(ירושלים) – ארגון Human Rights Watch אמר היום כי הנחיות ישראליות חדשות המסדירות כניסת זרים לגדה המערבית, עלולות להחמיר את בידודם של הפלסטינים מיקיריהם ומהחברה האזרחית העולמית. ההנחיות, שנכנסו לתוקף בחודש אוקטובר 2022 ותוקנו בחודש דצמבר 2022, כוללות נהלים מפורטים לכניסת זרים לגדה המערבית ולמגורים בה, נהלים ייחודיים השונים מנהלי הכניסה לישראל.
זה זמן רב הרשויות הישראליות מקשות על זרים ללמד, ללמוד, להתנדב, לעבוד ולחיות בגדה המערבית. ההנחיות החדשות מאגדות ואף מחמירות את ההגבלות ארוכות השנים. פלסטינים מתמודדים זה מכבר עם הגבלות ישראליות על תנועה. עתה יקשה עליהם עוד יותר לשהות עם בני משפחה שאינם מחזיקים בתעודות זהות של הגדה ולפתח קשרים עם סטודנטים, אקדמאים, מומחים וזרים פלסטינים אחרים בגדה המערבית.
לדברי אריק גולדשטיין, סגן מנהל חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch: "בהקשותה על אנשים לשהות בגדה המערבית, ישראל צועדת צעד נוסף לקראת הפיכתה של הגדה לרצועת עזה נוספת, כמו זו שבה כבר חיים שני מיליון פלסטינים בניתוק משאר העולם מזה למעלה מ-15 שנה [...] מדיניות זו נועדה לרופף את הקשרים החברתיים, התרבותיים והאינטלקטואליים שהפלסטינים מנסים לקיים עם שאר העולם".
בחודשים יולי-דצמבר, ראיין ארגון Human Rights Watch 13 איש שתיארו את קשייהם לאורך השנים להיכנס לגדה או לשהות בה ואת חששותיהם בנוגע להשפעת הנחיות החדשות על חייהם. ארגון Human Rights Watch ראיין גם עורכי דין ישראלים שייצגו אנשים בערעור על ההגבלות. עם המרואיינים נמנו פסיכולוג אמריקאי המלמד באוניברסיטה פלסטינית, אם בריטית לשני ילדים המנסה לחיות עם בעלה הפלסטיני ומשפחתו ופלסטיני שחי רוב חייו בגדה המערבית, אך אין ברשותו תעודת זהות.
נוסף על כך, הרשויות הישראליות סירבו בחודש יולי 2022 להנפיק לעומר שאקר, מנהל אזור ישראל ופלסטין בארגון Human Rights Watch, היתר כניסה לגדה המערבית למשך שבוע לצורך מחקר ופעולות סנגור. הרשויות נתלו לשם כך בסמכותו הרחבה של הצבא בנוגע לכניסה. בחודש נובמבר 2022 בית המשפט המחוזי בירושלים הותיר על כנו את איסור הכניסה במסגרת ערר שהגישו שאקר וארגון Human Rights Watch.
המסמך "נוהל כניסה ושהייה של זרים לאזור יהודה ושומרון [הגדה המערבית]", המונה 61 עמודים, החליף מסמך נהלים בן שלושה עמודים שיושמו לראשונה בחודש דצמבר 2006. המסמך מפרט את מדיניות הצבא הישראלי ונהליו בנוגע לזרים המבקשים להיכנס רק לגדה המערבית, למעט מזרח ירושלים, להאריך את שהותם לצורכי ביקור או לשם "מטרה ספציפית" – למשל כדי ללמוד, ללמד, להתנדב ולעבוד. ההנחיות נבדלות מהנחיות הכניסה לישראל החלות בדרך כלל בנמל התעופה בן גוריון ובנמלי כניסה אחרים. אדם המחזיק באשרת כניסה לגדה המערבית ללא אשרת כניסה לישראל, אינו מורשה חוקית להיכנס לישראל וגם לא למזרח ירושלים הכבושה.
אומנם רבים מבקרים בגדה באמצעות אשרות תייר רגילות לישראל, אך זרים המחזיקים באשרות אלה אינם מורשים ללמד, ללמוד, להתנדב, לעבוד ולגור בה. הרשויות הישראליות מסרבות פעמים רבות להנפיק אשרות כניסה רגילות לישראל כדי למנוע פעילויות אלה, וכן למי שמוכר או נחשד כעוסק בסנגור למען פלסטינים. עבור רבים המבקשים לשהות בגדה המערבית, קבלת האשרה היא הדרך היחידה לעשות זאת.
