נולדו ללא זכויות אזרח

השימוש הישראלי בצווים צבאיים דרקוניים לדיכוי פלסטינים בגדה המערבית

תקציר

הצבא הישראלי שלל מדורות של פלסטינים בגדה המערבית את זכויות האזרח הבסיסיות שלהם, לרבות הזכויות לחופש ההתכנסות, ההתאגדות והביטוי, כשהוא מסתמך דרך קבע על צווים צבאיים שהוצאו בימיו הראשונים של הכיבוש. גם אם באותם ימים ניתן היה להצדיק הגבלות כאלה לשם השמירה על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי, הרי שהשעייתן של זכויות ליבה גם יותר מחצי מאה לאחר מכן, בלי סוף באופק, מפרה את חובות הליבה של ישראל על-פי דיני הכיבוש.

ככל שהכיבוש מתמשך, חובותיו של כוח כובש כלפי זכויות האוכלוסייה הכבושה הולכות וגדלות. ישראל נותרה עד היום השליטה העיקרית בגדה המערבית, על אף שליטה מוגבלת של הרשות הפלסטינית באזורים מסוימים. למרות זאת, ישראל אינה מאפשרת לאנשים החיים תחת שליטתה לממש את הזכויות המוקנות להם, כולל הזכות ליחס שוויוני ללא הבדל גזע, דת או זהות לאומית. ישראל צריכה הייתה לכבד במלואן את זכויות האדם של הפלסטינים כבר מזמן, לפי אמת המידה של הזכויות שהיא מעניקה לאזרחים ישראלים. חובה זו קיימת ללא כל תלות בהסדר הפוליטי החל בשטחים הכבושים כעת או לכל הסדר שיחול בהם בעתיד.

ב-7 ביוני 1967 כבש הצבא הישראלי את הגדה המערבית ואת רצועת עזה ופרסם מנשר שהתיר להחיל בהן את תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945 (להלן תקנות ההגנה), שנחקקו על-ידי שלטונות המנדט הבריטי בכדי לדכא את התסיסה הגוברת בתקופתם. התקנות מסמיכות את הרשויות, בין היתר, להכריז "התאחדות בלתי מותרת" על ארגונים הפועלים למען "גרימת שנאה או בוז או הסתה לאיבה כלפי" הרשויות והן מגדירות כעבירה פלילית חברות בארגונים כאלה או החזקת חומרים השייכים להם או המזוהים עמם, אפילו בעקיפין.

באוגוסט 1967 הוציא הצבא הישראלי את צו צבאי מס' 101, המגדיר השתתפות בהתקהלות ללא היתר של יותר מעשרה אנשים בנושא "היכול להתפרש כמדיני" כעבירה פלילית, וקובע שדינה מאסר של עד עשר שנים. הצו אוסר גם על פרסום חומר "שיש לו משמעות מדינית" או על הנפת "דגלים או סמלים מדיניים" ללא אישור הצבא. יותר מ-52 שנה לאחר-מכן הצבא הישראלי ממשיך להעמיד פלסטינים לדין ולכלוא אותם מכוח תקנות ההגנה וצו צבאי מס' 101 משנת 1967.

בשנת 2010 פרסם הצבא הישראלי את צו צבאי מס' 1651, שהחליף עשרים צווים קודמים ואשר מטיל עונש של עשר שנות מאסר על כל אדם ה"מנסה, בין בעל פה ובין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור [הגדה המערבית] באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי" או "מפרסם דברי שבח, אהדה או תמיכה בארגון עוין, בפעולותיו או במטרותיו", מעשים שהצו מגדיר כ"הסתה". הצו אף מתאר בנוסח מעורפל "עבירות נגד רשויות" שהעונש עליהן כולל מאסר עולם אפשרי בגין "מעשה או מחדל שיש בהם פגיעה, היזק, הפרעה או סכנה לבטחון האזור או לבטחון כוחות צה"ל" או כניסה או המצאות "בקרבתו" של רכוש של מדינת ישראל או של צה"ל.

דיני הכיבוש מעניקים לכובשים סמכויות נרחבות להגבלת זכויות, אך גם מטילים הגבלות חשובות על סמכויות אלה, לרבות הדרישה לאפשר לאוכלוסייה הכבושה לנהל חיים ציבוריים. מזה למעלה מחמישים שנה שהצבא הישראלי משתמש בצווים צבאיים המנוסחים בהרחבה כדי לעצור עיתונאים, פעילים ופלסטינים אחרים בגין התבטאויותיהם ופעילויותיהם – שחלק ניכר מהן אינן אלימות –מחאה על מדיניות ישראל, ביקורת עליה או התנגדות לה. הוראות אלה נכתבו בלשון כה רחבה, עד שהן מפרות את חובתן של מדינות על-פי משפט זכויות האדם הבינלאומי לתאר בבירור ובפירוט התנהלות העלולה לגרור ענישה פלילית. במקרים אחרים, הרשויות הישראליות משתמשות באופן פוגעני בהאשמות לגיטימיות לכאורה נגד פעילים, כמו כאלה הנוגעות לעבירות של הסגת גבול או הסתה, כדי לדכא התנגדות לשלטון הישראלי. השעייתן הלא מוגבלת בזמן של זכויות האזרח של פלסטינים בידי ישראל פגעה קשות ביכולתם לקיים חיים ציבוריים פוליטיים נורמליים יותר.

משך הכיבוש העניק לרשויות הישראליות שהות ארוכה והזדמנויות רבות לפתח מדיניות מגבילה פחות. למרות זאת, ישראל ממשיכה להסתמך על אותם צווים צבאיים גם כיום, כשהיא שוללת זכויות אזרח בסיסיות מפלסטינים החיים תחת כיבושה.

למעשה, הרשויות הישראליות אף מרחיקות לכת יותר, ומתכחשות לכך שחובותיהן בתחום זכויות האדם חלות על יחסה של ישראל לפלסטינים בגדה המערבית הכבושה. עמדה זו נדחתה, בין היתר על-ידי ועדת האו"ם לזכויות האדם ובית הדין הבינלאומי לצדק. האחרון פסק בחוות דעת מייעצת משנת 2004 כי לצד דיני הכיבוש, ניתן להחיל "על מעשים שעושה מדינה במסגרת הפעלת סמכותה מחוץ לשטחה שלה" את האמנה הבינלאומית העיקרית לזכויות אזרחיות ופוליטיות בינלאומיות, היא האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR).

הדו"ח שלפניכם בוחן את השפעתם של צווים ותקנות אלה על חיי השגרה של פלסטינים בגדה המערבית ואת חוקיותם במסגרת כיבוש הנמשך למעלה מחצי מאה, ואשר סופו אינו נראה באופק. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אמר: "צה"ל וזרועות הביטחון ימשיכו לשלוט בכל השטח עד הירדן".[1]

הדו"ח אינו סוקר את כל השטח הפלסטיני הכבוש: הוא אינו מתייחס לירושלים המזרחית, שבה ישראל מחילה את המשפט המדינתי שלה מאז סיפחה אותה לשטחה בשנת 1967 בצעד חד צדדי, שאינו משנה את מעמדה כשטח כבוש על-פי המשפט הבינלאומי. כמו כן הדו"ח אינו מתייחס לרצועת עזה, שבה פירקה ישראל בשנת 2005 את הממשל הצבאי שהתקיים בה מאז 1967. הדו"ח אף אינו עוסק בשלילת זכויותיהם הכלכליות, החברתיות והתרבותיות של פלסטינים בגדה המערבית בידי ישראל. לצורך המחשה, מפורטים בדו"ח שמונה מקרים שבהם הרשויות השתמשו בצווים צבאיים בגדה המערבית, ובפרט בצווים מס' 101 ומס' 1651 ובתקנות ההגנה, כדי להעמיד פלסטינים לדין בבתי משפט צבאיים בגין התבטאויותיהם הלא אלימות או מעורבותם בארגונים לא אלימים או בהפגנות לא אלימות.

הדו"ח מתבסס על 29 ראיונות, רובם עם עצורים לשעבר ועורכי דין המייצגים גברים ונשים פלסטינים שנקלעו למערכת המשפט הצבאית הישראלית, וכן על סקירה של כתבי אישום ופסיקות של בית משפט צבאיים. ארגון Human Rights Watch פנה בכתב לצבא הישראלי, למשטרת ישראל ולשב"כ והציג בפניהם שאלות מפורטות שבהן ביקש את התייחסותם לסוגיות הנסקרות בדו"ח ומידע נוסף לגביהן, וקיבל תשובות מהותיות מהצבא ומהמשטרה, שקיבלו ביטוי בדו"ח זה ומצורפות אליו כנספחים.

הצבא סיפק לארגון Human Rights Watch  מידע לפיו בין התאריכים 1 ביולי 2014 ו-30 ביוני 2019 הוא העמיד לדין 4,590 פלסטינים בגין כניסה ל"שטח צבאי סגור", הגדרה שהוא מחיל לעיתים קרובות בו במקום על אתרים שבהם מתקיימות הפגנות. בנוסף מסר הצבא כי הוא העמיד לדין 1,704 פלסטינים בגין "חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת" ו-358 בגין "הסתה".

כוחות הכיבוש הישראליים מסתמכים על צווים צבאיים המאפשרים להם לפזר הפגנות המתקיימות ללא רישיון או להכריז על שטחים צבאיים סגורים. זאת, כדי לדכא הפגנות פלסטיניות לא אלימות בגדה המערבית ולעצור את משתתפיהן. בשנת 2016 למשל, הצבא הישראלי עצר את פעיל זכויות האדם פריד אל-אטרש, העובד בנציבות העצמאית לזכויות האדם, גוף רשמי למחצה של הרשות הפלסטינית. זאת, במהלך הפגנה לא אלימה בחברון למען פתיחתו מחדש של רחוב ראשי במרכז העיר, שהצבא אוסר על פלסטינים להשתמש בו. תובעים האשימו את אל-אטרש, מכוח צו צבאי מס' 101, ב"נטילת חלק בתהלוכה ללא רישיון". בנוסף, הוא הואשם מתוקף צו צבאי מס' 1651 בניסיון "להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי". זאת באמצעות קריאת קריאות בעלות תוכן "מסית", הנפת "דגל של הרשות הפלסטינית" והחזקת שלט שעליו נכתב באנגלית "פתחו את רחוב א-שוהאדאא". כמו כן האשימו אותו התובעים ב"הפרת הוראה בדבר סגירת שטח" וב"תקיפת חייל" מבלי להציג שום ראיות של ממש לביסוס טענות אלה מלבד עצם השתתפותו הלא אלימה בהפגנה. הרשויות שחררו את אל-אטרש בערבות ארבעה ימים לאחר מעצרו, אך שלוש וחצי שנים לאחר אירוע זה הן ממשיכות בהעמדתו לדין בגין ההשתתפות בו.

פעיל המחאה עבדאללה אבו רחמה אמר לארגון Human Rights Watch כי הצבא הישראלי עצר אותו שמונה פעמים מאז שנת 2005, בשל מעורבותו בהפגנות נגד תוואי גדר ההפרדה הישראלית בכפרו בילעין. במאי 2016 הצבא עצר את אבו רחמה למשך 11 יום לאחר מרוץ אופניים שארגן לאזכור יום הנכבה, בו מציינים הפלסטינים את עקירתם במהלך הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. בית משפט צבאי דן אותו לארבעה חודשי מאסר בגין "הפרת הוראה בדבר סגירת שטח" ו"הפרעה לחייל" מכוח צו צבאי מס' 1651. הצבא עצר את אבו רחמה גם בשלהי שנת 2017, למשך 23 יום, לאחר שהציב מוט על גדר ההפרדה כפעולת מחאה סמלית במסגרת הפגנה. בחודש ספטמבר 2019 הודה אבו רחמה באשמה של "חבלה במתקן צה"ל" מכוח צו צבאי מס' 1651 כדי להימנע מאפשרות של עונש מאסר ארוך יותר. 

משרד הביטחון הישראלי הוציא אל מחוץ לחוק מאז שנת 1967 יותר מ-411 ארגונים, בהם כל המפלגות הפוליטיות הפלסטיניות העיקריות, לרבות מפלגת פתח של הנשיא מחמוד עבאס. הצבא נתלה בצו צבאי מס' 1651 כדי לכלוא במעצר מינהלי ללא כתב אישום או משפט את ח'אלידה ג'ראר, בת 56, חברת המועצה המחוקקת הפלסטינית, מיולי 2017 ועד פברואר 2019. זאת, בהתבסס על פעילותה הפוליטית בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, המורכב ממפלגה פוליטית ומזרוע צבאית שתקפה חיילים ואזרחים ישראלים. הרשויות מעולם לא טענו כי ג'ראר הייתה מעורבת אישית באופן כלשהו בפעילות צבאית. השתייכותה של ג'ראר לחזית העממית הובילה גם להחזקתה בכלא ישראלי מאפריל 2015 ועד יוני 2016. זאת, לאחר שהסכימה להודות באשמה של "חברות בהתאחדות בלתי מותרת" על-פי תקנות ההגנה ובאשמה של "הסתה" על-פי צו צבאי מס' 1651, כדי להימנע מעונש מאסר ארוך יותר. היא הואשמה בעבירות אלה בגין נאום שנשאה בשנת 2012 בעצרת למען אסירים פלסטינים, שבו קראה לכאורה לחטוף חיילים. לדברי השופט, התביעה נתקלה ב"קושי בהוכחת האשמה" לגבי סעיפים אלה. ג'ראר אמרה כי הרשויות הישראליות גם אסרו עליה לנסוע אל מחוץ לגדה המערבית, מבלי להוציא לשם כך צו של בית משפט, במשך למעלה משלושים שנה. זאת, להוציא ביקור אחד בירדן לצרכים רפואיים בשנת 2010. ב-31 באוקטובר 2019 הצבא הישראלי שב ועצר את ג'ראר; נכון לעת פרסום הדו"ח היא מוחזקת עדיין במעצר.

