בשנת 2020 הרשויות הישראליות דיכאו פלסטינים והפלו אותם לרעה בשיטתיות, באופן החורג בהרבה מההצדקות הביטחוניות שהן מרבות לספק.
היתה זו השנה ה-13 ברציפות שבה הרשויות הטילו איסור נסיעה גורף על פלסטינים ברצועת עזה הכבושה והגבילו באורח קיצוני את כניסת ויציאתן של סחורות מהרצועה ואליה. הגבלות אלה, שלא התבססו על הערכה פרטנית של הסיכון הביטחוני, גזלו משני מיליון הפלסטינים החיים ברצועה, למעט חריגים נדירים, את הזכות לחופש תנועה, הגבילו את גישתם לחשמל ולמים והרסו את כלכלת הרצועה. שמונים אחוזים מתושבי רצועת עזה תלויים בסיוע הומניטארי.
הרשויות הישראליות אף סייעו בהמשך העברתם של אזרחים ישראלים להתנחלויות בגדה המערבית הכבושה, צעד המהווה פשע מלחמה. הארגון הישראלי שלום עכשיו אמר כי בשנת 2020 בכירים ישראלים קידמו תוכניות לבניית יותר יחידות דיור בהתנחלויות בגדה המערבית מבכל שנה אחרת מאז החל לעקוב אחר נתונים אלה בשנת 2012, 12,159 יחידות נכון ל-15 באוקטובר.
על-פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA), נכון ל-19 באוקטובר 2020, הרשויות הישראליות הרסו בשנת 2020 568 בתים ומבנים פלסטיניים אחרים בגדה המערבית, כולל במזרח ירושלים, תוך עקירתם של 759 בני אדם מבתיהם. רוב המבנים נהרסו בעילה של היעדר היתרי בנייה ישראליים, שאותם לא ניתן כמעט לקבל. עם התפשטות מגפת הקורונה, בין מארס לאוגוסט, ממוצע שיעור ההריסות שביצעה ישראל היה הגבוה ביותר זה ארבע שנים, כך מצא משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים. ב-3 בנובמבר הרסו הרשויות הישראליות את בתיהם של מרבית תושבי הקהילה הפלסטינית ח'ירבת חומסה שבבקעת הירדן, בגין הימצאותם באזור שאותו הגדירה כ"שטח אש". בכך עקרה ישראל מבתיהם 73 בני אדם, בהם 41 ילדים.
בהסכם הקואליציוני בין המפלגות הליכוד וכחול לבן, שהוביל להקמת ממשלת ישראל בחודש מאי לאחר שלושה סבבי בחירות בשנה שקדמה לכך, נקבע תהליך להבאת סיפוחם של חלקים נוספים של הגדה המערבית לאישור הממשלה. ראש הממשלה נתניהו אמר באוגוסט כי ישראל תעכב את המהלך, בעקבות הסכם לנורמליזציה של היחסים עם איחוד האמירויות הערביות, אך הוא אמר גם כי "אין שום שינוי בתכנית שלי להחיל ריבונות" על הגדה המערבית.
הן הרשות הפלסטינית שבשליטת פתח בגדה המערבית והן רשויות חמאס ברצועת עזה עצרו תומכי אופוזיציה ומבקרים אחרים בגין התבטאויותיהם הלא אלימות, ועינו את חלקם בעת שהוחזקו במשמורת. הנציבות הפלסטינית העצמאית לזכויות האדם קיבלה 269 תלונות בדבר מעצרים שרירותיים, 147 מהן נגד הרשות הפלסטינית ו-122 נגד חמאס; 90 תלונות בדבר עינויים והתעללויות, 40 מהן נגד הרשות הפלסטינית ו-50 נגד חמאס; ו-62 תלונות נגד הרשות הפלסטינית בגין החזקת אנשים במשמורת ללא משפט או כתב אישום, מכוח צווים שהוציא מושל אזורי בין החודשים ינואר וספטמבר 2020. מספר התלונות ירד בהשוואה לשנים קודמות, דבר שהנציבות מייחסת בעיקר לירידה במספר הביקורים שערכה בבתי כלא על רקע המגיפה.
