בחודש ספטמבר אמר תמיר פרדו, מי שעמד בשנים 2011–2016 בראש המוסד תחת ראש הממשלה בנימין נתניהו, כי ישראל נוקטת אפרטהייד כלפי הפלסטינים.
בחודש אוגוסט תיאר אלוף פיקוד צפון לשעבר בצבא הישראלי את המצב בגדה המערבית כ"אפרטהייד מוחלט". בחודש יוני לאחר ביקור בישראל/פלסטין, הדגישו מזכ"ל האו"ם לשעבר באן קי-מון ונציבת זכויות האדם של האו"ם לשעבר מרי רובינסון את "הראיות ההולכות ומתרבות" שמצאו לכך ש"שהמצב תואם להגדרה המשפטית הבינלאומית של אפרטהייד" וכן כי "הם לא שמעו כל הכחשה מפורטת של הראיות בדבר אפרטהייד".
פלסטינים משתמשים במונח זה כבר זמן רב כדי לתאר את מציאות חייהם תחת שלטון ישראל. בעקבות ההתפתחויות בשנים האחרונות וההפצצות הישראליות האינטנסיביות ברצועת עזה לאחר המתקפה האכזרית של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר, הגיע הדיון בסוגיה זו למיינסטרים.
אפרטהייד הוא צורה חמורה במיוחד של אפליה ממסדית ודיכוי שיטתי בהתבסס על גזע או מוצא אתני, והוא אסור על פי המשפט הבינלאומי. המונח אפרטהייד נטבע כדי להגדיר את המצב בדרום אפריקה, אולם אמנות בינלאומיות, לרבות האמנה הבינלאומית לביטול כל צורות האפליה הגזעית, החלטות של האו"ם והמשפט המדינתי במדינות רבות מגדירים אותו כמונח משפטי אוניברסלי שתחולתו גלובלית.
אפרטהייד הוא גם פשע נגד האנושות, כפי שהוגדר באמנה הבינלאומית בדבר דיכוי וענישה של פשע האפרטהייד משנת 1973 ובאמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי משנת 1998, ולו שלושה רכיבים עיקריים:
- כוונה לשמר את שליטתה של קבוצה גזעית אחת על אחרת
- נסיבות של דיכוי שיטתי של הקבוצה הנדחקת לשוליים בידי הקבוצה השלטת
- מעשים לא אנושיים כמו "העברה בכפייה" ו"הפקעת רכוש קרקעי".
- במשפט הבינלאומי, המונחים גזע ואפליה גזעית פורשו בהרחבה, לא רק צבע עור או תכונות גנטיות, אלא גם הבחנות המבוססות על ייחוס משפחתי ומוצא לאומי או אתני, ויש לבחון אותן בהתבסס על ההקשר וההבניה הספציפיים של גורמים מקומיים.
באפריל 2021, לאחר שנים של מחקר, בדיקה מעמיקה של מקרי בוחן וסקירה מדוקדקת של מסמכי תכנון של ממשלת ישראל, הצהרות של גורמים רשמיים ומקורות אחרים, הגיע ארגון Human Rights Watch למסקנה כי הרשויות הישראליות ביצעו ומבצעות את פשע האפרטהייד נגד פלסטינים, המתבסס על מדיניותה של ממשלת ישראל שנועדה לשמר את השליטה על הפלסטינים ועל הפרות חמורות של זכויות האדם נגד פלסטינים בשטח הכבוש.
מצאנו כי ברחבי ישראל והשטח הכבוש – הגדה המערבית, לרבות מזרח ירושלים, ורצועת עזה – הרשויות הישראליות חתרו למקסם את השטח הזמין ליישובים יהודיים ולמזער את מספרם של הפלסטינים בשטחים אלה באמצעות דחיקה של רובם לריכוזי אוכלוסייה צפופים. בירושלים למשל הוזכרה במפורש בתוכנית ממשלתית עבור העיר, "שמירה על רוב יהודי מוצק בעיר" ואף צוין היחס הדמוגרפי שהוצב כיעד עבור מערב ירושלים ומזרח ירושלים הכבושה.
ממשלת נתניהו, שעלתה לשלטון לפני שנה, ניסחה עיקרון מנחה: "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל", שהוגדרו על ידי ראש הממשלה ככוללים את הגדה המערבית.
הרשויות הישראליות אימצו גם קווי מדיניות שנועדו למתן את מה שתיארו בגלוי כ"איום" דמוגרפי. מזה למעלה משני עשורים הן אסרו, למעט חריגים צרים, על הענקת מעמד חוקי ארוך טווח בישראל לפלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה הנישאים לאזרחים ישראלים או לתושבי ישראל, בעודן מעניקות מעמד כזה לבני זוג נשואים מכל מדינה אחרת כמעט.
לפי החוק בישראל, אזרח יהודי של כל מדינה אחרת, שמעולם לא ביקר בישראל, יכול להגיע אליה ולקבל אזרחות באופן אוטומטי, בעוד פלסטינים שגורשו מביתם בשטח שהפך לישראל וחיים מזה למעלה מ-75 שנה במחנות פליטים ברצועת עזה (שרוב אוכלוסייתה הם פליטים) או במדינה סמוכה, אינם יכולים לעשות כן.
מצאנו גם שהרשויות הישראליות מפעילות מערכת משפטית כפולה: הענקה שיטתית של זכויות יתר לישראלים, הנהנים מאותן זכויות ופריבילגיות בכל מקום שהם גרים, ודיכוי של פלסטינים בדרגות שונות, בכל מקום שהם גרים. כפי שכתב חגי אל-עד, מנהלו לשעבר של ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם, "אין סנטימטר מרובע אחד בשטח שישראל שולטת בו, שבו פלסטיני ויהודי שווים".
