המשפחה שלי התפנתה מהעיר עזה, אבל אז הבית של אחותי הוחרב בתקיפה אווירית של ישראל. כל יום שעובר, אני שואלת את עצמי מה אמצא כשאורשה לחזור הביתה. נולדתי וגדלתי ברצועת עזה ושם אני גרה. לאחרונה הצלחתי לקבל מהרשויות הישראליות היתר נדיר ביותר ויצאתי מהרצועה כדי להשתתף בפגישות עבודה. הייתי אמורה לחזור אליה ב-11 באוקטובר. זה לא קרה.
הצפייה מבחוץ בקטל ברצועה היא הדבר הקשה ביותר שעברתי בחיי. אני לא יכולה לישון, הראש שלי מתפוצץ מכאב מהבוקר עד הערב ובכלל לא ברור לי איך אני מתפקדת. בלילות אני ערה, לבד בחדר, נאחזת רק בהודעות המרגיעות של המשפחה: "אנחנו עדיין בחיים".
לפי דיווחים, נהרגו ברצועת עזה יותר מ-9,500 בני אדם, רבים מהם אזרחים וילדים, בהפצצות הבלתי-פוסקות של ישראל בעקבות המתקפה הקטלנית של חמאס, שנהרגו בה יותר מ-1,400 בני אדם, רבים מהם אזרחים וילדים, ויותר מ-240 נתפסו כבני ערובה.
ב-7 באוקטובר כשהסיוט התחיל, הייתי בחדר במלון בירדן וחיכיתי שהרשויות הישראליות יאשרו לי לחזור הביתה. הצפייה במאורעות מרחוק שוברת לי את הלב. אזרחים וילדים צריכים להיות מוגנים תמיד.
אני צופה עכשיו, חסרת אונים, בכוחות ישראליים שמטילים אלפי פצצות על רצועת אדמה פצפונת, בשטח של 140 קמ"ר, שבה גרים יותר מ-2 מיליון בני אדם. אני יודעת שאין לאן לברוח; אין מקלטים ושום מקום לא בטוח. בנייני מגורים, מסגדים, חלקים נרחבים ממחנות פליטים, בתי ספר המשמשים כמקלטי חירום וגושי בניינים שלמים הפכו כולם לעיי חורבות.
ב-13 באוקטובר, ישראל הורתה ליותר ממיליון בני אדם לברוח מצפון רצועת עזה, הוראה שאי-אפשר לבצע.
ביתה של אחותי נחרב, משפחתי התפזרה
לבני המשפחה שלי שגרים בעיר עזה לא היה לאן לברוח בדרום הרצועה. לכן אחרי שארזו בחיפזון את מעט החפצים שיכלו לשאת, הם ברחו למרכז הרצועה, שטח שבו גרות האחיות שלי, שנמצא במה שהוגדר אזור הפינוי.
ב-19 באוקטובר, אבא שלי בן ה-79, אמא שלי בת ה-71, האחים והאחיות שלי והאחיינים והאחייניות שלי התפנו מהבית של אחותי, כשכוחות ישראליים כתשו את האזור. אחרי שעות של שיטוט ברחובות במהלך הפצצות בלתי-פוסקות, הם גילו שביתה של אחותי נחרב.
עכשיו המשפחה מפוצלת בין בתים של קרובי משפחה באזור אחר במרכז רצועת עזה. הייתי מעדיפה שיהיו ביחד, אבל אני מתנחמת קצת בידיעה שלפחות לא אאבד את כולם ברגע אחד, כפי שקרה למשפחות רבות כל כך שנמחקו.
כל יום שעובר, אני מרגישה שרשימת אנשי הקשר בטלפון שלי מצטמצמת, כשעיתונאים ומכרים אחרים נהרגים. כמה עמיתים ושכנים נוספים אני עומדת לאבד?
