מסמך לקראת הסקירה של ישראל בוועדת האו"ם לזכויות הילד

מסמך זה נכתב לקראת המושב המקדים ה-94 של הוועדה לזכויות הילד הסוקרת את ישראל. המסמך כולל מידע על התקפות בלתי-חוקיות על ילדים, שימוש בלתי-מוצדק בכוח קטלני נגדם, מעצרי ילדים, התעמרות והתעללות בהם, על השפעתן של הגבלות תנועה ושל עקירה בכפייה על ילדים, על הגנה על מערכת החינוך מפני התקפות, על זכויות ילדים עם מוגבלות ועבודת ילדים.

חלק ניכר מהמסמך עוסק ביחסה של ישראל לילדים פלסטינים המתמודדים עם הדיכוי של הרשויות הישראליות. בחודש אפריל 2021, פרסם ארגון Human Rights Watch דוח המונה 213 עמודים (באנגלית), שעל פי ממצאיו הרשויות הישראליות מבצעות את הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה נגד מיליוני פלסטינים.[1] ארגון Human Rights Watch הגיע להכרעה זו בהתבסס על מדיניותה הכוללת של ממשלת ישראל, שנועדה לשמר את שליטתם של יהודים ישראלים על פלסטינים ברחבי ישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש, והמפירה הפרות חמורות את זכויות הפלסטינים החיים בשטח הכבוש, לרבות במזרח ירושלים.

ארגוני זכויות אדם בולטים, ישראליים,[2] פלסטיניים,[3] ובינלאומיים מצאו גם הם כי הרשויות הישראליות נוקטות אפרטהייד נגד פלסטינים,[4] וכך גם דווח האו"ם המיוחד לשטח הפלסטיני הכבוש ומומחי או"ם אחרים וכן גם, בין היתר, הקליניקה לזכויות אדם בינלאומיות של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד.

אחרים[5] וכן גם, בין היתר, הקליניקה לזכויות אדם בינלאומיות של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד.[6]

רבות מההפרות החמורות של זכויות האדם בידי ישראל במסגרת פשעי האפרטהייד והרדיפה שלה נגד פלסטינים פוגעות קשות בילדים, ובכלל זה הגבלות התנועה הגורפות והגזל הנרחב של קרקעות ועקירה בכפייה, כפי שיתואר במסמך שלפניכם.

כפי שציינה ועדה זו,[7] סירובה של ישראל לספק לה מידע ונתונים ולהשיב על השאלות שהגישה בכתב בנוגע לילדים תושבי השטח הפלסטיני הכבוש, לרבות מזרח ירושלים, השפיע במידה ניכרת על נאותות תהליך הדיווח ועל מתן הדין וחשבון מצד המדינה בנוגע ליישום האמנה בדבר זכויות הילד.

התקפות בלתי-חוקיות ושימוש לא מוצדק בכוח קטלני נגד ילדים (סעיפים 6, 38 לאמנה)

בשנת 2021, הרגו כוחות ישראליים ומתנחלים ישראלים 78 ילדים פלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש, רובם במהלך פעולות האיבה ברצועת עזה בחודש מאי. נכון ל-16 בנובמבר 2022, הרגו כוחות ישראליים ומתנחלים ישראלים 32 ילדים פלסטינים בגדה המערבית, לעיתים קרובות בנסיבות שלא נשקפה מהילד סכנת חיים מיידית.[8] רבים מהילדים נהרגו על רקע התגברות הפעולות הצבאיות של ישראל בגדה המערבית החל מחודש אפריל 2022, לאחר כמה פיגועים של פלסטינים נגד אזרחים בתוך שטח ישראל בחודש מארס. בחודש אפריל הכריז ראש הממשלה דאז בנט כי: "לא יהיו שום מגבלות על [פעולות] כוחות הביטחון".[9]