רצועת עזה
על אף ירידה בהיקף הלחימה בין ישראל לארגונים פלסטיניים חמושים בהשוואה לשנים קודמות, הרשויות הישראליות המשיכו לאכוף את הסגר שהן מטילות על רצועת עזה, לצד ההגבלות שמטילה מצרים בגבולה עם הרצועה. נכון ל-21 באוקטובר, ארגונים פלסטיניים חמושים ירו מהרצועה, בשנת 2020, 187 רקטות ופגזי מרגמה חסרי הנחיה לעבר מרכזי אוכלוסייה ישראליים, כך על-פי מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם מאיר עמית. התקפות אלה הן חסרות הבחנה מטבען ועולות לכדי פשעי מלחמה. בתגובה על שיגור בלוני תבערה לשטח ישראל בידי פלסטינים ברצועה, הרשויות הישראליות הגבילו באוגוסט את הכנסת הסחורות לרצועה, ובכלל זה מזון ותרופות, חסמו את גישתם של דייגים פלסטינים למים הטריטוריאליים של עזה וקיצצו את יבוא הדלק לתחנת הכוח בעזה, ובכך צמצמו עוד יותר את אספקת החשמל המוגבלת לרצועה, למשך כמעט שלושה שבועות. צעדים אלה, שנועדו לפגוע בכלל האוכלוסייה האזרחית ברצועה, עולים לכדי ענישה קולקטיבית בלתי חוקית.
באוגוסט תועדו ברצועת עזה המקרים הראשונים של הידבקות בנגיף הקורונה בתוך הקהילה. רשויות חמאס, שמאז מארס חייבו תושבים החוזרים לרצועה לשהות 21 יום בבידוד במרכזים שבפיקוחן, הטילו סגר למשך 14 יום ואמצעים מגבילים אחרים. נכון ל-19 באוקטובר, משרד הבריאות בעזה תיעד 4,722 מקרי קורונה ו-28 מקרי מוות, רובם מאז אוגוסט.
הסגר הישראלי
ישראל הגבילה את יכולתם של מרבית תושבי רצועת עזה לנסוע דרך מעבר ארז, מעבר הנוסעים היחיד בין הרצועה לישראל שבו עוברים פלסטינים בדרכם לגדה המערבית ולחו"ל. איסור הנסיעות הכללי חל על כל הפלסטינים למעט מקרים שהרשויות הישראליות הגדירו כבעלי "נסיבות הומניטריות יוצאות דופן", בעיקר אנשים הזקוקים לטיפול רפואי חיוני ובני לוויתם, כמו גם אנשי עסקים בולטים.
במהלך החודשים ינואר ופברואר, יצאו דרך מעבר ארז לישראל, בממוצע, כ-778 פלסטינים מדי יום. מספר זה הוא רק שבריר מהממוצע היומי של יותר מ-24,000 פלסטינים ביום, לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה בחודש ספטמבר 2000, כך לפי נתוני ארגון זכויות האדם הישראלי גישה. לאחר שישראל הידקה את הסגר במהלך המגפה, צנח נתון זה בין החודשים אפריל לספטמבר לתשעה אנשים ביום.
בחודש מאי השעתה הרשות הפלסטינית את התיאום הביטחוני והמנהלי עם ישראל, כולל לצורך הנפקת אישורי נסיעה, בתגובה לתכניות הסיפוח של ישראל. מהלך זה לא הותיר לתושבי הרצועה שום דרך ברורה להגשת בקשות להיתרים. זאת מכיוון שלרשויות הישראליות אין נוכחות פיזית רשמית ברצועה והן לא יצרו מנגנונים חלופיים לקבלת בקשות באופן ישיר. ביוני החלו כמה ארגונים להגיש בקשות עבור פלסטינים שלהם נקבעו תורים לטיפול רפואי דחוף מחוץ לרצועה, וארגון הבריאות העולמי (WHO) לקח על עצמו את תפקיד התיאום בספטמבר. על-פי נתונים שקיבל ארגון הבריאות העולמי, בחודש יוני ישראל סירבה לאשר 54 אחוזים מהבקשות, או לא הגיבה עליהן בזמן. בחודש נובמבר הודיעה הרשות כי תחדש את התיאום הביטחוני והמנהלי עם ישראל.
