1. מהו הדין הבינלאומי החל על הסכסוך המזוין?
2. מהם עקרונות היסוד של דיני המלחמה?
3. מהן המטרות המותרות לתקיפה צבאית על פי הדין?
4. מהם סוגי התקיפות הצבאיות האסורות?
5. האם הדין הבינלאומי לזכויות אדם תקף במהלך סכסוך מזוין?
6. האם הצהרות של גורמים ממשלתיים התומכות לכאורה בפשעי מלחמה הן בעצמן פשעי מלחמה?
7. מהן החובות החלות על הצדדים לסכסוך בנוגע ללחימה באזורים מאוכלסים?
8. מהן המגבלות על השימוש בנשק נפיץ באזורים מאוכלסים?
9. האם מותר לצדדים לסכסוך לתקוף תשתית "דו־שימושית"?
10. האם חוקי לתקוף תשתיות אזרחיות חיוניות, כמו תחנות כוח, מאגרי נפט ומפעלי התפלה?
11. האם יש להתחשב בנזק הסביבתי הכרוך בתקיפת תשתיות?
12. האם הצדדים הלוחמים רשאים להשתמש במוקשים נגד בני אדם ובפצצות מצרר?
13. האם החוק מתיר שימוש בזרחן לבן?
14. האם לתחנות רדיו וטלוויזיה יש הגנה מיוחדת מפני תקיפה?
15. האם לעיתונאים יש הגנה מיוחדת מפני תקיפה?
16. האם דיני המלחמה מסדירים גם מתקפות סייבר?
17. האם ניתוק שירותי אינטרנט וטלפון באזורי סכסוך מותר על פי החוק?
18. האם צווי פינוי כלליים לאוכלוסייה אזרחית מותרים על פי הדין?
19. מי זכאי למעמד של שבוי מלחמה וכיצד יש לנהוג בו?
20. באילו נסיבות מותר לצדדים הלוחמים לעצור אזרחים וכיצד יש לנהוג בהם?
21. כיצד יכולים הצדדים הלוחמים לשפר את ההגנה על החינוך?
22. האם הצדדים למלחמה מחויבים לאפשר לארגונים הומניטריים גישה לשבויי מלחמה ולעצורים אחרים?
23. מהן חובותיהם של הצדדים הלוחמים כלפי אוכלוסיות נזקקות?
24. על מי מוטלת האחריות להפרות של הדין ההומניטרי הבינלאומי?
25. מי נושא באחריות העיקרית להבטיח אחריותיות בנוגע להפרות חמורות של הדין הבינלאומי?
27. האם מדינות שאינן צד בסכסוך יכולות להעמיד לדין בגין פשעים בינלאומיים שבוצעו במהלכו?
ב־28 בפברואר 2026 תקפו ארצות הברית וישראל יעדים באיראן במתקפות מתואמות. בעשרות התקיפות שבוצעו באותו היום תקפו כוחות ארה"ב גם בית ספר יסודי בעיר מינאב שבדרום איראן וגרמו למותם של יותר מ־160 בני אדם, רובם תלמידות.
בתוך שעות הגיבה איראן בשיגור טילים בליסטיים ומל"טים לעבר ישראל ולעבר מתקנים צבאיים אמריקאיים במדינות המפרץ. התקיפות פגעו בערים בישראל ובכמה מדינות שבהן מוצבים חיילים אמריקאים – לרבות בחריין, כוויית, עומאן, קטאר, ערב הסעודית, ירדן, עיראק ואיחוד האמירויות הערביות – וגרמו לפגיעה באזרחים ולנזק לתשתיות.
ב־2 במרץ, מוקדם בבוקר, שיגר ארגון חיזבאללה רקטות ומל"טים לעבר צפון ישראל, ובעקבותיהם ביצע הצבא הישראלי בהמשך היום יותר מ־70 תקיפות ברחבי לבנון. ב־5 במרץ הוציא הצבא הישראלי הוראת פינוי לכלל האוכלוסייה הלבנונית המתגוררת מדרום לנהר הליטאני, וב־12 במרץ הוציא הוראת פינוי נוספת לאוכלוסייה שמדרום לנהר הזהראני, כ־40 קילומטרים צפונית לגבול ישראל–לבנון.
ב־28 במרץ החלה הקבוצה המזוינת של החות'ים בתימן לשגר טילים בליסטיים לעבר ישראל.
מפרוץ הסכסוך הזה תקפו ארה"ב, ישראל, איראן וחיזבאללה אלפי תקיפות ברחבי האזור וגרמו למותם של אלפי בני אדם. בלבנון נעקרו מבתיהם יותר מ־1.2 מיליון תושבים. תקיפות רבות, לרבות תקיפות נגד מטרות צבאיות, פגעו באזורים עירוניים ובתשתיות אזרחיות וגרמו למספר רב של נפגעים, עקורים ומפגעים סביבתיים.
כוחות איראניים גם תקפו או איימו לתקוף כלי שיט מסחריים במצר הורמוז. הפגיעה בתנועת הספנות, לצד תקיפות ישראליות ואיראניות שהופנו נגד תשתיות אנרגיה חשובות, תרמה לעליות ניכרות במחירי הנפט, הגז הטבעי הנוזלי ומוצרי אנרגיה נוספים, והשפיעה לא רק על האזור, אלא על העולם כולו.
הלחימה בין ארה"ב וישראל ובין איראן היא סכסוך בינלאומי מזוין הכפוף לדין ההומניטרי הבינלאומי ההסכמי, הידוע גם כדיני המלחמה (ובראש ובראשונה, ארבע אמנות ג'נבה משנת 1949). אף על פי שאף אחת מהמדינות האלה אינה חתומה על הפרוטוקול הנוסף הראשון משנת 1977 )פרוטוקול I) בדבר שיטות הלחימה ואמצעיה, מקובל לחשוב שהוראות הפרוטוקול משקפות את המשפט ההומניטרי הבינלאומי המנהגי.