כוחות ישראליים המוצבים מהצד הישראלי של הגדרות החוצצות בין רצועת עזה לישראל הגיבו בכוח קטלני ומופרז על הפגנות "צעדת השיבה הגדולה" למען זכויות הפלסטינים בצד העזתי של הגדר במשך רוב 2018 ו-2019.[10] על פי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, צלפים ישראלים הרגו 214 מפגינים פלסטינים, בהם 46 ילדים, שרבים מהם היו במרחק של יותר ממאה מטר.[11] בשנת 2018, ירו כוחות ישראליים במהלך הפגנות בירי חי על 619 ילדים ובשנת 2019 הם פצעו במהלכן יותר מ-1,000 ילדים.[12] מקצת המפגינים ניסו לפרוץ את הגדרות או יידו אבנים לעבר כוחות ישראליים, אך הרוב המכריע של הנפגעים לא היווה סכנת חיים מיידית. ועדת הבדיקה של האו"ם הגיעה למסקנה כי הכוחות הישראליים "ירו על מפגינים לא חמושים, ילדים ובעלי מוגבלויות, ועל אנשי צוותים רפואיים ועיתונאים שמילאו את תפקידיהם, ביודעם מי הם".[13] בחודש מאי 2018, דחה בית המשפט העליון של ישראל עתירות של ארגוני זכויות אדם נגד הוראות הצבא לפתיחה באש חיה במהלך ההפגנות, מבלי להחיל את הסטנדרט הברור שנקבע במשפט זכויות האדם הבינלאומי אשר לשימוש בכוח קטלני, והכפיף עצמו לכל דבר ועניין לשיקול דעתה של הממשלה.[14]

ארגון Human Rights Watch תיעד גם התקפות בלתי-חוקיות של כוחות ישראליים ברצועת עזה שנהרגו ונפצעו בהן ילדים פלסטינים ושישראל לא חקרה כראוי או שלא מיצתה את הדין עם האחראים. לדוגמה, ב-9 ביולי 2014, בתקיפה ישראלית על בית הקפה Fun Time Beach ליד העיר ח'אן יונס ששידר משחק כדורגל של המונדיאל, מבין תשעת ההרוגים, שניים היו נערים בני 15, ונער נוסף בן 13 נפצע. לא הוצגו שום ראיות להימצאותה של מטרה צבאית כלשהי בקרבת מקום.[15]

לפי נתוני האו"ם, במהלך 11 יום של מעשי איבה בין כוחות ישראליים לארגונים פלסטיניים חמושים שהחלו ב-10 במאי 2021, נהרגו בתקיפות של כוחות ישראליים על רצועת עזה לפחות 123 אזרחים פלסטינים, בהם לפחות 66 ילדים.[16] ארגון Human Rights Watch תיעד פשעי מלחמה, לרבות תקיפות ישראליות שהרגו עשרות אזרחים ומחקו משפחות שלמות.[17] ההתקפות הישראליות אף החריבו ארבעה מגדלים רבי-קומות בעיר עזה שהכילו דירות מגורים ועסקים רבים.[18] גורמים ישראליים רשמיים מסרו הצהרות סותרות אשר למטרות התקיפות או שלא סיפקו מידע כלשהו להצדקת טענותיהם כי המטרות היו משרדים של חמושים או תשתית תת-קרקעית, טענות שנסתרו על ידי תושבים ועדים. ארגון Human Rights Watch תיעד את שיגורן של רקטות לעבר מרכזי אוכלוסייה ישראליים בידי ארגונים פלסטיניים חמושים שהרגו שני ילדים.[19] לאחרונה, נהרגו 49 פלסטינים, בהם 17 ילדים, במהלך שלושה ימי לחימה ברצועת עזה בחודש אוגוסט 2022.[20]

הרשויות הישראליות כשלו לאורך עשרות שנים בפיתוח טקטיקות של אכיפת חוק ושל התנהלות בעת מעשי איבה העולות בקנה אחד עם הנורמות הבינלאומיות של זכויות האדם ואף לא כאלה המובילות למיצוי הדין עם האחראים.[21]

ארגון Human Rights Watch דוחק בוועדה לשאול את ממשלת ישראל:

• כמה ילדים נהרגו או נפצעו בידי כוחות ישראליים מאז שנת 2013?
• כמה תיקי חקירה נפתחו בגין טענות בדבר תקיפות בלתי-חוקיות של ילדים פלסטינים ושימוש בלתי- חוקי בכוח נגדם מאז שנת 2013? מה היו תוצאותיהן של החקירות הללו?

