בשנות ה-90, קיצונים שחתרו לשנות את המפה הדמוגרפית בבוסניה והרצגובינה באמצעות "טיהור אתני" הטילו אימה על אזרחים כדי שיעזבו את בתיהם. הנציבה העליונה של האו"ם לפליטים דאז, סאדאקו אוגאטה, שנחרדה כשהייתה עדה בזמן אמת לעקירה האלימה בכפייה ורצתה לבלום אותה, העלתה על נס עיקרון חדש שכינתה "הגנה מונעת" והשתמשה במונח "הזכות להישאר".
אולם נציבות האו"ם לפליטים וגורמים הומניטריים אחרים לא יכלו לעצור את הטיהור האתני. המצב החמיר אף יותר משום שמדינות אירופה ניצלו את "הזכות להישאר" כדי לחסום מבקשי מקלט שביקשו להימלט מבוסניה. מועצת הביטחון של האו"ם הכריזה על יצירת "אזורים בטוחים" כדי להשאיר את העקורים ולהגן עליהם בתוך בוסניה. אנחנו יודעים איך הסיפור נגמר: קברי האחים של הגברים שנטבחו בסרברניצה, אחד מאותם אזורים בטוחים, כביכול, ניצבים כעדות לכישלון הקהילה הבינלאומית בהגנה על אזרחים.
כעת, שלושים שנה מאוחר יותר, 2.3 מיליון פלסטינים לכודים ברצועת עזה. אבל בניגוד לבוסניה, אין בשטח קטן וצפוף זה מקום שאפשר לטעון שהוא בטוח. בעקבות ההתקפות בהובלת חמאס בדרום ישראל ב-7 באוקטובר 2023 הרסו כוחות ישראליים שטחים נרחבים, הפכו רבים מהבתים לעיי חורבות, ועל פי ההערכות של משרד הבריאות בעזה, הרגו למעלה מ-31,000 בני אדם, רובם נשים וילדים.
רוב אוכלוסיית הרצועה נעקרה ממקום מושבה, רבים נצטוו להתפנות מאזור אחד רק כדי למצוא את עצמם מופצצים, מורעבים ונדרשים לברוח שוב – ושוב. למעלה ממיליון בני אדם שנמלטו לרפיח שבקצה הדרומי של הרצועה, בגבול מצרים, חיים בפחד מפני מבצע צבאי קרקעי ישראלי ממשמש ובא ברפיח ופינוי המוני נוסף מאזור זה.
כמו אוגאטה לפני 30 שנה, גם הארגון שלי, Human Rights Watch, ואינספור גורמים אחרים, ניסו להניע פעולות בינלאומיות שימנעו זוועות המוניות נוספות. קראנו לישראל לכבד את זכותם של פלסטינים לשוב לאזורים שמהם נעקרו ברצועה, אך גם את זכותם של פליטים פלסטינים לשוב לשטח שהוא כיום ישראל. למעלה מ-80 אחוזים מאוכלוסיית הרצועה הם פליטים, אנשים שגורשו או ברחו ב-1948 משטח זה וצאצאיהם, במהלך מה שהפלסטינים מכנים הנכבה – האסון.
לכל אדם עומדת הזכות לשוב לארצו, זכות המעוגנת באמנוֹת רבות לזכויות אדם; זכות זו אושרה עבור פליטים פלסטינים בהחלטות העצרת הכללית של האו"ם החל משנת 1948. אבל הרשויות הישראליות שללו זכות זו בעקביות ומנעו שיבה של פליטים פלסטינים. מאז 7 באוקטובר המשיכו הרשויות הישראליות למנוע מפלסטינים ברצועת עזה להימלט לתוך ישראל השכנה כדי למצוא מקלט, ולו זמני, מפני מעשי האיבה, ובכך הפֵרו את המשפט הבינלאומי.
גבולותיה של מצרים השכנה נסגרו גם הם במידה רבה. רק מעט יחסית מתושביה של רצועת עזה הורשו להיכנס למצרים דרך מעבר רפיח, ובהם בעלי דרכונים זרים, פצועים ומלוויהם, וכן מי ששילמו סכומים מופקעים כדי להימלט דרך מצרים. נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, שחשש שארצו תוצף בגל פליטים, בייחוד נוכח הסכנה שהרשויות הישראליות ימנעו את חזרתם, הכריז כי מצרים "דוחה בתקיפות עקירה כפויה של הפלסטינים והעברתם לסיני שבשטח מצרים".
אבל מה באשר לפלסטינים ברצועת עזה החשים שהסיכוי היחיד שלהם לשרוד הוא לצאת ממנה? כמה זמן עוד יוכלו ישראל ומצרים למנוע מאנשים נואשים לברוח?
יש לאפשר לפלסטינים ברצועה להישאר בבתיהם תוך שמירה על כבודם האנושי ולממש את זכות השיבה, אך יחד עם זאת עומדות להם גם זכויות אחרות המעוגנות באמנוֹת, ועל כל המדינות לכבדן: הזכות לעזוב מדינה, הזכות לבקש מקלט והזכות לא להיות מוחזר בכפייה למקום המוצא (refoulement) – כלומר הזכות שלא יהדפו או יחזירו אותם למקום שצפויות להם בו רדיפה או סכנות חמורות אחרות.
באמצעות קשר טלפוני מקוטע, חוקרים בארגון Human Rights Watch שוחחו עם תושבים ברצועה בעת שאלה נמלטו ממקום מסוכן אחד למשנהו. גבר בן 34 מהעיר עזה, נשוי ואב לשני ילדים, סיפר לנו על תלאותיו. "[אחרי מה ש]הילדים ראו באזור האחרון שהיינו בו, הם בהלם, מבועתים. הם נחרדים עכשיו מכל רעש קטן. היה לי כל כך קשה להביא את המשפחה שלי מהמקום הקודם לכאן. הצבא הישראלי חסם את הגישה לרוב האזורים".
למשפחתו חסרים בגדים ותרופות. הסיוע ההומניטרי שקיבלו עד כה התמצה בשני שקי קמח. הם ישנים באוהל ברפיח, על הקרקע, עם עשרה אנשים נוספים, ומשתמשים בשירותים חיצוניים המשותפים לכ-70–80 בני אדם. "אנחנו חיים כמו חיות", הוא אמר.
האיש סיפר כי מבחינתו, השאלה כעת היא הישרדות. הוא אינו רוצה אלא לקחת את משפחתו ולעזוב את רצועת עזה. "רצועת עזה היא עכשיו בית קברות לכל תושביה", הוא אומר; "אם אמצא דרך או הזדמנות, אקח את המשפחה שלי ואת אמא שלי והאחיות שלי ואעזוב בלי לחשוב פעמיים. אני לא רוצה להישאר כאן, להפוך לחיה ולהילחם באחרים על מים ואוכל".
לפלסטינים, כמו לכל אדם בכל מקום, עומדת הזכות לחיות בבתיהם בכבוד אנושי. עומדת להם גם הזכות לצאת מהרצועה למען ביטחונם האישי ולשוב אליה בבִטחה ובכבוד אנושי. כרגע, בראש סדר העדיפויות עומדות הפסקת העקירה הכפויה ועצירת שאר הפשעים המחרידים. אבל בעת שכל זכויות האדם האחרות נשללות, הזכות להימלט היא הזכות האחרונה שנותרה. אסור לשלול גם אותה.