היקף הסחורות שיוצאו מהרצועה, ואשר נועדו בעיקר לגדה המערבית ולישראל, הסתכם בין החודשים ינואר וספטמבר בכ-256 מטעני משאיות בממוצע בחודש. זאת, בהשוואה לממוצע חודשי של כ-1,064 מטעני משאיות לפני הידוק הסגר בחודש יוני 2007, כך לדברי ארגון גישה. ישראל גם הגבילה באורח קיצוני, ולעתים קרובות אסרה לחלוטין, על הכנסתם לרצועה של חומרים שהיא מגדירה כ"דו-שימושיים", פריטים היכולים לשמש למטרות צבאיות. הרשימה כללה ציוד רנטגן ותקשורת, חומרי בניין, חלקי חילוף וסוללות למכשירים מסייעים המשמשים אנשים עם מוגבלות ופריטים אזרחיים חיוניים אחרים.
משפחות ברצועת עזה קיבלו אספקת חשמל למשך מעט יותר מ-12 שעות ביממה בממוצע בתשעת החודשים הראשונים של 2020, על-פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים. הפסקות חשמל קבועות וממושכות מכבידות על חיי היומיום. הן פוגעות במיוחד באנשים עם מוגבלות הזקוקים לאור כדי לתקשר באמצעות שפת הסימנים או לציוד המופעל באמצעות חשמל, כמו מעליות או כסאות גלגלים חשמליים, כדי להתנייד. יותר מ-96 אחוזים ממי התהום ברצועה אינם "ראויים לשתייה", כך מצא משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים. לדברי ארגון הבריאות העולמי, נכון לסוף ספטמבר, 47 אחוזים מהתרופות שהוא מגדיר כ"חיוניות" אזלו לחלוטין מהמלאי במחסן התרופות המרכזי של הרצועה.
מצרים הגבילה גם היא באורח קיצוני את תנועת האנשים והסחורות במעבר רפיח שבינה לבין רצועת עזה. בין היתר, היא הגבילה את כניסתם של אנשים שאינם מחזיקים בתעודת זהות פלסטינית מכיוון שישראל לא כללה אותם במרשם האוכלוסין שבשליטתה. בתשעת החודשים הראשונים של שנת 2020 חצו גבול זה בממוצע 4,767 פלסטינים מדי חודש לשני הכיוונים, פחות מהממוצע החודשי של 12,172 בשנת 2019 ושל יותר מ-40,000 בחודשים שקדמו להפיכה הצבאית במצרים, בשנת 2013, כך לפי ארגון גישה.
חמאס וארגונים פלסטיניים חמושים ברצועה
רשויות חמאס לא סיפקו שום מידע בנוגע לשני אזרחים ישראלים עם מוגבלויות פסיכו-סוציאליות, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, שבהם הן מחזיקות, ככל הנראה, תוך הפרה של המשפט הבינלאומי, מזה למעלה מחמש שנים לאחר שנכנסו לרצועה.
באפריל שלטונות חמאס עצרו שבעה פעילים בגין השתתפותם בשיחת וידיאו שבה ענו על שאלותיהם של אזרחים ישראלים על החיים ברצועה. שניים מהם נעצרו למשך יותר מחצי שנה ושלושה הורשעו מכוח החוק הצבאי ב"החלשת הרוח המהפכנית".
רשויות חמאס לא ביצעו הוצאות להורג כלשהן בשנת 2020; מאז השתלטו על רצועת עזה ביוני 2007, הן ביצעו 25 הוצאות להורג, לאחר משפטים שהוכתמו בהפרות של כללי ההליך ההוגן. נכון ל-2 בנובמבר, בתי המשפט ברצועה גזרו דין מוות על 145 בני אדם מאז השתלטו על הרצועה, כך על-פי המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR).