ארגון Human Rights Watch ממליץ לוועדה לקרוא לממשלת ישראל:

• לתת לכל כוחות הביטחון בפומבי ובאופן פרטי הנחיות ברורות האוסרות על שימוש בכוח קטלני, לרבות נגד ילדים, למעט כאשר מדובר באיום מיידי במוות או בפציעה חמורה;
• להימנע מהתקפות חסרות הבחנה ומהתקפות מכוונות על אזרחים, לרבות ילדים, וכן משימוש בכוח מופרז ובלתי-מידתי במהלך מעשי איבה.

מעצר ילדים, התעמרות והתעללות בהם (סעיפים 2, 9, 37 ו-40 לאמנה)

נכון ל-31 בספטמבר 2022, ישראל החזיקה 129 ילדים פלסטינים מעזה ומהגדה המערבית, לרבות מזרח ירושלים, כ"אסירים ביטחוניים".[22]

ישראל שללה מילדים פלסטינים שנעצרו ושנכלאו בגדה המערבית הגנות משפטיות המוקנות לילדים ישראלים, לרבות מתנחלים: החזקה במעצר בטרם יובאו בפני שופט לתקופות ארוכות יותר מהקבוע בחוק, החלת החוק המיועד לבגירים על אף גילם הצעיר ושלילת הזכות לנוכחות הורה במהלך תשאול. בשנת 2015, דחו בתי המשפט הצבאיים הישראליים בגדה המערבית את בקשותיהם לשחרור בערבות של 72 אחוז מהילדים הפלסטינים העצורים, בעוד שבתי משפט אזרחיים ישראלים, שסמכות השיפוט שלהם חלה על ילדים ישראלים, לרבות מתנחלים, דחו בקשות לשחרור בערבות רק ב-17.9 אחוז מהמקרים.[23] ילדים פלסטינים אינם מרואיינים על ידי קצין מבחן הבוחן חלופות מעצר, כפי שנעשה לגבי ילדים ישראלים.

ארגון Human Rights Watch מצא כי כוחות ישראליים חוקרים ילדים ללא נוכחות אפוטרופוס או עורך דין מטעמם כדבר שבשגרה, משתמשים נגדם בכוח עודף במהלך מעצרם, המבוצע לעיתים קרובות באישון לילה,[24] ומתעללים בהם גופנית כאשר הם במשמורת.[25]

בחודש ינואר 2018, בניסיון לשחרר בערבות את הנערה הפלסטינית עהד תמימי, אז בת 16, שנעצרה חודש קודם לכן לאחר שסטרה לחייל, טענו עורכי דינה כי דפוסי פעולה אלה מפירים את עקרונות הליבה של האמנה. השופט הצבאי דחה את הבקשה באומרו כי "לא סברתי כי יש לקרוא את הוראות האמנה לזכויות הילד כהוראות מוחלטות הגוברות נורמטיבית על הדין באזור". תמימי חתמה על עסקת טיעון שגזרה עליה שמונה חודשי מאסר.