ההנחיות בנוגע לכניסה לגדה המערבית מאפשרות הנפקת היתרים רק לקטגוריות מוגבלות של מבקרים. מקצת מהזכאים להיתרים, כגון קרובי משפחה מדרגה ראשונה של פלסטינים, זכאים לקבל היתר התקף לעד שלושה חודשים מיום הגעתם למעבר אלנבי שבין ירדן לגדה המערבית, בכפוף לאישורן של הרשויות הישראליות במעבר. אחרים, לרבות אקדמאים, סטודנטים, מתנדבים ומומחים, חייבים להגיש בחו"ל בקשה להיתר כניסה לגדה המערבית, התקף לשנה לכל היותר, ולהמתין לאישורה לפני נסיעתם. ההנחיות הקודמות המליצו על תיאום מראש אך לא חייבו זאת, אף שבפועל הרשויות הישראליות דרשו פעמים רבות קבלת אישור מראש
מבקרים אחרים, כגון תיירים או מי שמבקש לבקר את משפחתו המורחבת או את חבריו או להשתתף בכנס, אינם זכאים להיתר כניסה לגדה המערבית.
ההנחיות, הנתלות ב"חשש להשתקעות" זרים בגדה, אף חוסמות כל אפשרות לשהייה ארוכת טווח של זרים בגדה המערבית למעט בני זוגם של פלסטינים.
ההנחיות מעניקות לרשויות הצבא הישראלי שיקול דעת רחב ומתירות ל"שיקולי מדיניות כלליים" להנחות את קבלת ההחלטות. לפי ההנחיות, "יישום הנוהל יהיה בכפוף למצב הביטחוני ולמדיניות ממשלת ישראל הנהוגה באותה העת, והנבחנת ומשתנה מעת לעת".
הצבא הישראלי אמר ל"ג'רוזלם פוסט" בחודש מאי 2022 כי ההנחיות יהפכו את תהליך הכניסה לגדה המערבית ל"חלק יותר", ככל הנראה באמצעות פירוט הנהלים, ובכך "יביאו תועלת לכל תושבי האזור".
אולם כל מי שראיין ארגון Human Rights Watch תיאר מכשולים ביורוקרטיים ניכרים העומדים בפני שהייה חוקית בגדה המערבית והשפעה שלילית של ההגבלות על חייו. אשת עסקים אמריקאית הנשואה לפלסטיני וגרה בגדה המערבית מזה למעלה מעשור, אשר ביקשה להישאר בעילום שם מחשש לצעדי נקמה, אמרה כי בשנת 2019 נאלצה להשאיר את ילדיה הקטנים מאחור ולשהות כמה שבועות בחו"ל לאחר שבקשת האשרה שלה נדחתה. לדבריה, הלחץ והמצוקה שחשה גרמו לה "לפרוץ בבכי מול בית הספר של בני כשהורדתי אותו בלי לדעת אם אשוב לראות אותו". האשרה שלה חודשה רק לאחר התערבותם של דיפלומטים.
אומנם למדינות יש שיקול דעת רחב בנוגע לכניסה לשטחן הריבוני, אך המשפט ההומניטרי הבינלאומי מחייב את כוחות הכיבוש לפעול לטובת האוכלוסייה הכבושה ולמען השמירה על הביטחון והסדר הציבורי. לדברי ארגון Human Rights Watch, להגבלות המחמירות שהרשויות הישראליות מטילות על כניסת מתנדבים, אקדמאים וסטודנטים לגדה המערבית ועל שהייה ארוכת טווח בגדה של יקיריהם של תושביה הפלסטינים, אין הצדקה נראית לעין המבוססת על שמירת הביטחון והסדר הציבורי או על טובת הפלסטינים.
ההנחיות הישראליות מגבילות באופן מופרז את יכולתן של משפחות פלסטיניות לבלות יחדיו בגדה המערבית ומונעות את הגישה לגדה מאקדמאים, סטודנטים ועובדים לא ממשלתיים היכולים לתרום לחיים החברתיים, התרבותיים, הפוליטיים והאינטלקטואליים בתחומה. בכך הן מפרות את חובתה של ישראל לאפשר חיים אזרחיים נורמליים לאוכלוסייה הכבושה, חובה הגוברת עם התמשכותו של הכיבוש.
החובה לאפשר חיים נורמליים כוללת ללא ספק חובה להתיר לאדם לחיות עם משפחתו. הן המשפט ההומניטרי הבינלאומי הן משפט זכויות האדם הבינלאומי מדגישים את חשיבותה של הזכות לחיי משפחה ולאחדות המשפחה, לרבות הזכות לחיות יחד. היא כוללת גם חובה להקל על עבודתם ועל פעילותם של אוניברסיטאות, ארגוני חברה אזרחית ועסקים פלסטיניים ואת יכולתם לנהל קשרי גומלין סדירים עם שאר העולם.