חוק מתקופת המנדט הבריטי החל עדיין ברצועת עזה, קובע עונש של עד עשר שנות מאסר בגין קיום "יחסים לא טבעיים" בעלי אופי מיני, מונח הנתפס ככולל יחסי מין חד מיניים. עם זאת, ארגון Human Rights Watch לא תיעד מעצרים כלשהם בגין יחסים חד מיניים.
הגדה המערבית
שימוש ישראלי בכוח ומעצרים
נכון ל-5 באוקטובר כוחות הביטחון הישראליים ירו למוות בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, ב-20 פלסטינים ופצעו לפחות 2,001 פלסטינים. בין הנפגעים אנשים שנחשדו בתקיפת ישראלים אך גם אנשים שלא היו מעורבים במעשי אלימות, כך לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים.
ב-30 במאי ירה שוטר משמר הגבול הישראלי למוות באיאד אל-חלאק, גבר פלסטיני בן 32, על הרצף האוטיסטי, שלא היה חמוש, בעיר העתיקה בירושלים. זאת, לאחר שלפי דיווחים הוא נמלט כשביקשו ממנו לעצור. על-פי דיווחים, שוטר שהיה בזירה אמר לחוקרים ישראלים כי השוטרים ירו באל-חלאק ב"מקום סגור" "שבו הוא לא "סיכן" איש. בחודש אוקטובר ציינו הרשויות כי הן צפויות, ככל הנראה, להעמיד לדין את השוטר שירה באל-חלאק בגין המתה בקלות דעת, בכפוף לשימוע.
ב-23 ביוני ירו שוטרי משמר הגבול למוות, ככל הנראה באופן בלתי חוקי, באחמד עריקאת, בן 26, לאחר שמכוניתו התנגשה במחסום והוא יצא ממנה בנסיבות בהן לא נראה כי נשקפה ממנו סכנת חיים מיידית. הרשויות הגדירו את האירוע כפיגוע דריסה; לדברי משפחתו מדובר בתאונה.
הרשויות הישראליות מיצו את הדין רק לעיתים נדירות עם אנשי כוחות הביטחון שעשו שימוש מופרז בכוח נגד פלסטינים או עם מתנחלים שתקפו פלסטינים.
בחמשת החודשים הראשונים של שנת 2020 נמשכה אלימות המתנחלים נגד פלסטינים באותן רמות כמו בשנת 2019, גידול ניכר לעומת השנים הקודמות, כך מצא משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים. נכון ל-5 באוקטובר, מתנחלים הרגו אזרח פלסטיני אחד, פצעו 103, וגרמו נזק לרכוש ב-136 אירועים, כך על-פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים.
תוקפים פלסטינים הרגו חייל ישראלי אחד ופצעו לפחות 28 חיילים ישראלים בגדה המערבית, נכון ל-22 בספטמבר.
הרשויות הישראליות אמרו בספטמבר כי ימשיכו להחזיק בגופותיהם של פלסטינים שנהרגו במסגרת מה שהן מגדירות כתקריות ביטחוניות. זאת בעיקר לצורך מיקוח, כדי להבטיח שחמאס יחזיר את גופותיהם של שני חיילים ישראלים שנהרגו, כמשוער, במעשי האיבה בשנת 2014. ישראל מחזיקה נכון לחודש ספטמבר בגופותיהם של 67 פלסטינים שנהרגו מאז שנת 2015, כך על-פי מרכז ירושלים לסיוע משפטי ולזכויות האדם (JLAC).
בשכונת אל-עיסאוויה שבמזרח ירושלים כוחות ישראליים עצרו 850 פלסטינים בין אפריל 2019 לאפריל 2020, על-פי הארגון הישראלי לזכויות האדם בצלם, כחלק מ"מבצע מתמשך של התעמרות" בתושביה.
באפריל סגרה משטרת ישראל מרכז לבדיקות קורונה שהוקם על-ידי תושבים בשכונת סילוואן במזרח ירושלים, בטענה כי הוא פעל בסיוע הרשות הפלסטינית.