כמה ממדינות המפרץ – לרבות איחוד האמירויות הערביות, ערב הסעודית, קטאר, כוויית, בחריין וירדן – יירטו טילים ומל"טים איראניים, וכך היו למעשה לצדדים לסכסוך.
הלחימה בין חיזבאללה לישראל, כמו הלחימה שבין החות'ים בתימן לבין ישראל, נחשבות סכסוכים מזוינים שאינם בינלאומיים, ועל כן כפופות לסעיף 3 המשותף לאמנות ג'נבה משנת 1949 ולדיני הלחימה המנהגיים.
המשפט ההומניטרי הבינלאומי נועד להגן על אזרחים ועל לא־לוחמים אחרים מפני הסכנות הגלומות בסכסוך מזוין. הוא מסדיר את פעולות הלחימה של כל הצדדים לסכסוך. העיקרון הראשון הוא שצדדים לסכסוך חייבים להבחין בכל עת בין לוחמים לאזרחים. אזרחים לעולם אינם יכולים להיות מטרתן המכוונת של תקיפות. יתרה מזו, צדדים לסכסוך נדרשים לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי למזער את הפגיעה באזרחים ובאובייקטים אזרחיים, ולא לבצע תקיפות שאינן שומרות על ההבחנה בין לוחמים לאזרחים או עלולות להסב נזק בלתי מידתי לאוכלוסייה האזרחית.
דיני המלחמה מגבילים תקיפות ל"מטרות צבאיות". מטרות צבאיות הן אנשים או אובייקטים שיש להם תרומה מעשית לפעולה הצבאית, ושהשמדתם, לכידתם או נטרולם מקנים יתרון צבאי מוגדר. הגדרה זו חלה על לוחמי אויב, על נשק ותחמושת השייכים לו, וכן על אובייקטים המשמשים לתכליות צבאיות, כמו מבנים וכלי רכב. אף שהמשפט ההומניטרי מכיר בכך שבלתי אפשרי להימנע לגמרי מפגיעות אזרחיות במהלך סכסוך מזוין, הוא מטיל על הצדדים לסכסוך את החובה להבחין בכל עת בין לוחמים לאזרחים, ולכוון את תקיפותיהם אך ורק ללוחמים ולאובייקטים צבאיים אחרים. אזרחים מאבדים את חסינותם מפני תקיפה רק כאשר הם "משתתפים ישירות בפעולות הלחימה" – למשל, על ידי הגשת סיוע ללוחמים במהלך קרב.
דיני המלחמה מגנים גם על "אובייקטים אזרחיים", שהם כל דבר שאינו נחשב מטרה צבאית. לפיכך אסור לתקוף ישירות אובייקטים אזרחיים – כמו בתים, דירות ובתי עסק, מקומות פולחן, בתי חולים, בתי ספר ואתרי תרבות – אלא אם כן נעשה בהם שימוש צבאי, ההופך אותם למטרות צבאיות. הדברים אמורים, למשל, בכוחות צבא המוצבים בתוך מה שהם בדרך כלל אובייקטים אזרחיים. אם יש ספק באשר לטיבו של אובייקט כלשהו, על הצד הלוחם להניח שהוא אזרחי.
תקיפות ישירות של אזרחים ושל אובייקטים אזרחיים – אסורות. דיני המלחמה אוסרים גם על תקיפות חסרות הבחנה. תקיפות חסרות הבחנה הן תקיפות הפוגעות במטרות צבאיות ובאזרחים או באובייקטים אזרחיים בלא הבחנה. דוגמאות לתקיפות כאלה הן תקיפות שאינן מכוונות למטרה צבאית מסוימת, או תקיפות העושות שימוש בכלי נשק שאי אפשר לכוונם נגד מטרה צבאית מסוימת.
תקיפות חסרות הבחנה אסורות כוללות "הפגזות שטיח", שהן תקיפות באמצעות ארטילריה או אמצעים אחרים המכוונות כלפי כמה מטרות צבאיות נפרדות ומובחנות הנמצאות באזור שיש בו ריכוז של אזרחים ושל אובייקטים אזרחיים כאילו היו מטרה צבאית אחת. מפקדי צבא נדרשים לבחור אמצעי תקיפה שאפשר לכוונו למטרות צבאיות ולדאוג למזער את הפגיעה האגבית באזרחים. אם כלי הנשק שנעשה בהם שימוש הם בלתי מדויקים עד כדי כך שאי אפשר לכוונם למטרות צבאיות בלי להסתכן בפגיעה ממשית באזרחים – אין להפעילם.
תקיפות המפרות את עקרון המידתיות אסורות גם הן. תקיפה היא בלתי מידתית אם אפשר לצפות שתגרום לאובדן אגבי של חיי אזרחים או לנזק לאובייקטים אזרחיים שיהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הממשי והישיר הצפוי מהתקיפה.
הדין הבינלאומי לזכויות אדם תקף בכל עת, לרבות במהלך סכסוך מזוין. נורמות של המשפט ההומניטרי, ובמיוחד נורמות בנוגע לשימוש בכוח נגד לוחמים, עשויות לגבור על נורמות הנוגעות לזכויות האדם, בבחינתlex specialis (דין מיוחד) – וליתר דיוק, הנורמה המשפטית המתאימה ביותר בנסיבות העניין.
ארה"ב וישראל הן צד בכמה אמנות בינלאומיות הנוגעות לזכויות האדם, לרבות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR) והאמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים ומשפילים אחרים (CAT). איראן היא צד ב־ICCPR, אך לא ב־CAT. אמנות אלו מתוות ערבויות לזכויות יסוד, שרבות מהן תואמות את הזכויות המוקנות ללוחמים ולאזרחים על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי (למשל, האיסור על עינויים, הדרישות לאי־אפליה והזכות להליך הוגן).