חובותיה של ישראל ככוח כובש מחייבות אותה להקל על כניסה מוסדרת של זרים לגדה המערבית. על הרשויות הישראליות להנפיק לזרים העשויים לתרום לחיים בגדה המערבית היתרים לפרקי זמן סבירים, לרבות בני משפחה של פלסטינים ומי שעובדים עם החברה האזרחית הפלסטינית, בכפוף להערכה ביטחונית פרטנית ובהיעדר נימוק משכנע המעוגן בחוק למנוע את הכניסה. לבני משפחתם הקרובה של פלסטינים, על ישראל להנפיק היתרי תושבות.
ההגבלות הישראליות מחמירות את הקשיים שישראל כבר משיתה על פלסטינים בגדה המערבית באמצעות שלילה נרחבת של זכויות תושבות, הגבלות גורפות על חופש תנועה והתקפות על החברה האזרחית הפלסטינית. מדיניות זו מחמירה את פיצולם של הפלסטינים לאזורים שונים ומעמיקה את השליטה הישראלית בחיים הפלסטיניים. דיכויים החמור של הפלסטינים בידי הרשויות הישראליות, הננקט כחלק ממדיניות שנועדה לשמר את שליטתם של יהודים ישראלים בפלסטינים, עולה כדי הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה, כפי שמצאו ארגון Human Rights Watch וארגוני זכויות אדם ישראליים, פלסטיניים ובינלאומיים חשובים אחרים.
לדברי גולדשטיין: "לצבא כובש אין שום זכות לקבוע אילו פרופסורים מוסמכים ללמד באוניברסיטאות פלסטיניות, למנוע ממגיני זכויות אדם לעמוד בקשר עם האוכלוסייה הכבושה או לפצל משפחות באכזריות [...] על ארה"ב ומדינות באירופה ללחוץ על הרשויות הישראליות להקל על אנשים, לרבות אזרחיהן, לבסס קשרים משמעותיים עם קהילות בגדה המערבית, ולא להקשות על כך".
הגשת בקשות להנפקת אשרות כניסה לגדה המערבית ולהארכתן
הנחיות הכניסה לגדה המערבית פורסמו במקור בחודש פברואר 2022, עודכנו בחודש ספטמבר 2022 ושוב בחודש דצמבר 2022. הן נחלקות לארבע קטגוריות: אקדמאים, סטודנטים, מתנדבים ו"מומחים ויועצים במקצועות ייחודיים ועובדים בכירים". הם נדרשים להגיש בקשה מראש בשגרירות ישראלית בחו"ל שתופנה ישירות לצבא, או להגיש באמצעות הרשות הפלסטינית בקשה ל"אשרה [להיכנס לגדה] למטרות ייעודיות".
הנוהל לקבלת אשרה מחייב מסירת מידע אישי ניכר לרשויות הישראליות. אנשים ששהו בגדה המערבית אמרו כי מנגנון זה עלול להרתיע אנשים מפני הגשת בקשה מלכתחילה בשל סירובן של הרשויות הישראליות להנפיק אשרות לעוסקים בסנגור למען פלסטינים. עקב כך, נוכח הקושי לקבל אשרות כניסה לגדה וכדי להגביר את סיכוייהם להיכנס, מקצת המסגרות בגדה המערבית ממליצות זה מכבר למשתתפים בינלאומיים לבקש אשרת תייר לכניסה לישראל במקום אשרת כניסה לגדה המערבית וכך להימנע מחשיפת התכלית העיקרית של ביקורם.
זרים הזכאים לקבל אשרת ביקור בגדה המערבית עם הגיעם, כוללים את בן/בת הזוג, ילד או קרוב משפחה מדרגה ראשונה של פלסטיני/ת בגדה המערבית, אנשי עסקים ומשקיעים, עיתונאים שאושרו על ידי הרשויות הישראליות או מי שמוגדרים כבעלי "נסיבות חריגות" ו"נסיבות הומניטריות מיוחדות", שלא התעוררו בעבר קשיים בהנפקת אשרה עבורם.
ההנחיות מגבילות לשלושה חודשים את תוקפם של היתרי ביקור קצר טווח המונפקים במעבר אלנבי. את האשרות "ניתן להאריך מטעמים חריגים לתקופה מרבית של 3 חודשים נוספים לכל היותר". כל הארכה נוספת מחייבת "אישור הגורם המוסמך במתפ"ש, מטעמים מיוחדים שיירשמו".