במארס 2019 הצבא הישראלי עצר את האמן חאפז עומר, בן 36, והאשים אותו בכמה עבירות מכוח צו צבאי מס' 1651. בין השאר הואשם עומר ב"חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת" על-פי תקנות ההגנה. ההאשמות התבססו על מעורבותו לכאורה בארגון שהצבא מכנה "אל-חרק א-שבאבי" כלומר תנועת הנוער, ואשר פועל לטענתו ב"חסות ארגון חיזבאללה" הלבנוני. כתב האישום נגד עומר, שאותו בחן ארגון Human Rights Watch, מורכב כמעט כולו מפעילויות לא אלימות, כגון פגישות עם פעילים אחרים ומעורבות בהפגנות, כמה מהן נגד הרשות הפלסטינית. מספר פרשנים הטילו ספק בטענה שתנועת נוער זו התקיימה אי פעם כארגון. האישום היחיד שלא נגע לפעילות לא אלימה היה בגין מעורבותו לכאורה ארבע שנים קודם לכן ב"עימותים", לגביהם לא נמסרו פרטים ושבהם, לפי כתב האישום, הוא "זרק אבנים אל עבר כוחות הביטחון".

הצבא הוציא אל מחוץ לחוק קשת רחבה של ארגוני חברה אזרחית אחרים. בתקופה שבין ספטמבר 2015 ומאי 2016 כוחות ביטחון ישראליים עצרו חמישה פלסטינים בגין העסקתם בארגון הצדקה "קטר אל-ח'ירייה". ארגון זה פועל ביותר מ-50 מדינות ושיתף פעולה בין היתר עם האו"ם, רופאים ללא גבולות והסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (USAID). על אף שהאו"ם אמר כי הוא חולק עם ארגון קטר אל-ח'ירייה עקרונות "הומניטריים" ו"לחלוטין לא פוליטיים ", ישראל הוסיפה את הארגון בשנת 2008 לרשימת ה"התאחדויות הבלתי מותרות" שלה. זאת בגין תמיכה כספית שהעניק כביכול לחמאס, טענה שישראל מעלה לעתים קרובות נגד ארגוני צדקה הפועלים ברצועת עזה. למרות הכללתו ברשימה זו, ישראל אפשרה ל"קטר אל-ח'ירייה" להעביר מימון לרצועה במאי 2019. על נג'וואן עודה, המנהלת האדמיניסטרטיבית של ארגון הצדקה, הוטל עונש של 18 חודשי מאסר בגין השתייכות ל"התאחדות בלתי מותרת", קרי "קטר אל-ח'ירייה", מכוח תקנות ההגנה. היא נידונה בנוסף לשנת מאסר על תנאי במקרה ש"תעבור הנאשמת עבירה בה הורשעה בתיק זה". עונש זה מונע ממנה למעשה לשוב למשרתה, במסגרת הסדר טיעון עם הרשויות.

בחוק הצבאי לא נקבעו שום נהלים רשמיים לערעור על הגדרתו של ארגון כ"התאחדות בלתי מותרת" או על החלטה לסגור בית עסק. על אף שפלסטינים יכולים לעתור לבג"ץ נגד החלטות מנהליות מסוג זה, בית המשפט הפגין לאורך השנים העדפה חזקה לעמדות המדינה או הצבא.

הצבא הישראלי אף נתלה בדרך קבע בהגדרה הרחבה של הסתה הקבועה בחוקיו הצבאיים לצורך הגדרת התבטאויות כעבירות פליליות, אך ורק משום שהן יוצאות נגד הכיבוש. הגדרה זו נוסחה באופן הכולל "דברי שבח, אהדה או תמיכה בארגון עוין" או ניסיונות "בין בעל פה ובין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי". הרשויות הישראליות אמרו כי הן מפקחות באופן הדוק במיוחד על התבטאויות באינטרנט, ובמיוחד בחשבונות מדיה חברתית של פלסטינים, ומשתמשות באלגוריתמים של חיזוי כדי להחליט במי למקד את המעקב. הרשויות חשפו רק מידע מועט ביותר בנוגע לשיטות הניטור שלהן במדיה החברתית, אך התבססו על התבטאויות במדיה זו לצורך הגשת כתבי אישום בגין הסתה.

בתחילת 2018, למשל, תובעים צבאיים טענו בכתב אישום שהגישו נגד הפעילה נרימאן תמימי כי היא ניסתה "להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי" ו"קראה לאלימות". זאת בגין שידור חי של עימות בין בתה עהד, אז בת 16, לחיילים ישראלים בחצר ביתה בדצמבר 2017, ששדרה מדף הפייסבוק שלה. בכתב האישום נגדה מופיעה שורת אישומים מכוח צו צבאי מס' 1651, המבוססים בעיקר על שידור חי זה. תמימי הואשמה בין היתר ב"הסתה" ובכתב האישום נאמר כי השידור "נצפה על ידי אלפי משתמשים, שותף על ידי עשרות משתמשים, הגיבו בו עשרות פעמים וזכה לעשרות רבות של סימני חיבוב או סימן בעל משמעות דומה". ארגון Human Rights Watch צפה בסרטון ובחן את תיקה המשפטי של נרימאן ובשום מקום בהם לא מופיעה קריאה לאלימות מצדה. נרימאן תמימי אמרה לארגון Human Rights Watch כי היא הודתה באשמת ההסתה ובשני אישומים נוספים - "סיוע לתקיפת חייל" ו"הפרעה לחייל" - כדי להימנע מעונש מאסר ארוך יותר במקרה שתורשע על-ידי מערכת המשפט הצבאית. מערכת זו, כפי שהוכח כבר על-ידי ארגוני זכויות אדם, אינה מעניקה לפלסטינים הזדמנות למשפטים הוגנים. במסגרת עסקת הטיעון נגזר על נרימאן תמימי עונש של שמונה חודשי מאסר.

הגבלות אלה על חירויות יסוד מגבילות במיוחד עיתונאים פלסטינים, שאותם הצבא הישראלי מאשים באופן קבוע בהסתה או בהשתייכות לחמאס. בסוף יולי 2018 הצבא הישראלי עצר ארבעה עיתונאים מערוץ הטלוויזייה אל-קודס, הפועל בלונדון מתוקף רישיון. שר הביטחון הישראלי דאז, אביגדור ליברמן, האשים את התחנה כי היא "זרוע תעמולה של חמאס". מוקדם יותר באותו חודש הרשויות אסרו על פעילותה של התחנה בישראל, אך הן מעולם לא הודיעו כי פעילותה נאסרה בגדה המערבית. בתי משפט צבאיים אישרו את מעצרו של העיתונאי עלאא א-רימאווי, ותובעים חקרו אותו בחשד ל"חברות בהתאחדות בלתי מותרת", כלומר חמאס, מכוח תקנות ההגנה. לדברי א-רימאווי, החוקרים נטפלו לשימוש שלו במונח "שהידים" ביחס לפלסטינים שנהרגו בידי ישראל, מינוח המקובל בקרב פלסטינים. זאת, בין השאר בכתבת חדשות מצולמת שהחוקרים הציגו בפניו ושבה הוא השתמש במונח זה ביחס לאדם שנהרג לאחר שירה במתנחל. בית משפט צבאי הורה על שחרורו של א-רימאווי בערבות לאחר שהוחזק במעצר שלושה שבועות, וקבע כי ייתכן שא-רימאווי לא ידע על האיסור שהוטל על פעילות התחנה. זאת מאחר והצבא לא פרסם כראוי הודעה על החלטתו לאסור על עבודתה. עם זאת, בית המשפט גם התנה את שחרורו של א-רימאווי באיסור על "פרסום תכנים ברשת החברתית או ברשת תקשורת אחרת" למשך חודשיים. כמו כן הוטל עליו איסור לצאת מעיר מגוריו, רמאללה, ללא אישור בית משפט, איסור שהיה לדבריו בתוקף למשך שנה. המרכז הפלסטיני לפיתוח ולחופש התקשורת (MADA) דיווח כי בשנים 2017 ו-2018 הצבא הישראלי עצר 74 עיתונאים וסגר 19 מוסדות תקשורת בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים.

המעצרים בגין מימוש לא אלים של זכויות יסוד מכים גלים  בחברה הפלסטינית, ולעיתים קרובות השפעתם מרתיעה אנשים אחרים מפני התבטאות או פעילות פוליטית באופן כללי. עיתונאית מרמאללה, שביקשה ששמה לא יוזכר למען ביטחונה, אמרה לארגון Human Rights Watch כי "אין לה מושג" מה נחשב להסתה. לדבריה, הדבר גורם לה "לפחד ולהיזהר מאוד במה שאני כותבת בדפי המדיה החברתית שלי". העיתונאית הוסיפה כי צנזורה עצמית שכיחה בקרב עיתונאים ופעילים, שלעיתים קרובות מייעצים זה לזה מה כדאי או לא כדאי להם לפרסם.[2] חמזה זבידאת, עובד ארגון לא ממשלתי לפיתוח, אמר כי נהג לפרסם פוסטים במדיה החברתית לעיתים קרובות. הוא סיפר כי לאחרונה, "בודדתי את עצמי ובחרתי מרצוני לשמור מרחק מהשתתפות בכל עניין פוליטי וציבורי או מהבעת דעה עליהם" מתוך פחד שייעצר.[3] צעיר בן 25, תושב בית לחם, שגם הוא ביקש ששמו לא יוזכר, אמר בדומה לכך כי נהג להשתתף לעתים קרובות בהפגנות ובפעילויות פוליטיות אחרות. לדבריו, "לאחרונה החלטתי לצמצם את ההשתתפות שלי אחרי ששקלתי את הסיכונים" למעצר או לאמצעי ענישה אחרים מצד הצבא הישראלי. הצעיר אמר כי כשהוא מחליט בכל זאת להשתתף, הוא מנסה "להיות דיסקרטי מאוד לגבי זה" ולהישאר "מאחורי הקלעים", ותאר "זהירות ממשית" כזו כגישה שנוקטים צעירים רבים כמוהו.[4]

הצבא ביצע כמה מהמעצרים הללו במה שמוגדר בהסכמי אוסלו משנת 1995 כ"שטחי A" של הגדה המערבית. זאת, על אף שההסכמים מקנים לרשות הפלסטינית שליטה אזרחית וביטחונית מלאה באזורים אלה. הרשות הפלסטינית עצמה מגבילה גם היא את זכויות הפלסטינים בשטחי A באמצעות מעצרים שרירותיים של אנשים המותחים עליה ביקורת ומתבטאים נגדה. זאת בייחוד בקרב המתבטאים במדיה החברתית, בקרב עיתונאים עצמאיים, בקמפוסים של אוניברסיטאות ובהפגנות.

גם אם נניח שדיני הכיבוש התירו לצבא להצדיק צעדים כה נרחבים ביולי 1967, הם אינם מספקים שום בסיס משפטי להתנהלות כזאת יותר מחמישים שנה לאחר מכן. דיני הכיבוש מתירים לכובשים להגביל זכויות מסוימות, אך גם מחייבים אותם להשיב על כנם את החיים הציבוריים עבור האוכלוסייה הכבושה. חובה זו גוברת במצב של כיבוש ממושך, שבו יש לכובש יותר זמן והזדמנויות לפתח תגובות המותאמות באופן ספציפי יותר לאיומים ביטחוניים, וכך לצמצם את הגבלת הזכויות. בנוסף, צרכיה של האוכלוסייה הכבושה הולכים וגדלים עם הזמן: השעיה של כמעט כל הזכויות לביטוי, התכנסות והתאגדות חופשיים לתקופה קצרה משבשת את החיים הציבוריים הנורמליים באופן זמני. אולם, להשעיית זכויות לטווח ארוך ובלתי מוגבל יש השפעה שוחקת הרבה יותר. מניעה של ביטוי ודיון חופשיים, של גישה למידע מגוון ושל הזדמנות לדרוש שינוי באופן לא אלים מובילה לקיפאון חברתי ואינטלקטואלי. 

למרות חובתה המוגברת של ישראל לאפשר את קיומם של חיים אזרחיים נורמליים וכבוד לזכויות יסוד, בהינתן משך הכיבוש והביורוקרטיה המתוחכמת שפיתחה כדי לשלוט בפלסטינים, היא ממשיכה להסתמך על אותם אמצעי דיכוי שנקטה בראשית הכיבוש.

ככל שכיבוש הוא ארוך יותר, כך צריך השלטון הצבאי בו להידמות יותר למערכת שלטון רגילה, המכבדת את הסטנדרטים של משפט זכויות האדם הבינלאומי החלים בכל עת. המשפט הבינלאומי מספק הגנה איתנה לזכויות האזרח, ובכללן הזכויות לחופש הביטוי, ההתכנסות וההתאגדות, וקובע "סף גבוה" להגבלות עליהן, האמורות להישאר בגדר "חריג". ארגון Human Rights Watch תיעד מקרים שבהם לא הושמעה שום קריאה לאלימות, כמו גם מקרים שבהם הצבא התייחס להתנגדות לכיבושו כשוות ערך להסתה לאלימות. זאת, מבלי להוכיח שהפעילות שבאמצעותה בוטאה ההתנגדות נועדה לגרום למעשי אלימות או הובנה על-ידי אחרים בדרך זו.

על הצבא הישראלי לבטל את הצווים הצבאיים מס' 101 ומס' 1651 ולהימנע מהעמדת אנשים לדין מכוח תקנות ההגנה. לאחר 52 שנות כיבוש, על ישראל להבטיח את שלום הציבור ואת הסדר הציבורי בדרכים המכבדות את זכויות היסוד של הפלסטינים, מגנות עליהן ומממשות אותן. העובדה שישראל מספקת הגנות איתנות בהרבה לזכויות מכוח חוקיה האזרחיים, אותם היא מחילה במזרח ירושלים הכבושה ובישראל, מלמדת על כך שעומדים לרשותה אמצעים מגבילים פחות.

על מדינות וארגונים בינלאומיים להדגיש את החשיבות של כיבוד זכויות האזרח של פלסטינים בגדה המערבית, היות שהן מהוות חלק בלתי נפרד מהמסגרת המשפטית החלה בשטח הפלסטיני הכבוש. עליהם לשקול לכלול בפרסומיהם, בדוחותיהם, במדיניותם ובעמדותיהם קריאות לישראל להעניק לפלסטינים זכויות אזרח במידה שווה לפחות לאלה שהיא מעניקה לאזרחיה שלה, ולהעריך את התנהלותה של ישראל בהתאם לכך. הן משפט זכויות האדם הבינלאומי והן המשפט הבינלאומי ההומניטארי צריכים לשמש לבחינת המדיניות והנהלים הישראליים בכל הנוגע לפלסטינים בגדה המערבית, כולל במזרח ירושלים וברצועת עזה.