לפני כמה ימים התקשרתי לחברה עם מוגבלות גופנית שמצאה מחסה בבית ספר של אונר"א באזור הפינוי, שמאוכלס עכשיו בצפיפות. בשיחה, שהייתה רצופה רעשי רקע, היא סיפרה לי, "איבדתי את כיסא הגלגלים שלי. אם יגידו לנו להתפנות, אני לא אוכל לרוץ כמו כולם. אני מפחדת נורא".
מה יקרה להם כשתתחיל הפלישה הקרקעית?
אני מדברת עם המשפחה שלי כל בוקר, ערב ובין לבין, רק כדי לוודא שהם עדיין בחיים. אחותי ביקשה שלא אדאג אם לא אשמע מהם בגלל שייתכן שלא יוכלו לטעון את הטלפונים, כי ישראל ניתקה את אספקת החשמל לרצועה.
אבל כשהתקשורת ברצועת עזה נותקה ב-27–28 באוקטובר, וכמעט כל אוכלוסיית הרצועה נשארה בלי תקשורת פנימית, שירותי חירום וקשר עם העולם החיצון, לא יכולתי שלא לדאוג. שלחתי, ללא הועיל, הודעות טקסט לכל אדם ואדם ממשפחתי. כששמעתי שוב את הקולות שלהם ב-19 באוקטובר, בכיתי מרוב הקלה.
הסבל שלנו ברצועת עזה לא התחיל בתגובה הישראלית על המתקפה ב-7 באוקטובר
השבועות האחרונים היו קשים מנשוא, אבל אסור לשכוח שהסבל שלנו לא התחיל בתגובה הישראלית בחודש שעבר. כבר יותר מ-15 שנה שהרשויות הישראליות מטילות הגבלות גורפות על תנועת אנשים וסחורות, ויחד עם ההגבלות של מצרים, רצועת עזה הפכה לבית כלא פתוח.
בשנת 2021, הארגון שלי Human Rights Watch הגיע למסקנה שההגבלות האלה הן חלק מהפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה של הרשויות הישראליות. הסגר כולל איסור כללי על נסיעות, למעט חריגים צרים, ומונע בין היתר מסטודנטים, אנשי מקצוע, אמנים וספורטאים פלסטינים לצאת מהרצועה.
אפילו מי שנופל בגדר החריגים הצרים במדיניות הסגר, כמו הנזקקים לטיפול רפואי מציל חיים, נתקלים בהגבלות. רוב האנשים מתחת לגיל 30 לא יצאו מעולם מהרצועה. למעשה, בפעם הראשונה שבה יצאתי מהרצועה לפני חמש שנים, כבר הייתי בת 31.
שרדתי כמה סבבי לחימה קודמים ולאחר מכן ראיינתי עשרות קורבנות. הורים שאיבדו ילדים, אנשים עם מוגבלויות שהתקשו להימלט מהמתקפות.
מניסיוני ומניסיונם של מי שראיינתי, למדתי שהנזק הנפשי שנגרם לנו לא ייעלם לעולם. הדי ההפצצות ותחושת המוות המקיף אותי הם זיכרונות שיישארו איתי תמיד.
ישראל הפסיקה את האספקה של חשמל, מים, מזון, אינטרנט ודלק לרצועת עזה, ובעקבות זאת השירותים החיוניים של בריאות, מים ותברואה עומדים על סף קריסה. המשאבות בבארות המים ברצועה הושבתו עקב ניתוק החשמל. אין ברצועה כמעט מים זורמים, ותושבים רבים נאלצים להסתמך על מי התהום, שרובם אינם ראויים לשתייה. משאיות סיוע הורשו אומנם להיכנס בימים האחרונים ממצרים דרך מעבר רפיח, אבל זאת רק טיפה בים, שאינה יכולה לענות על צורכי האוכלוסייה.
חברה סיפרה לי בהודעת טקסט שלמשפחה שלה נגמר האוכל, והיא השתמשה בשארית כספה כדי לקנות מים לילדים שלה.
אני רק מחכה שהסיוט ייגמר ואוכל לחזור הביתה. אבל בכל יום שעובר, אני לא יודעת למה אחזור – האם עזה שאני מכירה עדיין תהיה שם? העולם חייב לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי.