"אשרות למטרות ייעודיות" המונפקות לפני ההגעה, תקפות למשך שנה, ואפשר להאריכן למשך 27 חודשים לכל היותר. המעוניין להישאר בגדה זמן ארוך יותר, נדרש לעזוב ולהגיש בקשה חוזרת מחו"ל. ההנחיות מגבילות אקדמאים ומומחים זרים לשהות מצטברת מרבית של חמש שנים בגדה המערבית, הגבלה שלא נכללה בהנחיות הקודמות. המבקש להישאר זמן ארוך יותר, רשאי להגיש שוב בקשה להיכנס לגדה עם חלוף תשעה חודשים, אך ההנחיות מתירות הארכות נוספות של עד חמש שנים רק "באופן חריג ומטעמים מיוחדים".
פלסטינים בגדה המערבית יכולים לפנות לישראל דרך הרשות הפלסטינית באמצעות הליך נפרד של איחוד משפחות ב"נסיבות חריגות", כדי לקבל עבור בני זוגם וקרובי משפחה אחרים תעודות זהות פלסטיניות שיאפשרו להם להישאר שהות של קבע. בסוף שנת 2000, טיפלו הרשויות הישראליות ב-35,000 בקשות לאיחוד משפחות ובשנים 2021–2022 טיפלו בכמה אלפי בקשות נוספות, כמחווה לרשות הפלסטינית. למעט הבקשות שטופלו בשנים אלה, הרשויות הישראליות הקפיאו למעשה את התהליך.
ההנחיות קובעות הליך להנפקת אשרות התקפות לשנה ואפשר לחדש אותן עבור בני זוג זרים של פלסטינים בתנאי שכבר הגישו בקשה לאיחוד משפחות באמצעות הרשות הפלסטינית ושהבקשה הועברה לישראל ועודנה תלויה ועומדת. עם זאת, ההנחיות קובעות כי לא יאושרו בקשות שאינן עולות בקנה אחד עם "מדיניות הדרג המדיני".
ההנחיות מסמיכות את הרשויות לבחון את הכישורים האקדמיים של מרצים וחוקרים באוניברסיטאות פלסטיניות, ובכלל זה להכריע אם למי שאינו דוקטור יש "מומחיות ייחודית" ואילו מקצועות "נדרשים" או נחוצים דיים כדי להצדיק כניסת זרים למטרות עבודה.
איש סגל מינהלי באוניברסיטת בית לחם אמר כי 70 אחוז מאנשי הסגל האקדמי באחת מתוכניות הלימוד של האוניברסיטה הם זרים, וההנהלה חוששת כי ההנחיות יקשו עליה עוד יותר לגייס מרצים ולהעסיקם לאורך זמן במשרות אלה. דובר אוניברסיטת ביר זית אמר כי בשנים 2017–2022, איבדה האוניברסיטה שמונה חברי סגל עקב הגבלות הכניסה לגדה המערבית. לדבריו, אובדן זה הוביל גם לאובדן מומחיות ייחודית ופגע באיכות ההשכלה שהמוסד מעניק.
אחד מאנשי הסגל הללו היה פרופ' רוג'ר היקוק, שנאלץ לעזוב את הגדה המערבית עם משפחתו בשנת 2018 לאחר 35 שנה, ש-33 מתוכן לימד היסטוריה אירופית בביר זית. היקוק נאלץ לעזוב לאחר שהרשויות הישראליות לא הגיבו בזמן על בקשתו לחידוש ההיתר וכך הותיר סטודנטים לתארים מתקדמים ללא מנחה. הוא אמר כי חוויה זו "שברה לנו את הלב" וכי "לא התגברתי על זה".
ההנחיות אינן חלות על זרים המבקשים לבקר במזרח ירושלים הכבושה בידי ישראל או בהתנחלויות ישראליות בגדה המערבית שאינן חוקיות על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי. כדי להיכנס לאזורים אלה יש להצטייד באשרת כניסה לישראל.
ההנחיות גם אינן חלות על אזרחי ירדן, מצרים, מרוקו, בחריין ודרום סודן או על מי שנולדו במדינות אלה או ה"מחזיקים במסמכים" שלהן, וכן על אזרחי מדינות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. עליהם לפנות לישראל דרך הרשות הפלסטינית במסגרת נוהל נפרד ל"הנפקת רישיונות ביקור זרים ברשות הפלסטינית", הקובע כי רישיונות יונפקו "במקרים הומניטריים וחריגים בלבד". ליאורה בכור, עורכת דין ישראלית, תיארה את הרישיונות הללו ככאלה ש"כמעט בלתי-אפשרי" להשיג. לדברי ארגון Human Rights Watch, אין הצדקה נראית לעין להקשות דווקא על אזרחי ירדן, שרובם פלסטינים, להיכנס לגדה ולהחריגם מזרים אחרים.