פלסטינים ויהודים ירושלמים כפופים לאותו דין פלילי. אולם אף שפלסטינים מונים פחות מ-40 אחוז מאוכלוסיית ירושלים, 77 אחוז מהילדים שנעצרו בשנת 2018 ברחבי העיר היו פלסטינים.[26] בין החודשים אפריל 2019–אפריל 2020, עצרו הרשויות הישראליות יותר מ-850 פלסטינים משכונת אל-עיסאוויה, רובם ילדים, ורבים מהם הוכו.[27]

ארגון Human Rights Watch דוחק בוועדה לשאול את ממשלת ישראל:

• כמה ילדים עצרו כוחות הביטחון הישראליים מאז שנת 2013? כמה מהם היו פלסטינים?
• כמה ילדים מוחזקים כעת במעצר? כמה מהם פלסטינים?
• כמה תיקי חקירה נפתחו בגין טענות בדבר עינויים של ילדים והתעמרות כלשהי במשמורת מאז שנת 2013? מה היו תוצאותיהן של החקירות הללו?
• אילו הכשרה ומידע ניתנים לאנשי כוחות הביטחון כדי להבטיח שילדים לא ייחשפו לעינויים ולהתעמרות כלשהי?

ארגון Human Rights Watch ממליץ לוועדה לקרוא לממשלת ישראל:

• לוודא שכל ילד שחירותו נשללה יזכה ליחס אנושי אגב שמירה על הכבוד האדם;
• לוודא שילדים יוחזקו במעצר רק כמוצא אחרון ורק למשך פרק הזמן הקצר ביותר האפשרי.

הגנה על מערכת החינוך מפני התקפה (סעיפים 2, 6 ו-28 לאמנה)

ההצהרה בדבר "בתי ספר בטוחים" היא התחייבות פוליטית בין-ממשלתית המעניקה למדינות הזדמנות להביע תמיכה פוליטית בהגנה על תלמידים, על מורים ועל בתי ספר במהלך תקופות של סכסוך מזוין,[28] בתפעול מערכת החינוך במהלך סכסוך מזוין וביישום ההנחיות להגנה על בתי ספר ועל אוניברסיטאות מפני שימוש צבאי במהלך עימות מזוין.[29] ישראל לא אישרה את ההצהרה, אך הוועדה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות המליצה בפניה בשנת 2019 לעשות כן.[30]

התקפות על בתי ספר

במהלך פעולות האיבה בין ישראל לארגונים פלסטיניים חמושים ברצועת עזה בשנת 2014, פגעו התקפות ישראליות בשלושה בתי ספר שאזרחים מצאו בהם מחסה, ב-24 וב-30 ביולי וב-3 באוגוסט 2014. בהתקפות אלה נהרגו 45 בני אדם, בהם 17 ילדים.[31]

בשנים 2017–2019, תקפה ישראל בתי ספר פלסטיניים בתדירות גבוהה, בייחוד בגדה המערבית. במהלך השנים הללו דווח מדי שנה על למעלה מ-100 תקריות של התקפות על בתי ספר והפרעה לחינוך.[32] חיפוש ומעצר בידי כוחות הביטחון הישראליים בבתי ספר, לרבות שימוש בגז מדמיע, והתקפות של מתנחלים ישראלים עליהם, היו בין ביטויי האלימות השכיחים ביותר שדווחו.

בשנים 2020–2021, מנתה הקואליציה העולמית להגנה על חינוך מפני התקפה (GCPEA) למעלה מ-429 אירועים מדווחים של התקפות על בתי ספר והפרעה לחינוך בפלסטין.[33] במהלך פעולות האיבה ברצועת עזה בחודש מאי 2021, השפיעו ההפצצות הישראליות על למעלה מ-290 גני ילדים, בתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה.

בגדה המערבית, לרבות במזרח ירושלים, צווי הריסה או הפסקת עבודה נגד בתי ספר, ירי גז מדמיע או תחמושת אחרת לעבר בתי ספר או לידם, נוכחות צבאית ליד בתי ספר ועיכובים במחסומים השפיעו על אלפי תלמידים ומחנכים.[34]