הרשויות הישראליות מקיימות פיקוח הדוק על התבטאויות מקוונות של פלסטינים, ומסתמכות בין השאר על אלגוריתמים של חיזוי כדי לקבוע נגד מי לפעול. הרשויות עצרו פלסטינים בהסתמך על פרסומים ברשתות חברתיות ועל התבטאויות בדרכים אחרות.
על-פי נתוני שירות בתי הסוהר הישראלי, הרשויות הישראליות החזיקו במשמורתן נכון ל-31 באוגוסט 4,207 פלסטינים בגין עבירות "ביטחוניות", בהם 153 ילדים, רבים מהם בגין יידוי אבנים. כמו כן הן החזיקו נכון למועד זה 355 פלסטינים במעצר מנהלי, ללא כתב אישום או משפט ובהתבסס על ראיות חשאיות.
הרשויות הישראליות מחילות את הדין האזרחי הישראלי על מתנחלים בגדה המערבית, ואילו בפלסטינים בגדה, למעט תושבי מזרח ירושלים, הן מושלות באמצעות החוק הצבאי הנוקשה. בכך הן שוללות מהם הליך הוגן בסיסי ושופטות אותן בבתי משפט צבאיים, ששיעור הרשעה בהם מגיע כמעט ל-100 אחוזים. ישראל כולאת פלסטינים רבים מהשטח הפלסטיני הכבוש בתוך שטחה, באופן המקשה על קיומם של ביקורי משפחות ותוך הפרה של הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי, האוסרות על העברתם אל מחוץ לתחומי השטח הכבוש.
התנחלויות והריסת בתים
ישראל הקצתה השנה אדמות נוספות שהחרימה מפלסטינים להתנחלויות בלתי חוקיות, וסיפקה שירותי ביטחון, תשתית ושירותים נוספים ליותר מ-647,000 מתנחלים הגרים בגדה המערבית, לרבות במזרח ירושלים.
ביוני ביטל בית המשפט העליון בישראל חוק המאפשר לרשויות להפקיע רטרואקטיבית אדמות שעליהן הוקמו התנחלויות, אך שישראל הכירה בהיותן בבעלות פרטית של פלסטינים. עם זאת, בהצדיקו את החלטתו, בית המשפט נתלה ב"חלופות פוגעניות פחות" שיוכלו להשיג את אותה תוצאה. אלה כוללות צו צבאי המאשר עסקאות בדבר קרקעות שבוצעו כשהרשויות הניחו בעת המכירה, באופן סביר, שהקרקע אינה בבעלות פרטית, דבר המהווה למעשה אישור של הפקעות בלתי חוקיות.
בתי משפט בירושלים הורו בכמה מקרים על פינויין של משפחות פלסטיניות מבתים בהם גרו מזה עשרות שנים בשכונת סילוואן שבמזרח ירושלים. זאת בעיקר בהתבסס על חוקים מפלים המעניקים עדיפות לטענות לפיהן האדמות היו בבעלות יהודית לפני 1948, או המתירים למדינה להשתלט על קרקעות כ"נכסי נפקדים".
הקושי בקבלת היתרי בנייה ישראליים במזרח ירושלים וב-60 האחוזים של הגדה המערבית הנמצאים בשליטתה הבלעדית של ישראל (שטח C), הוביל פלסטינים לבנות מבני מגורים, בתי ספר ומבנים לצורכי פרנסה הנתונים בסכנה מתמדת של הריסה או החרמה מצד ישראל בתואנה שהוקמו ללא היתר. נכון לאפריל 2020, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים הגדיר 46 קהילות פלסטיניות בגדה המערבית כנמצאות בסיכון גבוה להעברה בכפייה, עקב מדיניות הכפייה של ישראל. המשפט הבינלאומי אוסר על כוח כובש להרוס רכוש אלא אם כן הדבר "נחוץ לחלוטין" לצורך "פעולות צבאיות".