מקרים פרטניים
איימן
"איימן" נולד באמצע שנות ה-90 באירופה לאב פלסטיני מהגדה המערבית ולאם אירופית, וחי רוב חייו בגדה המערבית. הוא ביקש לשמור על עילום שם למען בטחונו. אביו עזב את הגדה המערבית בשנות ה-70, לדבריו כדי לחמוק ממעצר בשל פעילותו הפוליטית, ואולץ להשאיר את מסמכי הזיהוי שלו מאחור. בשנת 1997, כשאיימן היה פעוט, המשפחה שבה לגדה יחד עם אחרים שהורשו לחזור בעקבות הסכמי אוסלו, אולם הרשויות הישראליות לא החזירו מייד את תעודת הזהות של האב. כל בני משפחתו של איימן הגישו בקשה להנפקת תעודת זהות פלסטינית, אך רק אביו קיבל תעודה כזו בתחילת שנת 2022, בעקבות בקשה לאיחוד משפחות שהגיש סבו של איימן בשנת 2009.
ללא תעודת זהות פלסטינית, איימן מסתמך על אשרות שהונפקו בדרכונו האירופי לצורך שהייה חוקית בגדה המערבית, אף שמשפחתו גרה בה מזה דורות והוא גר בה רוב חייו. לדבריו, "פלסטין היא בשבילי הבית", כיוון ש"הילדות שלי, בתי הספר, עמיתים לכיתה, חברים, המשפחה המורחבת, קרובי משפחה וכל הזיכרונות שלי כולם כאן", ובכל זאת "אני נמצא בפלסטין כתייר, כאזרח אירופי".
איימן סיפר כי בילדותו קיבל אשרות בשל עבודתה של אמו במסגרת הקשורה לשגרירות זרה. עם זאת, בשנת 2015 לדבריו, סירבו הרשויות הישראליות לחדש את אשרתו בתואנה שהוא בגיר בן 20, ולכן אינו יכול עוד להיתלות באמו. זמן קצר לאחר מכן, יצא איימן ללמוד בחו"ל למשך סמסטר. הוא שב בחודש דצמבר 2015 ולדבריו עלה בידו לקבל כמה אשרות קצרות טווח שאפשרו לו להישאר בגדה המערבית בשנת 2016 וחלק ניכר משנת 2017 כדי להשלים את לימודיו באוניברסיטה.
מאז חודש ספטמבר 2017, הוא לומד לתארים מתקדמים באירופה וביקר שלוש פעמים בגדה המערבית כתייר. לדבריו, נמנע ממנו לבקר את משפחתו במשך שנתיים, בעיקר עקב מדיניותה של ישראל שהגבילה כניסת זרים לגדה המערבית במהלך מגפת הקורונה בין מארס 2020–פברואר 2022.
איימן הביע חשש כי הנחיות הכניסה החדשות ימנעו ממנו למעשה לגור בגדה המערבית ואף יקשו עליו עוד יותר לבקר בה. בין השאר הוא חושש כי יוגבל לביקורים של שלושה חודשים, בהיעדר נסיבות חריגות, וכי הוא יידרש לעזוב את הגדה המערבית לפרקי זמן קצובים ולהישאר מחוצה לה. אומנם ההנחיות מאפשרות את כניסתו של איימן ושל מי שכמוהו מבקר קרובי משפחה מדרגה ראשונה, אך הוא חושש ממה שעלול להתרחש כאשר אביו, בן משפחתו היחיד מדרגה ראשונה המחזיק בתעודת זהות פלסטינית, ילך לעולמו. לדבריו, "אני עלול לאבד את זכות הביקור, מכיוון שלא יהיה לי יותר קרוב משפחה מדרגה ראשונה. לפי ההנחיות האלה, אני לא אוכל לבקר גם כתייר.
מרגרט
"מרגרט", אזרחית בריטניה בת 46 שביקשה להישאר בעילום שם מחשש לנקמה, גרה ברמאללה עם בעלה הפלסטיני המחזיק בתעודת זהות של הגדה המערבית ועם שני ילדיהם, בני 6 ו-9. היא סיפרה כי היא גרה בגדה המערבית מאז שנת 1998 וכי נישאה לבעלה בשנת 2005. לדבריה, זמן קצר לאחר מכן אסרו הרשויות הישראליות על כניסתה לגדה כחלק ממדיניות גורפת באותה תקופה, ולפי עיתון הארץ, פגעה באלפי בני זוג זרים.
