עקירה בכפייה עלולה לעלות כדי פשע מלחמה, וכמוה גם שימוש בהרעבה כנשק במלחמה. מאז 1 באוקטובר הורה הצבא הישראלי לכ-400,000 בני אדם בצפון רצועת עזה לעזוב את בתיהם וחסם הגעה של סיוע לאזור – והוא מסתכן שוב ושוב בביצוע של שני פשעים אלה.
הפעולות הצבאיות הישראליות ברצועת עזה נמשכות כבר למעלה משנה, מאז ביצעו לוחמים בהובלת חמאס פשעים נגד האנושות בדרום ישראל, הרגו מאות אזרחים ולקחו בני ערובה רבים. בעלי תפקידים בכירים בישראל אמרו מלכתחילה כי הם מייחסים לכל תושבי רצועת עזה את האחריות למתקפה ב-7 באוקטובר. הם סגרו את המעברים לרצועת עזה, חסמו את אספקת הסיוע וניתקו את אספקת החשמל ומי השתייה. ראש הממשלה בנימין נתניהו נשבע להפוך את רצועת עזה ל"עיי חורבות".
במשך שנה, הרשויות הישראליות אִפשרו להכניס לרצועת עזה רק זרזיף דק של סיוע, תוך הפרה של שלושה צווים זמניים של בית הדין הבינלאומי לצדק; הן שיבשו את הגעתן של משלחות הומניטריות, בייחוד לצפון הרצועה, החריבו את התשתיות האזרחיות והרגו עובדי סיוע. כמעט כל אחד ואחד מתושבי הרצועה נאבק להשיג מזון מספיק והולם, ועבור חצי מיליון בני אדם, המחסור קטסטרופלי. תת-תזונה הרגה ילדים, רוב בתי החולים אינם מתפקדים, וברצועה התפשטו מחלות זיהומיות, לרבות פוליו.
הרשויות הישראליות אומרות כי צווי הפינוי מצפון הרצועה, שהן הוציאו לאחרונה – ארבעה צווים בין 1 באוקטובר ל-12 באוקטובר – נועדו לתת לאזרחים אפשרות לברוח למקום מבטחים בעת שהצבא הישראלי תוקף את חמאס. אולם הולכות ומצטברות ראיות לכך שהצבא הישראלי חותר לפינוי כפוי של האזרחים מצפון הרצועה, בניגוד לחוק – אף על פי שאין לאזרחים שום מקום בטוח לברוח אליו ושום נתיב בריחה בטוח – ונראה שאין בכוונת הצבא לאפשר להם לשוב לאזור.
המשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר על העברה או גירוש בכפייה של אוכלוסייה כבושה. חריג צר מתיר פינוי זמני כמוצא אחרון, במקרים שבהם קיים צורך צבאי הכרחי או אם הדבר נחוץ כדי להגן על האזרחים המעורבים. אבל פינוי כזה מחייב את הצבא הישראלי לוודא שאזרחים מועברים בבטחה, שניתן להם מענה לצרכים חיוניים כמו מזון, מים, שירותי בריאות ומקלט, ושהם יורשו לשוב לבתיהם בהקדם האפשרי, עם תום מעשי האיבה באותו אזור.
הצבא הישראלי לא עמד בתנאים אלה בשנה האחרונה, וקשה להאמין שיעמוד בהם כעת. באוקטובר שעבר, שבוע לאחר תחילת מעשי האיבה, הורה הצבא הישראלי ליותר ממיליון בני אדם בצפון רצועת עזה לעזוב את בתיהם, בלי לספק להם יעד בטוח, ולעיתים אף תקף אותם במהלך הבריחה. רופא ממחנה הפליטים ג'באליא אמר לארגון Human Rights Watch, שאני משמשת בו בתפקיד מנהלת התכניות, כי ברח עם משפחתו זמן קצר לאחר הוצאתם של צווים ראשונים אלה: "ברגע ששמעתי על הצו להתפנות דרומה, התגובה הראשונה שלי הייתה: אני לא עוזב... אבל אז התחילו ההפצצות, והבתים שלנו נהרסו. הייתי צריך להגן על המשפחה שלי". לדבריו, הוא ושלושים ושישה מבני משפחתו נמלטו דרומה בנתיב המיועד לפינוי, אך הם נאלצו להתמודד עם הפצצות גם במהלך הבריחה וגם לאחר שהגיעו למה שמכוּנה "אזור בטוח" בדרום הרצועה – שמקומות המחסה בו כבר היו מלאים.
