(ירושלים) - ארגון Human Rights Watch אמר בדו"ח שהוא מפרסם היום כי על ישראל להעניק לפלסטינים בגדה המערבית הגנות על זכויות אזרח במידה שווה לפחות לזו שהיא מעניקה לאזרחים ישראלים. הארגון ציין כי הכיבוש הישראלי נמשך כבר 52 שנה, ללא סוף באופק. דיני הכיבוש מתירים לכובשים להגביל זכויות אזרח מסוימות בימיו הראשונים של כיבוש, בהתבסס על הצדקות ביטחוניות מוגבלות. אולם הגבלות גורפות לאחר חמישה עשורים אינן מוצדקות ואינן חוקיות.
הדו"ח "נולדו ללא זכויות אזרח: השימוש הישראלי בצווים צבאיים דרקוניים לדיכוי פלסטינים בגדה המערבית", המונה 58 עמודים (באנגלית), בוחן הוראות וצווים צבאיים ישראליים המגדירים פעילות פוליטית לא אלימה כעבירות פליליות, ובכלל זה: הפגנות, פרסום חומרים בעלי "משמעות מדינית" והצטרפות לארגונים "עוינים" לישראל. ארגון Human Rights Watch בחן מספר מקרי מבחן שהראו כי ישראל מסתמכת באורח חסר הצדקה על הוראות וצווים גורפים אלה כדי לכלוא פלסטינים בגין התבטאויות נגד הכיבוש, אקטיביזם או זיקה פוליטית; להוציא אל מחוץ לחוק ארגונים לא ממשלתיים פוליטיים ואחרים; ולסגור כלי תקשורת.
לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון וצפון אפריקה בארגון Human Rights Watch , "מאמציה של ישראל להצדיק את שלילת ההגנות הבסיסיות על זכויות האזרח מפלסטינים במשך יותר מחצי מאה בהתבסס על צורכי הכיבוש הצבאי הנצחי שלה, כבר לא מחזיקים מים. "בהינתן שליטתה ארוכת הטווח של ישראל בפלסטינים, היא צריכה לכל הפחות לאפשר להם לממש את אותן זכויות שהיא מעניקה לאזרחיה שלה, ללא תלות בהסדר הפוליטי הקיים".
ארגון Human Rights Watch ערך 29 ראיונות, בעיקר עם עצירים לשעבר ועורכי דין שייצגו אותם, סקר כתבי אישום והחלטות של בתי משפט צבאיים ובחן לצורך המחשה שמונה מקרים של פעילים, עיתונאים ופלסטינים אחרים שנעצרו מכוח הוראות וצווים ישראליים מגבילים בחמש השנים האחרונות. בדו"ח ניתן ביטוי גם לתגובות מהותיות על ממצאיו שהתקבלו מהצבא הישראלי וממשטרת ישראל.
לקראת פרסום הדו"ח בחרה ממשלת ישראל להטיל דופי באיש צוות ארגון Human Rights Watch, במקום להגיב באופן מהותי על ממצאיו.
לדברי ארגון Human Rights Watch, ממשלות אחרות וארגונים בינלאומיים המוטרדים מסוגיית זכויותיהם של הפלסטינים , צריכים לאמץ מסגרת התייחסות של זכויות אזרח בנושא. זאת, כדי להדגיש את השפעתם של ההוראות והצווים הצבאיים הישראליים המגבילים בגדה המערבית וללחוץ על ישראל להעניק לפלסטינים זכויות אזרח וזכויות אחרות באופן מלא, לפחות במידה שווה לזכויות שהיא מעניקה לאזרחי ישראל. זכויות אלה צריכות להשלים הגנות שמקנים דיני הכיבוש, כגון האיסור על הקמת התנחלויות, שנותרות בתוקף כל עוד נמשך הכיבוש.
המשפט הבינלאומי שחל במצב של כיבוש צבאי מחייב את ישראל, ככוח הכובש, להשיב על כנם את "החיים הציבוריים" עבור האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה. חובה זו גוברת במצב של כיבוש מתמשך כמו במקרה של ישראל, כפי שקבעו הן הוועד הבינלאומי של הצלב האדום והן בית המשפט העליון של ישראל, וממשלת ישראל עצמה הכירה בכך. צרכיה של האוכלוסייה הפלסטינית גדלו במהלך עשרות שנות הכיבוש, בעוד ישראל לא עשתה כמעט דבר כדי לפתח תגובות המותאמות באופן ספציפי יותר לשמש כמענה לאיומי ביטחון, שימזערו את הגבלת הזכויות.