מרגרט הצליחה לחזור לגדה תשעה חודשים מאוחר יותר ומאז נשארה בה רוב הזמן. לדבריה, בשנת 2006 היא הגישה בקשה להנפקת תעודת זהות פלסטינית במסגרת הליך איחוד משפחות, אך ללא הועיל. במקום זאת, היא נשארה בגדה באמצעות אשרות קצרות טווח שתוקפן היה יפה לשנה, ולאחרונה לשישה חודשים בלבד, ונאלצה לצאת את הגדה המערבית מדי פעם כדי לשמור על מעמדה. אשרות כאלה אינן מאפשרות לעבוד, אך מרגרט עבדה בכל זאת ומעולם לא גילתה זאת לרשויות הישראליות.
בחודש אוגוסט 2021, הודיעו הרשויות הישראליות למרגרט כי עליה לעזוב את הגדה עד לחודש ינואר 2022 ולהיכנס אליה מחדש כדי לשמור על מעמדה. מרגרט חששה שהנהלים הנוספים של הרשויות הישראליות על רקע מגפת הקורונה עלולים למנוע את חזרתה למשפחתה. חששה גבר משום שהרשויות הישראליות דרשו אז מזרים, שנכנסו לגדה המערבית, לתאם עימן את תוכניותיהם, הליך שמרגרט שמעה שעבור אחרים נמשך שלושה עד ארבעה חודשים. מרגרט אמרה שהיא חשה כי לא תוכל להרשות לעצמה להיות רחוקה מילדיה הקטנים למשך פרק זמן ארוך כל כך בעיצומה של שנת הלימודים.
בסוף שנת 2021 הודיעה הרשות הפלסטינית כי הרשויות הישראליות ינפיקו אלפי תעודות זהות לאנשים במצבה. מרגרט, שקיוותה כי תהיה בין אלה שיזכו לתעודת זהות או כי תוכל להסדיר את עניינה בעזרת עורך דין, קיבלה את ההחלטה הקשה להישאר בגדה על אף שתוקף האשרה שלה פג.
מרגרט מעולם לא קיבלה תעודת זהות ולכן אין לה מעמד חוקי. עקב כך, היא אמרה כי מאז חודש ינואר 2022 היא "לא יוצאת מרמאללה. אני לא יכולה לקחת שום סיכונים".
סוזן פאוור
סוזן פאוור, אזרחית אירית בת 43, עומדת בראש המחלקה למחקר ולסנגור משפטיים בארגון זכויות האדם הפלסטיני המוביל אל-חק. בשנת 2013, היא הצטרפה לאל-חק שמשרדו הראשי שוכן ברמאללה שבגדה המערבית. עבודת הדוקטורט שלה התמקדה בדיני הכיבוש והיא בעלת מומחיות ייחודית ההולמת את עבודתו של אל-חק, העוסק מזה למעלה מ-40 שנה בתיעוד הפרות זכויות האדם הנובעות מהכיבוש הישראלי המתמשך.
לדברי פאוור, היא הסתמכה על אשרות ביקור בגדה המערבית שעלה בידה להאריך. היא אמרה כי כדי לקבל את האשרה, היא נדרשת להציג חוזה עבודה, אף שהאשרה שלה אינה מאפשרת עבודה בגדה. פאוור תיארה את התהליך המפרך שהיא נאלצת לעבור דרך קבע כדי להיכנס לגדה, ובמסגרתו היא נדרשת לעיתים להפקיד עירבון בסך של עד 30,000 ש"ח כדי להבטיח שתעזוב את הגדה כשיפוג תוקף האשרה. לדבריה, כל פעם היא חוששת כי לא תורשה להיכנס, וכשהיא שוהה בגדה המערבית באשרה תקפה, היא נמנעת בדרך כלל מנסיעות כדי לבקר משפחות, להשתתף בפגישות או לכל מטרה אחרת למעט מקרי חירום.
פאוור אמרה כי ההנחיות החדשות יקשו עליה עוד יותר, שכן הן מחייבות אותה לתאם את תוכניותיה ולקבל אשרה מראש בשגרירות ישראל במולדתה. היא חוששת שלא תונפק לה אשרה במסגרת הליך זה, בהיעדר סעיף מפורש עבור עבודתם של ארגוני זכויות האדם בהנחיות ולנוכח מכסת חמש השנים שנקבעה לזרים הגרים בגדה המערבית. הרשויות הישראליות אף הוציאו את ארגון אל-חק אל מחוץ לחוק והכריזו עליו בשנת 2021 "התאחדות בלתי-מותרת" לפי החוק הצבאי החל בגדה המערבית ו"ארגון טרור" לפי החוק הישראלי.
הגבלות אלו מקשות על ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים למשוך מומחים זרים כמו פאוור ולשכור אותם לעבודה. לדברי פאוור, גם אם מומחים כאלה יורשו להיכנס לגדה המערבית, "ארגון לא יכול לתפקד או לפעול מבלי לדעת אם עובדיו יוכלו לשוב" בכל פעם שהם יוצאים מהגדה.