עד כה חסם הצבא הישראלי את חזרתם של מרבית העקורים לצפון רצועת עזה. בזמן זה, בעלי תפקידים בכירים בממשלה העלו בפומבי הצעות לפיהן שטח הרצועה יצומצם, תושביה יידרשו לעזוב וייושבו מחדש במקומות אחרים, והמלחמה הנוכחית תהיה נכבה נוספת – המונח הפלסטיני לעקירה ההמונית בשנת 1948. ההתקפות הישראליות בשנה החולפת הותירו את רוב רצועת עזה בלתי ראויה למגורים, והדבר החריף את החשש שהעקירה תהיה קבועה. לפי האו"ם, 87 אחוזים מיחידות הדיור ומבתי הספר ברצועת עזה ניזוקו או נהרסו, וכך גם 68 אחוזים מהאדמות המעובדות שלה, 80 אחוזים מהמבנים המסחריים ו-68 אחוזים מרשת הכבישים. תשתיות המים והאנרגיה נהרסו, וכל האוניברסיטאות הוחרבו.
הצבא הישראלי הוציא צווי פינוי החלים כיום על 85 אחוזים משטחה של רצועת עזה. כ-1.9 מיליון מתוך 2.2 מיליון הפלסטינים ברצועה נעקרו מבתיהם ומצאו מחסה בבתי קרובים, במבני ציבור, באוהלים, בחממות ותחת סככות מאולתרות. העונה הגשומה מתחילה החודש.
לפי האו"ם, יותר מ-400,000 בני אדם נותרו בצפון הרצועה, חלקם מבוגרים או בעלי מוגבלויות, חלקם מאושפזים; אחרים הצליחו לחזור לצפון הרצועה לאחר שכבר נעקרו מבתיהם במהלך המלחמה. לרבים אין לאן ללכת, ולדבריהם, הם אינם מאמינים שיהיו בטוחים יותר באזורים שהצבא הישראלי יִיעד לְמה שמכוּנה "אזורים הומניטריים". מנהל בית החולים כמאל עדוואן בצפון הרצועה, ד"ר חוסאם אבו סאפיה, אמר כי המחסור במזון, בדלק ובאספקה רפואית "מחריד" וכי הוא מסכן את חיי המטופלים, לרבות תינוקות בני יומם: "גם החלב אוזל, האוכל אוזל, כל מה שזמין הולך ומתכלה".
צווי הפינוי שהוצאו לאחרונה ושיבוש אספקת הסיוע ההומניטרי מזכירים את הצעדים שהוצעו בתכנית שעל פי דיווחים הציגו לאחרונה קציני צבא ישראלים בכירים בדימוס לממשלת ישראל, ואשר נועדו לאלץ אזרחים לעזוב את צפון רצועת עזה באמצעות מניעת מזון, מים ואספקה אחרת. הצבא הישראלי טוען שהוא אינו מיישם את התכנית, אך למעשה, מאז 1 באוקטובר הוא אינו מאפשר הכנסה של סיוע מזון לצפון רצועת עזה. במהלך תקופה זו הוא הורה לפנות את בתי החולים באזור בעיצומן של התקפות קשות וקטלניות, בין היתר על מרכז לחלוקת מזון. בארות מים, מאפיות, תחנות למתן סיוע רפואי ומקלטים לעקורים בצפון הרצועה נסגרו. ארגוני סיוע הפסיקו את אספקת השירותים.
אנשים בצפון הרצועה לכודים בין הפחד מהתקפה ומרעב לבין הפחד שאם יעזבו את בתיהם, לא יורשו לחזור אליהם. רובם פליטים וצאצאים של פליטים שברחו או אולצו לעזוב את בתיהם בשנת 1948, בשטח שהוא כיום ישראל, ומעולם לא הורשו לחזור. שמירה על עליונות דמוגרפית יהודית בחלקים נרחבים של השטח שבין נהר הירדן לים התיכון, גם באמצעות עקירה כפויה, היא מרכיב מרכזי באפרטהייד – הפשע המתמשך נגד האנושות שמבצעת ממשלת ישראל במטרה לשמר את שליטתם של יהודים ישראלים בפלסטינים. כמה משרי ממשלת ישראל קראו בגלוי להקים מחדש התנחלויות יהודיות ברצועת עזה – מעשה שיהיה פשע מלחמה.
אזרחים שומרים על מעמדם המוגן בין שהם נשמעים לפקודות פינוי צבאיות ובין שלאו, והצבא הישראלי – ככוח הכובש – חייב להבטיח שסיוע מספיק והולם יגיע אליהם באשר הם. על ישראל להציף את צפון רצועת עזה בסיוע הומניטרי, לרבות אספקה לבתי חולים, להימנע מהתקפות בלתי חוקיות ולשים קץ לעקירה בכפייה. ב-13 באוקטובר, על פי דיווחים, ארצות הברית דרשה בכתב מממשלת ישראל לאפשר הכנסה של סיוע הומניטרי נוסף לרצועה. אין זו הפעם הראשונה שארצות הברית מציגה דרישה זו, אך השפעתה בעבר הייתה מועטה. הגיע הזמן שארצות הברית תנקוט פעולה ממשית ותשעה את הסיוע הצבאי לישראל, כדי להימנע משותפות בהפרות ההולכות ומסלימות נגד אזרחים ברצועת עזה, ובייחוד בצפון הרצועה.
