כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז החלו התקיפות הישראליות ברצועת עזה, בעקבות הטבח של מאות אזרחים בדרום המדינה בידי חמושים בראשות חמאס. כ-80 אחוזים מ-2.2 מיליון תושבי הרצועה נעקרו מבתיהם ולמעלה ממיליון מהם מצאו מחסה ברפיח שעל גבול מצרים. לפי נתוני הרשויות ברצועת עזה, למעלה מ-26,000 בני אדם נהרגו, ובהם לפחות 10,000 ילדים.
במקביל למעשי האיבה המתמשכים, תשומת הלב מופנית לשאלה מה ראוי לעשות עם שוך הלחימה. ממשלת ארצות הברית הכריזה כי יש לאפשר לתושבי הרצועה שנעקרו מבתיהם לשוב אליהם, זכות המעוגנת במשפט הבינלאומי. אבל לרבים מהם לא יהיו בתים לחזור אליהם. האו"ם דיווח כי יותר מ-60 אחוזים מיחידות המגורים ברצועה ניזוקו או נהרסו. גם רשת החשמל, מערכות המים והביוב, מערכת הבריאות, טחנות הקמח, אדמות חקלאיות ותשתיות אזרחיות אחרות ניזוקו קשות. יתרה מכך, רוב תושבי הרצועה הם כבר פליטים או צאצאי פליטים שברחו או גורשו מהשטח שנעשה חלק ממדינת ישראל. אם כן, לאילו בתים עומדת לפלסטינים ברצועת עזה זכות השיבה?
אני יהודייה ישראלית אמריקאית הנשואה לפליט פלסטיני מרצועת עזה. ההיסטוריה המשפחתית שלנו מציעה תשובה אפשרית לשאלה זו. בפעם הראשונה שהצבא הישראלי סילק את חמותי מביתה, היא הייתה כבת חמש (אין ברשותה תעודת לידה). בשנת 1948, כשחיילים ישראלים התקרבו לכפר שלה, בשטח שהוא היום חופה הדרומי של ישראל, ברחה משפחתה לרצועת עזה, ביחד עם למעלה מ-700,000 פלסטינים שנמלטו או גורשו במלחמה שהובילה להקמתה של מדינת ישראל. (הפלסטינים מכנים עקירה המונית זו נכבה.) הם גרו באוהל במחנה פליטים עד שעברו לבית בלוקים קטן עם גג אסבסט. במחנה נישאה חמותי לגבר מכפר הולדתה, שנהרס בסופו של דבר בידי הרשויות הישראליות. לזוג נולדו חמישה ילדים.
בפעם השנייה שהצבא הישראלי הרס את ביתה, חמותי הייתה אם חד-הורית בשנות ה-30 לחייה, שגידלה לבדה את ילדיה לאחר שבעלה ברח למצרים במהלך כיבוש רצועת עזה בידי ישראל בשנת 1967. צבא הכיבוש הישראלי הרס את ביתה בשנות ה-70, ככל הנראה כדי לפנות מרחב לתמרונים צבאיים במחנה הפליטים הצפוף מאוד, וחמותי וילדיה עברו לגור אצל קרובי משפחה. בשנות ה-90, לאחר שישראל העבירה חלק ניכר מניהול הקרקעות ברצועת עזה לרשות הפלסטינית, הוקצה לחמותי שטח במחנה לבניית מתחם מגורים משפחתי שכלל שלוש דירות – אחת לעצמה ואחת לכל אחד משני בניה ובני משפחותיהם.
חמותי הייתה בת 80 כשהצבא הישראלי אילץ אותה לעזוב את ביתה בפעם השלישית. באוקטובר האחרון היא נמלטה לרפיח עם ילדיה, נכדיה וניניה, לאחר שהצבא הישראלי הורה למיליון תושבי צפון הרצועה לברוח דרומה. זמן קצר לאחר שברחו, גיסי קיבל טלפון מגורם צבאי ישראלי שהזהיר אותו כי יש לפַנות את בית המשפחה, משום שהוא יופצץ בתוך כעשר דקות. "אני לא עוזב!", ענה גיסי, אפילו שכבר היה ברפיח. הוא שומר על חוש הומור גם במצבים קשים.
