ראיון: גיבוש הראיות לפשעים שבוצעו בישראל ב-7 באוקטובר
בלקיס וויל, מנהלת-שותפה במחלקת משברים וסכסוכים בארגון Human Rights Watch, שהתה שלושה שבועות בישראל בעקבות תקיפות 7 באוקטובר 2023 בהנהגת חמאס על יותר מ-20 ישובים ועל פסטיבל מוזיקה ליד רצועת עזה, וכן על בסיסי צבא באזור. יחד עם עמיתהּ היא ניסתה לגבש תיעוד ברור של מה שקרה באותו יום, שבו רצחו חמושים מאות אזרחים וחטפו מעל 230 אנשים. היקף ההרג ביום אחד הותיר צלקות עמוקות, לא רק בקרב הניצולים, הקורבנות ובני משפחותיהם אלא גם בקרב ישראלים ויהודים רבים ברחבי העולם. חודשים אחר כך, הניצולים עדיין נסערים ממות אהוביהם ושכניהם וחוששים לשלומם של אלה שעדיין מוחזקים כבני ערובה בעזה. בראיון זה משוחחת בלקיס עם בירגיט שוורץ, סגנית מנהלת של תחום התקשורת בארגון Human Rights Watch, על מה שהצוות שלה חשף עד כה בנוגע לתקיפות, על מה שנדרש לגיבוש ראיות מספיקות כאשר חוקרים פשעים בינלאומיים חמורים, ועל הסיבה לכך שמן ההכרח לקיים חקירה עצמאית ומדוקדקת במאבק לצדק חסר פניות.
בלקיס, מה ידוע לנו על מה שהתחולל במהלך התקיפות?
התקיפות החלו בסביבות השעה 06:30 בבוקר, עד כמה שידוע לנו, לאחר שלוחמים בהנהגת חמאס פרצו את הגדרות המפרידות בין רצועת עזה לבין ישראל. כמעט כל מי שדיברנו איתו בלמעלה מ-20 אתרים אזרחיים שהותקפו שמע אזעקות שהתחילו בשעה זו. אלה הגרים באזור המוכר בכינוי "עוטף עזה" (ישובים ישראליים הקרובים לרצועת עזה) רגילים לאזעקות ולירי טילים מצד ארגונים פלסטיניים חמושים בעזה. לאנשים באזור זה יש בבתיהם ממ"דים, "מרחבים מוגנים" – חללים מחוזקים להגנה על התושבים נגד תקיפות מסוג זה – ורובם ביקשו בהם מחסה. אבל עבור רבים, הממ"ד התברר כלא בטוח דיו.
ניצולים תיארו כיצד נותרו שעות בלי מים, חשמל או מזון בזמן שהתחבאו, כשהם מקשיבים בחרדה לקולות הירי בחוץ. הם אמרו שהתוקפים עברו מבית לבית, שברו דלתות, הציתו חלק מהבתים כדי לאלץ את אלה שהסתתרו בהם לצאת, ירו בחלקם ולקחו אחרים כבני ערובה. ברבות מהגופות שנמצאו לאחר מכן התגלו פצעי ירי; אחרות נשרפו, והיו מהן שהושחתו, כך סיפרו לנו ניצולים.
פסטיבל מוזיקה בחיק הטבע היה המקום שבו התבצע המספר הגדול ביותר של הריגות. כשהחל מטח הטילים נמלטו באי הפסטיבל בריצה למגרש החניה וניסו להגיע במכוניותיהם למקום בטוח. הדבר יצר פקק תנועה. היו שהחליטו במקום זאת לברוח ברגל, אך אז הם מצאו את עצמם פנים אל פנים עם החמושים. אנשים נורו במנוסתם. רבים נורו כשהסתתרו מאחורי עצים, כך סיפר לנו אחד ממארגני הפסטיבל. אחרים הועלו בכוח בידי החמושים על כלי רכב ונלקחו לעזה כבני ערובה.
עד שהצבא הישראלי השתלט מחדש על האזורים המותקפים בדרום הארץ נהרגו למעלה מ-1,000 אנשים, רובם אזרחים, מאות בתים נבזזו ונשרפו, ויותר מ-230 גברים, נשים וילדים נלקחו כבני ערובה.
מה אתם מקווים לחדש עם החקירה שלכם?