במשך יותר משני שלישים משנות קיומה של מדינת ישראל, רשויות ישראליות שוללות מכמעט 2.5 מיליון הפלסטינים בהם הן שולטות בגדה המערבית את זכויותיהם הבסיסיות - זכויות מהן נהנים יותר מ-400,000 המתנחלים הישראלים החיים בהתנחלויות לא חוקיות באותו שטח. גורמים רשמיים בישראל מדברים בגלוי על כוונתם לשלוט דרך קבע בפלסטינים בגדה המערבית. יהיו אשר יהיו ההסדרים המדיניים, דבר לא יוכל להצדיק את המשך אכיפתן של הגבלות אלה ואת המערכת הכפולה של אפליה מושרשת המושלת כיום בגדה המערבית.

מתודולוגיה

דו"ח זה מתמקד בצווים צבאיים ישראליים ספציפיים, המגבילים שלא כדין את הזכויות לחופש ההתכנסות, ההתאגדות, הביטוי והעיתונות של פלסטינים בגדה המערבית הכבושה. הדו"ח אינו עוסק במצב בתוך ישראל ובמזרח ירושלים, שבה ישראל מחילה את חוקיה המדינתיים לאחר שסיפחה אותה באופן חד-צדדי לשטחה בשנת 1967. כמו כן הוא אינו עוסק ברמת הגולן, שבה החילה ישראל את חוקיה המדינתיים בשנת 1981, או ברצועת עזה, שישראל הפסיקה בשנת 2005 את שליטתה הצבאית הישירה בה, שנמשכה מאז 1967. הדו"ח אף אינו עוסק בשלילת זכויותיהם הכלכליות, החברתיות והתרבותיות של פלסטינים בגדה המערבית בידי ישראל.

הדו"ח מתמקד בהגבלות ועונשים שהוטלו בין השנים 2015 ל-2019, אם כי במקרים מסוימים הוא מתייחס לאירועים שקדמו לכך. הוא בוחן בעיקר את המעצרים עצמם ואת כתבי האישום שהוגשו ואינו סוקר לעומק את ההליכים המשפטיים נגד עצורים, את היחס כלפיהם במעצר או את השימוש בכוח נגד מפגינים. כל הנושאים האלה נסקרו על-ידי ארגון Human Rights Watch בפרסומים אחרים. כמו כן הדו"ח אינו בוחן את הפרת הזכויות בידי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית או רשויות חמאס ברצועת עזה, אותם סקר ארגון Human Rights Watch בפרסומים אחרים.[5]

דו"ח זה מבוסס בעיקר על בחינה מדוקדקת של עשרות צווים צבאיים ישראליים, כתבי אישום והחלטות של בתי משפט. ארגון Human Rights Watch ערך גם 29 ראיונות: 11 עם פלסטינים שנעצרו מכוח צווים צבאיים ישראליים, שניים עם בני משפחותיהם, שלושה עם פעילים ועיתונאים שאמרו שמיתנו את פעילותם בשל הסיכון להעמדה לדין או לצעדי ענישה מצד הצבא הישראלי, אחד עם פרשן פוליטי פלסטיני, ו-12 עם עורכי דין ישראליים ופלסטיניים המייצגים פלסטינים שנעצרו מכוח סמכותה של מערכת המשפט הצבאית של ישראל. הראיונות נערכו במקומות שונים בגדה המערבית הכבושה, בין אוגוסט 2017 לאוקטובר 2019.

את מרבית הראיונות ערכנו באופן פרטני, בערבית או באנגלית. הם נערכו בהסכמתם המלאה של המרואיינים ולכל אחד מהם נאמר כיצד ארגון Human Rights Watch ישתמש במידע שנמסר בהם.

במקרים מסוימים ארגון Human Rights Watch הצליח גם לבחון ראיות מצולמות ותיעוד וידיאו ובמקרה אחד לנכוח בדיון בבית המשפט הצבאי.

ארגון Human Rights Watch פנה בכתב למשרד מתאם פעולות הממשלה בשטחים, הוא הגוף האחראי על ניהול הגדה המערבית הכבושה, למשטרת ישראל ולשב"כ ב-1 באוגוסט 2019, וכן לדובר צה"ל ב-29 באוגוסט 2019, וביקש לשמוע על נקודת המבט של כל אחד מהגופים. כל הגופים הנזכרים אישרו כי קיבלו את הפניות.

משרד ראש הממשלה, שהגיב בשם השב"כ, מסר במכתב קצר מה-8 באוגוסט 2019 כי הוא "פועל בהתאם לסמכויותיו ולתפקידו הקבועים בחוק"', אך ציין כי הוא "מנוע מלמסור פרטים שגילויים עלול לחשוף שיטות פעולה".[6] משטרת ישראל שלחה ב-28 באוגוסט מכתב ובו מידע נוסף, אך סירבה לענות על מרבית השאלות שהוצגו לה. זאת, בטענה שאין לה כל חובה חוקית למסור מידע בהתחשב בפורמט שבו נשלחה הבקשה ומבלי לציין באיזה פורמט יש להשתמש.[7] ב-1 בספטמבר מסר מדור פניות הציבור של משרד מתאם פעולות הממשלה בשטחים כי הוא אינו יכול לקבל את בקשת המידע שלנו, מבלי שנכלול טופס הזמין רק לארגונים הרשומים רשמית בישראל. ב-18 בנובמבר השיב דובר צה"ל תשובה מהותית לפניית ארגון Human Rights Watch. במכתב צוין כי יישלח גם מידע נוסף, אולם נכון למועד הפרסום, ארגון Human Rights Watch לא קיבל כל מידע כזה.

ארגון Human Rights Watch פנה בכתב גם לחברת פייסבוק וביקש מידע על בקשות שהגישו הרשויות הישראליות לפיקוח על תכנים בפלטפורמה שלה וקיבל תשובה מהותית, שלה ניתן ביטוי בדו"ח ואשר מצורפת אליו במלואה כנספח.[8]

I. רקע

הצבא הישראלי כבש את הגדה המערבית ב-7 ביוני 1967. באותו יום פרסם הצבא מנשר שקבע כי למפקדו בגדה המערבית מוקנית "כל סמכות של שלטון, חקיקה, מינוי ומנהל" בשטח הכבוש. המנשר הכריז גם כי "המשפט שהיה קיים באזור ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7 ביוני 1967) יעמוד בתוקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה.... לכל מנשר או צו...".[9] ב-52 השנים שבאו לאחר מכן הצבא הוציא מאות צווים צבאיים בגדה המערבית.

צווים אלה מוסיפים למשול בהיבטים רבים של חיי היומיום של פלסטינים תושבי הגדה המערבית, לרבות חופש התנועה והגישה למים, לאדמות ולמשאבי טבע.[10] הם אינם חלים במזרח ירושלים, אותה סיפחה ישראל לשטחה בשנת 1967, ושבה היא מחילה את המשפט המדינתי שלה במקום את החוק הצבאי. סיפוח זה נעשה בצעד חד צדדי שלא זכה להכרה משום מדינה אחרת, ואשר אינו משנה את מעמדה של מזרח ירושלים כשטח כבוש על-פי המשפט הבינלאומי.[11]

מאז 1967 הצבא הישראלי השתמש בגדה המערבית בצווים צבאיים, בשילוב עם חוקים שחלו בה לפני תחילת הכיבוש, כדי לכלוא מאות אלפים מתושביה הפלסטינים לפרקי זמן שונים. על-פי נתוני שירות בתי הסוהר, הרשויות הישראליות החזיקו נכון ל-31 באוגוסט 2019, 4,787 פלסטינים מהגדה המערבית בגין עבירות "ביטחון". זאת, לרבות 413 פלסטינים שהוחזקו במעצר מנהלי על סמך ראיות חשאיות, ללא כתב אישום או משפט.[12] את רוב הפלסטינים הנעצרים בגדה המערבית הרשויות הישראליות מעמידות לדין בבתי משפט צבאיים, שם צפויים להם משפטים לא הוגנים ששיעור ההרשעה בהם עומד על כמעט 100%.[13]

הרשות הפלסטינית הגבילה גם היא מאוד את זכויות הפלסטינים להתכנסות, התאגדות וביטוי חופשיים בשטחי הגדה המערבית שבהם יש לה שליטה מוגבלת. הרשות מבצעת באופן שגרתי מעצרים שרירותיים של מבקריה ומתנגדיה, במיוחד אלה המתבטאים במדיה החברתית. עם העצורים נמנים עיתונאים עצמאיים, סטודנטים בקמפוסים של אוניברסיטאות ומשתתפים בהפגנות.[14] לדברי הרשות הפלסטינית, בין החודשים ינואר 2018 ומארס 2019, כוחות הביטחון שלה עצרו 1,609 בני אדם בגין העלבת "בכיר" ו"חרחור סכסוכים בין פלגים". סעיפי אישום אלה מגדירים למעשה התנגדות לא אלימה כעבירה פלילית. 752 בני אדם נעצרו בגין פוסטים שפרסמו במדיה החברתית.[15] כוחות הרשות הפלסטינית מענים עצורים באופן שיטתי. רשויות חמאס ברצועת עזה מבצעות כשגרה הפרות דומות.[16]

ברצועת עזה הרשויות הישראליות פירקו בשנת 2005 את הממשל הצבאי שהשליטו בה מאז 1967 והפסיקו להחיל בה צווים צבאיים כשהסיגו ממנה את אוכלוסיית המתנחלים. עם זאת, ישראל ממשיכה לשמור על שליטה אפקטיבית ברצועה ולהגביל את זכויות תושביה באמצעים אחרים, כולל הגבלות גורפות על תנועת אנשים וסחורות לתוך הרצועה וממנה.[17]

II. סטנדרטים משפטיים: זכויות אזרח תחת כיבוש ממושך

ישראל, ככוח הכובש, נושאת בחובות משפטיות כלפי תושביו הפלסטינים של השטח הפלסטיני הכבוש.[18] דיני הכיבוש מעוגנים בעיקר באמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949,[19] בתקנות האג משנת 1907,[20] ובמשפט הבינלאומי ההומניטארי המנהגי.[21]

משפט זכויות האדם הבינלאומי, לרבות האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), חל על התנהלותה של ישראל כלפי פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, לצד המשפט הבינלאומי ההומניטארי החל במצבי כיבוש. ישראל טוענת אמנם כי חובותיה בתחום זכויות האדם אינן חלות בשטחים הכבושים. ואולם, ועדת האו״ם לזכויות האדם, הגוף האמון על פרשנות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, קבעה פעם אחר פעם כי מדינות מחויבות לכבד את אמנות זכויות האדם שאותן אשררו גם מחוץ לגבולותיהן. באופן ספציפי יותר, הוועדה קבעה כי "הוראות האמנה יחולו לטובת האוכלוסייה בשטחים הכבושים״.[22] בית הדין הבינלאומי לצדק אימץ עמדה זו בחוות הדעת המייעצת שלו בנוגע למכשול ההפרדה של ישראל בציינו כי: "האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ומדיניות חלה על פעולות הננקטות על-ידי מדינה בהפעלתה את סמכות השיפוט שלה מחוץ לשטחיה״.[23]

מדינת פלסטין אישררה מאז 2014 אמנות רבות לזכויות האדם, ובכלל זה הן אמנות של האו"ם והן אמנות אזוריות.

אמנת ג'נבה הרביעית מחייבת את הכוח הכובש לדאוג לבהירות מספקת ביחס לכל כלל שניתן לצפות כי יגביל את פעילותם של אנשים מוגנים, ובמיוחד אם הפרתו גוררת השלכות פליליות.[24]

סעיף 43 לתקנות האג משנת 1907, שהוכר על ידי בית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג ובית הדין הבינלאומי לצדק כבעל תוקף של משפט בינלאומי מנהגי, המחייב את כל המדינות,[25] מפרט את סמכויותיו ותחומי אחריותו של כוח כובש:

בעבור סמכויות השלטון החוקי למעשה לידי הכובש, ינקוט הלה בכל האמצעים שביכלתו כדי להחזיר על כנם ולהבטיח את הסדר והחיים הציבוריים, עד כמה שהדבר אפשרי, מתוך כיבוד החוקים הנוהגים במדינה, חוץ אם נבצר ממנו הדבר לחלוטין.[26]

הוראה זו מסמיכה את הכוח הכובש לנקוט צעדים מגבילים, הנחוצים מבחינה צבאית, כדי לדאוג לביטחונו שלו, אך גם מחייבת את הכובש להשיב ולהבטיח את החיים הציבוריים לטובת האוכלוסייה הכבושה. אמצעים הנחוצים מבחינה צבאית הם כאלה שסביר כי "ישיגו תכלית ראויה ואינם אסורים במובן אחר על-פי המשפט הבינלאומי ההומניטארי".[27]

חוקרים ובתי משפט כאחד פירשו בעקביות את המילים "הסדר והביטחון הציבוריים" כחורגות מעצם הדאגה לביטחון וכוללות את החובה לאפשר חיים אזרחיים נורמליים, כולל חינוך, כלכלה, שירותי בריאות והיבטים אחרים של חיי היומיום.[28] הנוסח הצרפתי המקורי (l’ordre et la vie publics) כולל את המילים "חיים ציבוריים", ומשקף את העובדה שהחובה לאפשר חיים אזרחיים מהווה חלק בלתי נפרד מחובותיו של הכוח הכובש. בית המשפט העליון של ישראל אימץ פרשנות כזו בפסק הדין בעל ההשלכות מרחיקות הלכת "ג'מעית אסכאן" משנת 1983:

אין התקנה [סעיף 43 לתקנות האג] מגבילה עצמה להיבט מיוחד של הסדר והחיים הציבוריים. היא משתרעת על הסדר והחיים הציבוריים בכל היבטיהם. על-כן חלה סמכות זו (...) גם על נסיבות "אזרחיות" רב-גוניות, כגון נסיבות כלכליות, חברתיות, חינוכיות, סוציאליות, תברואתיות, בריאותיות, תעבורתיות וכיוצא באלה עניינים, שחיי אדם בחברה מודרנית קשורים עמהם.[29]

בקוראו לכובשים "להבטיח את הסדר והבטחון הציבוריים, עד כמה שהדבר אפשרי",[30] סעיף 43 מחייב את הכובש להשתמש בכל האמצעים המעשיים העומדים לרשותו כדי למזער את השפעת פעולותיו על האוכלוסייה המקומית. המסקנה ההגיונית של סעיף זה היא שהאמצעים העומדים לרשות הכובש הולכים וגדלים עם התמשכות הכיבוש. צבא זר שכובש כפר למשך חודש או שנה עשוי להיות מוגבל בתחכום של אמצעי הביטחון שהוא נוקט, מחוסר זמן, משאבים והיכרות עם המיקום והאוכלוסייה הנתונים תחת כיבוש. לעומת זאת, לצבא זר המחזיק שטח תחת כיבוש במשך עשרות שנים, יש יותר זמן והזדמנויות ללטש את תגובותיו לאיומים על ביטחון כוחותיו בדרכים המצמצמות את ההגבלות על זכויות וחירויות. ככל שהכיבוש ארוך יותר, כך גדלה היכולת ולפיכך גם החובה למצוא אמצעי ביטחון הממזערים את ההשפעה על האוכלוסייה המקומית.[31]

מומחי משפטי פירשו את סעיף 43 באופן המגביל את סמכותם של הכובשים ומונע מהם לנקוט פעולות הפוגעות באוכלוסייה הכבושה באופן שאינו מידתי ביחס לתועלת הצבאית המופקת מהן.[32]

צרכיה של האוכלוסייה המקומית נראים אף הם שונים כאשר מדובר בכיבוש קצר מועד יותר, שבו מצבים דמויי קרב תכופים יותר. זאת, לעומת כיבוש ארוך טווח, שבו אינטראקציות הופכות להיות שגרתיות יותר והחיים נעשים נורמליים במידה מסוימת.[33] בית המשפט העליון של ישראל ציין בבג"ץ ג'מעית אסכאן כי יש להעריך את התוכן של מה שנחשב ל"הבטחת סדר וחיים ציבוריים" בהתבסס על צורכי החברה בעת הבדיקה.[34] עוד קבע בית המשפט כי "בתפיסה צבאית קצרת מועד הצרכים הצבאיים-ביטחוניים שולטים ברמה. לעומת זאת, בתפיסה צבאית ארוכת מועד צורכי האוכלוסייה המקומית מקבלים יתר תוקף".[35] בריאותה של החברה בטווח הבינוני והארוך מחייבת הגנה איתנה יותר על הזכויות, כדי לאפשר התפתחות נורמלית של חברה.

