אני אחראי על תחום ישראל ופלסטין בארגון Human Rights Watch. לפני שנה ממשלת ישראל ביטלה את אשרת העבודה שלי והורתה לי, אזרח אמריקאי, לעזוב את הארץ בתוך שבועיים, בטענה שאני מקדם חרם על ישראל. ערערנו על ביטול האשרה ועל החוק שעליו התבסס, האוסר על כניסת אנשים המקדמים חרם על ישראל לתחומי המדינה. בית משפט בערכאה נמוכה הקפיא את צו הגירוש עד לתום ההליכים.

אולם, בחודש שעבר אישר בית המשפט המחוזי את הגירוש והקציב לי שבועיים לעזוב את הארץ. ערערנו על החלטה זו לבית המשפט העליון ואנו מחכים להחלטתו באשר לשאלה אם יותר לי להמשיך לגור ולעבוד פה במהלך הדיון בערעור.

דו"ח שהכין המשרד לעניינים אסטרטגיים והסברה בישראל על פעילותו של עומר שאקר, מנהל תחום ישראל ופלסטין בארגון Human Rights Watch, ואשר עליו התבססה החלטת הממשלה מה-7 במאי 2018 לבטל את אשרת העבודה שלו.

יש הטוענים כי צעדים כאלה נחוצים כדי להגן על ישראל מפני תנועת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות (BDS). אבל בלי קשר לעמדתכם בנוגע ל-BDS, ההחלטה הזו צריכה להטריד אתכם משלוש סיבות. למעשה, אנשים התומכים בישראל הם אלה שהניסיון לגרש אותי צריך להדאיג אותם במיוחד.

קודם כל, ההחלטה אינה נוגעת ל-BDS, אלא לחסימת פיותיהם של מגיני זכויות האדם. ארגון Human Rights Watch מנטר הפרת זכויות אדם בקרוב ל-100 מדינות ברחבי העולם, ובכלל זה כל מדינה ומדינה במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ואינו נוקט עמדה כלשהי באשר ל-BDS. זאת, למעט הגנה על זכותם של אנשים להשתמש בחרם כצורה של ביטוי לא אלים. ממשלת ישראל עצמה אמרה לפני שנה כי "לא עלו נתונים" כלשהם לפיהם ארגון Human Rights Watch, או אני כנציגו, מקדמים חרם על ישראל.

מה שכן עשינו היה לקרוא לעסקים להפסיק לתרום להפרתן של זכויות האדם, בכך שיעמדו במחויבויותיהן על-פי העקרונות המנחים של האו"ם בדבר עסקים וזכויות האדם. שנים של מחקר הובילו אותנו לקבוע כי ניהול עסקים בהתנחלויות הישראליות בגדה המערבית, שאינן חוקיות על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, משמעו תמיד שותפות בהפרת זכויות. חברות אלה פועלות על קרקעות שנגזלו שלא כדין מפלסטינים, מקבלות היתרים, תשתיות ומשאבים הנשללים באופן שיטתי מפלסטינים מקומיים ומשלמות מיסים ומספקות שירותים התומכים בקיומן של ההתנחלויות.

חלק מהעסקים הללו מעסיקים אמנם עובדים פלסטינים, אך אין בכך כדי לתקן את הנזק הכלכלי העצום שמסבה מדיניות ההתנחלות הישראלית לכלכלה הפלסטינית. נזק אשר למעשה מאלץ פלסטינים לעבוד עבור עסקים התורמים להפרת זכויותיהם. יתר על כן, עסקים אלה פועלים במסגרת מערכת כפולה ומפלה, שבה פלסטינים כפופים לחוק הצבאי הישראלי, בנוסף לחוקים שהיו בתוקף לפני תחילת הכיבוש ביוני 1967. ישראלים העובדים לצדם נהנים מהגנות רבות יותר שמקנה להם החוק האזרחי הישראלי.

קריאה לעסקים להפסיק לעסוק בפעילויות המפרות זכויות בשטחים הכבושים אינה קריאה לחרם צרכנים ואף לא לחרם על ישראל גופא. למרות זאת, בית המשפט מצא כי צורת בסיסית זו של סנגור למען זכויות האדם "היא אכן פעילות מובהקת לעידוד חרם". אישור של בית המשפט העליון לפסיקה זו, אם יינתן, משמעו כי קריאה לחברות להימנע מניהול עסקים בהתנחלויות תוכל להביא למניעת כניסתכם לישראל ולגדה המערבית הנתונה תחת כיבוש ישראלי.

