגאי. הוא סיפר שכשסאלח הגיע לאירופה, הוא התקשה לקבל מעמד חוקי ביוון, חצה ברגל הרבה מדינות ובסוף טבע כשניסה לחצות נהר בין בוסניה לסרביה. כל מה שסאלח רצה, היה עבודה וחיים טובים יותר.
אדם אחר שדיברתי איתו, יחיא ברבח', מפרנס לבד את אשתו, שני ילדים, אמא ואחות. הוא פשוט רצה רק לדאוג להם. בגלל שלא הצליח לעשות את זה ברצועה, הוא נסע לאירופה בדרך לא דרך בחודש ינואר 2022. כדי לממן את הנסיעה ולשלם על זירוז היציאה דרך מצרים, הוא לווה כסף ומכר את התכשיטים של אמא שלו.
הייתה סערה בים וסירת העץ שנתנו להם המבריחים, טבעה עם שלושה נוסעים. יחיא אמר שחילצו אותו ואת שאר הניצולים ולקחו אותם למחנה פליטים ביוון. כשהמחלצים ניסו להציל עוד אנשים, יחיא השאיר לאמא שלו הודעה קולית בטלפון של חבר, ובכה: "אמא, זה יחיא. אמא, היינו במים שעתיים. [הרשויות] בדיוק חילצו אותנו [...] אמא, החבר'ה שהיו איתנו מתו [...] אמא, הדגים אכלו אותנו". יחיא החליט לחזור לרצועה. הוא עבר טראומה ונשבע שלא יסתכן שוב פעם, למרות שהוא מובטל והעתיד שלו לא בטוח, ממש כמו לפני הנסיעה. הוא אמר: "לא הייתה לנו ברירה חוץ מלקחת סיכון כזה בגלל הכלא שאנחנו חיים בו [...] אני רואה את הכאב של הילדים שלי ושל אמא שלי כשאין להם מה לאכול. אין לי עבודה ואני לא יודע איך לתת להם אוכל".
במקרה של ח'ליל א-נג'אר התוצאה הייתה שונה. ח'ליל סיפר לנו שהוא רוצה לנסוע כדי לנצל מלגה שקיבל ללימודים בבריטניה. הוא ניסה כמה פעמים לנסוע דרך מצרים, אבל הרשויות המצריות לא נתנו לו לעבור. הוא שילם 1,500 דולר כדי לזרז את היציאה מהרצועה דרך מצרים, אבל המשטרה עצרה אותו בנמל התעופה בקהיר וגירשה אותו בחזרה לרצועה. הוא אמר שהוא הפסיד את המלגה בגלל העיכובים, אבל היה נחוש לעזוב את הרצועה כדי למצוא הזדמנויות במקום אחר. הוא יצא ושילם למבריחים כדי להגיע לאירופה דרך הים. אחרי ניסיונות רבים, כולל הפלגה בסירה שכמעט התהפכה ומעצרים על ידי רשויות שונות (כולל מעצר של ארבעה חודשים ביוון), הוא הגיע בסופו של דבר לגרמניה, ושם הוא גר היום.
מה צריך לקרות כדי שחייהם של תושבי הרצועה ישתפרו?
שאקר: הקשיים שהסגר מערים, לרבות הרס הכלכלה, תורמים למצב הנואש ברצועה. היעדר ההזדמנויות ברצועה הוא רכיב מתוכנן מראש במדיניות ישראל כחלק מהפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה של ממשלת ישראל נגד מיליוני פלסטינים. חייבים לשים לזה קץ.
על ישראל להסיר את הסגר הכללי על רצועת עזה ולאפשר תנועה חופשית לרצועה וממנה. אם ישראל סבורה כי ביטחונה מחייב בדיקה של הנכנסים לשטחה, עליה להחיל תהליך מיון פרטני שאפשר לערער על תוצאותיו. לרשות ישראל עמד זמן רב לפתח מערכת כזו. איסור הנסיעה הנוכחי אינו חוקי בשל היותו כללי.
עביר, לאחרונה הצלחת סוף סוף לצאת מהרצועה כדי לעבוד ולממש הזדמנויות בחו"ל. איך זה לשמוע את הסיפורים האלה מאחרים?
אל-מסרי: יש לי סיפורים משלי ואני נושאת בתוכי גם סיפורים של אנשים אחרים, כי יש לי הרבה מהמשותף איתם. היה לי מזל יותר מלרוב האנשים בעזה, ואני עובדת בארגון בינלאומי. אבל גם אני הצלחתי לצאת מהרצועה בפעם הראשונה רק בשנת 2018, בגיל 31. כשאני רואה כמה קל לאנשים אחרים ברחבי העולם לנסוע בלי מגבלות, קשה לי לקבל את מציאות החיים של פלסטינים ברצועת עזה. כואב לחשוב ששוללים את הזכות הבסיסית לנסוע מכל כך הרבה רק בגלל שהם פלסטינים שחיים ברצועה.
אני זוכרת את השיחה שלי עם ח'ליל שסיפר על החיים מחוץ לרצועה. הוא סיפר איך העולם פתוח בפניו, שאין גבולות ואין סתם הגבלות שמכתיבות לו את הבחירות שלו. ועכשיו החלומות שלו יכולים להפוך למציאות. הוא חשב על המסע שלו ואמר לי שהוא מתגעגע למשפחה שלו, לקהילה שלו ולחיים שלו ברצועה, אבל בסופו של דבר, "החופש יקר מפז".