ב־7 באפריל פרסם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ פוסט ברשתות החברתיות, ובו איים על הרשויות האיראניות ועל בני העם האיראני, בהצהירו כי "ציביליזציה שלמה תמות הלילה, ולעולם לא תהיה לה תקומה". ב־21 במרץ פרסם טראמפ פוסט ברשתות החברתיות, ובו הזהיר כי אם איראן לא תפתח מחדש את מצר הורמוז "תפגע ארה"ב בתחנות הכוח שלהם ותשמיד אותן". הוא גם איים לגרום לאיראנים "שיחזרו לעידן האבן". גורמים איראניים טענו, בניגוד לדין, כי כל החברות, הבנקים ואוניות הסוחר של מדינת יריב הם מטרות צבאיות. בין שאר ההתבטאויות המדאיגות פרסם דובר הצבא הישראלי בערבית הצהרה הקוראת לנציגי ממשלת איראן בלבנון לעזוב את המדינה בטרם יותקפו.
רוב ההצהרות של פקידי ממשל בכירים, מטרידות ככל שיהיו, אינן פשעי מלחמה כשלעצמן. עם זאת, אם אותו צד בסכסוך אכן מבצע את פשעי המלחמה המפורטים בהצהרות האלה, והדובר יועמד לדין, ההצהרה עשויה לשמש רמז מקדים לכוונה פלילית. על פי חוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי, אפשר להעמיד לדין גורמים רשמיים גם בגין הוראה, שידול או עידוד לביצוע פשע שכבר מומש או שנעשה ניסיון לממשו, ובלבד שקיים קשר מספיק בין ההצהרה ובין העבירה.
במקרים מסוימים ההצהרות עצמן עשויות לבסס פשע – כך, שר ההגנה האמריקאי הגסת' הצהיר ב־13 במרץ כי "לא תינתן חנינה" באיראן. ההכרזה על אי־מתן חנינה – כלומר, הסירוב לחוס על חייהם של לוחמי האויב ולקבל את כניעתם – היא פשע מלחמה. גם הסתה לרצח עם היא פשע לפי אמנת רצח העם.
דיני המלחמה אינם אוסרים לוחמה באזורים עירוניים, אף שנוכחותם של אזרחים רבים מטילה על צדדים לסכסוך חובות מוגברות לנקוט צעדים שיצמצמו פגיעה באזרחים. דיני המלחמה מחייבים צדדים לסכסוך להתמיד במאמץ לחוס על האוכלוסייה האזרחית במהלך פעולות צבאיות, ולנקוט את "כל אמצעי הזהירות האפשריים" כדי להימנע מפגיעה אקראית בחיי אזרחים ומנזק לאובייקטים אזרחיים, או לצמצם אותם ככל האפשר. אמצעי הזהירות האלה מחייבים את הצדדים לעשות כל דבר אפשרי כדי לוודא שמטרות התקיפה הן מטרות צבאיות ואינן אזרחים או אובייקטים אזרחיים, וכן להזהיר "אזהרה מוקדמת אפקטיבית" על תקיפות כאשר הנסיבות מאפשרות זאת.
כוחות הפרוסים באזורים מאוכלסים חייבים להימנע מהצבת מטרות צבאיות סמוך לאזורים המיושבים בצפיפות, ולפעול להרחקתם של אזרחים מאזורים שמתקיימות בהם פעילויות צבאיות. אסור לצדדים הלוחמים להשתמש באזרחים כמגן למטרות או לפעולות צבאיות. "שימוש כמגן" משמעו ניצול מכוון של נוכחותם של אזרחים כדי להגן על כוחות צבאיים או על אזורים צבאיים, ולחסנם בכך מפני תקיפה.
הצד התוקף אינו פטור מחובתו להתחשב בסיכון לאזרחים רק משום שהוא סבור שהאחריות להצבת מטרות צבאיות לגיטימיות בתוך אזורים מאוכלסים או סמוך להם מוטלת על הצד המגן.
השימוש בחומרים נפיצים באזורים מאוכלסים הוא אחד האיומים החמורים ביותר על אזרחים בסכסוכים המזויינים בזמננו. נשק נפיץ כולל מגוון אמצעי לחימה קונבנציונליים המוטלים מן האוויר או נורים מן הקרקע, לרבות פצצות המושלכות ממטוסים, פגזי ארטילריה, פצצות מרגמה, רקטות וטילים. השימוש בהם בערים, בעיירות ובכפרים מגביר את הסיכון לאזרחים ולאובייקטים אזרחיים.
ההשלכות ההומניטריות של השימוש בנשק נפיץ צפויות, אבל הן מחמירות כאשר הוא מתפזר על פני שטח נרחב – והשפעותיו יכולות להיות נרחבות אם ההדף או הרסס שלו מתפזר ברדיוס נרחב, אם הוא לא מדויק, אם הוא מכיל כמה חימושים המתפוצצים בו־זמנית, או אם יש בו צירוף של כמה מהמאפיינים האלה.
להפצצה של אזורים מאוכלסים ולירי פגזים עליהם יש השפעות עקיפות או "מהדהדות" ארוכות טווח על אזרחים, והן עלולות להמשך גם שנים לאחר תום הסכסוך. נשק נפיץ מסב נזק או הרס לתשתיות אזרחיות חיוניות, כגון תחנות כוח, מתקני בריאות ומערכות מים ותברואה, וכך הוא משבש הספקה של שירותים בסיסיים; שיבושם של שירותי הבריאות והחינוך עלול לגרום לפגיעה בזכויות אדם. השימוש בנשק נפיץ באזורים מאוכלסים מזיק גם לסביבה ולמורשת התרבותית, וגורם לעקירה.
