משרד הפנים של ישראל הודיע כי הוא עומד לגרש בין 1,000 ל-1,200 ילדי עובדים זרים. ראש הממשלה נתניהו הצדיק את הגירוש - שיכלול בין השאר ילדים שאינם רשומים לבית ספר, ילדים שאינם דוברים את השפה העברית ברהיטות או כאלה שטרם מלאו להם חמש שנים - בטענה שמדובר בצעד שירתיע "הגירה בלתי חוקית שיכולה לשטוף את היסודות של המדינה הציונית" במהגרים שאינם יהודים.
הכוונה לגרש ילדים קוממה ישראלים רבים, ובהם כמה משרי הממשלה, והובילה לפעולות מחאה בתל אביב. אך צרתם של הילדים היא רק אחת מהשלכותיה של המדיניות הישראלית שנועדה להגביל את יכולתם של מהגרי ומהגרות עבודה לתבוע זכויות תושבות. מדיניות קשוחה זו מפרקת משפחות וחושפת עובדים לניצול ולהתעללות.
על-פי התקנות בישראל, מהגרי עבודה המועסקים במשקי בית, בחקלאות ובתעשייה "כבולים" למעסיקיהם הישראלים. אם הסתיימה העסקתו של עובד מכל סיבה שהיא - גם אם הוא עוזב בגלל התעללות או בגלל אי-תשלום שכר - אשרת השהייה שלו מבוטלת, והוא נותר בישראל "בניגוד לחוק" ובסכנת גירוש.
גם כאשר עובדים ועובדות סובלים מהתעללות, רבים מהם אינם יכולים להרשות לעצמם להתפטר. מרבית העובדים הזרים שקעו בחובות גדולים בשל אגרות ששילמו כדי להסדיר לעצמם אשרת שהייה. החוק הישראלי מגביל את גובה האגרות הללו, אך כללים אלה כמעט שאינם נאכפים. בפועל, מרבית מהגרי העבודה משלמים לסוכנים בארצות המוצא שלהם בין 3,000 ל-30 אלף דולר, לפי נתוני ארגונים ישראליים לזכויות האדם, וסוכנים אלה מתחלקים בסכומים המשולמים עם סוכנויות בישראל.
לדברי ארגונים לזכויות האדם, מרביתם של העובדים הזרים בישראל - שמספרם נאמד ב-200 אלף - נכנסו לשטח המדינה כחוק, לאחר שמאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 ביקשה ישראל למצוא חלופה לכוח העבודה הפלשתיני.
בדומה לשיטת ה"חסות" או "אל-כפאלה" המיושמת במדינות רבות אחרות במזרח התיכון, גם מדיניותה של ישראל חושפת את העובדים הזרים באופן נרחב לניצול. בשנת 2006 קבע בג"ץ כי "הסדר הכבילה יצר מעין עבדות בגרסה מודרנית" וכי במסגרתו "העובד הזר הפך צמית של מעסיקו". בית המשפט פסק כי על הממשלה לבטל הסדר זה בתוך שישה חודשים.
ארבע שנים חלפו מאז, והיא טרם עשתה זאת.
מרכיבי מדיניות נוספים, שנועדו לכאורה להניא עובדים זרים מכל פעילות שיש בה כדי לחזק את בקשותיהם למעמד תושבות ישראלי, שוללים מעובדים זרים רבים כל אפשרות לקיים חיי משפחה בכל צורה שהיא.
תקנה של משרד הפנים אוסרת על מהגרי עבודה להיכנס לישראל עם בני משפחה מדרגה ראשונה, כמו בני זוג או ילדים, משום שאפשר שהדבר יצביע על כוונה להתיישב במדינה. אך משרד הפנים מפרש את התקנה הזאת כך שתחול גם אם העובד או העובדת נישאים או מביאים ילדים לעולם בתוך ישראל. כמעט כל ילדיהם של מהגרי העבודה בישראל שוהים כאן בניגוד לחוק.
מרכיבי מדיניות אלה כפו על משפחות מציאות אכזרית. כך למשל, בחודש יוני עצרה משטרת ההגירה את שרלין ראמוס ואת ג'ודסיר מקלנדה, מהגרי עבודה חוקיים מהפיליפינים, יומיים לאחר שנישאו. השוטרים "הרשו" לבני הזוג לבחור מי משניהם יגורש. ארגונים ישראליים ללא כוונת רווח ערערו על צו הגירוש שהוצא לאחר מכן נגד ראמוס, והחלטת בית המשפט בעניין זה טרם ניתנה.
מהגרת עבודה שנכנסת להיריון ניצבת בפני החלטה עוד יותר קורעת לב: עם הלידה יבטל משרד הפנים את אשרת העבודה שלה ויורה לה לצאת את גבולות המדינה בתוך שלושה חודשים. לכן, עליה להחליט אם לעשות הפלה, ללדת ואז להיות מגורשת או לשלוח את הרך הנולד לארץ המוצא שלה. ארגונים ישראליים לזכויות האדם אומרים כי למעשה מעסיקים מפטרים לעתים קרובות מהגרות עבודה הרות בטענה שהן לא יוכלו לבצע את עבודתן.
בת 29 מסין המועסקת כמטפלת בבית פרטי סיפרה לארגון Human Rights Watch כי בשנת 2009 שלחה את תינוקה בחזרה לסין זמן קצר לאחר שנולד, בניסיון לשמור על אשרת העבודה שלה.
לדבריה, "זה היה הדבר הקשה ביותר שאי-פעם עשיתי. אבל חשבתי שישתלם לי לעבוד במשך שנתיים כדי לכסות את החוב שלי ככה שאוכל לחזור הביתה עם אמצעים פיננסיים לטפל בו".
לאחר מכן ביטל שר הפנים את אשרת העבודה שלה בגלל הקשר המתמשך שלה עם בעלה, פועל בניין מסין השוהה בישראל כחוק. נכון להיום, היא עדיין נמצאת בישראל.
על-פי חוק, ישראל רשאית להחליט למי להתיר להיכנס לתחומיה כדי לעבוד ולהגביל את יכולתם של המהגרים לדרוש מעמד של תושבי קבע. אך המדיניות הפוגענית שלה חורגת חריגה משמעותית מהנדרש להשגת מטרה זו.
במקום לגרש מהגרי עבודה שמתפטרים, על ישראל להבטיח כי תהיה להם גישה לסעד נגד מעסיקים פוגעניים. במקום לגרש נשים משום שילדו ובמקום לגרש את ילדיהן, על ישראל לאסור על מעסיקים ליישם את הנוהג המפלה של פיטורי נשים בהיריון. במקום להעניש אנשים על כך שנישאו או הביאו ילדים לעולם, על ישראל לכבד את הזכות למשפחה. אם ישראל מעוניינת להמשיך ליהנות מפרי עמלם של מהגרי עבודה, הרי שעליה להבטיח את זכויות היסוד שלהם.
ביל ואן אסוולד הוא חוקר בחטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch ומושבו בירושלים. אלי צ'ן היא סטודנטית באוניברסיטת הארוורד שחקרה את סוגיית מהגרי העבודה כמתמחה בארגון Human Rights Watch.