הדיכוי החמור ביותר הוא בשטח הכבוש. בגדה המערבית, ישראל אוכפת משטר צבאי דרקוני על פלסטינים, בעוד שליהודים-ישראלים, החיים בנפרד באותו שטח, מוענקות מלוא הזכויות מכוח חוקיה של מדינת ישראל.
רבות מההפרות של הרשויות הישראליות עולות במצטבר כדי אפרטהייד, אולם הדו"ח של ארגון Human Rights Watch התמקד בעיקר בחמש מהן: הגבלות גורפות על תנועה המתבטאות בסגר על רצועת עזה ובמשטר ההיתרים בגדה המערבית; הפקעה של קרוב לשליש מהקרקע בגדה המערבית; כפיית תנאים קשים בחלקים מהגדה המערבית שהובילו אלפי פלסטינים לעזוב את בתיהם, ואשר עולה כדי העברה בכפייה; שלילת זכויות תושבות ממאות אלפי פלסטינים וקרוביהם; והשעיית זכויות האזרח הבסיסיות של מיליוני פלסטינים החיים תחת משטר צבאי.
מזה למעלה מ-16 שנה, הרשויות הישראליות אוכפות על יותר מ-2.2 מיליון תושבי הרצועה איסור נסיעה כללי אל מחוצה לה, למעט חריגים צרים, ומונעות מהם חופש תנועה. הן הנהיגו "מדיניות של בידול" בין הגדה המערבית לרצועת עזה, והן חוסמות ככלל תנועה של פלסטינים בין שני חלקי השטח הכבוש. הרשויות הישראליות מטילות הגבלות גורפות גם על הכנסת סחורות לרצועה והוצאתן ממנה, מדיניות שהביאה לקריסתה של כלכלת הרצועה.
בעוד הרשויות הישראליות ממשיכות להרחיב את ההתנחלויות בגדה המערבית באופן שמפר את המשפט הבינלאומי, הן הורסות מדי שנה מאות בתים ומבנים אחרים של פלסטינים בעילה של היעדר היתרי בנייה, אף שלפלסטינים אין כמעט אפשרות לקבל היתרים כאלה. בשנים 2016–2018, הנפיקו הרשויות הישראליות פי 100 יותר צווי הריסה מאשר היתרי בנייה לפלסטינים החיים תחת שליטת ישראל בגדה המערבית.
פלסטינים בגדה המערבית מחזיקים בתעודות זהות ובדרכונים בצבעים שונים מאלה של מתנחלים יהודים-ישראלים, ולאלה נלוות חבילות שונות של זכויות ופריבילגיות. מתנחלים ישראלים למשל יכולים לנוע בחופשיות בין הגדה המערבית לישראל, ואילו פלסטינים זקוקים לאישורים שקשה מאוד לקבל כדי להיכנס לחלקים נרחבים מהגדה המערבית, לרבות למזרח ירושלים ולישראל. יותר מ-645 מחסומים ומכשולים קבועים אחרים שפלסטינים נתקלים בהם, עלולים להפוך נסיעה קצרה לבית הספר או לעבודה למסע האורך שעות.
לרבות מההפרות של זכויות האדם, כגון שלילת היתרי בנייה והריסת בתים שהוקמו בהיעדרם, אין שום הצדקה ביטחונית. במקרה של הפרות אחרות, כמו האיסור הגורף על מתן מעמד משפטי לפלסטינים מהשטח הכבוש הנשואים לאזרחי ולתושבי ישראל, הנימוק הביטחוני אינו אלא אמתלה לקידום מטרות דמוגרפיות.
גם כאשר אחד המניעים הוא אכן ביטחוני, הדבר אינו מצדיק אפרטהייד ורדיפה גזעית ואתנית, כשם שאי אפשר להצדיק עינויים או מעשים בלתי-חוקיים אחרים בשם הביטחון. בה בעת, מובן שאפרטהייד והפרות אחרות של זכויות האדם מצד הרשויות הישראליות לא יוכלו לעולם להצדיק פשעי מלחמה והפרות אחרות של זכויות האדם מצד ארגונים פלסטיניים חמושים, לרבות מעשי ההרג ותפיסת בני הערובה במהלך המתקפה ב-7 באוקטובר.
ממצאינו, המעלים שדיכוי הפלסטינים בידי ישראל עולה כדי אפרטהייד, תואמים לממצאים שלנו בנוגע לאותו פשע נגד האנושות בהקשרים אחרים, לרבות במיאנמר, ששם מצאנו אפרטהייד נגד הרוהינגה ובסין נגד האויגורים. יש למצות את הדין עם האחראים לפשעים כאלה, ועל ממשלות זרות ועסקים זרים להפסיק את שותפותם בהפרות חמורות אלה של המשפט הבינלאומי.
גם לאחר שמעשי האיבה הנוכחיים ידעכו, לא ייתכן שום מענה או פתרון לסכסוך בישראל ובפלסטין, מבלי לאבחן אותו נכונה. השיח על העתיד חייב להתבסס על המציאות בשטח של שלטון דיכוי ישראלי על פלסטינים מזה עשרות שנים. ארגוני זכויות אדם בולטים, ישראליים, פלסטיניים ובינלאומיים מצאו כי הרשויות הישראליות נוקטות אפרטהייד נגד פלסטינים, וכך מצאו גם דווח האו"ם המיוחד לשטח הפלסטיני הכבוש ורבים אחרים.
שלילת זכויות היסוד ממיליוני פלסטינים, רק בשל היותם פלסטינים, היא הפרה של המשפט הבינלאומי, ומציאות זו הולכת ומתבהרת לחלק ניכר מהקהילה הבינלאומית.