משנת 2010 ועד אפריל 2018, הרסו או החרימו רשויות הצבא הישראלי מבנים ורכוש אחר של בתי ספר פלסטיניים בגדה המערבית לפחות 16 פעמים. מאז שנת 2016 אירעו 12 תקריות כאלה, ובמקרים מסוימים אותם בתי ספר עמדו במוקדן שוב ושוב.[35] הרשויות הישראליות הצהירו כי בתי הספר נבנו ללא היתר מהצבא הישראלי, אך הצבא כמעט שאינו מנפיק לפלסטינים היתרי בנייה ב-60 אחוז של הגדה המערבית הנמצאים בשליטתה הבלעדית של ישראל (שטח C) או במזרח ירושלים.[36] בשנים 2016–2018, אישרו הרשויות הישראליות פחות מ-1.5 אחוז מבקשות הבנייה של פלסטינים בשטח C. לפי נתונים רשמיים, אושרו בסך הכול 21 בקשות, מספר הקטן פי 100 ממספרם של צווי ההריסה שהוציאו הרשויות באותה תקופה.[37] התנהלות זו מונעת מפלסטינים לבנות בתי ספר או לחלופין כופה עליהם לבנות אגב הסתכנות בהרס המבנים ה"בלתי-מורשים". ניתוח של האו"ם לגבי התנהלות מדינות בשנת 2016 מצא שבלמעלה משליש מהקהילות הפלסטיניות באזור זה לא היו בתי ספר יסודיים, ו-10,000 ילדים למדו באוהלים, בצריפים או במבנים אחרים ללא חימום או מיזוג אוויר.[38] על פי הערכות האו"ם, משנת 2015 כ-1,700 ילדים נאלצו לצעוד לבית הספר חמישה קילומטרים או יותר עקב סגירת דרכים, היעדר דרכים שמישות או תחבורה או בעיות אחרות.[39] מקצת ההורים הוציאו את ילדיהם מבתי הספר עקב המרחק הרב והחשש מהטרדות מצד מתנחלים או צבא. ילדות נפגעו ממגמה זו באופן בלתי-מידתי.[40]

סירובה הגורף של ישראל להנפיק היתרים לבניית בתי ספר פלסטיניים או לשיפוצם, הרס של בתי ספר פלסטיניים והימנעותה מבניית בתי ספר חלופיים מפירים את חובתה ככוח כובש להקל "על עבודתם התקינה של כל המוסדות המתמסרים לטיפול בילדים ולחינוכם", ואת איסור ההתערבות בפעילותם של מוסדות חינוך ותפיסת רכושם.[41] המשפט הבינלאומי אוסר על כוח כובש להרוס רכוש, אלא אם כן הדבר "נחוץ לחלוטין" לצורך "פעולות צבאיות".[42]

המדיניות הישראלית מובילה להרס של מאות בתים פלסטיניים מדי שנה. לפי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, בין החודשים ינואר 2018–ספטמבר 2022, הרסו הרשויות הישראליות 3,535 בתים ומבנים אחרים של פלסטינים בגדה המערבית, לרבות במזרח ירושלים, בעיקר בעילה של היעדר היתרי בנייה, ועקרו מבתיהם 4,353 פלסטינים, שיותר ממחציתם היו ילדים.[43] בחודש מאי 2022, התיר בג"ץ להרוס את בתיהם של למעלה מ-1,000 פלסטינים במסאפר יטא שבדרום הגדה המערבית, כמחציתם ילדים, בתואנה שהם נמצאים בשטח אש סגור של הצבא הישראלי.[44]

ארגון Human Rights Watch ממליץ לוועדה לשאול את ממשלת ישראל:

• האם הממשלה מתעתדת לאשר את ההצהרה בדבר בתי ספר בטוחים?
• האם הגנות מפורשות על בתי ספר ועל אוניברסיטאות מפני שימוש צבאי שולבו במדיניות, בכללים או בהכשרה כלשהי של כוחותיה המזוינים של ישראל?

