אחרי 30 שנות עבודה בתחום זכויות האדם, אריק גולדשטיין ראה כמעט הכול, ועדיין - לא בקלות או בחופזה הוא משתמש במילה אפרטהייד. הדו"ח שפרסם הבוקר הארגון שגולדשטיין עומד בראשו, "Human Rights Watch", לא מותיר מקום לספק - ישראל מנהלת משטר דכאני ואפל וכדי להביא לשינוי האמיתי, עלינו לקרוא לילד בשמו
הבוקר הארגון שבו ביליתי את רוב הקריירה שלי, ארגון "Human Rights Watch", פרסם דו"ח שמצא כי בכירים ישראלים מבצעים פשעי אפרטהייד ורדיפה, פשעים שהם נגד האנושות. כשהגעתי לירושלים ב-1989, כחוקר הראשון של הארגון בישראל-פלסטין, לא עלה על דעתי שהמונח אפרטהייד יוחל בהקשר הישראלי-פלסטיני.
ידעתי שלאפרטהייד יש משמעות משפטית החורגת ממקורותיו בדרום אפריקה. מאז 1973 לפחות, זהו מושג משפטי אוניברסלי שמוגדר באמנות בינלאומיות. אפרטהייד מתקיים כאשר קבוצה אחת מדכאת קבוצה אחרת באופן שיטתי ומבצעת נגדה מעשים לא-אנושיים, מתוך כוונה לשמור על שליטה.
בשיאה של האינתיפאדה הראשונה, תיעדתי מעשים לא-אנושיים כחלק מהאמצעים
להתווכח. להסכם השלום בין ישראל למצרים מלאו אז בקושי עשור. האינתיפאדה וההתפתחויות בזירה הבינלאומית יצרו לחצים להשגת התקדמות בזירה הישראלית-פלסטינית.
שנות התשעים הביאו עמן לראשונה שיחות שלום פנים אל פנים בין ישראלים לפלסטינים ואת הסכמי אוסלו, שמכוחם קמו מוסדות מוגבלים של שלטון עצמי פלסטיני, לתקופת ביניים. ההסכמים גם התוו לוח זמנים למשא ומתן לפתרון הסוגיות של מעמד הקבע. למרות ההתפתחויות הללו, ארגון "Human Rights Watch" וארגונים אחרים דיווחו על המשך השימוש הבלתי מוצדק בכוח קטלני נגד מפגינים, על עינויים שיטתיים של חשודים, מעצרים נרחבים וממושכים ללא כתב אישום, הריסת בתים כענישה ועל הפרות אחרות של זכויות האדם.
בעוד ממשלת ישראל הגיבה על דיווחינו בהכחשות נזעמות, ישראלים תומכי שלום, ובהם קרובי משפחתי וחבריי, וכן אנשים ממחנה השלום במקומות אחרים בעולם, הגיבוי באמירות בסגנון "כן, אבל"; כן, הדברים הנוראיים האלה נמשכים, אבל אלה רק סימפטומים של הסכסוך. בואו נתמקד במקום זה בהשגת השלום.
עמדה זו הייתה סבירה אז. הרשות הפלסטינית הייתה בחיתוליה, משא ומתן המשיך להתנהל והייתה תקווה שהשלטון הצבאי הישראלי יגיע בקרוב לקיצו. אך התקווה לפריצת דרך בתהליך השלום הסוותה את הסטטוס קוו של הדיכוי, ואת כוונתן של הרשויות הישראליות, שהלכה והתבהרה, להנציח מערכת שנועדה לאפשר את שגשוגם של יהודים-ישראלים על חשבון פלסטינים - היינו, מערכת של שליטה.
מאז, היקף האוכלוסייה בהתנחלויות הישראליות בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, הוכפל ואף למעלה מזה, מ-270,000 תושבים בשנת 1993 לכ-660,000 בשנת 2021. גדר ההפרדה, שאת הקמתה הצדיקו גורמים ישראליים במהלך האינתיפאדה השנייה בצורך למנוע פיגועי התאבדות בישראל, הוצבה עמוק בשטח הגדה המערבית כדי להשאיר את ההתנחלויות, ושטחים להרחבתן, בצד הגדר הפונה לישראל. נוסף על גזל האדמות, הרשויות שילבו לחלוטין את מערכת הביוב, רשתות התקשורת, הכבישים, ותשתיות החשמל והמים של ההתנחלויות באלה של ישראל גופא. בנימין נתניהו, המכהן כראש ממשלת ישראל מאז שנת 2009, הצהיר כי ישראל תמשיך "לשלוט בכל השטח עד הירדן".