מטרה מרכזית אחת היא לתעד בקפדנות את הפגיעות ולהעריך בזהירות אילו הפרות של דיני המלחמה נעשו ואם הן מגיעות לכדי פשעי זוועה בינלאומיים.
היות שבתקיפה היו מעורבות קבוצות חמושות שונות, אנחנו מנסים להבין אילו מהן ביצעו פגיעות מסוימות ומה ההיקף המלא של הפשעים שהן ביצעו. מידע מסוג זה יהיה חשוב במיוחד כשמבצעי הפשעים יועמדו לדין.
אמנם יִיקח לנו עוד זמן לאמת את המידע שאספנו, אבל הדו"ח שנפרסם בקרוב יתבסס על עדויות מאומתות של 110 עדים וניצולים, מגיבים ראשונים ומשפחות של חטופים, וכן של אנשים שהגיעו לאתרי התקיפות כדי להציל אחרים. כמו כן שמרנו, אימתנו והכנסנו להקשר מאות פריטי עדות ויזואלית כדי לתמוך בחקירה זו.
ראיינת ניצולים ועדים במשך שבועות. אילו סיפורים נשארו איתך?
קשה לציין רק אחד, משום שכל כך הרבה מהם היו איומים ועכשיו הם צרובים בתודעתי. אבל דוגמה אחת היא הסיפור של שגיא שפרוני, מהנדס מכונות מקיבוץ בארי. קיבוץ בארי הוא קהילה מגובשת מאוד, והוא אחד היישובים שסבלו מהתקיפות במידה הרבה ביותר. ראיינתי את שגיא בבית חולים בירושלים. הוא החלים מכוויות קשות. הוא ובתו בת החמש אולי לא היו ניצלים אילולא שכנעה אותו אשתו לפני שנים לפרק את הידית החיצונית של דלת הממ"ד שלהם. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, החוק מחייב בניית ממ"ד בכל בית שנבנה בעוטף עזה. בדרך כלל הממ"דים בנויים כך שאי אפשר לנעול אותם, כדי ששכנים יוכלו להיחלץ לעזרה במקרה הצורך. לפיכך, רבים נותרו חשופים וללא הגנה כשהתוקפים נכנסו לבתיהם.
בהיעדר ידית על דלת הממ"ד של שגיא, החמושים חיפשו דרכים אחרות לפרוץ פנימה בכוח וירו על הדלת ועל הצירים. כשהדבר לא עלה בידם, הם הציתו את הבית. דיברנו עם שכנים שהיו עדים למה שהתרחש, כולל אדם שראה את שגיא קופץ מהחלון לתוך החצר האחורית שלו, כשבתו בזרועותיו. כשהוא הריח את השריפה הוא עטף את בתו בשמיכות וביקש ממנה להצמיד כרית לפניה. הילדה נותרה ללא כוויות, אולם רגליו של שגיא נכוו כל כך קשה עד שהעור התקלף מהן.
איזו גישה הייתה לכם לאזורים שנפגעו?
מגיבים ראשונים ישראלים לקחו את השותף שלי לבארי, וכך התאפשר לו לראות את המקום שבו שגיא ובתו כמעט מתו. אבל מעולם לא קיבלנו היתר מהרשויות הישראליות להגיע לישובים אחרים שהותקפו.
הדבר הִקשה עלינו לאמת מידע שאספנו מעדים ומניצולים. בתנאים אידיאליים, כשאנשים מתארים בפנינו מה שראו וחוו, אנחנו מאמתים את הגרסאות שלהם בעצמנו באמצעות ביקור באתר ובדיקת הפרטים שהם חלקו איתנו לאור הראיות בשטח – כגון בית שרוף או דלת מנוקבת קליעים.
כמו כן, לא התאפשר לנו לדבר עם אנשי אכיפת החוק ואנשי צבא, שהיו הראשונים שהגיעו לזירה. לעדויותיהם היה עשוי להיות ערך רב, אבל הרשויות לא השיבו כלל לפניות שלנו.
מה עוד עשה חקירה זו לקשה במיוחד?
כשמאות אנשים נהרגים ביום אחד, לוקח זמן להבין מה קרה. כל יום מתגלה מידע חדש, אפילו חודשים לאחר שהתקיפות התרחשו – ומידע זה חשוב כדי לעמוד על מלוא היקפן של התקיפות.