בהחלטה כזאת ייתן בית המשפט גושפנקה לדיכויים של מגיני זכויות האדם ושל פעילות הסנגור למען זכויות האדם בידי ממשלת נתניהו. ישראל כבר אסרה על כניסתם של פעילי זכויות אדם אחרים, הקשתה על ארגוני סנגור ישראליים לפעול ותייגה אותם כבוגדים, ובמקרים מסוימים אף אסרה על מגיני זכויות אדם פלסטינים לנסוע לחו"ל או עצרה אותם.

כל אדם שמחויבותה של ישראל לערכים דמוקרטיים יקרה לליבו צריך להזדעזע מניסיונות אלה לסתום פיות ולהשתיק ביקורת.

 

אנשים המקדישים את חייהם להגנה על זכויותיהם של פלסטינים מואשמים לעתים קרובות כי הם מתמקדים בישראל באופן לא הוגן. אולם, במקרה שלי הדבר אינו נכון כלל וכלל. לא זו בלבד שארגון Human Rights Watch ועבודתי בהגנה על זכויות פלסטינים מושתתים על מחויבות אוניברסלית לזכויות האדם - לרבות על זכויותיהם של ישראלים - אלא שהארגון ואני עוסקים גם בהפרת זכויותיהם של פלסטינים בידי פלסטינים אחרים. הדיווח של ארגון Human Rights Watch על ההתנחלויות אינו הפעם הראשונה או היחידה בה קראנו לעסקים להפסיק לתרום להפרת זכויות האדם. למעשה, יש לנו חטיבה שלמה המוקדשת למחקר ולסנגור בתחום של עסקים וזכויות האדם. במהלך התקופה שבה מעמדי בישראל הועמד במבחן, ארגון Human Rights Watch קרא לחברות טכנולוגיה להימנע משותפות לפשע בצנזורה הממלכתית של סין ולחברות טקסטיל לוודא שאינן תורמות לעבודת כפייה של ילדים באוזבקיסטן, לצד נושאים רבים אחרים.

מעבר לסוגיית העסקים, ארגון Human Rights Watch מדווח על הפרת זכויות האדם והמשפט ההומניטארי הבינלאומי מצד כל הגורמים באזור, כולל הרשויות הפלסטיניות. המחקר המשמעותי ביותר שערכתי במסגרת תפקידי כמנהל תחום ישראל ופלסטין הוא למעשה דו"ח המונה 149 עמודים על מעצרים שרירותיים ועינויים שיטתיים בידי הרשות הפלסטינית וחמאס: "שתי רשויות, דרך אחת, אפס התנגדות".

לפני שהתחלתי לעסוק בנושא ישראל ופלסטין סיקרתי את מצב זכויות האדם במצרים עבור ארגון Human Rights Watch. כמו במקרה של ישראל/פלסטין, התשוקה שלי לקידום זכויות האדם במצרים נובעת מימי לימודיי לתואר הראשון באוניברסיטת סטנפורד, שם כתבתי תזה על תנועת האופוזיציה המצרית. הקדשתי חלק ניכר מהשנה שביליתי במצרים מטעם Human Rights Watch לתיעוד טבח ראבעה, אחד האירועים הקטלניים ביותר של הרג מפגינים ביום יחיד בהיסטוריה המודרנית, בו נהרגו כ-8171 אנשים במהלך 12 שעות. הרגעים המדכאים ביותר שחוויתי כפעיל זכויות אדם היו באותם ימים. בחנתי את גופותיהם של מפגינים בחדרי המתים וראיתי כיצד חברים ועמיתים מצרים נעצרים סביבי, וכיצד חלק ניכר מהציבור המצרי מריע לדיכוי ומתכחש לעצם אנושיותם של הקורבנות. ערב פרסום הדו"ח שלנו על מעשי ההרג, חששות לביטחוני האישי אילצו אותי לעזוב את מצרים לאחר שעמיתיי, שהגיעו לצורך מסיבת העיתונאים, לא הורשו להיכנס למדינה.

במסגרת עבודה קודמת ייצגתי שני גברים שהוחזקו במעצר במפרץ גואנטנמו. עד היום, כשאני חושב על עוול, אני נזכר בפעם הראשונה שביקרתי את לקוחותיי הכלואים, שהוחזקו בגואנטנמו במשך יותר מעשור ללא כתב אישום. אני חושב בייחוד על רגע שעל אודותיו כתבתי בעבר, כשפניו של אחד מלקוחותיי אורו בתקווה, ואני מצאתי עצמי מגניב מבטים באופן לא מודע אל האזיקים שלרגליו, מתחת לשולחן.