"ההכרזה המדינית בדבר ההגנה על אזרחים מפני שימוש בנשק נפיץ באזורים מאוכלסים" היא התחייבות פוליטית בלתי מחייבת. ההכרזה קוראת למדינות לאמץ "כלי מדיניות ונהלים שיוכלו לסייע במניעת נזק אזרחי, לרבות על ידי הגבלה או הימנעות – לפי העניין – מהשימוש בנשק נפיץ באזורים מאוכלסים"; ההכרזה גם מפרטת התחייבויות מסוימות שמדינות צריכות לעמוד בהן כדי לצמצם פגיעה זו, בין השאר, באמצעות אימוץ כללי מדיניות ונהלים לאומיים, איסוף נתונים, סיוע לנפגעים והבטחת נגישות לצרכים הומניטריים.
נכון ליוני 2022 תמכו בהכרזה 90 מדינות; ארה"ב הייתה אחת המדינות שתמכו בהכרזה בכנס ההשקה בשנת 2022, ישראל ואיראן לא תמכו בה.
שדות תעופה אזרחיים, כבישים, גשרים, מאגרי נפט ומפעלי התפלה הם אובייקטים אזרחיים ההופכים מטרות צבאיות המותרות לתקיפה אם נעשה בהם שימוש למטרות צבאיות, או אם יש מטרות צבאיות הממוקמות בהם או סמוך להם. ואולם, עקרון המידתיות חל עליהם גם בנסיבות האלה, והוא מחייב את הצדדים לסכסוך לשקול את הנזק קצר הטווח וארוך הטווח שייגרם לאזרחים לעומת היתרון הצבאי הצפוי מתקיפתם. עליהם לבחון את כל הדרכים האפשריות לצמצום ההשפעה על האזרחים, ואל להן לתקוף אם הנזק הצפוי לאזרחים עולה על היתרון הצבאי הצפוי.
תקיפות של תשתיות אזרחיות אסורות לכאורה, במובן זה שאין לתקוף אובייקט כזה אלא אם כן הוא משרת מטרה צבאית ממשית וישירה. למשל, תחנת כוח או בית זיקוק מוגנים מפני תקיפה, אלא אם כן הם מספקים חשמל או דלק ליחידות צבאיות של אחד הצדדים הלוחמים.
עם זאת, תקיפה של תשתית שהיא מטרה צבאית אינה חוקית אם הנזק הצפוי לאזרחים או לאובייקטים אזרחיים בלתי מידתי ביחס ליתרון הצבאי הצפוי ממנה.
הערכות הנוגעות לשאלת המידתיות צריכות להתחשב במידת הנזק שסביר לצפות שייגרם לאוכלוסייה. על הצדדים הלוחמים מוטלת חובה חוקית להימנע מלגרום לתשתיות אזרחיות חיוניות נזק או הרס, ומהשיבוש הנלווה של שירותים החיוניים להישרדותה של האוכלוסייה האזרחית, כגון אספקה חיונית של מים וחשמל.
על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי המנהגי, שיטות הלוחמה והאמצעים המשמשים בהן חייבים להתחשב בשיקולים של הגנה על הסביבה הטבעית ושמירתה. יש לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי לצמצם נזק אגבי לסביבה. למשל, תקיפה של מאגרי דלק או בתי זיקוק שהם מטרות צבאיות אסורה אם הנזק הסביבתי האגבי הצפוי ממנה יהיה בלתי מידתי ביחס ליתרון הצבאי הישיר הצפוי.
תקיפות המכוונות להסב, או שאפשר לצפות שיסבו, "נזק נרחב, ארוך טווח וחמור" לסביבה הטבעית – אסורות. היעדר ודאות מדעית באשר להשפעותיהן של פעולות צבאיות מסוימות על הסביבה אינו פוטר צד זה או אחר לסכסוך מן החובה לנקוט אמצעי זהירות הכרחיים. אין להשתמש בהרס הסביבה הטבעית כנשק.
ארה"ב, ישראל ואיראן אינן צד ב"אמנת האיסור על מוקשים נגד אדם" משנת 1997 (אמנת אוטווה) או ב"אמנה בדבר חימוש מצרר" משנת 2008.
מוקשים נגד אדם אינם מבחינים בין חיילים לאזרחים, ועל כן הם נשק בלתי מובחן שהשימוש בו בלתי חוקי על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי. איסור זה חל גם על מדינות שאינן צד באמנת האיסור על מוקשים. מוקשים שלא פונו מציבים סכנה ארוכת טווח עד פינוים והשמדתם, ומסבים סבל לדורות. קרקע ממוקשת עלולה לגרום לעקירה של האוכלוסייה האזרחית ממנה, לסכל העברת סיוע הומניטרי ולמנוע פעילויות חקלאיות. 90% מכלל הנפגעים המתועדים ממוקשים בשנת 2024 היו אזרחים, וכאשר תועד הגיל, ילדים היו 46% מהנפגעים
פצצות מצרר אפשר לשגר מן הקרקע באמצעות ארטילריה, רקטות, טילים או מרגמות, ולחלופין אפשר להטילן מן האוויר. הן נפתחות בדרך כלל באוויר, ומפזרות פצצות משנה, או תתי־חימושים רבים על פני שטח נרחב. בשל טווח השפעתן הנרחב, הן אינן יכולות להבחין בין אזרחים ללוחמים, במיוחד אם משתמשים בהן באזורים מאוכלסים. כמו כן, תתי־חימושים רבים אינם מתפוצצים בפגיעה הראשונה: הם נשארים בשטח ועלולים לפצוע ולהרוג, כמו מוקשים, בלא הבחנה ולטווח ארוך, עד איתורם והשמדתם.