השעיית זכויות לתקופה קצרה עלולה לשבש באופן זמני את החיים הציבוריים, אולם השעיה ארוכת טווח ובלתי מוגבלת בזמן פוגעת בחיים החברתיים, הפוליטיים והאינטלקטואליים של הקהילה. ככל שהכיבוש ארוך יותר, כך צריך השלטון הצבאי להידמות יותר למערכת שלטון רגילה, המכבדת את הסטנדרטים של משפט זכויות האדם הבינלאומי, החלים תמיד. במקרים של כיבוש בלתי מוגבל בזמן, כמו זה הישראלי, הזכויות המוענקות לאוכלוסייה הכבושה צריכות להיות, לכל הפחות, שוות לאלה המוענקות לאזרחי הכובש.
תקנות מימי המנדט הבריטי שנותרו בתוקפן בגדה המערבית וצווים צבאיים שישראל הוציאה מאז שכבשה את הגדה בשנת 1967 מאפשרים לצבא הישראלי לשלול מפלסטינים הגנות יסוד של זכויות אזרח. התקנות מאפשרות לישראל, למשל, להכריז על ארגונים כבלתי חוקיים כיוון שהם דוגלים ב"גרימת שנאה או בוז או הסתה לאיבה כלפי" הרשויות המקומיות ולעצור פלסטינים בשל זיקתם לארגונים כאלה.
הצווים הצבאיים מטילים עונשי מאסר של עד 10 שנים על אזרחים שהורשעו על-ידי בתי משפט צבאיים בגין השפעה על דעת הקהל באופן שעלול "לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי." ניתן להטיל עונש של 10 שנות מאסר גם על פלסטינים המשתתפים בכינוס של יותר מעשרה אנשים, ללא היתר צבאי, בכל נושא "היכול להתפרש כמדיני" או אם הם מציגים "דגלים או סמלים מדיניים" ללא אישור הצבא.
הגבלות גורפות אלה חלות על 2.5 מיליון התושבים הפלסטינים בגדה המערבית, להוציא ירושלים המזרחית, אך אינן חלות על יותר מ-400,000 מתנחלים ישראלים המתגוררים באותו שטח בעודם כפופים לחוק האזרחי הישראלי. חוק זה, החל גם במזרח ירושלים - שסופחה על-ידי ישראל, אך עודנה בגדר שטח כבוש על-פי המשפט הבינלאומי - ובישראל, מעניק הגנה איתנה בהרבה לזכויות לחופש הביטוי וההתכנסות.
לדברי ויטסון, "שום דבר אינו יכול להצדיק את המציאות של ימינו, שבה במקומות מסוימים אנשים בצדו האחד של הרחוב נהנים מזכויות אזרח, ואילו אלה שבצדו השני אינם זוכים לכך".
על-פי נתונים שמסר הצבא הישראלי לארגון Human Rights Watch, בין ה-1 ביולי 2014 ל-30 ביוני 2019 הצבא הישראלי העמיד לדין 4,590 פלסטינים בגין כניסה ל"שטח צבאי סגור". הצבא מחיל הגדרה זו לעיתים קרובות, בו במקום, על אתרים שבהם מתקיימות הפגנות. הצבא העמיד לדין גם 1,704 פלסטינים בגין "חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת", ו-358 בגין "הסתה".
כך למשל, הצבא הישראלי עצר את פעיל זכויות האדם פריד אל-אטרש, בן 42, העובד בנציבות העצמאית לזכויות האדם, גוף רשמי למחצה של הרשות הפלסטינית. זאת, בגין השתתפותו בהפגנה לא אלימה שהתקיימה בחברון בחודש פברואר 2016, למען פתיחתו מחדש של רחוב ראשי במרכז העיר שהצבא אוסר על פלסטינים להשתמש בו. תובעים צבאיים שהסתמכו על הוראות מהחוק הצבאי האוסרות על התכנסויות פוליטיות, ציינו כי הניף "דגל של הרשות הפלסטינית" והחזיק שלט שעליו נכתב "פתחו את רחוב א-שוהאדאא".