כשהגעתי ב-1989, לפלסטינים הייתה עדיין יכולת מסוימת לנסוע בתוך הגדה המערבית, בין הגדה לרצועת עזה ולתוך ישראל, למרות שישראל הטילה מדי פעם עוצר או סגרים זמניים כדי לדכא התנגדות לשלטונה. שלושה עשורים לאחר מכן, כמעט 600 מחסומי קבע ומכשולים אחרים מקשים מאוד על תנועת הפלסטינים בגדה המערבית, וסגר ישראלי שולל משני מיליון תושבי רצועת עזה את זכותם לחופש התנועה, כולל לגדה המערבית, למעט מקרים חריגים נדירים. גם כאשר פלסטינים בגדה מקבלים היתרים נדירים למעבר, חיילים במחסומים יכולים להחזיר אותם כלעומת שבאו או לעכב אותם במשך שעות, כשמול עיניהם חולפות במהירות מכוניות עם לוחיות רישוי ישראליות.
בשנת 2018, כשעוזרת המחקר שלנו ברצועת עזה השיגה בעזרתנו, בגיל 31, היתר יציאה מהרצועה, הייתה זו הפעם הראשונה בחייה שבה יצאה מפיסת קרקע צרה זו, ששטחה 363 קמ"ר. בדור הקודם, הרבה יותר תושבים בגילה נסעו אל מחוץ לרצועה.
הרשויות הישראליות מצדיקות צעדים אלה כחיוניים בגין חששות ביטחוניים, ובכלל זה מפני התקפות קטלניות של פלסטינים על חיילים ואזרחים ישראלים. אך גם קווי מדיניות שביסודם מונח שיקול ביטחוני אמיתי מיושמים ללא שום מאמץ כמעט לאזן בין צורכי הביטחון לבין זכויות האדם של מיליוני פלסטינים. קווי מדיניות אחרים, כגון החרמת אדמות רחבת היקף בגדה המערבית ושלילת זכויות התושבות של פלסטינים ירושלמים רבים, נוגעים יותר לביסוס השליטה הישראלית על דמוגרפיה ואדמות מאשר לביטחון. מתנחל או מתנחלת יכולים לקבל תושבות עבור בני/בנות זוגם הזרים; שכנם הפלסטיני אינו יכול.
בעתיד - כוונה שהיא היסוד השלישי הנדרש לשם ביסוס פשע האפרטהייד.
אחרי שלושים שנות עבודה בתחום זכויות האדם בישראל ובפלסטין, קשה היה לי מאוד להגיע למסקנה זו. כיום, בגיל 64, כשאני משמש כמנהל פעילותו של ארגוני במזרח התיכון, הייתי רוצה לפרוש בידיעה שתרמתי משהו לשיפור המצב. עבודת זכויות האדם שלה הייתי שותף במשך עשרות שנים סייעה למיתונם של קווי מדיניות פוגעניים שונים ולהקלה על סבלם של אנשים, אך לא עלה בידינו להחזיר לאחור את גלגל השליטה הישראלית ההולכת ומעמיקה בקרקעות ובחירויות היסוד של פלסטינים, כדברי חוקרת שעסקה בנושא.
כדי להביא לשינוי אמיתי, עלינו לקרוא לילד בשמו: משטר דכאני ומפלה, שאין כל סימן לכך שהוא עתיד להסתיים, ואשר עונה על ההגדרה המשפטית של המונח אפרטהייד. עלינו להעלות את המחיר הפוליטי שישראל משלמת על שימור הסטטוס קוו. הגיע הזמן להעניק לפלסטינים את זכויות היסוד וההגנות שמגיעות להם, ללא קשר לשאלה מתי יושג פתרון פוליטי לסכסוך או איזה צורה ילבש פתרון כזה.