ארגון Human Rights Watch ממליץ לוועדה לקרוא לממשלת ישראל:

• לאשר את ההצהרה בדבר בתי ספר בטוחים ולנקוט אמצעים ממשיים להרתעה מפני שימוש צבאי בבתי ספר, לרבות על ידי שילוב ההנחיות להגנה על בתי ספר ועל אוניברסיטאות מפני שימוש צבאי במהלך סכסוך מזוין במדיניות הצבאית ובהנחיות;
• להשעות את המדיניות המונעת באופן שרירותי מפלסטינים המתגוררים בשטח C שבגדה המערבית לקבל היתרי בנייה;
• להפסיק את האפליה ביישומם של חוקים ותקנות בכל הנוגע לתכנון, לרישוי ולבנייה, הכופה על פלסטינים דחייה מפלה של בקשות להיתרים והנפקה מפלה של צווי הריסה.

ילדים עם מוגבלות (סעיפים 2, 23, 24 ו-27 לאמנה)

מדיניות הסגר של ישראל, שהוחמרה על ידי ההגבלות של מצרים בגבולה עם רצועת עזה, שללה מלמעלה מ-2 מיליון הפלסטינים ברצועה, למעט חריגים צרים, את זכותם לחופש תנועה. מדיניות זו אף הגבילה מאוד את גישתם לחשמל, למים ולשירותי בריאות והביאה לקריסת הכלכלה. למדיניות הסגר יש השלכות חמורות על ילדים עם מוגבלות, שכן היא מגבילה את הגישה לעזרים, לטיפול רפואי ולחשמל החיוניים עבור אנשים רבים עם מוגבלות, כפי שתיעד ארגון Human Rights Watch.[45]

תקיפות ישראליות על תחנת הכוח היחידה ברצועה, הגבלות על הכנסת חלפים לתיקונה והגבלות על כמות החשמל שישראל מוכרת לרצועה; כמו גם ההתקוטטות בין הרשויות הפלסטיניות בנוגע לתשלום עבור דלק לתחנה, לרוב מותירות את תושבי הרצועה עם אספקת חשמל למשך 15-5 שעות ביממה.[46] אם לילדה בת 11 עם שיתוק מוחין ומוגבלות שכלית התפתחותית אמרה כי ללא חשמל אינה יכולה להפעיל את הנבולייזר (מכשיר אינהלציה) שבתה זקוקה לו כאשר היא מתקשה לנשום, והדבר מסכן את בריאותה.[47]

ילדים קטועי גפיים ברצועת עזה מתקשים להשיג תותבות ומכשירי עזר כאשר הם גדלים ונדרשים להחליפם.[48]

בשנת 2020, תיעד ארגון Human Rights Watch כיצד אנשים רבים עם מוגבלות ברצועה חוו מצוקה פסיכולוגית עקב חוויות טראומטיות במהלך פעולות איבה, החשש שלא יוכלו להימלט מסכנה במשך התקפות עתידיות, הסגר על רצועת עזה, מעשי האיבה הממושכים וחסמים נוספים.[49] הכוחות הישראליים שיגרו לעיתים אזהרה דקות ספורות בלבד לפני תקיפה אווירית – פרק זמן קצר מדי מכדי שיתאפשר לאנשים עם מוגבלות להימלט.

ארגון Save the Children דיווח בחודש יוני 2022 כי ארבעה מכל חמישה ילדים שהארגון ראיין ברצועה לאחר 15 שנות סגר סיפרו כי חייהם מלווים בדיכאון, באבל ובפחד.[50]

ארגון Human Rights Watch ממליץ לוועדה לקרוא לממשלת ישראל:

• להסיר את איסור התנועה הגורף לרצועת עזה וממנה ולהתיר תנועה חופשית של אנשים לרצועה וממנה בייחוד בין הרצועה לגדה המערבית ולחו"ל, לכל היותר בכפוף לבדיקות פרטניות ולבידוק גופני מטעמים ביטחוניים;
• להבטיח הכנסה של אביזרי עזר ואספקת חשמל מספקת כדי לענות על צורכיהם של אנשים עם מוגבלות.