חופש התנועה של פלסטינים
ישראל המשיכה לאכוף את משטר ההיתרים שלה, המחייב בעלי תעודות זהות פלסטיניות, למעט חריגים נדירים, להגיש לצבא הישראלי בקשות להיתרים שתוקפם מוגבל כדי להיכנס לחלקים ניכרים של הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים. בצלם מתאר זאת כ"משטר ביורוקרטי, שרירותי ונטול כל שקיפות", שבו "רבות מהבקשות מסורבות ללא כל נימוק ובלי יכולת אמיתית לערער על כך". נכון לחודש יוני הרשויות הישראליות החזיקו כמעט 600 מחסומים ומכשולים קבועים אחרים בגדה המערבית, בנוסף לכמעט 1,500 מחסומי פתע שהוקמו בין החודשים אפריל 2019 למארס 2020, כך על-פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים. כוחות ישראליים נוהגים כדבר שבשגרה להחזיר פלסטינים שהגיעו למחסום כלעומת שבאו, או להשפילם ולעכבם ללא הסבר.
גדר ההפרדה, שישראל הקימה לדבריה לצרכים ביטחוניים, אך 85 אחוזים ממנה נמצאים בתוך הגדה המערבית ולא לאורך הקו הירוק המפריד בין ישראל לשטח הפלסטיני, מנתקת אלפי פלסטינים מאדמותיהם החקלאיות. הגדר אף מבודדת 11,000 פלסטינים החיים מצדה המערבי, שאינם מורשים להיכנס לישראל ויכולתם לחצות את הגדר כדי להגיע לרכושם או לקבל שירותים בסיסיים, מוגבלת מאוד.
הרשות הפלסטינית בגדה המערבית
נכון ל-21 באוקטובר, הרשות הפלסטינית דיווחה על 43,308 מקרי קורונה ועל 399 מקרי מוות מאז פרוץ המגפה בגדה המערבית, לא כולל מזרח ירושלים. למרות שהטילה לעיתים הגבלות שחלו על כל חלקי הגדה המערבית שבהם היא מנהלת את חיי היום-יום, היא הסתמכה במידה רבה על סגרים מקומיים באזורים שבהם חלה עלייה במספר המקרים.
ראש הממשלה אשתייה, התחייב ביולי 2019 להפסיק את המעצרים השרירותיים. בחודש יוני עצרו כוחות הרשות את העיתונאי סאמי א-סאעי למשך שלושה שבועות בגין חשד שהוא ניהל דף פייסבוק שבו פורסם מידע על שחיתות ברשות הפלסטינית. בחודש יולי עצרו כוחות הרשות הפלסטינית ברמאללה כ-20 פעילים שהיו בדרכם לפעולת מחאה נגד שחיתות ברשות, כלאו אותם למשך יותר משבוע והעמדו אותם לדין בגין התכנסות בלתי חוקית והפרת ההגבלות שהוטלו בעקבות מגפת הקורונה.
חוק המעמד האישי של הרשות הפלסטינית ממשיך להפלות נשים לרעה לרבות בנוגע לנישואים, גירושים והחלטות הנוגעות למשמורת ואפוטרופסות על ילדים וכן בנוגע לירושה. ארגונים לזכויות נשים תיעדו עלייה בדיווחים על אלימות במשפחה במהלך הסגרים שהוטלו בעקבות מגפת הקורונה. אולם, בפלסטין אין שום חוק מקיף נגד אלימות במשפחה. הרשות בוחנת טיוטת חוק להגנה על המשפחה, אך ארגוני זכויות נשים העלו חששות כי היא אינה כוללת אמצעים מספיקים כדי למנוע התעללות וכדי להגן על ניצולים.
ישראל
בישראל תועדו 306,649 מקרי קורונה ו-2,278 מקרי מוות, כולל בהתנחלויות במזרח ירושלים ובגדה המערבית, נכון ל-21 באוקטובר. ישראל הטילה סגרים בין סוף מארס לתחילת מאי, ושוב בין סוף ספטמבר לאמצע אוקטובר. כדי לעקוב אחר התפשטות הקורונה, הרשויות הישראליות התירו לשב"כ, שירות הביטחון הכללי של ישראל, הפועל בשטחה, לאסוף מספקיות התקשורת, החל מחודש מארס, כמויות עצומות של נתוני מעקב אחר מיקום מהטלפונים הסלולריים של ישראלים מן השורה, ללא הסכמתם. ביולי אישרה הכנסת את המשך המעקבים למשך חצי שנה, בעקבות פסיקת בג"ץ מחודש אפריל לפיה על הממשלה לעגן את התוכנית בחקיקה.
