ההודעה שפרסם הצבא הישראלי על ירי למוות של כוחותיו בעזה בשלושה חטופים ישראליים, אף שפלג גופם העליון היה חשוף והם נופפו בדגל לבן, מעלה שאלות עקרוניות לגבי ההגנה על אזרחים במהלך מעשי האיבה הנוכחיים.
ראשית, השלושה, כמו גם האזרחים האחרים שנחטפו ב-7 באוקטובר, לא היו צריכים להיות ברצועת עזה מלכתחילה. חמאס וארגונים פלסטיניים חמושים אחרים שמחזיקים באזרחים שלא כדין ומשתמשים בהם בהם כבני ערובה, מבצעים פשעי מלחמה. עליהם לשחרר באופן מיידי וללא תנאים את כל האזרחים שעדיין בידיהם.
שנית, לעולם אין לתקוף אזרחים, וכמו כן לוחמים המביעים כוונה להיכנע, למשל באמצעות הנפת דגל לבן. שימוש בלתי-הולם בדגל לבן לצורך התקפה אינו חוקי, אך ברור שאין זה המקרה כאן. לאחר תחקיר של הצבא, אמר הרמטכ"ל כי הירי בוצע ב"ניגוד להוראות הפתיחה באש". תקיפה מכוונת של אזרחים היא הפרה של דיני המלחמה, ואם עומדת מאחוריה כוונה פלילית, אפשר להעמיד לדין את המבצעים בגין פשעי מלחמה.
שלישית, כוחות ישראליים תקפו בעבר אזרחים פלסטינים בעזה שנשאו דגלים לבנים או נופפו בהם, כאשר היה אפשר לראות בבירור שהתושבים לא היוו איום. בשנת 2009, ארגון Human Rights Watch תיעד שבע תקריות במהלך פעולות איבה של חיילים ישראלים שירו שלא כדין לעבר קבוצות אזרחים שנשאו דגלים לבנים, והרגו 11 אזרחים פלסטינים, בהם חמש נשים וארבעה ילדים. אנשי ארגון Human Rights Watch, ואני בהם, ביקרנו בכל אתרי התקריות, ראיינו לפחות שלושה עדים, אספנו מסמכים רפואיים ובדקנו ראיות בליסטיות. רשויות הצבא הישראלי סירבו להיפגש איתנו או לענות על שאלותינו.
בסופו של דבר, פטור מעונש מלבה התנהגות בלתי-חוקית. למיטב ידיעתנו, הממשלה הישראלית לא נקטה צעדים כלשהם נגד האחראים למקרים הללו או להפרות חמורות אחרות במהלך מעשי האיבה של חודש דצמבר 2008 וחודש ינואר 2009. ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם כינה את מערכת אכיפת החוק הצבאית "מנגנון טיוח", לאחר שהגיש תלונות רבות מתועדות היטב, אך לשווא. גם שלטונות חמאס מעולם לא נקטו צעדים נגד מי שהחזיקו בעבר בבני ערובה או ביצעו תקיפות בלתי-חוקיות.
החסינות הגורפת שהצבא הישראלי וארגונים פלסטיניים חמושים זוכים לה על פשעים בינלאומיים חמורים, מדגישה את חשיבות החקירה של בית הדין הפלילי הבינלאומי.
אפשר למנוע מוות בלתי-חוקי של אזרחים במהלך סכסוך מזוין באמצעות ציות מלא לדיני המלחמה. היישום הוא מטרה חמקמקה, אך קשה עוד יותר להשיגה כשהאחראים לעבירות אינם נדרשים לתת דין וחשבון. אילו היו נקבעים גבולות ברורים, יכול להיות ששלושת החטופים היו חוזרים הביתה.