שלילת הזכויות לחופש הביטוי, ההתכנסות הלא אלימה וההתאגדות חוסמת את גישתה של האוכלוסייה המוגנת למידע, לדיון ברעיונות ולדרישה לא אלימה לשינוי.[36] השעיית זכויות אלה למשך שבוע או חודש פוגעת בחיים הציבוריים, אך השעייתן למשך עשרות שנים מעוותת אותם באופן מהותי.

הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) קבע בפרשנותו לאמנות ג'נבה כי "חובות המוטלות על כוח כובש הולמות את משך הכיבוש". הוועד ציין כי "אם הכיבוש נמשך, אחריות רבה יותר ויותר נופלת על הכוח הכובש".[37] ממשלת ישראל עצמה טענה בבית המשפט כי חובותיה גוברות ככל שצורכי האוכלוסייה הפלסטינית הולכים וגדלים במהלך הכיבוש. במסגרת דיון בעתירה משנת 2010 הצדיקה המדינה בפני בג"ץ את המשך פעילות החציבה הישראלית בגדה המערבית. זאת, בטענה שהיא תורמת לצמיחה כלכלית ובכך מסייעת לממשלה לבצע את החובות הנוספות שהיא חבה לאוכלוסייה בהקשר של כיבוש ארוך טווח.[38]

משפטנים מובילים החוקרים את המסגרת המשפטית החלה במצבים של כיבוש צבאי, טוענים כי הן דיני המלחמה והן משפט זכויות האדם הבינלאומי חלים בכל עת, וכי ההקשר, ובפרט משך הכיבוש, הם הקובעים איזו מסגרת תזכה לעדיפות במצב נתון.

דיני הכיבוש, שהם מעצם הגדרתם מסגרת חוקית לשעת חירום, נועדו להסדיר מצב חריג, זמני, שבו מעצמה צבאית זרה מסלקת את הריבון החוקי ושולטת בכוח הזרוע.[39]

ככל שהכיבוש מתארך, השלטון הצבאי צריך להידמות יותר למערכת שלטון רגילה ולכן הסטנדרטים של משפט זכויות האדם הבינלאומי, החלים בכל עת, הם שצריכים למשול. גם כאשר ישנן תקופות של לחימה אינטנסיבית במהלך כיבוש, עם שוך פעולות האיבה המצב אמור לחזור לכזה שבו מושלים הכללים הרגילים של משפט זכויות האדם הבינלאומי. בעוד ההגנה על ליבת זכויות האזרח, לרבות אלה הנוגעות לביטוי, התאגדות והתכנסות, עלולה לעיתים לעורר חששות ביטחוניים לגיטימיים,[40] הגבלות רחבות היקף אינן צריכות להימשך כברירת מחדל ללא הגבלת זמן. כפי שטענו שלושה חוקרי משפט ישראלים, "ככל שהכיבוש יתארך, יש להעניק משקל רב יותר לזכויות האדם של האוכלוסייה המקומית".[41]

עם זאת, ההגנות שמקנים דיני הכיבוש לאוכלוסייה הכבושה, כמו האיסור על הקמת יישובים ועל הפקת משאבי טבע לתועלת הכובש, נמשכות כל עוד נמשך הכיבוש, ללא קשר למשכו. במקביל חל גם משפט זכויות האדם הבינלאומי, המשלים הגנות אלה בהקשר של כיבוש ממושך, ממנו נשקף סיכון רב יותר לבריאות החברה בטווח הארוך.[42]

לדוגמה, במצב של כיבוש ממושך, ההאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות היא שצריכה להנחות את הפרשנות לגבי אופי החיים האזרחיים שעל הכובש לאפשר לאוכלוסייה הכבושה, בהתאם לסעיף 43 לתקנות האג.

ישראל אישררה את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות בשנת 1991, אם כי היא פרסמה הצהרה רשמית המבקשת לגרוע מהוראה הנוגעת למעצר (סעיף 9). זאת, במידה שההוראה אוסרת על אמצעים הננקטים בהתאם למצב החירום שעליו הכריזה ישראל בחודש במאי 1948, ואשר עודנו בתוקף כיום. מדינת פלסטין אישררה את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות במלואה בשנת 2014.

סעיף 15 לאמנה זו מדגיש את הצורך לדייק בהצגתן של עבירות פליליות, ואוסר על הרשעתו של אדם בהתבסס על מעשה שאינו מוגדר כעבירה פלילית.[43]

סעיף 19 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות קובע כי "לכל אדם תהיה הזכות לחופש הביטוי... לבקש, לקבל ולקנות ידיעות ואידיאות מכל סוג". בסעיף נקבע כי הרשויות רשאיות להגביל זכות זו, אך ההגבלות חייבות "להיקבע במפורש בחוק" ולהיות כאלה "הנדרשות 1) לשם שמירת זכויותיו או שמו הטוב של הזולת. 2) לשם שמירתם של הבטחון הלאומי, של הסדר הציבורי (תקנת הציבור), של בריאות הציבור או של מוסר הציבור". בשנת 2011 פרסמה ועדת האו"ם לזכויות האדם פרשנות מוסמכת שבה ציינה כי חופש הביטוי מקיף שיח פוליטי, סנגור על זכויות האדם ועיתונאות המופצים בדרכים שונות, לרבות באמצעי ביטוי אלקטרוניים וכאלה המתבססים על האינטרנט.[44] הזכות מקיפה גם את החופש להעביר ולקבל מידע.[45]

הוועדה קבעה גם כי על-פי דרישת החוקיוּת, יש לנסח הגבלות "בדיוק שדי בו כדי לאפשר לאדם לווסת את נוהגו בהתאם". ניסוחן צריך גם "להנחות די הצורך" באשר לשאלה "אילו סוגי התבטאויות נאסרו באופן לגיטימי ואילו באופן שאינו כזה". כמו כן קבעה הוועדה כי מעבר לדרישות בדבר חוקיוּת ונחיצות, המפורטות בסעיף עצמו, "אסור שההגבלות יהיו כוללניות מדי" וכי "כאשר מדינה שהיא צד לאמנה נתלית בטעם לגיטימי להגבלת חופש הביטוי היא חייבת להוכיח באורח ספציפי ופרטני את טבעו המדויק של האיום... בייחוד באמצעות הוכחת קיומו של קשר מידי בין ההתבטאות לבין האיום". הוועדה דנה באופן ספציפי בחששות בנוגע לטרור, וקבעה כי "יש להגדיר בבירור עבירות כגון "עידוד טרור" ו"פעילות קיצונית" וכן עבירות כמו "דברי שבח לטרור", "האדרת טרור" או "הצדקת טרור" כדי לוודא שאינן מובילות להתערבות בלתי נחוצה או בלתי מידתית בחופש הביטוי".[46]

סעיף 17 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות קובע כי "לא יהיה אדם נתון להתערבות שרירותית או בלתי-חוקית בצנעת הפרט שלו, במשפחתו, בביתו או בתכתובתו".[47] נציבות האו"ם לזכויות האדם (OHCHR, להלן: הנציבות) הצהירה כי משמעות דרישות אלה היא שהתערבות ממשלתית בפרטיות חייבת להיות חוקית, הכרחית ומידתית.[48] כמו כן ציינה הנציבות כי "לזכות לפרטיות יש תפקיד כאשר ממשלה מנטרת את המרחב הציבורי... ובכך צופה על יחידים", וכי "בדומה לכך, כאשר מידע הזמין לציבור על אודות הפרט במדיה חברתית נאסף ומנותח, הדבר משפיע גם הוא על הזכות לפרטיות. שיתוף הציבור במידע אינו הופך את מהותו לבלתי מוגנת".[49] פירושו של דבר שניטור על-ידי המדינה של מידע שאדם פרסם במדיה החברתית פוגע בזכות לפרטיות ולכן כל התערבות כזו חייבת להיעשות מכוח חוק ולהיות הכרחית ומידתית. ביחס לפיקוח של המדינה על תקשורת וגלישה באינטרנט, קבעה הנציבות כי "מעקב המוני ללא הבחנה" אינו עומד בדרישות ההכרח והמידתיות ולפיכך הוא מפר זכויות. זאת, גם כאשר מדינות טוענות כי הוא "הכרחי לצורך ההגנה על הביטחון הלאומי".[50] הנציבות מצטטת את הערתו של בית הדין האירופי לזכויות האדם כי "מערכת מעקב חשאית שהוקמה כדי להגן על הביטחון הלאומי עשויה לערער את הדמוקרטיה או אפילו להרוס אותה במסווה של הגנה עליה".[51] הנציבות הגיעה למסקנה זו משום שכאשר הניטור מתנהל בהיקף מסיבי, "ניתוח פרטני של הכרח ומידתיות" על-ידי המדינה אינו אפשרי.[52] ניטור המוני וחסר הבחנה של דיבור, מעצם הגדרתו, אינו כרוך בניתוח פרטני של הכרח ומידתיות, ולכן סביר מאוד כי יפר את משפט זכויות האדם הבינלאומי.

כדי לעמוד במבחן החוקיות לצורך הזכות לפרטיות, ניטור המידע, איסופו, אחסונו או החיפוש בו חייבים להתנהל על סמך חוקים ברורים, ספציפיים, וזמינים לציבור. החוקים צריכים לכלול קריטריונים לפעילויות אלה, כמו גם אמצעי בטיחות וסעדים יעילים למקרה של הפרה.[53] כמו כן אמצעים אלה חייבים להיות הכרחיים ומידתיים לצורך השגת תכלית ראויה.

סעיף 20 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות קובע כי "כל הטפה לשנאה לאומית, גזעית או דתית, המהווה הסתה להפליה, לפעולת איבה או לאלימות תאסר על-ידי החוק". האמנה בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית, אליה הצטרפה ישראל, אוסרת גם היא על הסתה. בינואר 2013 אימצה נציבות האו"ם לזכויות האדם מערכת של הנחיות, "תוכנית הפעולה של רבאט", שקבעה מבחן המורכב משלושה חלקים - חוקיוּת, מידתיות והכרחיות - לצורך איזון בין ביטוי חופשי לבין הסתה לשנאה. בתוכנית צוין כי "הגבלת דיבור חייבת להישאר בגדר חריג" ויש לקבוע "סף גבוה" לכל הגבלה על ביטוי חופשי. סף זה צריך לכלול בחינה של ההקשר, הדובר, הכוונה, התוכן והצורה, היקף פעולת הדיבור והסבירות שתסב פגיעה, כולל באיזו מידה קיימת אפשרות ממשית להתממשות האיום. בשאלת ממשותו של האיום, תוכנית הפעולה של רבאט מציינת כי כדי שדיבור יהווה הפרה של החוק צריכה להתקיים "הסתברות סבירה שהדיבור יצליח להסית לפעולה ממשית נגד קבוצת היעד, מתוך הכרה בכך שסיבתיות כזו צריכה להיות ישירה למדי".[54]

האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות מגינה גם על הזכויות ל"התכנסות" חופשית (סעיף 21) ול"חופש ההתאגדות עם אחרים" (סעיף 22), ומגבילה את ההגבלות עליהן למקרים שבהם ההגבלות קבועות בחוק והכרחיות לצורך "הבטחון הלאומי או בטחון הציבור, הסדר הציבורי (תקנת הציבור), שמירתם של בריאות הציבור או מוסר הציבור, או שמירת זכויותיו וחירויותיו של הזולת". כלומר, מדינות יכולות להגביל התכנסות והתאגדות חופשיות, כמו גם ביטוי חופשי ופרטיות, רק כאשר ההגבלות (1) קבועות בחוק; (2) ננקטות לצורך תכלית ראויה ו-(3) הכרחיות ומידתיות. לדברי הנציבות "שום אדם אינו צריך לשאת באחריות פלילית, אזרחית או מנהלית רק בגין מעשה של ארגון מחאה לא אלימה או השתתפות בה".[55]

רשויות, הן כובשות והן ממשלות לאומיות, רשאיות לנקוט פעולות להגבלת מעשים כאשר מימוש הביטוי וההתכנסות עלול להתפרש כמאיים על ביטחון הציבור או על הסדר הציבורי.[56] אולם זכות זו העומדת לרשויות אינה יכולה להצדיק את העמדתם לדין של עיתונאים, מגיני זכויות אדם או אנשים אחרים בגין הפצת מידע הזמין לציבור ודעות שיש בהן עניין לגיטימי, בהיעדר איום ביטחוני ספציפי וממשי.[57] מדינות רשאיות תמיד להגיב על איומים מסוג זה, אולם, במצב של כיבוש ממושך, למעט בתקופה של מעשי איבה פעילים, על כובש לעשות זאת בכפוף לכללים ולסטנדרטים הרגילים של משפט זכויות האדם הבינלאומי.