יתר על כן, התיק נגדי יוצר תקדים מסוכן, המאיים על כל מי שמבקר את מדיניות ישראל. אחרי שהתירה לי להיכנס, ממשלת ישראל החליטה שאינה אוהבת את מה שיש לי לומר, אספה נגדי מידע מודיעיני המורכב מציוצים בטוויטר, עצומות שעליהן חתמתי וצילומי מסך של אתרי קבוצות סטודנטים מימי לימודי באוניברסיטה, לפני למעלה מעשור, והורתה לי לעזוב את הארץ בתוך שבועיים. מה ימנע מאותו תרחיש לחזור על עצמו ביחס לזרים אחרים בישראל, כולל בני זוג של אזרחים ישראלים, סטודנטים הלומדים באוניברסיטאות ישראליות, או אנשים שהגיעו לכאן לצורכי תיירות?

למעשה, ההחלטה הופכת צורה מסוימת של סנגור על זכויות פלסטינים ללא לגיטימית. חשבו על-כך: אם הייתם מחרימים חברה בגלל שאינה מתייחסת כהלכה לעובדים או מפלה אותם לרעה, כפי שעשו אלפי ישראלים ליקב ברקן בשנה שעברה בשל אפליה לרעה לכאורה של עובדים ממוצא אתיופי, הדבר היה נחשב ללגיטימי. אבל, אם תפרסמו קריאה זהה לחרם על חברה בשל הפרת זכויותיהם של פלסטינים, אתם עלולים להסתכן במניעת כניסה או בגירוש מצד רשויות ישראל. כיום, מבחן הלקמוס הפוליטי למניעת כניסה לישראל הוא תמיכה בקריאה לחרם. אבל האם ייתכן שמחר הוא יהיה קריאה לנסיגה מההתנחלויות או לפתרון של שתי מדינות כחלופה לדיכוי מתמיד של פלסטינים?

כדי להצדיק את החלטתו לאשר את שלילת אשרת העבודה שלי בידי הממשלה, בית המשפט נתלה בסירובי להתחייב בפומבי, בין כתליו, שלא אתמוך ב"חרמות" (סירבתי, היות שהחוק הישראלי מגדיר את המונח באופן הכולל קריאה לחברות להפסיק לנהל עסקים בהתנחלויות). האם מחר, אנשים המקווים להיכנס לישראל יידרשו להתחייב, למשל, לא להתייחס לגדה המערבית כ"כבושה"? כיום, הרשויות הישראליות מונעות כניסה של אזרחים זרים ומגרשות אותם בהסתמך על פעילות הסנגור שלהם. האם ייתכן שמחר, ישמש אותו היגיון כדי להגביל עוד יותר או אפילו להפסיק את עבודתם של פעילי זכויות אדם ישראלים ופלסטינים בהתבסס על אותו טיעון?

מי שעוקב מקרוב אחר המצב כאן מבין את הסיכונים הטמונים בכך. 27 מדינות אירופיות (כל מדינות האיחוד האירופי למעט הונגריה של ויקטור אורבן), 17 חברות וחברי קונגרס אמריקאים, מזכ"ל האו"ם, שלושה דווחי או"ם מיוחדים, ארגוני זכויות האדם הישראליים האגודה לזכויות האזרח בישראל ובצלם, הארגונים הפלסטיניים אל-חק, אל-מיזאן והמרכז הפלסטיני לזכויות האדם, ועדת השירות של הידידים האמריקאים, אמנסטי אינטרנשיונלהמרכז לזכויות חוקתיות, האגודה ללימודי המזרח התיכון, הקרן החדשה לישראל, קבוצה של בוגרי מלגת רודס, 19 פרופסורים הנמנים עם בית הספר למשפטים של סטנפורד בו למדתי, רבני ארגון תרועה – כולם מתחו ביקורת על צו הגירוש שלי.

המקרה שלי הפך לברומטר המודד את פתיחותה של המדינה לאנשים הקוראים תיגר על מדיניותה ביחס לפלסטינים. הרבה מאוד תלוי באופן שבו יפסוק בית המשפט העליון בערעור שלנו, ואם הוא יתקבל, בהחלטה שתידרש הממשלה לקבל האם לאכוף את צו הגירוש שהוציאה. אם מחויבותה של ישראל לשקיפות ולזכויות אדם חשובה לכם, זה הזמן להשמיע את קולכם.