מדינות שהן צד באמנה בדבר חימוש מצרר – שארה"ב, ישראל ואיראן לא תמכו בה – מחויבות שלא להשתמש, לייצר, לאגור או להעביר כלי נשק מסוגים אלו לְעולם, בכל הנסיבות האפשריות, ונדרשות להשמיד מלאים, לפנות שאריות ולסייע לנפגעים. ואולם, אופיים הבלתי מובחן של חימושי המצרר, כמו זה של מוקשים נגד אדם, עושה את השימוש בהם לבלתי חוקי לפי המשפט ההומניטרי הבינלאומי ללא קשר לשאלה אם מדינה היא צד באמנה. על מדינות לחזק את האיסור הבינלאומי על חימושי מצרר ולקרוא למדינות שעדיין משתמשות בכלי נשק בלתי מובחנים אלו או מייצרות אותם, להצטרף בהקדם לאמנה האוסרת אותם.
זרחן לבן הוא חומר כימי המופץ על ידי פגזי ארטילריה, פצצות ורקטות, ומתלקח כשהוא נחשף לחמצן. מטרות השימוש בו שונות, והן כוללות הסתרה, סימון, איתות, או תקיפה ישירה של ציוד צבאי ושל כוח אדם צבאי. זרחן לבן עלול להעלות באש בתים, שטחים חקלאיים ואובייקטים אזרחיים אחרים. כשהוא בא במגע עם העור, הזרחן הלבן גורם לכוויות כואבות במיוחד, שהטיפול בהן קשה והן מסבות נזק גופני ונפשי ארוך טווח. לפי דיני המלחמה, השימוש בזרחן לבן המתפוצץ באוויר הוא בלתי מובחן שלא כדין ועל כן אסור באזורים מאוכלסים, ואינו עומד בדרישה המשפטית לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להימנע מפגיעה אזרחית.
ארגון Human Rights Watch כבר תיעד שימוש נרחב בזרחן לבן שנעשה בידי הצבא הישראלי בין אוקטובר 2023 למאי 2024 בכפרים בדרום לבנון. שימוש זה העמיד אזרחים בסכנה חמורה ותרם לעקירתם. ב־3 במרץ 2026 עשה הצבא הישראלי שימוש אסור בחימושי זרחן לבן שנורו מארטילריה מעל בתים בעיירה יוהמור שבדרום לבנון.
תקיפות של מתקני שידור המשמשים לתקשורת צבאית מותרות על פי דיני המלחמה. תחנות טלוויזיה ורדיו אזרחיות, לעומת זאת, הן מטרות מותרות אך ורק אם הן עומדות באמות המידה של מטרה צבאית מותרת – כלומר, רק אם הן מרימות "תרומה אפקטיבית לפעולה הצבאית", ואם השמדתן בנסיבות השוררות בעת התקיפה "מעניקה יתרון צבאי ברור".
מתקני שידור יכולים להיעשות מטרות צבאיות אם נעשה בהם שימוש לשם העברת פקודות צבאיות, או באופן ממשי אחר, לשם קידומן של פעולות צבאיות. עם זאת, מתקני שידור אזרחיים אינם נעשים מטרות צבאיות לגיטימיות רק משום שהם משדרים תעמולה פרו־ממשלתית, או לחלופין, פרו־אופוזיציונית. אסור לתקוף מתקנים רק משום שהם משפיעים על דעת הקהל האזרחית – מתקנים כאלה אינם תורמים ישירות לפעולות צבאיות.
אולם אם מתקני שידור נעשים מטרות צבאיות מותרות משום שנעשה בהם שימוש להעברת תקשורת צבאית, עקרון המידתיות בתקיפה נותר בעינו. כלומר, על הכוחות התוקפים לוודא בכל עת שהסיכונים הנשקפים לאוכלוסייה האזרחית מכל תקיפה כזאת אינם עולים על היתרון הצבאי הצפוי ממנה – וכשמדובר במבנים באזורים עירוניים, עליהם לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים, ובכלל זה, אזהרה מוקדמת על תקיפה כשהנסיבות מאפשרות זאת.
הדין הבינלאומי אינו אוסר על כוחות האופוזיציה לתפוס מתקני שידור (או מבנים אזרחיים אחרים, למעט בתי חולים) ולעשות בהם שימוש. עם זאת, נוכחותם של לוחמי אופוזיציה או השימוש במתקני השידור לצרכים צבאיים, עשויים להפוך את המתקנים למטרות צבאיות שתקיפתן מותרת.
אם אינם שותפים ישירים למעשי הלוחמה, עיתונאים הם אזרחים, ועל כן אינם מטרה מותרת לתקיפה. כל סיכון הנשקף לעיתונאים בהיותם חלק מהאוכלוסייה האזרחית צריך להיכלל בחישוב הסיכונים הצפויים מתקיפה נתונה, ויש לוודא שאינו עולה על היתרון הצבאי הצפוי.
אף שעיתונאים עשויים להיות כפופים למגבלות לגיטימיות, המוחלות על זכויותיהם – כגון חופש הביטוי או חופש התנועה – אך ורק על פי הדין ובמידה הנדרשת בנסיבות המקרה, אסור לעוצרם, לעכבם, להענישם או לנקום בהם רק משום שהם ממלאים את תפקידם העיתונאי.
תקיפות של רשתות מחשוב – הידועות בשם "לוחמת סייבר" – אינן מוסדרות מפורשות באמנות ג’נבה, אך העקרונות והכללים הבסיסיים הנוגעים לשיטות הלחימה ולאמצעים המותרים חלים גם עליהן. מתקפות סייבר חייבות להיות מכוונות למטרות צבאיות, ואסור שיהיו בלתי מובחנות או בלתי מידתיות. למשל, תקיפה של רשת חשמל, של מרכזי נתונים או של רשתות מחשוב המסייעים בהספקת שירותים חיוניים עלולה לגרום לכך שתימנע מאזרחים הגישה למים לשתייה, לטיפול רפואי ולחשמל; ולכן סביר שתימצא בלתי מידתית שלא כדין – בין שהיא מבוצעת באמצעות תקיפות אוויריות, בין שבלוחמת סייבר. האיסורים על התחזות, על ענישה קולקטיבית ועל פעולות תגמול נגד אזרחים תקפים גם הם.