עבודת ילדים (סעיפים 2 ו-32 לאמנה)

בחודש אפריל 2015, מצא ארגון Human Rights Watch כי משקים חקלאיים בהתנחלויות בבקעת הירדן שבגדה המערבית מעסיקים ילדים פלסטינים כדי לגדל, לקצור ולארוז תוצרת חקלאית, שחלק ניכר ממנה נועד לייצוא. התנחלויות אינן חוקיות לפי סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית. המשקים משלמים לילדים שכר נמוך וחושפים אותם לתנאי עבודה מסוכנים אגב הפרה של סטנדרטים בינלאומיים.[51] בחלק ממשקי ההתנחלויות עובדים ילדים, לעיתים בני 11 בלבד, פעמים רבות בתנאי חום קיצוניים. הילדים נושאים משאות כבדים, חשופים לחומרי הדברה מסוכנים, ובמקרים מסוימים נאלצים לשלם בעצמם עבור טיפול רפואי נדרש בשל פציעות או מחלות הקשורות לעבודתם, כגון בחילות, סחרחורות, הקאות, קשיי נשימה, צריבה בעיניים ופריחות בעור לאחר שריססו חומרי הדברה או נחשפו להם, בין היתר בחללים סגורים. מקצת הילדים התלוננו על כאבי גב לאחר שנשאו ארגזים כבדים של תוצרת חקלאית או "תרמילים" המכילים חומרי הדברה.[52]

דיני העבודה הישראליים אוסרים על בני נוער לשאת משאות כבדים ולעבוד בטמפרטורות גבוהות או עם חומרי הדברה מסוכנים. בתי הדין לעבודה ובית המשפט העליון של ישראל פסקו כי ההגנות שמוקנות מכוח דיני העבודה הישראליים חלות על עובדים פלסטינים בהתנחלויות. כמה מדיני העבודה הישראליים שולבו בצווים צבאיים ישראליים, וישראל מחילה אותם על עובדים פלסטינים בהתנחלויות שבגדה המערבית הכבושה, לרבות החוקים הנוגעים לשכר מינימום ול"עובדים זרים". עם זאת, הרשויות הישראליות כשלו באכיפת חוקים אלה להגנת ילדים פלסטינים העובדים בהתנחלויות ורק לעיתים רחוקות הן מפקחות על תנאי העבודה של פלסטינים במשקי התנחלויות.[53]

מתוך 38 ילדים שרואיינו, 33 נשרו מבית הספר ועבדו במשרה מלאה בהתנחלויות ישראליות. מתוכם, 21 נשרו לפני שהשלימו 10 שנות חינוך חובה על פי החוקים הפלסטיניים כמו גם הישראליים.

ארגון Human Rights Watch ממליץ לוועדה לשאול את ממשלת ישראל:

• כמה ילדים עבדו במשקים חקלאיים של התנחלויות ישראליות מאז שנת 2013?

ארגון Human Rights Watch ממליץ לוועדה לקרוא לממשלת ישראל:

• להפסיק את בנייתן של ההתנחלויות ואת הרחבתן, לפנות התנחלויות קיימות ולהחזיר אזרחים ישראלים החיים בהתנחלויות בגדה המערבית, לרבות במזרח ירושלים, לגבולותיה הבינלאומיים המוכרים של ישראל;
• לאסור על כל העסקה של ילדים שגילם פחות מ-15 ועל העסקת ילדים שגילם פחות מ-18 בעבודה הכרוכה בסיכון, ולהטיל עונשים על מעסיקים או קבלני עובדים המפירים איסורים אלה; 
• להסיר הגבלות לא חוקיות המוטלות על פלסטינים בשטח הכבוש והתורמות לעוני ולאבטלה בקרב פלסטינים, לחשיפתם של ילדים פלסטינים להפרת זכויותיהם במשקי התנחלויות ולנשירה מבית הספר, לרבות הגבלות על חופש התנועה של פלסטינים.
• להפסיק להעניק תמריצים כספיים, לרבות סבסוד עלויות פיתוח בהתנחלויות ושיעורי מס נמוכים יותר, לעסקים ישראלים ובינלאומיים בגדה המערבית הכבושה.