הזינוק האחרון בהתקפות קטלניות ובמעשי דיכוי בגדה המערבית הכבושה אינו צריך להפתיע איש. בשנה שעברה הרגו כוחות ישראליים פלסטינים רבים יותר בגדה המערבית מבכל שנה אחרת מאז שנת 2005, אז החל האו"ם בתיעוד שיטתי של מקרי הרג: 151, מתוכם 35 ילדים. כעת, מעט יותר מחודש מאז תחילת השנה החדשה, עוד ממשלה קמה בראשות נתניהו, והמצב רק הולך ומחמיר.
הממשלה, שהצהירה על עיקרון מנחה שלפיו שכל השטח שבין הים לירדן שייך "בלעדית" לעם היהודי, כבר מיישמת צעדים לקידום סדר יום זה.
בגדה המערבית, צעדים אלה כוללים את האצת ההרס של בתי פלסטינים וכן הרחבה של ההתנחלויות שאינן חוקיות לפי המשפט הבינלאומי. הממשלה גם הגיבה על התקפות של פלסטינים נגד ישראלים בענישה קולקטיבית, שהיא בגדר פשע מלחמה בשטח כבוש, לרבות הרס של בתי משפחותיהם של תוקפים.
דפוסי פעולה פוגעניים ומפלים אלה של הרשויות הישראליות אינם חדשים; הם מקדמים מדיניות שנועדה לשמר את שליטתם של יהודים ישראלים בפלסטינים וננקטים בהקשר של דיכויים השיטתי של הפלסטינים העולה באופן מצטבר כדי הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה.
מסקנה זו של ארגון Human Rights Watch וארגוני זכויות אדם בינלאומיים, ישראליים ופלסטיניים וכן של מומחים למשפט ומומחי או"ם – כמו גם רבים אחרים – היה עליה למנוע מהאיחוד האירופי להפסיק את העמדת הפנים כי דיכוי הפלסטינים הוא תופעה זמנית שראוי לטפל בה בהקשר של "תהליך השלום".
ואולם, האיחוד האירופי ממשיך לפעול בדיוק כך ולמחזר סיסמאות נושנות וריקות מתוכן על "פתרון שתי המדינות" ועל הצורך להשיב על כנם את השקט, האיפוק והסטטוס קוו. כל הדיפלומטים האירופים יודעים שחזרה ל"סטטוס קוו" פירושה המשך הדיכוי, ההשפלה והייסורים היום-יומיים שהם חלק בלתי-נפרד מהחיים תחת אפרטהייד. אך האיחוד האירופי ממשיך להסכים בשתיקה למצב זה ההולך ומחמיר מיום ליום.
במאי 2021 לאחר סבב נוסף של מעשי איבה ברצועת עזה, החליטה מועצת זכויות האדם של האו"ם (HRC) על הקמת ועדת חקירה שתבחן את שורשי הסכסוך. אולם אף מדינה חברה באיחוד האירופי שיוצגה אז במועצה לא הצביעה בעד ההחלטה, בניגוד מוחלט לתמיכתכן העקרונית של מדינות האיחוד – ואף למנהיגוּת שהפגינו – בכל הנוגע להקמת מנגנונים לניטור או למיצוי הדין עבור רוב הסוגיות האחרות שהמועצה דנה בהן.
נחזור לחודש דצמבר האחרון, אז סירבו כל מדינות האיחוד האירופי, למעט בלגיה, אירלנד, לוקסמבורג, מלטה, פולין, פורטוגל וסלובניה, לתמוך בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם שביקשה מבית הדין הבינלאומי לצדק חוות דעת מייעצת. חוות דעת זו אמורה לעסוק, בין היתר, בהשלכות המשפטיות של הכיבוש הישראלי הממושך ושל אימוץ צעדי חקיקה ואמצעים מפלים אחרים הקשורים בו.
בעת שממשלות האיחוד האירופי המשיכו להתנהל באו"ם על פי סטנדרטים כפולים גלויים, ברורים ואחרים, ענתה נציבות האיחוד האירופי על סדרה של שאילתות פרלמנטריות בנוגע להכרעה בסוגיית האפרטהייד. בכל תשובותיה, שנחתמו מטעם הנציבות בשמו של ז'וזפ בורל האחראי על מדיניות החוץ באיחוד האירופי נכתב: "הוועדה סבורה שאין זה ראוי לשייך את המונח אפרטהייד למדינת ישראל".
ניסוח סתום זה יוצר כמובן כשל לוגי. במשפט הבינלאומי אין מונח "מדינת אפרטהייד", ממש כשם שאין מונחים כמו "מדינת עינויים" או "מדינת פשעי מלחמה". אפרטהייד ורדיפה, שניהם מוגדרים באופן שאינו משתמע לשתי פנים כפשעים בינלאומיים נגד האנושות – פשעים שהרשויות הישראליות מבצעות.
יתר על כן, נציבות האיחוד האירופי דיברה בשמה שלה: היא לא ביטאה ואינה יכולה לבטא את עמדת מדיניות החוץ של האיחוד האירופי בנושא. גיבוש עמדה משותפת כזו מחייב הכרעה פה אחד של 27 ממשלות המדינות החברות בו. עם זאת, ישנם גורמים העלולים להסתפק בלהטוטי לשון אלה כדי לטעון באופן לא מדויק כי "האיחוד האירופי מתכחש" לקביעה בדבר האפרטהייד – טענה שתציב את הגוש בעמדה המנוגדת לקונצנזוס ההולך ומתגבש בתנועת זכויות האדם ובמידה רבה וגוברת אף מחוצה לה. בסופו של דבר, תשובות אלה הלוטות בערפל רק מספקות לממשלתה החדשה של ישראל עלה תאנה, ומאחוריו היא מכפילה את מאמצי האפרטהייד ומעצימה את הדיכוי האכזרי כלפי פלסטינים.
בייחוד מקומם שהאיחוד האירופי נוקט צעדים אלה במקביל למאמציו ללכד את העולם כדי להגן על הסדר הבינלאומי המבוסס על כללים ועל זכויות האדם בכל הנוגע לרוסיה ולאוקראינה. ואותו איחוד אירופי עצמו, על המדינות החברות בו, נקט מאמצים חסרי תקדים להבטיח תמיכה עולמית בהצבעות על החלטות האו"ם המגנות את פלישת רוסיה לאוקראינה. החלטות אלה הכתיבו מערך עצום של סנקציות, הוקיעו באופן שיטתי פשעי מלחמה והפרות אחרות ותמכו במאמצים כנים לתעדם במטרה להבטיח מתן דין וחשבון.
הניגוד החד בין ההחלטות הללו לבין שתיקתו המבישה של האיחוד האירופי, חוסר המעש שלו והתכחשותו לקורבנות פשעי האפרטהייד והרדיפה של הרשויות הישראליות גלויים ואי-אפשר להכחישם. לא זו בלבד שעמדה זו מלבה את האלימות והדיכוי ההולכים ומסלימים בישראל ובפלסטין, אלא שהיא אף פוגעת באמינות האיחוד האירופי והמדינות החברות בו כגורמים הנוקטים מדיניות חוץ מבוססת עקרונות.
על האיחוד האירופי להוציא את ראשו מהחול ולהכיר במציאות האפרטהייד, ועקב חומרת המצב לנקוט את הצעדים הנדרשים בתחום זכויות האדם, לרבות תמיכה במאמצים להבטחת מתן דין וחשבון ולהפסקת כל צורה של שותפות לדבר עבירה בהפרות חמורות.