עד עכשיו אנשים נסערים מהאכזריות של התקיפה ומהאובדן העצום של חיי אדם מסביבם. היו גופות שנדרשו שבועות כדי לזהות אותן. לפיכך, כאשר ניהלנו את החקירה שלנו בישראל, רבים מהניצולים ומהמשפחות לא ידעו אם יקיריהם עודם בחיים. כולם קיוו שקרוביהם הנעדרים נחטפו, משום שהדבר היה עדיף על האפשרות השנייה. אחרים היו כל כך מוכי טראומה שפשוט לא יכלו לדבר.
ניהול חקירה בתנאים כאלה דורש סבלנות ורגישות, כדי להימנע מגרימת טראומה נוספת או נזקים אחרים לאנשים שסבלו מפגיעות חמורות.
נאלצנו לקיים הרבה מהראיונות שלנו בלוֹבִּים של בתי מלון המשמשים כמקומות מגורים זמניים עבור אלה שאינם יכולים לחזור לישוביהם. הלוֹבִּים היו מלאים אנשים, כולל ילדים. הילדים היו חסרי שקט וחרדתיים, והורים חששו שדיבור על חוויותיהם הטראומתיות יוסיף למצוקתם. היה עלינו גם להביא בחשבון שאנשים צריכים להשתתף בלוויות, לפעמים ארבע או חמש ביום. כל זה סיבך אף יותר את החקירה.
אילו סיפורים שמעתם ממשפחות של בני ערובה?
מרגע שהגענו לישראל, ב-11 באוקטובר, התחלנו לראיין משפחות של כמה מבני הערובה. נסענו לישוב ליד ירושלים כדי לדבר עם אוריאן אדר. סבתהּ, יפה אדר בת ה-85, ודודהּ, תמיר אדר בן ה-38, חקלאי, נחטפו מקיבוץ ניר עוז. הם היו שניים מבין עשרה מבני משפחתה של אוריאן שהתגוררו שם. אוריאן אומרת שבזמן ההתקפה על הקיבוץ, אשתו וילדיו של תמיר היו בממ"ד ותמיר היה בחוץ. בהודעה האחרונה, ששלח לאשתו בשעה 9:00 בבוקר, הוא הפציר בה לא לפתוח את הממ"ד לאיש – כולל לו עצמו.
אוריאן סיפרה לנו שסבתהּ יפה נעזרת בהליכון ובמכשיר שמיעה. היא חולת לב וכליות וסובלת מכאבים כרוניים ומכמה פריצות דיסק. היא הראתה לנו את הרשימה הארוכה של התרופות שיפה נוטלת יום-יום. המשפחה צפתה באימה בסרטון שפורסם ברשתות החברתיות והראה לוחמים פלסטינים מסיעים את יפה ברחבי עזה על קלנועית. יפה שוחררה בסופו של דבר בסוף נובמבר. בינואר נודע, למרבה הצער, שתמיר כבר אינו בין החיים. אבל נראה כי יותר ממאה אנשים עדיין מוחזקים כבני ערובה.
החזקת בני ערובה היא פשע מלחמה. אנחנו ורבים אחרים קוראים לארגונים פלסטיניים חמושים לשחרר מיד ובבטחה אזרחים שעדיין מוחזקים בידיהם. על טורקיה, איראן, מדינות המפרץ וממשלות אחרות התומכות בחמאס לדרוש זאת גם הן ולקרוא לו לשאת באחריות. עד שישוחררו, יש להתייחס לבני הערובה באנושיות, לאפשר להם לתקשר ישירות עם משפחותיהם באמצעים פרטיים ולקבל ביקורים של סוכנות הומניטרית בלתי תלויה, כמו הוועד הבינלאומי של הצלב האדום.
הזכרת קודם את השימור והניתוח של ראיות ויזואליות. את יכולה להסביר איך אתם משתמשים בסרטונים ובתמונות כשאתם מגבשים ראיות לפשעי מלחמה?
כשחוקרים את האפשרות שבוצעו פשעי מלחמה, מקורות בקוד פתוח, כמו סרטונים ותמונות, משחקים תפקיד-מפתח בשחזור מה שקרה – בייחוד כאשר הגישה לזירות הפשע עצמן מוגבלת. אינספור סרטונים ותמונות הופיעו ברשתות החברתיות לאחר הטבח. הם זוועתיים. רבים מהם אמיתיים, אולם אחרים מפיצים ידיעות כוזבות, תכנים מזויפים או חזרה על מידע בלתי מאומת. הצורך לוודא מה אמיתי מוסיף עוד שכבה של מורכבות לחקירה שלנו.
הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לקבוע אם סרטון או תמונה הם אמיתיים או אם מקורם בהקשר אחר, כמו תקיפה חמושה מארץ אחרת לגמרי, לפני שנים – דבר שקורה לא אחת. אנחנו מנתחים היכן צולמה התמונה או היכן התרחשו האירועים שתועדו בסרטון. לתהליך זה קוראים מיקום גיאוגרפי. למשל, אנחנו מזהים נקודות ציון שנראות בסרטונים, כגון בניין מסוים או פינת רחוב, ובודקים אם דפוסי מזג האוויר והצללים מתאימים למזג האוויר ולשעה בפועל ביום שהסרטון או התמונה צולמו בו, לפי הטענה. כאשר אנחנו סמוכים ובטוחים שהתמונה או הסרטון אותנטיים, אנחנו בוחנים אותם היטב ומשווים בין מה שהם מראים ובין ההצהרות שגבינו מעדים. הדבר עוזר לנו לקבוע אם מה שאנחנו רואים עולה בקנה אחד עם מה שנאמר לנו ועם אירועים אחרים שייתכן שהתחוללו באותו זמן.
יש דיווחים מדאיגים במיוחד על אלימות מינית ועל צורות אחרות של אלימות מבוססת-מגדר שנעשו במהלך התקיפות. האם הצלחתם לאמת דיווחים אלה?
לחקירה של אלימות מינית יש חשיבות עצומה, ובמהלך חקירה כזו עלינו להתנהל בזהירות כדי להימנע מגרימת נזק נוסף. ארגון Human Rights Watch מאמץ בכל העולם גישה המתמקדת בצרכים ובזכויות של ניצולים, של עדים ושל בני משפחה של קורבנות. הארגון עושה כמיטב יכולתו להימנע מגרימת טראומה נוספת. זוהי אחת המורכבויות שאנחנו מתמודדים איתן בעבודתנו ככלל, ויש לה חשיבות מכרעת במיוחד בתיעוד של אלימות מינית.
בדקנו הצהרות של אנשים שאמרו שהיו עדים למעשי אונס ולצורות אחרות של אלימות מבוססת-מגדר. כמו כן, כמה מהמגיבים הראשונים שדיברנו איתם סיפרו שראו גופות של נשים במצבים ובנסיבות שעשויים לעלות בקנה אחד עם אלימות מינית.
ואולם, בשל חוסר בראיות פורנזיות, קשה לאמוד את היקף הפגיעות וטיבן. לא ראיינו אף ניצול של אלימות מינית שבוצעה במהלך תקיפות 7 באוקטובר.
אנחנו ממשיכים לעקוב אחר כל מידע שמדוּוח ולהעריך אותו. ייתכן שיש קורבנות של אלימות מינית שנרצחו, ובנוסף על כך, כפי שקורה לא אחת במקרים של אלימות מינית, יש ניצולים שאינם מוכנים – מסיבות שונות, בהן טראומה וסטיגמה – לחשוף מידע על מה שחוו, או שבחרו לא לעשות זאת. בחודש האחרון פרסמו גופי תקשורת ראיונות שבהם העידו כמה מניצולי התקיפות שהיו עדים למעשי אונס. יש צורך דחוף בחקירה רגישה, עצמאית ואמינה, המתמקדת בניצולים, של כל דיווח על אלימות מינית – ושל צורות אחרות של אלימות מבוססת-מגדר ואלימות אחרת – שהתבצעה ב-7 באוקטובר. אלימות מינית ואלימות מבוססת-מגדר במהלך סכסוכים מזוינים הן פשעי מלחמה.
מתי יתפרסמו הממצאים המלאים של החקירה שלכם?
בכוונתנו לפרסם בחודשים הקרובים את גוף הראיות שהצלחנו לאסוף. אנחנו מקווים שהדבר יעזור להבטיח שמבצעי הפשעים הללו, בייחוד אלה בדרגים הגבוהים ביותר שאחראים לפשעים חמורים, יִתנו בבוא העת את הדין על פשעיהם בבית משפט, וכי הניצולים, הקורבנות ובני משפחותיהם יהיו קרובים יותר להשגת צדק.