מאז אוקטובר, שאר ילדיה ונכדיה של חמותי היו עדים להרס בתיהם או קיבלו אזהרות טלפוניות דומות. אנו חוששים שהיא ושאר בני המשפחה נמנים עם מאות אלפי הפלסטינים ברצועה שנותרו כעת ללא קורת גג. בינתיים, הצהרות של בכירים ישראלים המורות לתושבי הרצועה לעזוב אותה מעלות באוב את רוחות הרפאים של העקירה בכפייה, שהיא פשע מלחמה. רוחות אלה מעוררות מחדש את הטראומה הבין-דורית שחוו חמותי וכ-1.7 מיליון פליטים החיים ברצועה – 77 אחוזים מתושביה. ממשלת ישראל מסרבת כבר 75 שנה לאפשר לפליטים אלה לשוב למקומות שמהם באו – אחת ההפרות החמורות של משפט זכויות האדם הבינלאומי, המלבה את ההסלמה הנוכחית בפעולות האיבה.
זכותה של חמותי לבחור לאן תשוב – לבית שאיבדה באוקטובר או למקום שבו איבדה את ביתה בשנת 1948. אם קובעי המדיניות בארצות הברית רוצים לנהוג לפי ההוראות של משפט זכויות האדם הבינלאומי כלשונן, הם אינם רשאים להסתפק רק בהתנגדות לעקירה בכפייה מצפון הרצועה – כפי שאכן נהגו, ובצדק. עליהם גם לתמוך בזכותם של הפליטים להחליט בעצמם לאן ישובו והיכן ישתקמו, לרבות באזורים שכעת הם חלק מישראל. זאת, משום שזכות השיבה – המעוגנת בהחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם ובאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות – עומדת לאדם גם לאחר שריבונות על שטח מחליפה ידיים, כל עוד הפליטים וצאצאיהם שומרים על מספיק קשרים לאזור כדי שזה ייחשב ל"מדינתם", ואחת היא היכן נולדו. זכות זו אינה נתונה למשא ומתן.
גם הצד השני של משפחתי חווה עקירה קולקטיבית. חמש שנים אחרי שחמותי איבדה את ביתה בשנת 1948 איבד אבי את ביתו בבגדד, לאחר שממשלת עיראק הפכה את חיי היהודים בה לכמעט בלתי אפשריים בעקבות הקמת מדינת ישראל. ממשלת עיראק התנתה את מתן היתר היציאה לאבי ולהוריו בשלילת אזרחותם. אבי מצא מקלט בישראל, שבה קיבל אזרחות. עבורו ועבור יהודים ישראלים רבים אחרים, האפשרות שפליטים פלסטינים ישובו לישראל מעוררת חשש לאבד הן את המקלט הבטוח שהמדינה מייצגת עבורם והן את הרוב היהודי שהם רוצים לשמר בה.
יהודים ישראלים רבים נושאים זיכרונות בין-דוריים מהשואה באירופה – שהיקף הקטל במסגרתה גדל בשל סירובן של מדינות ברחבי העולם להתיר את כניסתם של יהודי אירופה כפליטים – או מן הבריחה הכפויה ממדינות ערב לאחר שנת 1948. עבור יהודים רבים, פשעי המלחמה שבוצעו נגד אזרחים ישראלים ב-7 באוקטובר החריפו טראומה זו. לכל אדם יש זכות למקלט בטוח, ומשפט זכויות האדם הבינלאומי מעניק לממשלת ישראל חופש פעולה רחב הן לעיצוב מדיניות הגירה – לרבות קידום הגירה יהודית – והן לנקיטת אמצעים להגנה על אזרחיה ועל תושביה. אבל, כפי שעולה בבירור מהמשפט הבינלאומי, שום מקלט בטוח כזה אינו יכול לבוא על חשבון זכותם של פלסטינים לביטחון או על חשבון זכויות יסוד אחרות שלהם, לרבות זכות השיבה.
אם כן, מה יש לעשות? אם לא יחול שינוי חד במדיניותן של ממשלות ישראל וארצות הברית, חמותי לא תוכל לבנות מחדש מתישהו בקרוב את הבית שאיבדה בילדותה. אחוש הקלה אם לפחות יוּתר לבני משפחתי לחזור לצפון הרצועה ולזכות לסיוע בהקמה מחדש של בית שם. אם ממשלת ישראל לא תתיר לפליטים פלסטינים ברצועה לשוב לבתיהם המקוריים, עליה לכל הפחות להימנע מעקירתם בכפייה ממחנות הפליטים שבהם הם בנו לעצמם חיים חדשים. אבל אם נרצה לשים קץ לא רק לסבב האלימות הנוכחי אלא גם למעגל הדיכוי הלוכד בתוכו את ישראל-פלסטין, עלינו לאמץ גישה עקבית המבוססת על זכויות – מטריד ומפחיד ככל שהדבר עלול להיות עבור אחדים מאיתנו – שתיתן מענה לשורשיה של אלימות זו. גישה כזו חייבת לכלול גם כיבוד של זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים.