המשפט ההומניטארי הבינלאומי אוסר על כובש להעביר אנשים מוגנים אל מחוץ לשטח הכבוש. ישראל מפרה הוראה זו באופן שגרתי כאשר היא עוצרת פלסטינים מהגדה המערבית ומחזיקה אותם בתוך שטח ישראל.

משפט זכויות האדם הבינלאומי מספק קשת של הגנות נוספות, ובכלל זה בנוגע לילדים. האמנה לזכויות הילד מתירה לרשויות לעצור או לכלוא ילד רק כצעד של מוצא אחרון. גם אז, הדבר מותר רק למשך פרק הזמן המתאים הקצר ביותר, ותוך נקיטת אמצעי זהירות כדי להבטיח שילדים לא יאולצו להודות באשמה.[58] ישראל שוללת מילדים פלסטינים הנעצרים ונכלאים בגדה המערבית הגנות משפטיות המוקנות לילדים ישראלים, לרבות מתנחלים.

משפט זכויות האדם הבינלאומי, ובפרט סעיף 26 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, אוסר גם על אפליה מטעמי גזע, דת או מוצא לאומי או חברתי, ומחייב הגנה שווה מטעם החוק. הצווים הצבאיים המגבילים חלים על תושבים פלסטינים בגדה המערבית, להוציא מזרח ירושלים, אך אינם חלים על איש מיותר מ-400,000 המתנחלים הישראלים המתגוררים באותו שטח. המתנחלים כפופים לחוק האזרחי הישראלי, השומר על הזכויות לחופש הביטוי וההתכנסות.  

בג"ץ התייחס לחופש הביטוי כ"ציפור נפשה" של הדמוקרטיה.[59] בג"ץ קבע, בפסק דין שכתב נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, כי לחופש הביטוי שמור "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם".[60] החוק הישראלי מטיל הגבלות על ביטוי חופשי, אך כפי שכתב השופט ברק, "'נוסחת האיזון'... מבקשת לצמצם את הפגיעה בערך יסוד זה עד כמה שאפשר" ובייחוד לאפשר אותה "רק אם הפגיעה בבטחון ובשלום הציבור היא קשה, רצינית וחמורה, ורק אם קיימת וודאות קרובה כי הגשמתו של חופש הביטוי תביא לפגיעה זו".[61] ברק כתב גם ש"חופש הביטוי אינו רק החופש לבטא דברים בשקט ובנועם. חופש הביטוי הוא גם החופש לבטא דברי זעקה, הצורמים את האוזן".[62]

על אף שחלק מהרכיבים של תקנות ההגנה תקפים עדיין בחוק הישראלי, רבים בישראל מתחו עליהן ביקורת. בשנת 1951 החליטה הכנסת כי תקנות ההגנה "מנוגדות לעקרונות היסוד של מדינה דמוקרטית" והטילה על ועדה לנסח הצעת חוק לביטולן.[63] בבג"ץ "קול העם" משנת 1953 דחה בית המשפט העליון את ניסיונות הממשלה להשעות פרסום של שני עיתונים בטענה שהדבר עלול לסכן "את שלום הציבור". בג"ץ קבע כי רק "ודאות קרובה" כי הפרסום יגרום "נזק רציני" לאינטרסים ביטחוניים חיוניים תוכל להצדיק בחירה בדרך זו.[64]

בכל הנוגע להפגנות, החוק הישראלי דורש רישיון רק כאשר משתתפים בהפגנה 50 אנשים ויותר, ההפגנה נערכת תחת כיפת השמיים ומתקיימים בה תהלוכה או נאומים מדיניים".[65] המשטרה, מצידה, רשאית לסרב לתת רישיון רק אם הצליחה להוכיח כי קיימת "ודאות קרובה" לפגיעה בביטחון הציבור, בסדר הציבורי או בזכויותיהם של אחרים.[66] השופט ברק כתב בפסק דין של בג"ץ משנת 2006 כי "הפגנה על רקע פוליטי או חברתי היא ביטוי לאותה אוטונומיה של הרצון הפרטי, חופש הבחירה וחופש הפסילה, הנכללים במסגרת כבוד האדם כזכות חוקתית".[67] החלטה שהתקבלה שנה לאחר מכן שבה ואישרה כי חופש הביטוי וההפגנה הלא אלימה "נועדו להגן לא רק על דעות מקובלות ואהודות, אלא גם – ובכך עיקר מבחנו של חופש הביטוי – על דעות שעשויות להיות מקוממות או מכעיסות".[68] בשנת 2017 הלך בית המשפט העליון צעד נוסף קדימה וקבע כי "הדרישה לקבלת רישיון לצורך קיום הפגנות אינה אלא שריד מנדטורי אשר דומה כי הגיעה העת לבחון את הסרתו מספר החוקים הישראלי".[69]

III. צווים צבאיים ישראליים המפרים זכויות אזרח פלסטיניות

ב-7 ביוני 1967 הצבא הישראלי השתלט על הגדה המערבית והחל לאכוף את תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945, שנחקקו על-ידי שלטונות המנדט הבריטי כדי לשמור על הסדר ולדכא התנגדות. זאת, מכוח מנשר שפרסם הצבא באותו יום, המכריז כי החוקים הקיימים נותרו בתוקף כל עוד אינם סותרים צווים צבאיים שיבואו לאחריו. על אף ששלטונות המנדט ביטלו רשמית את תקנות ההגנה ימים ספורים לפני תומו, וירדן חוקקה "חוק הגנה" משלה זמן קצר לפני שהשתלטה על הגדה המערבית, הצבא הישראלי מתייחס אל תקנות ההגנה כאילו לא בוטלו מעולם כראוי. פרשנות זו ננקטה מאוחר יותר על-ידי בית המשפט העליון של ישראל. בחודשים שלאחר מכן הצבא פרסם שני צווים צבאיים (160 ו-224) לאישור תחולתן של התקנות.[70] הצבא הישראלי אף השתמש בתקנות אלה כהיבט מרכזי של שלטונו הצבאי על פלסטינים בתוך ישראל, בין השנים 1948 ו-1966; רכיבים מהן נותרו עד היום חלק מהחוק הישראלי.[71]

התקנות מתירות הריסה של בתים, צנזורה, דיכוי הפגנות, הטלה של סגר ועוצר, מעצר מנהלי וגירוש.[72] בנוסף הן מסמיכות את הרשויות להוציא אל מחוץ לחוק "כל חבר בני אדם" שבין היתר, "ממליץ, מסית או מעודד" למגר את, או אפילו "לגרום לשנאה או בוז, או הסתה לאיבה כלפי", הרשויות המקומיות, באמצעות הכרזה על גופים כאלה כ"התאחדות בלתי מותרת".[73] הרשויות מוסמכות לעצור ולהעמיד לדין כל אדם בגין עצם החברות או השתתפות בפגישות, או ש"נמצא באחיזתו, במשמרו או בשליטתו של ספר, חשבון, כתב עת, עלון יד, כרזה, עיתון או תעודה אחרת כל שהם, או קרנות, סמלים או רכוש כל שהם", או "פועל מטעם התאחדות בלתי מותרת או כנציגה בכתיבה, במלים, בסימנים או בפעלים או בייצוג אחרים, במישרין או בעקיפין, בין שהדבר יסתבר כלמד מעניינו, ובין מתוך העלאה על הדעת או לימוד דבר מתוך דבר או בדרך אחרת".[74] התקנות אף מאפשרות לצבא לאסור על פרסום כל חומר שלדעתו "פרסומו היה עשוי או עלול להיות עשוי, לפגוע – לדעתו בהגנה של פלשתינה (א"י) או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי", מבלי להגדיר במדויק יותר מה משמעות הדבר.[75]

בחודש אוגוסט 1967 הצבא הישראלי הוציא את צו צבאי מס' 101: "צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עויינת", שהטיל איסורים גורפים על ביטוי לא אלים. הצו, שתוקן לאחר מכן מספר פעמים, הגדיר צורות רבות של התכנסות לא אלימה כעבירות פליליות, ובכלל זה כל אסיפה, משמרת או תהלוכה של עשרה אנשים או יותר שהתכנסו לכל עניין "היכול להתפרש כמדיני", ללא היתר צבאי. מי שעובר על הוראות הצו דינו מאסר עשר שנים או קנס משמעותי או שניהם.[76] על-פי הצו, אנשים אינם רשאים "להחזיק, להניף, להציג או לקבוע דגלים או סמלים מדיניים, אלא על-פי היתר המפקד הצבאי". כמו כן "לא יודפסו ולא יפורסמו באזור שום פרסום הודעה, כרזה, תמונה, חוברת או מסמך אחר המכילים חומר שיש לו משמעות מדינית, אלא אם יושג תחילה רשיון מאת המפקד הצבאי".[77]

צו צבאי מס' 101 קובע עוד כי כל מי שמפרסם "דברי שבח, אהדה או תמיכה בארגון עוין, בפעולותיו או במטרותיו", או כל מי ש"עושה מעשה שיש בו גילוי של הזדהות עם ארגון עוין", כולל "בהשמעת הימנון או סיסמה, או כל מעשה גלוי דומה המגלה בבירור הזדהות או אהדה" יאשם בעבירה על צו זה.[78] הצו גם מסמיך מפקד צבאי "להורות לכל בעל בית קפה, מועדון או מקום אחר של התכנסות הציבור" לסגור את האזור "למשך אותו זמן שיקבע", ומסמיך חיילים "להשתמש במידת הכוח הדרושה... לבצוע הוראה שניתנה לפי צו זה".[79] הצו מסמיך מפקד צבאי להאציל את סמכויותיו לכל איש כוחות הביטחון.[80]

בחודש מאי 2010 הצבא הישראלי פרסם את צו צבאי מס' 1651, המוכר גם בשם "חוק העונשין", שנועד להחליף עשרים צווים מרכזיים שהוצאו בין השנים 2005-1967. הצו גם מתייחס לצווים אחרים ומתבסס עליהם, ובכלל זה צו צבאי מס' 101 וכן תקנות ההגנה.[81] הצו מגדיר כעבירות פליליות "הסתה ותמיכה בארגון עוין", למשל באמצעות ניסיון "בין בעל פה ובין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי", עבירה שדינה עשר שנות מאסר.[82] 

הצו מפרט עוד שורה של "עבירות נגד רשויות האזור".[83] מלבד עבירות כמו "תקיפת עובד ציבור", הנושאת עונש של עשר שנות מאסר, ו"איום על חייל", הנושא עונש של שבע שנות מאסר, הצו כולל את העבירות "הפרעה לחייל" ב"מילוי תפקיד" או "העלבת חייל" או "פגיעה בכבודו" שניסוחן מעורפל. [84] הצו מתיר להעניש גם את מי ש"מתנהג באופן מעליב כלפי רשות מרשויות צה"ל באזור או כלפי סמל מסמליה".[85] בנוסף, הוא מסמיך את הצבא הישראלי להכריז על "שטח [צבאי] סגור" ולעצור את כל מי שנמצא בתוך שטח זה.[86] על-פי הצו "מעשה או מחדל שיש בהם פגיעה, היזק, הפרעה או סכנה לבטחון האזור או לבטחון כוחות צה"ל" או הימצאות "בקרבתו" של רכוש השייך לצבא הישראלי או למדינת ישראל, יכולים להוביל למאסר עולם.[87] הצו אינו מגדיר אילו מעשים הם בגדר תקיפה, איום, הפרעה, עלבון או עבירה. 

תקנות ההגנה והצווים הצבאיים מס' 101 ומס' 1651 אינם בהירים דיים כדי שפלסטינים יוכלו לדעת אילו פעולות עלולות לגרור הליכים פליליים וכיצד להתאים את התנהגותם כדי לציית לחוק. זוהי הפרה של עקרון יסוד הן בדיני כיבוש והן במשפט זכויות האדם הבינלאומי. ניסוחן הרחב מדי של ההוראות יוצר עבירות פליליות מעורפלות ומוגדרות בהרחבה ומגביל מאוד זכויות כבר מלכתחילה, ולא רק כאשר הדבר חיוני. מושגים כמו "הסתה" ו"העלבת חייל" מוגדרים בצורה כה מעורפלת, שאנשים אינם יכולים לחזות באופן סביר אם פעולה או מחדל כלשהם מגיעים לכדי עבירה.

הוראות אלה שואלות מנוסח סעיף 43 לתקנות האג וממשפט זכויות האדם הבינלאומי מונחים מסוימים, כמו "סדר ציבורי" ו"שלום הציבור", אך ללא אף אחת מההגבלות שמסגרות משפטיות אלה מטילות על הגבלת הזכויות. ההוראות אינן מותאמות באופן צר אלא מעניקות לרשויות שיקול דעת מופרז, ויוצרות כיום הפרות ברורות של זכויות האדם.

במקום לפרש את השפה הרחבה בצמצום, הצבא הישראלי מנצל את העמימות, תוך שימוש שרירותי ומפלה בדיני העונשין. זאת, כדי להצדיק מעצר של עיתונאים, פעילים ופלסטינים אחרים בגין מימוש זכויותיהם הבסיסיות.

גם אם ביולי 1967 ניתן היה להצדיק על-פי דיני הכיבוש הגבלות כאלה על דיבור ועל פרטיות, הרי שהן איבדו מתוקפן מאז. במהלך מחצית המאה האחרונה, הצבא הישראלי פיתח מערכת מתוחכמת לשליטה בשטח הכבוש והטמיע אותה בשגרת החיים המתנהלת בו. הצבא צריך היה למצוא דרך לדאוג לביטחון הלאומי ולסדר הציבורי מבלי לשלול מהפלסטינים בפועל את זכויות היסוד שלהם לביטוי, התאגדות והתכנסות חופשיים ולפרטיות.

