השתלטות בכוח על בתים, דיכוי אלים של הפגנות, מקומות פולחן תחת מתקפה, אלימות בין-קהילתית המבוססת על זהות, התקפות רקטות חסרות הבחנה, הרג ילדים בתקיפות: מה ניתן להסיק מהדיווחים המבלבלים על ישראל ופלסטין בימים האחרונים?
האירועים האחרונים ברצועה ובירושלים הובילו ללא ספק להפרה חמורה של זכויות. אנו חוקרים את ההתרחשויות ותיעוד העובדות יצריך זמן. עם זאת, להלן כמה תובנות ראשוניות, המבוססות על הידוע לנו עד כה.
ההסלמה החלה בשל צעדים להשתלטות על מספר בתים פלסטיניים בשכונת שיח' ג'ראח במזרח ירושלים, שישראל סיפחה לשטחה אך אשר נחשבת לשטח כבוש על-פי המשפט הבינלאומי. ישראל תכננה לפנות את התושבים הפלסטינים ולהעביר את הבתים שבהם חיו מזה שנים רבות למתנחלים יהודים. בתי המשפט בישראל התירו מהלכים אלה מכוח חוק ישראלי משנת 1970 המאפשר החזרת נכסים ליהודים הטוענים שהנכסים היו בבעלותם לפני שליטתה של ירדן במזרח ירושלים בין השנים 1948 ל-1967. החוק מאפשר את החזרת הנכסים גם ליורשיהם, ובכלל זה לארגונים יהודיים הפועלים מטעמם.
המשפחות הפלסטיניות הנוגעות בדבר כבר נעקרו בעבר מבתיהן, שהיו בשטח הנמצא כיום בתוך ישראל. החוק אוסר עליהן לתבוע בחזרה את הבעלות על אדמותיהן ובתיהן, שאותם החרימו הרשויות הישראליות כ"נכסי נפקדים" יחד עם אדמותיהם של פלסטינים עקורים רבים נוספים. זאת, בעקבות האירועים שסבבו את הקמת מדינת ישראל בין השנים 1947 ל-1949. בית המשפט צפוי למסור בקרוב את פסיקתו הסופית בעניין.
יחס מפלה זה, שבו תביעות בעלות על רכוש מלפני שנת 1948 מובילות לתוצאות משפטיות הפוכות בהתאם לזהותם היהודית או הפלסטינית של התובעים, מדגיש את מציאות האפרטהייד עמה מתמודדים פלסטינים במזרח ירושלים. כמעט כל הפלסטינים במזרח ירושלים מחזיקים במעמד תושבות מותנה, הניתן לשלילה, בעוד שיהודים-ישראלים החיים באותו אזור הם אזרחים שמעמדם מובטח. הפלסטינים גרים במובלעות מאוכלסות בצפיפות, המקבלות רק שבריר מהמשאבים המוקצים להתנחלויות ולמעשה אינם יכולים לקבל היתרי בנייה. כל זאת בשעה שההתנחלויות הישראליות שהוקמו בשכנות להם, על אדמות פלסטיניות מופקעות, משגשגות.
גורמים ישראליים רשמיים יצרו במכוון מערכת מפלה זו, שמכוחה יהודים-ישראלים משגשגים על חשבון הפלסטינים. תוכנית המתאר של הממשלה עבור שטחה המוניציפאלי של ירושלים, הכולל הן את מערב ירושלים והן את חלקה המזרחי הכבוש של העיר, קובעת יעד של "שמירה על רוב יהודי מוצק בעיר" ואפילו מגדירה את היחס הדמוגרפי שהיא שואפת לשמר. כוונה זו לשלוט עומדת בבסיס הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה שאותם תעד ארגון Human Rights Watch בדוח שפרסם לאחרונה.
במחאה על הפינוי המתוכנן בשיח' ג'ראח, קיימו פלסטינים הפגנות בחלקים שונים של מזרח ירושלים, שחלקן כללו אירועים של יידוי אבנים. הכוחות הישראליים הגיבו בהשלכת רימוני הלם ובירי גז מדמיע וכדורי פלדה מצופים גומי, לרבות בתוך מסגד אל-אקצא. בין ה-7 ל-10 במאי הם פצעו 1,000 פלסטינים, 735 מהם בכדורי גומי, כך על-פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA). כמו כן נפצעו לפחות 32 שוטרים ישראלים, על-פי נתונים שציטט OCHA.
מקורן של פרקטיקות אלה בדפוס פעולה בן עשרות שנים של הרשויות הישראליות, המשתמשות בכוח מופרז ולא מידתי באופן ניכר לדיכוי מחאה והפרות סדר בידי פלסטינים. דפוס פעולה זה הוביל פעמים רבות לפציעה קשה ולאובדן חיים.
מאוחר יותר פרצו הפגנות גם בגדה המערבית ובתוך ישראל.
חמאס וארגונים פלסטיניים חמושים ברצועת עזה, שביקשו לנצל את ההזדמנות ולהתהדר בתדמית של מגני מסגד אל-אקצא, שיגרו רקטות אל מרכזי אוכלוסייה ישראליים. נכון ל-11 במאי נהרגו בישראל שלושה בני אדם מירי זה. התקפות כאלה, שהן חסרות הבחנה מטבען ומסכנות את חייהם, בתיהם ורכושם של רבבות אזרחים ישראלים, הן פשעי מלחמה, כפי שתיעד ארגון Human Rights Watch בהרחבה לאורך השנים.
בתגובה, ביצעו כוחות ישראליים תקיפות אוויריות ברצועה. משרד הבריאות הפלסטיני דיווח ב-11 במאי כי בתקיפות אלה נהרגו 30 פלסטינים, בהם 10 ילדים, אם כי ישנם דיווחים לפיהם חלק מההרוגים נפגעו בהתקפות רקטות כושלות של ארגונים פלסטיניים חמושים. בחינת חוקיותה של כל תקיפה מחייבת חקירה יסודית. עם זאת, ישנה סבירות רבה ששימוש בכלי נשק נפיצים המשפיעים על שטח נרחב, ברצועה הקרקע הצרה שאורכה 41 קילומטרים ורוחבה נע בין 6 ל-12 קילומטרים ובה חיים יותר משני מיליון פלסטינים בצפיפות, תוביל לפגיעה באזרחים. זאת בפרט כשחלק מהתקיפות מכוונות לבנייני מגורים.
במהלך העשור האחרון ואף קודם לכן, ארגון Human Rights Watch תיעד שימוש קבוע של הרשויות הישראליות בכוח מופרז ובלתי מידתי שכוון לעתים אל אזרחים או תשתיות אזרחיות.
מעגל הסלמה זה חוזר על עצמו שוב ושוב מזה שנים, בדרגות עוצמה משתנות. גם עם שוך המשבר המיידי, מעגל הדמים צפוי להימשך כל עוד ניתן פטור מעונש על הפרות חמורות של זכויות האדם והקהילה הבינלאומית נמנעת מנקיטה באמצעים הנדרשים כדי להבטיח את מיצוי הדין שמחייב מצב כה חמור.