כאשר ממשלות מעורבות במתקפות סייבר או בלוחמת סייבר, הן מאיימות על זכויות יסוד. בשנת 2015 אימצה עצרת האו״ם דו״ח של "קבוצה ממונה של מומחים ממשלתיים" שהתווה את העמדה המוסכמת בנוגע לתחולת הדין הבינלאומי ההומניטרי ודיני זכויות האדם על מרחב הסייבר, וכולל התחייבויות לנורמות של התנהגות מדינתית. נורמות אלו כוללות הימנעות מפעילות – או מתמיכה מודעת בפעילות – בתחום טכנולוגיות המידע והתקשורת (ICT) המכוונת להזיק לתשתיות חיוניות, או לגרום לפגיעה אחרת בשימוש בהן ובתפקודן במתן שירותים לציבור, וכן הימנעות מהתרת השימוש בשטחן מתוך ידיעה שישמש לביצוע פעולות באמצעות ICT האסורות על פי הדין הבינלאומי. דו"ח של קבוצת מומחים ממשלתיים של האו״ם שעבדה במקביל התעכב במיוחד על דוגמאות לתשתיות קריטיות המספקות שירותים חיוניים לציבור – ובהן לא רק בתי חולים, אלא גם שירותי אנרגיה, מים ותברואה, חינוך ופיננסיים.
השבתת האינטרנט – לרבות נתוני סלולר – במהלך סכסוך מחייבת התחשבות בעקרונות הבסיסיים של דיני המלחמה, לרבות עקרונות ההכרח והמידתיות. עקרון ההכרח מתיר נקיטת אמצעים המשיגים מטרה צבאית לגיטימית שאין עליהם איסור אחר במשפט ההומניטרי הבינלאומי. השבתת האינטרנט עשויה לשרת מטרה צבאית לגיטימית, כמו מניעת השימוש באמצעי המאפשר לכוחות הלוחמים לתקשר אלו עם אלו, ולבצע תקיפות. עם זאת, עקרון המידתיות אוסר פעולות שהנזק האזרחי הצפוי מהן עולה על היתרון הצבאי הצפוי.
השבתות אינטרנט וטלפון עלולות להסב נזק ניכר לאוכלוסייה האזרחית, לרבות פציעה, ואפילו מוות, בגלל מניעת תקשורת בין אזרחים בנוגע לשיקולי בטיחות, לנגישות למתקנים רפואיים ולמקורות מזון ומחסה. הן גם פוגעות בעבודתם של עיתונאים ושל פקחי זכויות אדם, העשויים לספק מידע על המצב בשטח, לרבות דיווח על הפרות אפשריות של דיני המלחמה. השבתות טלפון ואינטרנט פוגעות ביכולתן של סוכנויות הומניטריות להעריך את צורכיהן של אוכלוסיות בסיכון ולספק להן סיוע. היעדר מידע בנוגע לתנאים ולנסיבות של האוכלוסייה הנפגעת עלול גם הוא להגדיל את הסיכון לפציעות ולמוות.
הדין הבינלאומי לזכויות האדם מחייב מדינות להבטיח שההגבלות על השימוש באינטרנט חוקיות, ושהן תגובה הכרחית ומידתית לחשש ביטחוני מוגדר. השבתות כלליות מפרות זכויות שונות, לרבות הזכויות לחופש הביטוי והמידע; הן גם פוגעות במימוש זכויות אחרות, ובהן חופש ההתאגדות. ב"הכרזה המשותפת בדבר חופש הביטוי ותגובות במצבי סכסוך" משנת 2015, קבעו מומחים ודווחים מיוחדים מטעם האו"ם כי ה"שימוש במתגי 'השתקה' – כלומר ההשבתה של חלקים שלמים ממערכות תקשורת – אינו יכול להיות מוצדק לעולם לפי דיני זכויות האדם", ומכאן שהוא אסור גם בעיתות סכסוך.
העברה כפויה של אזרחים אסורה לפי דיני המלחמה, למעט במקרים שבהם היא נדרשת להבטחת האוכלוסייה האזרחית או מטעמים צבאיים הכרחיים.
דיני המלחמה מחייבים צדדים לסכסוך להיות זהירים ביותר במהלך פעולות צבאיות כדי לחוס על האוכלוסייה האזרחית ולנקוט את "כל אמצעי הזהירות האפשריים" כדי למנוע או למזער אובדן אגבי של חיי אזרחים ונזק לאובייקטים אזרחיים. אמצעי הזהירות האלה כוללים נקיטת כל אמצעי אפשרי כדי לוודא שמטרות התקיפה הן מטרות צבאיות ואינן אזרחים או אובייקטים אזרחיים, להזהיר "אזהרה מוקדמת אפקטיבית" מפני תקיפה כאשר הנסיבות מאפשרות זאת, ולהימנע מתקיפה אם סביר לחשוב שעקרון המידתיות יופר.
אזהרות שאינן מספקות לאזרחים די זמן לעזוב ולעבור לאזור בטוח יותר אינן נחשבות "אפקטיביות" לפי הדין. אזהרות כלליות, שאינן קשורות לתקיפה קרובה כלשהי, גם הן אינן יכולות להיחשב "אפקטיביות", שכן הן עלולות לזרוע פחד בלתי ראוי באוכלוסייה הנפגעת.
הדין הבינלאומי המנהגי אוסר "מעשי אלימות או איומים באלימות שמטרתם העיקרית היא להפיץ חרדה (טרור) בקרב האוכלוסייה האזרחית". הצהרות הקוראות לפינוי אזורים שמטרתן העיקרית היא לעורר בהלה בקרב התושבים או לכפות עליהם לעזוב את בתיהם מסיבות שאינן בטיחותם, כלולים באיסור זה.
אזרחים שאינם מתפנים בעקבות אזהרות אינם מאבדים את זכותם להגנה מלאה לפי המשפט ההומניטרי הבינלאומי. יתרה מזו, יש אזרחים שאינם יכולים להיענות לאזהרת פינוי – מטעמי בריאות, מוגבלות, פחד או היעדר מקום אחר לעבור אליו.