IV. הזכות להתכנסות לא אלימה

יותר מחמישים שנה מאז החל שלטון הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, ישראל ממשיכה להסתמך על צווים צבאיים מגבילים אלה כדי לדכא הפגנות ולעצור את מארגניהן, מגיני זכויות אדם, עיתונאים ומפגינים לא אלימים, ובכלל זה ילדים.[88] צו צבאי מס' 101 אוסר על התקהלות של יותר מעשרה אנשים במקום "בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה" ללא היתר מפקד צבאי.[89] קרין היבלר, עורכת דין ישראלית המייצגת עצורים פלסטינים במערכת המשפט הצבאית, אמרה לארגון Human Rights Watch כי לא שמעה ולו על מקרה אחד שבו פלסטינים ביקשו היתר להפגנה בגדה המערבית, או שבו הצבא הישראלי הנפיק היתר כזה.[90]

התרחשות תדירה יותר, היא שהצבא הישראלי מכריז לפתע על מיקומה של ההפגנה "שטח צבאי סגור" ומעמיד לדין מכוח צו צבאי מס' 1651, בגין מעורבות בהפגנה, פלסטינים שאינם עוזבים את המקום מיד. הצבא הישראלי אמר לארגון Human Rights Watch  כי למפקד צבאי נתונה הסמכות להכריז על שטח מסוים " 'שטח צבאי סגור' במקרה בו קיים צורך ביטחוני קונקרטי, או צורך קונקרטי בשמירת הסדר הציבורי, המחייבים את סגירת השטח". עם זאת, הצבא ציין כי על המפקד "לאזן בין צרכי הביטחון ושמירת הסדר ציבורי לבין הפגיעה בתושבי האזור כתוצאה מהגבלת חופש התנועה, לרבות ההשפעה על אורח חייהם של התושבים ועיסוקם".[91]

הצבא הישראלי אמר כי בין התאריכים 1 ביולי 2014 ו-30 ביוני 2019, הוא העמיד לדין 4,590 פלסטינים בגין " הפרת הוראה בדבר סגירת שטח". במהלך תקופה זו, בתי משפט צבאיים הרשיעו 4,519 אנשים בעבירה זו. כתבי האישום נגד מקצתם הוגשו לפני ה-1 ביולי 2014.[92]

שני המקרים שלהלן ממחישים כיצד הצבא הישראלי משתמש בתקנות ההגנה (שעת חירום) ובצווים הצבאיים מס' 101 ומס' 1651 כדי להגביל את זכותם של פלסטינים להתכנסות לא אלימה. שני המקרים נוגעים לפלסטינים שנעצרו בגין מעורבותם בהפגנות פוליטיות, ומצאו עצמם עומדים בפני שילוב של סעיפי אישום. בהם, סעיפים אשר, על-פניהם, הופכים התכנסות לא אלימה לעבירה פלילית (לדוגמה "הפגנה ללא רישיון"), כאלה המנוסחים בהרחבה כה רבה שהם פותחים פתח לניצול לרעה (לדוגמה ניסיון "להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי"), וכאלה הקשורים לעבירות מוכרות (למשל "חבלה במתקן צה"ל") אבל הצבא הישראלי משתמש בהם בדרך קבע כדי להעניש מתנגדים לשלטונו.

פריד אל-אטרש, פעיל זכויות אדם שנעצר למשך ארבעה ימים בשנת 2016 ואשר עד היום, יותר משלוש שנים לאחר מכן, תלויים ועומדים נגדו אישומים בבית המשפט הצבאי בגלל השתתפותו בהפגנה בחברון. 

© 2017 AFP

פאריד אל-אטרש, בית לחם

ב-26 בפברואר 2016, השתתף פריד אל-אטרש, בהפגנה בחברון. אל-אטרש, בן 42, הוא ראש אגף דרום הגדה המערבית בנציבות העצמאית לזכויות האדם, גוף המפקח על ציותן של הרשויות הפלסטיניות לדיני זכויות האדם. יותר ממאה מפגינים דרשו מהרשויות הישראליות לפתוח מחדש את רחוב א-שוהאדאא, עורק תנועה מרכזי שהצבא הישראלי אוסר על פלסטינים להשתמש בו ב-19 השנים האחרונות. זאת, לכאורה כדי להגן על כ-700 מתנחלים ישראלים המתגוררים בסביבתו.[93] ישראל מגבילה את תנועת הפלסטינים בחברון, בין השאר, באמצעות יותר ממאה מכשולים פיזיים, בהם 21 מחסומים המאוישים בדרך קבע.[94] כל אלה הפכו את רחוב א-שוהאדאא, שהיה הומה בעבר, לדרך רפאים של חלונות מוגפים וכתובות נאצה נגד פלסטינים.[95]

אל-אטרש אמר לארגון Human Rights Watch כי חמישה או שישה חיילים ישראלים עצרו אותו בסביבות הצהריים, בעת שהשתתף בהפגנה והחזיק שלט עליו נכתב "פתחו את רחוב א-שוהדאא".[96] בסרטון וידיאו שבחן ארגון Human Rights Watch נראים חיילים ישראלים כשהם עוצרים את אל-אטרש ללא התנגדות פיזית מצדו.[97] אל-אטרש אמר גם כי חיילים ישראלים השתמשו ברימוני הלם וגז מדמיע לפיזור המפגינים, כפי שניתן לראות ולשמוע בסרטון. לדבריו, חיילים אזקו את ידיו ורגליו וכיסו את עיניו.

החיילים לקחו את אל-אטרש למתקן מעצר בהתנחלות הסמוכה קריית ארבע, שם חקרו אותו במשך כשעה על השתתפותו בהפגנה ועל נוכחותו ב"שטח צבאי סגור". מאוחר יותר באותו יום העבירו אותו החיילים למתקן המעצר בגוש ההתנחלויות הסמוך "גוש עציון", שם החזיקו בו למשך חמישה ימים.

על-פי כתב האישום, שאותו בחן ארגון Human Rights Watch, התביעה הצבאית האשימה את אל-אטרש ופעיל פלסטיני נוסף, עיסא עמרו, בחמישה סעיפים הנוגעים להשתתפותם בהפגנה זו. האישומים כוללים: "נטילת חלק בתהלוכה ללא רישיון" מתוקף צו צבאי מס' 101 וכן, מתוקף צו צבאי מס' 1651, "הפרת הוראה בדבר סגירת שטח", "הסתה" בשל ניסיון "להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי" באמצעות קריאת "קריאות בעלות תוכן מסית", הנפת "דגל של הרשות הפלסטינית" ושלט שעליו נכתב באנגלית "פתחו את רחוב השוהאדה", "תקיפת חייל", בהתבסס על כך ש"דחף" חייל שניסה יחד עם חבריו "למנוע מהנאשם ומפגינים נוספים להתקדם" ו"הפרעה לחייל" וכן ש"ניסה להתחמק מהמעצר ואף התנגד אליו בכוח".

בית המשפט הצבאי בעופר שיחרר בערבות את אל-אטרש ואת עמרו ב-1 במארס 2016, אך משפטם נמשך עדיין, למעלה משלוש וחצי שנים לאחר מכן. העמדתו של אל-אטרש לדין פוגעת בזכותו להתכנסות חופשית, הן במישרין, על-ידי האשמתו בהשתתפותו בהפגנה והן בעקיפין, על-ידי האשמתו בכניסה "לשטח צבאי סגור" וב"תקיפת חייל". זאת, ככל הנראה כדי להצדיק את מעצרו בגין השתתפותו בהפגנה. גם האשמתו ב"הסתה", המתבססת על ההגדרה הרחבה מדי של עבירה זו בצו הצבאי, פוגעת בזכות זו.

הפעיל הפלסטיני עבדאללה אבו רחמה מגיע לבית המשפט הצבאי במחנה עופר, ליד רמאללה שבגדה המערבית הכבושה, לדיון במשפטו, ב-23 בפברואר 2015. 

© 2015 AFP

עבדאללה אבו רחמה, בילעין

ב-20 בנובמבר 2017, בסביבות השעה 1:30, פשטו כעשרה חיילים ישראלים חמושים על ביתו של עבדאללה אבו רחמה, בן 48, בכפר בילעין שממערב לרמאללה ועצרו אותו. במהלך המעצר, שבוצע מספר שבועות לאחר השתתפותו בהפגנה בכפר, הוצבו כ-15 עד 20 חיילים נוספים סביב ביתו, כך סיפר אבו רחמה לארגון Human Rights Watch.[98] אבו רחמה, אב לארבעה, ארגן במשך שנים הפגנות שבועיות נגד הפרת זכויות האדם בידי ישראל בכפרים בילעין וח'אן אל-אחמר, במסגרת תפקידו כמתאם מטעם הוועדות העממיות נגד הגדר וההתנחלויות.[99]

לדבריו, חיילים כיסו את עיניו, אזקו את ידיו מאחורי גבו ואיימו "לעשות לו חיים קשים" אם "ימשיך את ההתנגדות בבילעין".[100] אבו רחמה אמר כי החיילים לקחו אותו סמוך לשעה 2:30 לפנות בוקר לבסיס צבאי ומשם לחקירה בתחנת המשטרה שבאזור התעשייה שער בנימין, בהתנחלות מדרום-מזרח לרמאללה. לדבריו, במהלך הנסיעה החיילים קיללו והכו אותו מדי פעם. בסביבות השעה 13:00 החל חוקר ישראלי לחקור אותו על פעילותו בוועדות העממיות ועל השתתפותו בהפגנות. הוא נשאל גם על סרטון בפייסבוק שבו הוא נראה כשהוא מתקרב לשער בגדר ההפרדה ליד בילעין, ומציב מוט בתוך מסגרת המתכת של השער, ב-3 בנובמבר 2017. אבו רחמה אמר שעשה זאת כדי להפגין את התנגדותו ל"מדיניות ישראל שלא לאפשר לנו להגיע לאדמותינו שמעבר לגדר", אך החוקר האשים אותו כי "תקף והרס רכוש צבאי באמצעות ניסיון לפתוח את השער הקבוע בגדר".[101] בתיעוד הווידיאו, שנבחן על-ידי ארגון Human Rights Watch אך הוסר לאחר מכן, לא נראה שום מאמץ אמיתי לפרוץ את השער או להסב נזק לגדר, אלא רק מעשה סימלי של התרסה נגד הגדר. אבו רחמה אמר כי בתחילה ענה לשאלותיו של הקצין, אך כאשר זה החל לצרוח עליו, הוא החליט לסרב להשיב על כל שאלה שהיא ללא נוכחות עורכת דינו ביתר החקירה, שנמשכה שלוש שעות .[102]

מאוחר יותר באותו לילה חיילים ישראלים העבירו את אבו רחמה לכלא הצבאי עופר שמדרום-מערב לרמאללה. ב-22 בנובמבר 2017 הובא אבו רחמה בפני בית המשפט הצבאי במחנה עופר, שם הואשם ב"חבלה במתקן צה"ל" וב"עבירה נגד קיום הסדר הציבורי" במהלך ההפגנה ב-3 בנובמבר. זאת, בהתאם לעבירה הקבועה בצו צבאי מס' 1651 של "מעשה או מחדל שיש בהם פגיעה, היזק, הפרעה או סכנה לבטחון האזור או לבטחון כוחות צה"ל או לפעולתם, שימושם או בטחונם של" מתקנים או ציוד השייכים למדינה או הצבא.[103] השופט הורה על שחרורו של אבו רחמה בערבות של 5,000 ש"ח, בתנאי ש"לא יעבור שוב עבירה נגד קיום הסדר הציבורי"[104] - תנאי שאינו מוגדר בפירוט רב יותר בצו מס' 1651 - ושיגיע לדיונים הבאים בעניינו בבית המשפט. התובע הצבאי ערער פעמיים על שחרורו של אבו רחמה בערבות, אולם בית המשפט אישר את ההחלטה ושיחרר אותו בערבות ב-13 בדצמבר 2017. ב-3 בספטמבר 2019 אישר בית המשפט הצבאי בעופר עסקת טיעון שבמסגרתה הודה אבו רחמה, כדי להימנע מהאפשרות של עונש מאסר ארוך יותר, באשמה של "חבלה במתקן צה"ל" בגין האירוע ליד הגדר. בית המשפט גזר עליו עונש של 23 ימי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו, שלושה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 7,000 ש"ח.[105]

במאי 2016, למעלה משנה לפני הפגנה זו, אבו רחמה השתתף בארגונו של מרוץ אופניים מרמאללה לבילעין, לאזכור יום הנכבה, בו מציינים הפלסטינים את עקירתם במהלך הקמת מדינת ישראל בשנת 1948.[106] לדבריו, כשקבוצת הרוכבים התקרבה לבילעין, החיילים החלו לירות לעברה רימוני גז מדמיע ממרחק של 100-50 מטר. חייל אמר לאבו רחמה כי "זה שטח צבאי סגור", ואבו רחמה השיב שהם יעזבו את המקום אם החיילים יפסיקו את הירי ויאפשרו להם לעשות זאת. לדברי אבו רחמה הירי נפסק והם התרחקו, אולם לאחר שעברו 500 מטרים נתקלו בקבוצה אחרת של שוטרי מג"ב שירו לעברם. לדבריו, כשניסה לגשת פעם נוספת לאחד החיילים כדי לבקש שיפסיקו את הירי ויכבדו את זכויותיהם, הללו היכו אותו שוב ושוב ועצרו אותו.[107] תיעוד וידיאו שבו צפה ארגון Human Rights Watch תומך בדברים אלה.[108]

תובעים צבאיים האשימו את אבו רחמה בכניסה ל"שטח צבאי סגור" וב"הפרעה לחייל" מכוח צו צבאי מס' 1651,[109] והוא שוחרר בערבות 11 יום לאחר מכן. בנובמבר 2018 הרשיע אותו בית המשפט בהאשמות אלה והטיל עליו עונש מאסר של ארבעה חודשים, קנס בסך 2,000 ש"ח ומאסר על תנאי למשך שלוש שנים.[110] אבו רחמה ערער על ההחלטה בדצמבר 2018 ובאפריל 2019 קבע בית משפט צבאי כי עליו לרצות עונש של חמישה חודשי מאסר או לשלם קנס בסך 25,000 ש"ח, בנוסף למאסר על תנאי של ארבעה חודשים למשך חמש שנים.[111] אבו רחמה שילם את הקנס ובית המשפט סגר את התיק.[112]

בשני המקרים תובעים צבאיים העמידו את אבו רחמה לדין בהאשמות פליליות מעורפלות מדי - "חבלה במתקן צה"ל", כניסה ל"שטח צבאי סגור" ו"הפרעה לחייל" - ככל הנראה כדי להצדיק את מעצרו בגין פעילותו נגד המדיניות הישראלית המגבילה.