ביוני חידשה הכנסת שוב הוראת שעה משנת 2003, האוסרת, למעט חריגים מעטים, על הענקת מעמד חוקי ארוך טווח, או תושבות בישראל, לפלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה הנישאים לאזרחים או תושבים ישראלים. הוראת שעה זו כפתה במקרים רבים פירוד של משפחות.
אלפי ישראלים השתתפו בהפגנות שבועיות שהחלו ביוני, בעיקר נגד טיפולה של הממשלה במגפת הקורונה ובעקבות כתבי האישום שהוגשו נגד ראש הממשלה נתניהו בגין שחיתות. משטרת ישראל פיזרה בכוח כמה הפגנות והכתה ועצרה עשרות מפגינים. הארגון הישראלי "הקרן למגני זכויות אדם" אמר כי בין ה-14 ל-26 ביולי הוא סיפק ייעוץ משפטי ליותר מ-150 מפגינים שנעצרו בירושלים לבדה.
הרשויות הישראליות המשיכו לדחות באופן שיטתי את בקשות המקלט של כ-32,000 מבקשי המקלט האריתריאים והסודאנים במדינה. כדי להפעיל עליהם לחץ לעזוב, הממשלה מנסה "להמאיס" עליהם את חייהם, כדברי שר הפנים של ישראל בשנת 2012. זאת באמצעות הטלת הגבלות על תנועה, על מתן היתרי עבודה ועל הגישה לטיפול רפואי. באפריל ביטל בית המשפט העליון חוק שהתיר להחרים חלק משכרם.
גורמי מפתח בינלאומיים
בחודש ינואר הציגה ארה"ב תוכנית המתיימרת להציע פיתרון של שתי מדינות, אך חוזה שליטה ישראלית קבועה בחלק נרחב מהגדה המערבית וסיפוח רשמי של ההתנחלויות, בקעת הירדן ואזורים אחרים בשטח C. התנאים המוצעים בתוכנית יהפכו את מימושה של מדינה פלסטינית לבלתי אפשרי כמעט. בחודש יוני העלו חברים בקונגרס של ארה"ב חששות בנוגע לסיפוח במכתבים ששלחו לראש הממשלה נתניהו ולשר החוץ האמריקאי, מייקל פומפאו.
בתגובה לתוכנית האמריקאית, קראו 27 מדינות חברות באיחוד האירופי, כולל גרמניה וצרפת, להבטיח שוויון זכויות לפלסטינים וישראלים. במהלך השנה קרא האיחוד האירופי שוב ושוב לישראל לזנוח את תוכניות הסיפוח ולעצור את בניית ההתנחלויות, והדגיש את אי חוקיותן על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי; עם זאת, עד עתה סיכלו חילוקי דעות עמוקים בין מדינות באיחוד האירופי את הניסיונות לאמץ צעדי ענישה של האיחוד בתגובה להפרות המתמשכות והחמורות של החוק ההומניטארי הבינלאומי שמבצעת ישראל.
בחודש פברואר פרסם משרד הנציב העליון לזכויות האדם של האו"ם, לאחר המתנה ארוכה, את מסד הנתונים של עסקים שאיפשרו את קיומן של התנחלויות או הפיקו מכך רווח, ואשר כולל רשימה של 112 עסקים.
בחודש דצמבר 2019 השלים משרדה של התובעת הראשית בבית הדין הפלילי הבינלאומי את החקירה המקדמית באשר למצב בפלסטין. משרד התובעת קבע כי כל הקריטריונים הנחוצים לצורך פתיחה בחקירה רשמית באשר לפשעים חמורים שבוצעו כביכול בידי ישראלים ופלסטינים, נענו. עם זאת, בטרם ייפתח בחקירה, המשרד ביקש משופטי בית הדין הדרכה באשר לסמכות הטריטוריאלית של בית הדין הפלילי הבינלאומי. בעת כתיבת שורות אלה, טרם התקבלה החלטה.