אמנת ג’נבה השלישית (1949) קובעת כי שבויי מלחמה הם לוחמים בסכסוך מזוין בינלאומי שנפלו בידי האויב. הזכאים למעמד של שבויי מלחמה הם: חברי הכוחות המזוינים (של מדינה), חברי מיליציה או כוחות דומים העומדים בתנאים מסוימים המפורטים באמנת ג’נבה השלישית, ואנשים הנלווים לכוחות המזוינים בלי להשתייך אליהם. עיתונאים שנשבו וקשורים לכוחות היריב זכאים גם הם להגנות הנובעות מהמעמד של שבוי מלחמה. אי אפשר להעמיד לדין שבויי מלחמה בגלל עצם השתתפותם בסכסוך המזוין. עם זאת, אפשר להעמידם לדין על ביצוע פשעי מלחמה. בהיעדר הליך פלילי, יש לשחרר שבויי מלחמה ולהשיבם למולדתם עם תום "הסכסוך הפעיל".
האחריות העליונה לשלומם של שבויי המלחמה מוטלת על "הכוח המחזיק" – כלומר, על השלטונות המרכזיים, ולא רק על היחידות הצבאיות ששבו אותם. אמנת ג’נבה השלישית מסדירה בפירוט רב את זכויותיהם וחובותיהם של שבויי מלחמה.
כללי אמנת ג’נבה השלישית בדבר שבויי מלחמה אינם חלים על סכסוכים מזוינים שאינם בינלאומיים, כמו הלחימה בין חיזבאללה לישראל. במקומם חלים במקרה הזה סעיף 3 המשותף ודיני המלחמה המנהגיים.
יש לנהוג בשבויי מלחמה ובלוחמים שנשבו באנושיות בכל עת. פשע מלחמה הוא להרוג, להתעלל או לענות בכוונה תחילה כל אדם הנתון במשמורת; להסב סבל רב או פגיעה חמורה בגוף או בבריאות, או לשלול ממנו את הזכויות למשפט הוגן בגין פשעי מלחמה.
אמנת ג’נבה הרביעית, שעניינה תחומי האחריות של כוח כובש, מתירה לכלוא אנשים מוגנים או לקבוע את מקום מגוריהם, "מטעמי ביטחון חיוניים" בלבד. ואולם גם אז, על המעצר או הכליאה להיעשות בהתאם להליך סדור המותר על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ויש לאפשר את זכות הערעור ובחינה של גוף מוסמך אחת לשישה חודשים לפחות. אמנת ג’נבה הרביעית מתווה בפירוט את כללי היחס האנושי למוחזקים.
כל מי שנשללה חירותו חייב לקבל מזון, מים, ביגוד, מחסה וטיפול רפואי הולמים. נשים עצורות צריכות להיות מוחזקות במגורים נפרדים מאלה של גברים. ילדים שנשללה חירותם, אלא אם הם עם משפחותיהם, חייבים להיות מוחזקים במגורים נפרדים מאלה של מבוגרים.
האיסור על עינויים ועל צורות אחרות של אכזריות הוא אחד האיסורים הבסיסיים ביותר במשפט ההומניטרי הבינלאומי ובדיני זכויות האדם. אין נסיבות חריגות היכולות להצדיק עינויים. כאשר עינויים מבוצעים במסגרת מתקפה רחבה ושיטתית נגד האוכלוסייה האזרחית, הם בגדר פשע נגד האנושות לפי הדין הבינלאומי המנהגי ואמנת רומא, שמכוחה קם בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC).
"הכרזת בתי הספר הבטוחים" היא התחייבות פוליטית בינלאומית חסרת מעמד משפטי מחייב שתכליתה להגן על תלמידים, על מורים, על בתי ספר ועל אוניברסיטאות במהלך סכסוך מזוין. הכרזה זו נוסחה בשנת 2015 בכנס שנערך באוסלו, נורווגיה.
המדינות התומכות בהכרזה מתחייבות לנקוט צעדים הגיוניים לשם שיפור ההגנה על תלמידים, מורים ובתי ספר במהלך סכסוך מזוין. בין צעדים האלה יש התחייבות להימנע מהשימוש בבתי ספר למטרות צבאיות – כמו הפיכתם לבסיסים או למחנות צבאיים – באמצעות אימוץ מערך של הנחיות שנועד לסייע לכוחות המזוינים להבטיח את ההגנה על בתי ספר לפי שתי המסגרות המשפטיות הבינלאומיות הקיימות, ההומניטרית וזו שעניינה זכויות האדם.
נכון לשנת 2026 תמכו כ־123 מדינות ב"הכרזת בתי הספר הבטוחים", ובהן לבנון. ארצות הברית, ישראל ואיראן לא עשו זאת.
נציב העליון של האו"ם לזכויות האדם ציין כי "בהקשר של סכסוך מזוין, אל לכוחות צבאיים להשתמש בבתי ספר […] למטרה כלשהי התומכת במאמציהם הצבאיים", והמליץ שכל המדינות יצטרפו להכרזה.
אמנות ג'נבה השלישית והרביעית מחייבות צדדים לסכסוך לאפשר לאנשי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) וסוכנויות סיוע נוספות גישה לשבויי מלחמה ולאזרחים עצורים. כל אדם שחירותו נשללה ממנו זכאי לביקורים סדירים של ה־ICRC, שתכליתם לפקח על תנאי החזקתו ולהבטיח קשר עם בני משפחה. ה־ICRC נהנה מחופש מלא לבחור את המקומות שבהם יבקש לבקר ולשוחח עם אנשים מתוך שמירה על פרטיותם. הזכות לבקר יכולה להידחות אך ורק מטעמי "צורך צבאי חיוני", וכצעד חריג וזמני בלבד. גם ארגונים הומניטריים אחרים רשאים לבקש גישה לשבויי מלחמה ולאזרחים עצורים. הרשות המחזיקה נדרשת להקל את קיומם של ביקורים כאלה, אף שהיא רשאית להגביל את מספר הארגונים ההומניטריים המבקרים אצל עצור מסוים.
