חברים בחו"ל שואלים אותי לעיתים קרובות איך אני מחזיקה מעמד מאז ההסלמה ברצועת עזה בשנה שעברה. קשה לי למצוא מילים כדי לתאר את האימה שהרגשתי כששכבתי ערה בלילה בלי לדעת אם אקום לעוד יום, את הסבל הנורא של האנשים שראיינתי, ששרדו אחרי שהמשפחות שלהם נמחקו בתקיפות ישראליות, את הכאב שחשתי כשהמגדלים של עזה נחרבו מול עיניי.
אני לא "בסדר", אני עונה. אבל אני חיה.
במהלך 11 ימי הלחימה, שהחלו ב-10 במאי 2021, נהרגו ברצועת עזה לפי נתוני האו"ם 260 פלסטינים, בהם לפחות 129 אזרחים ו-66 ילדים. בישראל נהרגו 12 אזרחים בהתקפות רקטות פלסטיניות חסרות הבחנה. ההסלמה חלה על רקע מאמציה של ישראל לפנות פלסטינים מבתיהם במזרח ירושלים הכבושה – מדיניות מפלה שהיא חלק מהפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה של הרשויות הישראליות נגד מיליוני פלסטינים.
ארגון Human Rights Watch תיעד פשעי מלחמה לכאורה של הרשויות הישראליות ושל ארגונים פלסטיניים חמושים במהלך מעשי האיבה.
אני שומעת עדיין את הדי ההתפוצצויות, את האמבולנסים ואת קולות הניצולים שסיפרו על הרגעים המחרידים של קריסת בתיהם על ראשם. אני זוכרת שראיתי אנשים נוהרים לרחובות בעקבות הפסקת האש, חוגגים את הישרדותם.
בהיעדר כל ניסיון אמיתי למצות את הדין עם האחראים לפשעים חמורים בישראל ובפלסטין, נדמה שהסבב הבא של מעשי האיבה נמצא תמיד מעבר לפינה. הוא מגיע לרוב לפני שהרצועה מצליחה להשתקם מהסבב הקודם. בינתיים, ההגבלות הגורפות שישראל מטילה על תנועת אנשים וסחורות נותרות בעינן, והן תורמות להגבלת הגישה לשירותים בסיסיים, להרס הכלכלה ולהפיכת 80 אחוז מאוכלוסיית הרצועה לתלויה בסיוע הומניטרי.
כשעברתי לאחרונה ברחוב אל-ויחדה בעיר עזה, נזכרתי בדבריו של עומר אבו אל-עוף בן ה-16, ניצול יחיד ממשפחתו לאחר תקיפות ישראליות ברחוב זה, שבהן נהרגו 44 אזרחים: “למה הרגו את המשפחה שלי והשאירו אותי יתום? עד אותו יום היה לנו בית. הייתה לי משפחה. לכל אחד מבני המשפחה היה חלום. הכול נעלם בשנייה אחת".
אני לא "בסדר", אבל אני חיה.