פאוור עזבה את הגדה המערבית בחודש דצמבר, בטרם פג תוקף האשרה שלה בסוף השנה. לדבריה, היא חוששת שלא תורשה לחזור.
לורה
"לורה", אזרחית אמריקאית בת 57 שביקשה לשמור על עילום שם מחשש לנקמה, ביקרה לראשונה בגדה המערבית בשנת 2012. היא סיפרה כי במשך שנתיים ביקרה בגדה מעת לעת כדי להשתתף בכנסים ולעבוד כפסיכולוגית קלינית בייעוץ קצר טווח, באמצעות אשרות ביקור שהונפקו לה עם הגעתה לנמל התעופה בן גוריון. בקיץ 2014 החליטה לורה לעבור עם בנה בן העשר לגדה המערבית כדי לעבוד במשרה מלאה עם ילדים בסיכון וללמד באוניברסיטה. היא קיבלה אשרה על סמך החוזה שחתמה עם האוניברסיטה. על אף שהאשרה אינה מתירה לה לעבוד, היא גרה בארבע השנים שלאחר מכן בגדה המערבית וחידשה את האשרה מדי שנה.
לדבריה, הצורך לשמור על מעמדה גרם לה למתח, ובכלל זה הצורך להמתין במשך חודשים למסמכים עבורה ועבור בנה. היא הדגישה את "חוסר הוודאות, כששום דבר לא ברור, הבירוקרטיה והתחושה שמעמדך אינו בטוח במהלך ההמתנה, אחרי שהגשת את כל הניירת ועשית כל מה שנדרש".
בסתיו 2017 הגישה לורה בקשה להאריך את האשרה שלה, אך הרשויות הישראליות לא הגיבו על הבקשה במשך חודשים, ובחודש אפריל 2018 הוחזר לה דרכונה ללא החלטה או אשרה חדשה. ללא מעמד חוקי, החליטה לורה לעזוב את הגדה המערבית בחודש מאי 2018, עם תום שנת הלימודים של בנה. היא סיפרה כי כוחות ישראליים אמרו לה במעבר אלנבי כי לא תוכל לחזור ונזפו בה בפומבי על החריגה מתוקף האשרה. לדבריה, "הם אמרו לי שהרסתי את הסיכויים של הבן שלי לחזור לכאן ושהרסתי לו את החיים".
היא שבה לארה"ב ושכרה עורך דין ישראלי כדי שיעזור לה לקבל אשרה כדי לשוב ולחיות בגדה המערבית. לדבריה, היא בחרה "להילחם על האשרה שלי כי הגדה המערבית היא הבית והחיים שלנו. זה המקום שבו גרנו שנים, שם הבן שלי גדל ומצא חברים. אחרי שאמרו לנו שלא נוכל לחזור, הוא בכה כל הזמן. הוא היה שם מגיל 10. השארתי מאחור את הקריירה שלי ואת כל החפצים שלנו בבית שלנו שם, הפלייסטיישן שלו, האופניים שלו והבגדים שלנו".
בזכות מאמציו של עורך הדין, הצליחו לורה ובנה לחזור לגדה המערבית בסוף שנת 2018, לאחר שהפקידה עירבון שיוחזר לה רק כשתעזוב את הגדה, וללמד במשך כמה חודשים. בחודש דצמבר 2019, נוכח אי-יכולתה המתמשכת להאריך את האשרות שלה ושל בנה והעלויות המצטברות, לרבות עבור עורכי דין, לורה חשה כי אין לה ברירה אלא למכור הכול ולחזור לגור בארה"ב. היא ביקרה מאז בגדה רק פעם אחת באמצעות אשרה שהנפיקו לה הרשויות הישראליות למשך 30 יום בכפוף להפקדת עירבון של 30,000 ש"ח שהוחזר, גם הפעם, רק עם עזיבתה את הגדה המערבית.
לדברי לורה, היות שההנחיות החדשות מגבילות שהות של זרים בגדה המערבית לחמש שנים, למעט בנסיבות חריגות, הן מונעות ממנה למעשה לשהות זמן רב יותר בגדה המערבית. היא ממשיכה ללמד באוניברסיטה באופן וירטואלי, מכיוון שלדבריה לאף אחד שם אין הרקע הנדרש כדי ללמד את הקורסים שלה.