הם האשימו אותו גם בכך שנכנס ל"שטח צבאי סגור" וב"תקיפת חייל", אך לא סיפקו ראיות כלשהן ביחס לעבירה זו. הרשויות שיחררו אותו לאחר חמישה ימים, אך שלוש שנים לאחר מכן הן ממשיכות בהעמדתו לדין.
הרשויות הישראליות הסתמכו על צווים צבאיים גם כדי להוציא אל מחוץ לחוק 411 ארגונים, ובכלל זה כל התנועות הפוליטיות הפלסטיניות הבולטות, וכדי לעצור אנשים המשויכים לתנועות אלה. נראה כי הטענות הישראליות נגד אחד הארגונים שפעילותו נאסרה, אל-חראכ א-שבאבי, המתבססות על כללים הנוגעים לפעילות ארגונים, מתמקדות במחאותיו נגד הרשות הפלסטינית. כך עולה מסקירת כתב אישום שהוגש נגד חאפז עומר, אמן המוחזק על-ידי ישראל במעצר מאז חודש מארס 2019. החוק הצבאי אינו מאפשר לערער על איסורים כאלה.
התובעים הסתמכו על ההגדרה הרחבה להסתה שבחוק הצבאי הישראלי כדי להגדיר כעבירה פלילית התבטאויות הקוראות להתנגדות לכיבוש, אפילו כאשר הן אינן קוראות למעשי אלימות. לדוגמה, הם השתמשו באישום כזה כדי להצדיק את כליאתה של פעילה בת 43, נרימאן תמימי, בגין שידור חי בפייסבוק של עימות בין בתה עהד, אז בת 16, לבין חיילים ישראלים בחצר הקדמית של ביתה בחודש דצמבר 2017.
לדברי ויטסון "החוק הצבאי הישראלי המוחל בשטח כבר 52 שנה מונע מפלסטינים בגדה המערבית לממש חירויות יסוד כמו הנפת דגלים, השתתפות בהפגנות לא אלימות נגד הכיבוש, הצטרפות לכל התנועות הפוליטיות הבולטות ופרסום חומר פוליטי". "הוראות אלה מעניקות לצבא יד חופשית להעמיד לדין את כל מי שמתארגן פוליטית, מתבטא בפומבי או אפילו מדווח על המתרחש באופן שאינו מוצא חן בעיני הצבא".
קטעים נבחרים מצווים צבאיים ישראליים
אדם "המארגן תהלוכה, אסיפה או משמרת ללא רשיון, קורא או מסית לקיימן או מעודד אותן או נוטל בהן חלק בצורה כל שהיא... דינו מאסר עשר שנים או קנס עשרת אלפים לירות או שני העונשים כאחד". צו צבאי מס' 101
"אין להחזיק, להניף, להציג או לקבוע דגלים או סמלים מדיניים, אלא על פי היתר המפקד הצבאי". צו צבאי מס' 101
"לא יודפסו ולא יפורסמו באזור שום פרסום הודעה, כרזה, תמונה, חוברת או מסמך אחר המכילים חומר שיש לו משמעות מדינית, אלא אם יושג תחילה רשיון מאת המפקד הצבאי של המקום בו מתכוונים לבצע את ההדפסה או הפרסום". צו צבאי מס' 101
"הביטוי "התאחדות בלתי מותרת" הוא כל חבר בני אדם, אשר – (א) ממליץ, מסית, או מעודד... גרימת שנאה או בוז, או הסתה לאיבה, כלפי [רשויות מקומיות]". תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945 (נאכפות על ידי הצבא הישראלי)
"אדם אשר מנסה, בין בעל פה ובין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי, או ... עושה מעשה שיש בו גילוי של הזדהות עם ארגון עוין, עם פעולותיו או עם מטרותיו או אהדה אליהם, בהנפת דגל, בהצגת סמל או סיסמה או בהשמעת הימנון או סיסמה, או כל מעשה גלוי דומה המגלה בבירור הזדהות או אהדה כאמור, והכל במקום ציבורי או באופן שאנשים הנמצאים במקום ציבורי יכולים לראות או לשמוע גילוי כזה של הזדהות או אהדה – דינו מאסר עשר שנים." צו צבאי מס' 1651