קודם לכן, בחודש אוגוסט 2010, בית משפט צבאי ישראלי הרשיע את אבו רחמה בארגון ונטילת חלק בתהלוכה ללא רשיון, וכן בהסתת מפגינים לחבל במכשול ההפרדה, יידוי אבנים על חיילים והשתתפות בהפגנות אלימות. כל ההאשמות התבססו על השתתפותו בהפגנות לא אלימות נגד גדר ההפרדה, שאותן תיעד באותה תקופה ארגון Human Rights Watch.[113] כשערער אבו רחמה על הרשעתו, בית המשפט לערעורים אישר את פסק הדין והחמיר את עונשו ל-16 חודש מאסר, שאותם ריצה. 

אבו רחמה אמר לארגון Human Rights Watch שהמעצרים החוזרים ונשנים - שמונה מאז שנת 2005, רובם בגין מעורבות בהפגנות - גבו ממנו ומארבעת ילדיו מחיר נפשי כבד וכי הוא הפסיק להשתתף בפעילויות בבילעין. הוא מאמין שיש לו "זכות" ו"חובה" "להגן ולמחות על הפרות" והוא ממשיך להשתתף בהפגנות במקומות אחרים.

V. הזכות לחופש ההתאגדות

הרשויות הישראליות מסתמכות על הוראות המנוסחות בהרחבה בחוק הצבאי גם כדי לאסור על התאגדויות כ"ארגונים עוינים" ולעצור פלסטינים אך ורק בשל חברותם בקבוצות כאלה או בשל הזדהותם עמן או עם גורמים הקשורים אליהן. תקנות ההגנה מגדירות "התאחדות בלתי מותרת" כ"כל חבר בני אדם" אשר "ממליץ, מסית, או מעודד" ל"מיגור... בכוח הזרוע או באלימות", "גרימת שנאה או בוז, או הסתה לאיבה" כלפי הרשויות, "השמדת" רכושן או "פגיעה" בו וכן "פעלי אימתנות" [פעולות טרור] נגדן.[114] על-פי ההגדרה המופיעה בצו צבאי מס' 1651, "ארגון עוין" הוא "אדם וכל חבר אנשים שמטרתם לפגוע בבטחון הציבור, בכוחות צה"ל או בקיום הסדר הציבורי, בישראל או באזור מוחזק".[115]

צו צבאי מס' 1651 מסמיך את הצבא לסגור "בית עסק" או כל "כל מקום אחר שהציבור או חלק ממנו מבקר בו" לתקופה כלשהי. זאת, אם הוא סבור כי הדבר "דרוש לשם קיום הממשל התקין, הסדר הציבורי ולשם בטחון האזור וכוחות צה"ל".[116] הצו מייחס אשמה פלילית לכל אדם שיפר אותו, לרבות עובדי ארגונים.

בתקנות ההגנה (שעת חירום) כמו-גם בצו צבאי מס' 1651 לא נקבע שום הליך לערעור על הגדרתו של ארגון כבלתי חוקי, או על החלטה לסגור בית עסק. בחלק מצווי הסגירה צוין כי הגוף הנוגע בדבר רשאי לערער על הצו בפני המפקד הצבאי, אך הליך זה אינו מוסדר בחוק. על אף שפלסטינים יכולים לעתור לבג"ץ נגד החלטות מנהליות, לאורך השנים בית המשפט הפגין העדפה חזקה לעמדות המדינה או הצבא.[117]

מראשית הכיבוש ביוני 1967 ועד יולי 2019, משרד הביטחון הישראלי סיווג 411 ארגונים כ"עוינים", כ"בלתי חוקיים" או כ"ארגוני טרור".[118] החוק מאפשר להעמיד לדין פלילי את החברים בארגונים שהוגדרו כך, בגין החברות בהם או ההזדהות עמם. כל המפלגות הפלסטיניות העיקריות, לרבות מפלגת השלטון, פתח, וכן הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) סווגו כך בעבר, ומעמדן נותר בעינו גם היום. זאת על אף שישראל חתמה עם אש"ף  על הסכמי אוסלו בשנת 1993. הרשויות הישראליות החילו הגדרות אלה גם על עשרות ארגוני צדקה וגופי תקשורת והן מתבססות עליהן לצורך פשיטות על משרדיהם, הוצאת צווי סגירה וביצוע מעצרים.

על פי המידע שסיפק הצבא הישראלי לארגון Human Rights Watch, הוא העמיד לדין 1,704 בני אדם בגין "חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת" בין התאריכים 1 ביולי 2014 ו-30 ביוני 2019. במהלך תקופה זו של חמש שנים, בתי משפט צבאיים הרשיעו בעבירה זו 1,823 בני אדם. כתבי האישום נגד מקצתם הוגשו לפני ה-1 ביולי 2014.[119]

שלושת המקרים הבאים מדגימים כיצד הצבא הישראלי פוגע בזכותם של פלסטינים לחופש ההתאגדות. כל השלושה נוגעים לפלסטינים שנעצרו בחשד ל"חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת" לפי תקנות ההגנה (שעת חירום), בגין קשריהם עם אנשים או ארגונים המעורבים בפעילות פוליטית או הומניטארית שישראל רואה בה סיכון בטחוני. המקרים כוללים אמן שהועמד לדין בגין קשריו עם צעירים המתנגדים לרשות הפלסטינית ולשלטון הצבא הישראלי (חאפז עומר); חברת פרלמנט פלסטינית שנעצרה בגין פעילותה הפוליטית בחזית העממית לשחרור פלסטין (ח'אלידה ג'ראר); ומנהלת בארגון צדקה מבוסס, הפועל ברצועת עזה ואשר מקיים לדעת ישראל קשרים לרשויות חמאס באזור (נג'וואן עודה).

חאפז עומר, רמאללה

חיילים ישראלים עצרו את חאפז עומר, אמן ופעיל בן 36, בשעות הבוקר המוקדמות של ה-13 במארס 2019, בביתו ברמאללה. אחיו, מוחמד, מסר לארגון Human Rights Watch כי חאפז עיצב כרזות העוסקות בזכויותיהם של פלסטינים, ובמיוחד בזכויות אסירים, ופרסם אותן בפייסבוק.[120]

לדברי מוחמד, בסביבות השעה 2:45 לפנות בוקר באותו יום, הגיעו לביתו כעשרה חיילים ושאלו היכן נמצא אחיו חאפז, אותו תיארו כ"מבוקש" וכ"טרוריסט". כשסירב למסור להם את המידע, החיילים הכריחו אותו להתלוות אליהם לביתו של חאפז במורד הרחוב, שנראה כי מיקומו היה ידוע להם. מוחמד סיפר שהחיילים שוחחו עם אחיו ביחידות בביתו ולאחר מכן עצרו אותו.[121]

ארגון זכויות האסיר הפלסטיני, א-דמיר, המייצג את חאפז עומר בבית המשפט, מסר כי הרשויות החזיקו אותו ללא כל מגע עם העולם החיצון במשך השבוע הראשון למעצרו,[122] ומנעו ממנו לפגוש עורך דין במשך 20 יום.[123] הארגון מסר גם כי הרשויות החזיקו את עומר במשך רוב תקופת מעצרו במתקן מעצר באשקלון, בתוך שטח ישראל, אם כי הוא הועבר גם למתקנים אחרים ומעצרו הוארך כמה פעמים. עומר מסר לא-דמיר כי חקירותיו התמקדו ב"עבודות האמנות שלו ובפרסומיו ברשתות החברתיות, ובמיוחד אלה שביטאו תמיכה בזכויותיהם של אסירים פלסטינים".[124]

בכתב אישום שהוגש ב-23 באפריל ונבחן על-די ארגון Human Rights Watch, התביעה הצבאית האשימה את עומר ב"חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת" על-פי תקנות ההגנה (שעת חירום) ובשלוש עבירות על-פי צו צבאי מס' 1651.[125] על-פי כתב האישום, עומר היה חבר בארגון "אל-חראכ א-שבאבי", תנועת הנוער, במשך שמונה שנים. ישראל אסרה בשנת 2016 על פעילות ארגון זה כשהכריזה עליו "ארגון טרור". על-פי הודעה שפרסם שר הבטחון דאז, אביגדור ליברמן הארגון פעל "בהכוונת חיזבאללה ואיראן" ובמימונם.[126]

כתב האישום, שנבחן על-ידי ארגון Human Rights Watch, אינו מכיל פרטים לגבי אל-חראכ א-שבאבי ואינו מציג כל ראיות לקשר בין עומר לבין חיזבאללה או איראן. תחת זאת, מודגשת בו מעורבותו של עומר במספר הפגנות במהלך שמונה השנים האחרונות, לרבות ב-2012 וב-2013, בהן נשמעו קריאות "לא למשא ומתן עם ישראל. וכן לאחדות לאומית [בין פתח וחמאס]". כמו כן הוזכרו בו: תהלוכה משנת 2015 שבמהלכה התרחשו עימותים עם כוחות ישראליים, הפגנה משנת 2016 על הריגתו של פעיל פלסטיני בידי ישראל, הפגנות במאי 2018 נגד "צעדי ענישה שהרשות הפלסטינית נקטה נגד רצועת עזה", שביתת רעב ואוהלי מחאה שהוצבו לאות הזדהות עם אסירים פלסטינים ופגישות עם חברים אחרים בתנועת הנוער, לרבות בבתי קפה בעיר רמאללה.

על-פי כתב האישום, עומר הצטרף לארגון ב-15 במארס 2011. על-פי דיווחים בתקשורת, בתאריך זה יצאו לרחובות עשרות אלפי פלסטינים ברחבי הגדה המערבית ורצועת עזה. רובם, בני נוער ששאבו השראה מתהפוכות פוליטיות במצרים ובמדינות ערב נוספות, ויצאו ללא שום הכוונה נראית לעין "בקריאה לשים קץ לפילוג הפוליטי ולכיבוש הישראלי".[127] נראה כי אף אחת מן התקריות שהוזכרו בכתב האישום לא כללה מעשי אלימות. זאת, למעט האשמה כי עומר "זרק אבנים אל עבר כוחות הביטחון" במספר תקריות שלא פורטו, "במהלך שנת 2015 או במועד הסמוך לכך". אחיו, מוחמד, אמר כי חאפז אינו קשור לשום ארגון.[128] מספר פרשנים הטילו ספק בכך שתנועת הנוער הנזכרת בכתב האישום התקיימה בכלל אי פעם כארגון.[129]

תובעים צבאיים האשימו את עומר גם בעבירות על-פי צו צבאי מס' 1651: "מתן מקלט" לאדם שהואשם במעורבות בהרג אזרחים ישראלים בשנים 2004-2003, כלומר לפני למעלה מ-15 שנה, ו"זריקת חפצים לעבר אדם או רכוש". זאת, ביחס לאירוע בו נטען כי עומר יידה אבנים לעבר הצבא הישראלי במהלך הפגנות, בשנת 2015. כתב האישום כולל גם עבירה של "מגע עם אויב". סעיף זה מתייחס לקשר שעומר קיים לכאורה בפייסבוק עם פעיל בחזית העממית לשחרור פלסטין, המתגורר בלבנון. על-פי כתב האישום הפעיל ביקש מעומר ל"העביר עבורו" אפר מקברו של חבר שנהרג בהיתקלות עם כוחות ישראליים. כתב האישום מציין כי עומר "בא במגע" עם אותו פעיל "ביודעו כי הוא פועל למען האויב".

העמדתו של עומר לדין בגין חברות ב"ארגון בלתי חוקי", ללא קשר למעשה פלילי מוכרכלשהו, מהווה הפרה של זכותו לחופש ההתאגדות. הצגתם של חשדות לא מבוססים ליידוי אבנים לפני למעלה משלוש שנים, ללא ראיות תומכות, והעלאתו מן האוב של אירוע שהתרחש לפני 15 שנה, נראות כניסיון להטיל על עומר חאפז עונש חמור יותר בשל התנגדותו לשלטונה הצבאי של ישראל בגדה המערבית.

נכון למועד פרסום הדו"ח עומר מוחזק עדיין במעצר. מוחמד אמר שהצליח לבקר את אחיו, לראשונה, רק ב-7 באוקטובר וכי אף בן משפחה אחר לא הצליח לבקרו נכון ל-17 בנובמבר.[130]

חברת הפרלמנט הפלסטיני ח'אלידה ג'ראר משוחחת עם עיתונאים בכנסייה הקתולית בעיר רמאללה שבגדה המערבית, עם שחרורה בחודש פברואר 2019 לאחר עשרים חודשי מעצר מנהלי ללא משפט או כתב אישום 

© 2019 Anadolu Agency / Getty Images

ח'אלידה ג'ראר, רמאללה

הרשויות הישראליות החזיקו את ח'אלידה ג'ראר, חברת פרלמנט פלסטינית בת 56, במעצר מנהלי ללא כתב אישום, מיולי 2017 ועד פברואר 2019. זאת, מתוקף צו שהוצא מכוח צו צבאי מס' 1651, בו נאמר שהיא פעילה פוליטית "המסכנת את בטחון האזור", ללא כל פירוט נוסף.[131] צו המעצר המנהלי הוצא שנה לאחר שג'ראר סיימה לרצות 14 חודשי מאסר, בעקבות הודאתה בסעיפי אישום הקשורים לפעילותה הפוליטית בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. ארגון זה מורכב ממפלגת שמאל פוליטית ומזרוע צבאית שתקפה חיילים ואזרחים ישראלים. ישראל הוציאה את הארגון אל מחוץ לחוק, ובכלל זה המפלגה שבתוכו, אף כי היא מוסיפה לקיים פעילות פוליטית, לרבות השתתפות בבחירות לרשות הפלסטינית. הרשויות הישראליות לא האשימו את ג'ראר במעורבות בתקיפות חמושות או בקשר כלשהו לתקיפות כאלה. בשנת 2006 ג'ראר נבחרה למועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם רשימת החזית העממית.[132] פעילותה של ג'ראר בחזית העממית כוללת השתתפות בהפגנות, ביקור אסירים משוחררים וכן נשיאת נאומים ומתן ראיונות בהם היא קוראת לשחרור אסירים.[133]

ג'ראר אמרה כי הרשויות הישראליות אוסרות עליה לצאת לחו"ל מאז שנת 1988, למעט נסיעה בת שלושה שבועות לעמאן לצרכים רפואיים, בשנת 2010.[134]

באוגוסט 2014, הצבא הישראלי מסר לג'ראר "צו פיקוח" המורה לה לעבור להתגורר ביריחו למשך שישה חודשים, בטענה כי היא "מהווה סיכון בטחוני" על סמך "מידע מודיעיני".[135] ג'ראר סירבה לשנות את מקום מגוריה. היא נותרה בעיר מגוריה, רמאללה, ופתחה בשביתת שבת בבניין המועצה המחוקקת הפלסטינית.