עומר שאקר
בחודש יולי 2021 הגיש עומר שאקר, מנהל אזור ישראל ופלסטין בארגון Human Rights Watch, לצבא הישראלי בקשה להיתר כניסה לגדה המערבית למשך שבוע כדי לפגוש את צוות ארגון Human Rights Watch בגדה, לתדרך דיפלומטים מהאיחוד האירופי לפי הזמנתם ולערוך מחקר, בין היתר בנוגע להפרות זכויות האדם של הרשות הפלסטינית. שאקר, אזרח ארה"ב, ביקש לבצע משימות שנבצר ממנו לעסוק בהן מאז גירשו אותו הרשויות הישראליות מישראל בחודש נובמבר 2019, בתואנה שעבודת הסנגור שלו הפרה חוק משנת 2017 האוסר על כניסה של קוראים לחרם על ישראל או על התנחלויותיה בגדה המערבית הכבושה. לא ארגון Human Rights Watch ואף לא מר שאקר כנציגו, מעולם לא קראו לחרם על ישראל.
בחודש אפריל 2022, לאחר חודשים ללא כל מענה, הגישו שאקר וארגון Human Rights Watch עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד צבא ההגנה לישראל. בחודש יולי 2022, דחה הצבא את הבקשה כשהוא נתלה ב"שיקול הדעת הרחב" המוקנה למפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים בכל הנוגע לכניסת אזרחים זרים לגדה המערבית ולפי התניה בהנחיות הכניסה לגדה המערבית הגורסת ש"יישום הנוהל יהיה בכפוף [...] למדיניות ממשלת ישראל הנהוגה באותה העת".
במכתב הצבא לשאקר נכתב כי "מדיניות הממשלה בעניין זה (שעוגנה בחקיקה ראשית בישראל) היא לאסור מתן אשרה או היתר שהייה מכל סוג שהוא למי שמפרסם ביודעין קריאה פומבית להחרים את מדינת ישראל או כל אחד ממוסדותיה או כל אזור בשליטתה". הצבא נתלה בחשש ששאקר ינצל את ביקורו "כדי לקדם חרם על ישראל ועל גופים הפועלים בישראל ובאזור יהודה ושומרון". ההחלטה מרחיבה למעשה את האיסור שהטילו הרשויות הישראליות על כניסתו של שאקר לישראל בגין תמיכתו לכאורה בחרמות ומחילה אותו על כניסה לגדה המערבית.
בחודש אוגוסט 2022, הגישו שאקר וארגון Human Rights Watch עתירה מתוקנת בטענה שהצבא הישראלי חרג מסמכותו על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי המגביל כוח כובש לפעולות שנועדו לשמור על הביטחון, על הסדר והביטחון הציבורי או לשרת את טובת האוכלוסייה הכבושה. בעתירה צוין כי שיקול הדעת של צבא כובש בנוגע לכניסה לשטח כבוש מצומצם יותר משיקול הדעת של מדינה בנוגע לכניסה לשטחה הריבוני. עוד צוין כי המשפט ההומניטרי הבינלאומי אינו מתיר לצבא הישראלי למנוע כניסה לגדה המערבית בשל תמיכה לכאורה בחרמות, וכי מניעת כניסתם של מגיני זכויות אדם פוגעת באינטרס הציבורי של תושבי הגדה המערבית, שעומדת להם הזכות לקיים קשרים עם נציגים של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים.
בחודש נובמבר, הותיר בית המשפט המחוזי בירושלים על כנה את דחיית הבקשה בידי הרשויות וקבע כי מניעת הכניסה בגין תמיכה לכאורה בחרם נופלת בגדר סמכותו הרחבה של הצבא לשמור על "הסדר הציבורי והביטחון" של תושבי השטח הכבוש. הפסיקה נתלית בנזק שפעילות החרם גורמת כביכול למתנחלים ישראלים, שישראל רואה בהם חלק מהאוכלוסייה המקומית למרות האיסור שמטיל המשפט ההומניטרי הבינלאומי על העברת אוכלוסיית הכוח הכובש לשטח כבוש, ובנזק לפועלים פלסטינים העובדים בהתנחלויות. הפסיקה אף מצביעה על הוראות בהנחיות הכניסה לגדה המערבית המאפשרות לצבא להחליט על סמך מדיניות ושיקולים אחרים ושוללות כל "זכות מוקנית" של אזרחים זרים להיכנס לגדה המערבית, שהצבא הכריז על כולה שטח צבאי סגור.
אף שסירובה של ישראל להתיר את ביקורו של שאקר לא הסב נזק שווה ערך לנזק הנגרם מסירובה להאריך אשרות של בני משפחה פלסטיניים או של מרצים זרים בעלי ותק בגדה, הוא ממחיש כיצד ישראל מנצלת לרעה את סמכותה לשלוט בכניסת זרים לשטח שאינו בריבונותה.
