בחודש יולי השיקה ממשלת ישראל תוכנית פיילוט בשאיפה לזכות בפרס השמן של הצטרפות לתוכנית של פטור מוויזה לארה"ב ומתוך רצון נואש לזכות ביחסי ציבור חיוביים נוכח ההפגנות ההמוניות. התוכנית מקלה על פלסטינים המחזיקים באזרחות אמריקאית לנוע בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש ובכך מעניקה למספר זעום של פלסטינים שבריר מזכותם לחופש תנועה.
כיהודייה ישראלית ואמריקאית הנשואה לפליט פלסטיני וחיה בגדה המערבית הכבושה, הגבתי על התפתחות מוזרה זו בתערובת של שמחה וזעם.
קודם כול, השמחה. לפני שלושה שבועות העמסנו את המכונית שלנו במגבות ובצעצועים לבילוי של יום אחד בחוף ימה של יפו. כדי להגיע לשם, נאלצנו לעבור במחסום המוצב במרחק של שני קילומטרים מגבול ישראל בעומק הגדה המערבית, דרך שער בגדר ההפרדה המרחיקה פלסטינים מישראל ומחלקי הגדה המערבית שרק ישראלים מורשים להגיע אליהם.
הורדתי את בעלי ליד פתח בגדר לצד הדרך המאובקת המובילה למעבר המיועד לפלסטינים ונסעתי עם שני ילדינו לצידו הישראלי של המחסום. כדי לבדוק את המבטא שלי בעברית ולאפיין אותי גזעית, המאבטח בירך אותי ב"בוקר טוב" בחיוך ואז סימן לנו לעבור. למרבה הפלא, הם נתנו לבעלי לעבור ברגל – הודות לדרכון האמריקאי שהצטייד בו לאחרונה.
ב-11 השנים האחרונות, גרנו רוב הזמן ביחד בגדה המערבית הכבושה. במהלך תקופה זו, הורשה בעלי להיכנס לישראל בהזדמנויות בודדות בלבד, אף שהוריו נולדו בדרום מישור החוף ומשם נמלטו בילדותם בשנת 1948, כשהצבא הישראלי התקרב לכפרם. במסגרת המדיניות הישראלית של שמירה על עליונות דמוגרפית יהודית, לא הורשו הוריו לשוב לביתם.
בעלי גדל במחנה פליטים ברצועת עזה, ושם משפחתו מתגוררת עד היום. הוא הצליח לעבור לגדה המערבית, אך לא הורשה להצטרף אליי בישראל, אפילו כשבתנו, שזה אך נולדה, אושפזה בתל אביב למשך חודש. הוא לא הורשה גם לנוע בין רצועת עזה לגדה המערבית עקב הגבלות מחמירות שישראל מטילה. ילדינו מעולם לא פגשו את סבתם שגרה במרחק של 60 קילומטר בלבד מביתנו.
כחלק מהסכם הפטור מוויזה, הצהירה ממשלת ישראל כי תאפשר לאזרחי ארה"ב לבקר אחת לשנה קרובי משפחה מדרגה ראשונה ברצועת עזה. עקב כך, ייתכן שבעלי יורשה לראות את אמו הקשישה בפעם הראשונה מזה 11 שנה.
ועכשיו לזעם שהתעורר בי. על אף ההקלות שניתנו לפלסטינים המעטים יחסית המחזיקים באזרחות אמריקאית, זכותם של 5 מיליון פלסטינים נוספים ברצועת עזה ובגדה המערבית לחופש תנועה בכל השטח הפלסטיני הכבוש עדיין נשללת מהם. מ-5.9 מיליון פליטים פלסטינים רשומים וצאצאיהם, החיים מחוץ לאזורים שחיו בהם הם או בני משפחותיהם עד שנת 1948, נשללת עדיין זכותם לשוב לשטח שהוא כיום ישראל. הנפקת אשרות למספר זעום של פליטים פלסטינים היא צעד שערורייתי, שכן אין לראות בהם תיירים בארצם שלהם.
בזו אחר זו ניסו ממשלות ישראל לזכות בפטור מוויזה לארה"ב, אך היא נותרה עד היום מחוץ להישג ידן משתי סיבות עיקריות. ראשית, חוקי ארה"ב קובעים כי שיעור דחיית הבקשות לוויזה בקרב אזרחי מדינות המשתתפות בתוכנית לא יעלה על 3 אחוזים, ואולם ארה"ב דחתה בממוצע 6 אחוזים מהבקשות הישראליות. בשל מגפת הקורונה פחת מספר הנסיעות, ולכן שיעור הדחייה פחת אף הוא. כך נוצר חלון זכאות ייחודי.
שנית, תוכנית הפטור מוויזה מחייבת את המדינות החברות בה להכניס לשטחן אזרחים אמריקאים ללא אפליה. אבל הרשויות הישראליות מטילות הגבלות תנועה מחמירות על פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה הכבושות, לרבות על פלסטינים אמריקאים, בעודן מתירות לאזרחי ארה"ב אחרים לבקר בהן.
הן גם הפלו באופן שגרתי אזרחים אמריקאים ממוצא ערבי או מוסלמי שביקשו להיכנס לישראל או לגדה המערבית ולרצועת עזה הכבושות בידי ישראל וכאלה שהתבטאו באשר לזכויות האדם של הפלסטינים. לקראת האישור האמריקאי הצפוי לפטור מוויזה, ביטלה ממשלת ישראל חלק קטן מההגבלות הללו. על פי דיווחים, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הודה לנשיא ג'ו ביידן על המחווה הנכספת בפגישתם בניו יורק ביום רביעי, בעת שהמתנגדים למדיניות של נתניהו הפגינו מחוץ למלון.
העובדה שממשלת הימין הקיצוני הנוכחית בישראל מוכנה להגמיש מדיניות שיושמה עד כה באופן חסר פשרות בתמורה לפטור מוויזה לכניסת אזרחים ישראלים לארה"ב משקפת את כוח המינוף שיש לארה"ב בנוגע להתנהלות הרשויות הישראליות. לכן אני חשה גם תקווה.
תארו לעצמכם אילו שינויים חיוביים ייתכנו אם ממשלת ארה"ב תקשיב לקריאות להשעות את הסיוע הצבאי השנתי שלה לישראל בסך 3.8 מיליארד דולר, כל עוד הרשויות הישראליות ממשיכות ליישם מדיניות ונהלים מפלים שארגוני זכויות אדם, מומחים למשפט ואפילו כמה חוקרים ישראלים מהזרם המרכזי הגיעו למסקנה כי הם עולים לכדי אפרטהייד.
לרשות ארה"ב עומדת יכולת מינוף רבה כל כך. עליה להשתמש בה כדי ללחוץ על הרשויות הישראליות לכבד את זכותם של פלסטינים, כמו סבתם של ילדיי, לנסוע בחופשיות בין רצועת עזה לגדה המערבית ולהיכנס לישראל לא כתיירים, אלא כפליטים השבים הביתה.