לפי הדין ההומניטרי הבינלאומי, צדדים לסכסוך חייבים לאפשר מעבר מהיר וללא הפרעה של סיוע הומניטרי ואת חלוקתו הראויה בקרב אוכלוסייה נזקקת. הצדדים חייבים לאפשר מבצעי סיוע, ואינם רשאים לסרב למלא חובה זו מטעמים שרירותיים. הם רשאים לנקוט צעדים לפיקוח על תוכן הסיוע ועל אופן העברתו, למשל, לוודא שאין במשלוחים נשק. עם זאת, אסור להם לסכל הספקת סיוע או לעכב אותה בכוונה תחילה.
כמו כן, הדין ההומניטרי הבינלאומי מחייב את הצדדים הלוחמים להבטיח את חופש התנועה של צוותי הסיוע ההומניטרי, ככל שהוא חיוני למילוי תפקידיהם. תנועה זו יכולה להיות מוגבלת באופן זמני בלבד, ורק מטעמי צורך צבאי חיוני.
הפרות חמורות של הדין ההומניטרי הבינלאומי שהופרו בכוונה פלילית – כלומר, במתכוון או מתוך רשלנות פושעת – הן פשעי מלחמה. פשעי מלחמה, הנמנים ברשימת "ההפרות החמורות" של אמנות ג'נבה, ובעקרונות המשפט המנהגי באמנת בית הדין הפלילי הבינלאומי ובמקורות אחרים, כוללים מגוון רחב של עבירות: מתקפות מכוונות, חסרות הבחנה או בלתי מידתיות הפוגעות באזרחים; לקיחת בני ערובה; שימוש במגנים אנושיים; ענישה קולקטיבית ועוד. גם יחידים עשויים לשאת באחריות פלילית אישית אם ניסו לבצע פשע מלחמה, אפשרו את ביצועו, סיפקו לו אמצעים או סייעו לו בכל דרך אחרת.
האחריות עשויה לחול גם על מי שתכננו או יזמו פשע מלחמה. מפקדים ומנהיגים אזרחיים עשויים לעמוד לדין פלילי בגין אחריותם בהיותם מפקדים, אם ידעו או היו אמורים לדעת על ביצוע פשעי מלחמה ולא נקטו אמצעים מספיקים כדי למנוע אותם או להעניש את האחראים להם.
האחריות למיצוי הדין בגין הפרות חמורות מוטלת קודם כול על המדינה שאזרחיה מעורבים בביצוע ההפרות. ממשלות מחויבות לחקור הפרות חמורות שגורמים רשמיים מטעמן או גורמים אחרים הנתונים לסמכותן מעורבים בהן. הממשלה חייבת להבטיח שבתי דין צבאיים או אזרחיים, או מוסדות אחרים, יבררו בלא משוא פנים אם ההפרות החמורות אכן בוצעו, יזהו את האנשים האחראיים להפרות האלה ויעמידו אותם לדין על פי אמות מידה בינלאומיות של משפט הוגן, ויטילו על מי שנמצאו אשמים עונשים התואמים את חומרת המעשים.
אף שקבוצות מזוינות שאינן מדינתיות אינן כפופות למחויבות משפטית זהה, להעמיד לדין פנימי את מי מחבריהן שהפרו את חוקי המלחמה, הן בכל זאת מחויבות להבטיח את הציות לדיני המלחמה בקרבן, וכאשר הן מקיימות הליכים משפטיים בגין הפרות, עליהן גם להבטיח שהם יעמדו באמות המידה של המשפט ההוגן הבינלאומי.
- האם פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות שבוצעו באזור הסכסוך יכולים להידון בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC)?
בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) הוא מוסד בינלאומי קבוע שבידיו הופקדה הסמכות לחקור, להגיש כתבי אישום ולהעמיד לדין אנשים החשודים ברצח עם, בפשעים נגד האנושות ובפשעי מלחמה שבוצעו לאחר 1 ביולי 2002.
עם זאת, הוא יכול לשפוט בעבירות האלה רק בתנאים הבאים:
- הפשעים התרחשו בשטחה של מדינה שהיא צד באמנת ה־ICC;
- הנאשם הוא אזרח של מדינה שהיא צד באמנת ה־ICC;
- מדינה שאינה צד באמנת ה־ICC מקבלת את סמכותו של בית הדין בנוגע לפשעים האמורים באמצעות הצהרה רשמית שהגישה לבית הדין;
- מועצת הביטחון של האו"ם מבקשת מהתובע של ה־ICC לדון במצב.
ארה"ב, ישראל, איראן ולבנון אינן צד באמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי.
קטגוריות מסוימות של פשעים חמורים המפרים את הדין הבינלאומי, כגון פשעי מלחמה ועינויים, כפופות לעקרון "השיפוט האוניברסלי", המאפשר למערכת המשפט של מדינה לחקור ולהעמיד לדין את מי שביצעו עבירות מסוימות גם אם לא בוצעו בשטחה – אם הם אזרחיה או שבוצעו נגד אחד מאזרחיה. אמנות מסוימות, כמו אמנות ג'נבה משנת 1949 והאמנה נגד עינויים, מחייבות מדינות להסגיר או להעמיד לדין חשודים הנמצאים בתחומן או נתונים לסמכותן באופן אחר. לפי הדין הבינלאומי המנהגי, מוסכם גם כי מדינות רשאיות להעמיד לדין את מי שחשודים בפשעים אחרים, כמו רצח עם או פשעים נגד האנושות, בכל מקום שבו בוצעו הפשעים.