ב-2 באפריל 2015, חיילים ישראלים פשטו לפנות בוקר על ביתה ברמאללה ועצרו אותה. ג'ראר מסרה לארגון Human Rights Watch כי הקצין שעצר אותה אמר לה: "באתי לעצור אותך היום כי סירבת להישמע לצו הגירוש ליריחו".[136]

13 ימים לאחר שהושמה במעצר מנהלי בכלא השרון במרכז ישראל, התביעה הצבאית הגישה נגד ג'ראר כתב אישום בן 12 סעיפים.[137] אף אחד מסעיפי האישום לא עסק בקריאה ישירה לאלימות או במעורבות במעשי אלימות.[138] בדצמבר תוקן כתב האישום והתמקד בשני סעיפים בלבד: "חברות בהתאחדות בלתי מותרת" על-פי תקנות ההגנה ו"הסתה" על-פי צו צבאי מס' 1651.[139]

התביעה הצבאית ביססה את סעיף ההסתה על נאום שנשאה ג'ראר בעצרת של החזית העממית בשנת 2012. בכתב האישום מואשמת ג'ראר בכך שנשאה נאום "היוצא נגד ה'כיבוש הישראלי' והמטיף ל'הרמת ראש' החזית העממית בדרך של חטיפת חיילים למטרת מיקוח ושחרור אסירים פלסטיניים". זאת, כשעל הבמה שעליה נשאה את הנאום נתלה שלט הקורא לחטיפת חיילים.[140] בגזר הדין, לעומת זאת, נכתב כי התביעה נתקלה ב"קושי בהוכחת האשמה" בסעיפי האישום נגדה.[141]

בשלב מוקדם בהליך המשפטי הורה השופט הצבאי לשחרר את ג'ראר בערבות, לאחר שמצא כי היא אינה מהווה "איום בטחוני" וכי האישומים נגדה מתייחסים לפעולות מלפני שנים רבות. בית המשפט הצבאי לערעורים, לעומת זאת, ביטל החלטה זו.[142] זאת, לאחר שהפרקליטות הצבאית הגישה ערעור נגד שחרורה של ג'ראר והזהירה כי אם בית המשפט יורה לשחרר אותה, יוצא נגדה צו מעצר מנהלי, כלומר מעצר ללא כתב אישום וללא משפט.[143]

ג'ראר מסרה לארגון Human Rights Watch כי ההליכים נגדה נמשכו שמונה חודשים וכללו למעלה מ-30 דיונים. ג'ראר הוסיפה כי לצורך כל דיון היא הוצאה מתאה למשך 20 שעות והוחזקה חלק ניכר מזמן זה "בפוסטה [רכב צבאי המשמש להסעות] כשידיי ורגליי אזוקות". לעיתים, לאחר המסע הארוך, הדיון בעניינה בוטל.

בסופו של דבר הודתה ג'ראר בשני סעיפי אישום, "חברות בהתאחדות בלתי מותרת" ו"הסתה", במסגרת עסקת טיעון, בתמורה לעונש מאסר של 15 חודשים וקנס בסכום של 10,000 ש"ח.[144] עורכי דינה של ג'ראר אמרו כי הסכימה לעסקת הטיעון בשל תשישותה מן ההליכים הממושכים, חוסר האמון שלה בבתי המשפט הצבאיים והסכנה שאם תעמוד למשפט ייגזרו עליה שבע שנות מאסר.[145] ג'ראר מוסיפה לטעון לחפותה בסעיף ההסתה.[146] הצבא הישראלי שחרר את ג'ראר ביוני 2016, לאחר שהוחזקה במשמורת במשך למעלה מ-14 חודשים.

מעצרה של ג'ראר אך ורק בשל פעילותה הפוליטית בחזית העממית, מבלי שתואשם או תורשע במעשה אלימות כלשהו, מהווה הפרה של זכותה לחופש ההתאגדות. ההישענות על ההגדרה העמומה של הסתה המופיעה בצו הצבאי, הופכת את העמדתה לדין של ג'ראר בהאשמה זו לשרירותית.

מעט יותר משנה לאחר מכן, ביולי 2017, 50 חיילים ישראלים עצרו שוב את ג'ראר, בביתה ברמאללה. הפעם, הושמה ג'ראר במעצר מנהלי ללא כתב אישום וללא משפט. ג'ראר אמרה כי גם במעצר זה התמקדו חוקריה בפעילותה הפוליטית.

הצבא הישראלי האריך את מעצרה המנהלי של ג'ראר ארבע פעמים מאז, תוך הסתמכות על צו צבאי מס' 1651. הראיות נגדה נותרו חסויות, כמנהג הצבא במעצרים מנהליים, וכל שנמסר הוא שג'ראר היא "פעילת החזית העממית המסכנת את בטחון האזור".[147] ג'ראר אמרה כי היא וצוות ההגנה המשפטי שלה החרימו את רוב הדיונים בתיקה והוסיפה כי התביעה הצבאית אמרה במספר דיונים כי מכשיריה האלקטרוניים נבדקים. הצבא שחרר את ג'ראר ב-28 בפברואר 2019, לאחר שהוחזקה בכלא השרון ובכלא דמון במשך 20 חודשים, אולם שב ועצר אותה ב-31 באוקטובר 2019. נכון למועד פרסום הדו"ח היא הוחזקה עדיין במעצר.

נג'וואן עודה, רמאללה

ב-7 בספטמבר 2015, בסביבות השעה 2:30 לפנות בוקר, פשטו יותר מ-50 חיילים ישראלים על ביתה של נג'וואן עודה, בת 36, בעיירה אל-בירה הסמוכה לרמאללה.[148] עודה מסרה לארגון Human Rights Watch כי החיילים עברו מחדר לחדר בביתה במסגרת חיפוש, והותירו אחריהם מהפכה. כשאישרה כי היא עובדת בארגון קטר אל-ח'ירייה, עצרו אותה החיילים. כוחות ישראליים עצרו שני עובדים נוספים בקטר אל-ח'ירייה באותו יום ושני עובדים נוספים במאי 2016.[149]

קטר אל-ח'ירייה הוא ארגון לא ממשלתי היושב בדוחא, ומעניק תמיכה בפרויקטים העוסקים בנושאים שונים מבריאות ומים ועד חינוך ותרבות ביותר מ-50 מדינות בעולם.[150] הארגון מקיים שותפויות עם רופאים ללא גבולות, תכנית המזון העולמית (WFP), מועצת הפליטים הנורווגית, קרן הילדים של האו"ם (UNICEF), ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM), הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (USAID), ואחרים.[151] במסגרת דברים שאמר סטפן דוג'ריק, דוברו של מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרייז לגבי מספר ארגונים, לרבות קטר אל-ח'ירייה, הוא ציין כי: "המשרד לתיאום עניינים הומניטאריים בנה לאורך השנים שותפויות איתנות עם ארגונים אלה, המבוססות על עקרונות הומניטאריים משותפים, שהם א-פוליטיים לחלוטין".[152]

הצבא הישראלי הוסיף את קטר אל-ח'ירייה לרשימת ה"התאחדויות הבלתי מותרות" שלו בחודש מאי 2008.[153] ביולי 2008, משרד הבטחון הישראלי הכריז על קטר אל-ח'ירייה ו-35 ארגוני צדקה נוספים כ"אסורים בישראל", בשל תמיכתם לכאורה בחמאס, מבלי לפרט אם האיסור חל גם בשטח הפלסטיני הכבוש.[154] בשנת 2011 נקבה "הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור" של ישראל בשמו של קטר אל-ח'ירייה כאחד מ-163 ארגונים שמימונם קשור לטענתה לטרור, ואסרה על ארגונים מקומיים לקבל מהם כספים.[155]

עודה מסרה לארגון Human Rights Watch לעומת זאת, כי כספי קטר אל-ח'ירייה לא הועברו לחמאס או לממשלה בראשותו ברצועת עזה, אלא שימשו להוצאות מנהליות הקשורות למשרדי קטר אל-ח'ירייה ברצועה ולחברות פרטיות לצורך ביצוע פרויקטים בתחום הפיתוח.[156]

למרות האיסור שהטילה ממשלת ישראל, ארגון קטר אל-ח'ירייה מוסיף לפעול בגדה המערבית וברצועת עזה, כפי שפעל בהן מאז שנת 1996. ישראל, לא רק שלא הפסיקה את עבודתו של הארגון בגדה המערבית, כפי שעשתה לגבי ארגונים אחרים שעל פעולתם אסרה, אלא אף אפשרה העברת כספים עבורו לרצועת עזה לצורך פרויקטים בתחום הפיתוח שהוא מנהל, בפעם האחרונה במאי 2019.[157]

לדברי עודה, ששימשה כמנהלת אדמיניסטרטיבית ואחראית כוח אדם, רכש ויחסי ציבור בקטר אל-ח'ירייה, לאחר מעצרה ב-7 בספטמבר, היא הוחזקה במשך למעלה מ-13 שעות ברכב צבאי כשידיה ורגליה אזוקות ועיניה מכוסות.[158] עוד סיפרה עודה כי הקיאה מספר פעמים וכי חיילות ערכו עליה פעמיים חיפוש בעירום.

באותו לילה, נלקחה עודה לבית המעצר קישון בצפון ישראל, שם שוב נערך עליה חיפוש בעירום. עודה הוחזקה בבית המעצר קישון במשך למעלה משבועיים, במהלכם נשאלה שוב ושוב על-ידי גורמי מודיעין ושוטרים ישראליים על ארגון קטר אל-ח'ירייה: מקורות המימון של הארגון, אנשי צוותו, כיצד העביר כספים לרצועת עזה, באילו בנקים השתמש ומיהם הארגונים עמם הוא פועל בשותפות. לדברי עודה אחד החוקרים אמר לה: "את יפה. למה את עוד לא נשואה?".

כעבור 18 יום הועברה עודה לכלא השרון, גם הוא בישראל. התובעים הצבאיים האשימו אותה ב"חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת" וכן ב"נשיאת משרה בהתאחדות בלתי מותרת" לפי תקנות ההגנה (שעת חירום) מ-1945, בגין מעורבותה בארגון קטר אל-ח'ירייה. היא הואשמה גם ב"הכנסת כספי אויב לאזור" מכוח צו צבאי מס' 973 העוסק בהעברת כספים ללא היתר. החוק הצבאי הישראלי מחייב היתר לשם הכנסת כספים לשטח הפלסטיני הכבוש, אך הוראה זו אינה נאכפת באורח אחיד. כך היה גם כאשר ישראל אישרה העברת כספים לרצועת עזה עבור קטר אל-ח'ירייה במאי 2019. כתב האישום, אותו בחן ארגון Human Rights Watch, מתייחס לכספים שהועברו לארגון ואשר הועברו על-ידו, מבלי לטעון לקשר כלשהו בין העברות הכספים למעשי אלימות, לטרור, או לחמאס או לכל פעילות בה עסקה עודה מחוץ לעבודתה בקטר אל-ח'ירייה. חודשיים וחצי לאחר מכן, העבירו הרשויות את עודה לכלא דמון בחיפה.

עודה מסרה כי התייצבה לכ-40 דיונים בבתי המשפט הצבאיים בפתח תקווה, בעופר ובסאלם. בעצת עורך דינה ובעקבות הסכם עם הרשויות, עודה הודתה בחברות "בהתאחדות בלתי מותרת". זאת, תמורת עונש מאסר בפועל של 18 חודשים, אותו כבר ריצתה למעשה, במהלך מעצרה, וכן שנת מאסר על תנאי, בתנאי שלא תעבור "עבירה בה הורשעה". כלומר, למעשה, איסור על חזרתה לעבודתה. כמו כן הוטל עליה קנס כספי בסך 100,000 ש"ח. בית המשפט הצבאי בעופר קיבל את הסדר הטיעון ב-8 בפברואר 2017, קבע כי העונש "סביר ומאוזן" ושחרר את עודה למחרת.[159]

בכך שעצרה את עודה בשל עבודתה בארגון צדקה מבוסס, מבלי להוכיח כל קשר לפעילות אלימה או פלילית, ישראל הפרה את זכותה של עודה לחופש ההתאגדות. עודה אמרה כי היא "עדיין מחפשת תשובות" לשאלה מדוע ישראל עצרה אותה וכי היא רק רוצה "שהחיים יחזרו למסלולם".

VI. הזכות לחופש הביטוי

הרשויות הישראליות עצרו עשרות פעילים פלסטינים ואזרחים פלסטינים מן השורה בגין מימוש זכותם לחופש הביטוי באמצעים לא אלימים. צו צבאי מס' 1651 אוסר על ניסיון "בין בעל פה ובין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי", ומגדיר ביטוי כזה כ"הסתה", עבירה שדינה עשר שנות מאסר.[160]

במכתב לארגון Human Rights Watch  ציין הצבא הישראלי כי בין התאריכים 1 ביולי 2014 ו-30 ביוני 2019 הוא העמיד לדין 358 בני אדם בגין "הסתה" וכי בתי משפט צבאיים הרשיעו 351 מהם (98%).[161]

בשנים האחרונות הרשויות הישראליות מתמקדות יותר ויותר במה שהן מגדירות כ"הסתה" במדיה החברתית. "הסתה" זו תרמה לדבריהן לגל של דקירות ופעולות אלימות אחרות בידי בודדים שאינם משויכים לארגונים חמושים מוכרים, החל באוקטובר 2015. ביולי 2018 אמר השר לביטחון פנים גלעד ארדן לסוכנות הידיעות AP כי הרשויות הישראליות סיכלו יותר מ-200 פיגועים פלסטיניים באמצעות ניטור המדיה החברתית.[162] עוד אמר השר כי משרדו הקים צוות כדי לסרוק "אוקיינוס של מידע" במדיה החברתית ולפתח אלגוריתמים שיזהו במי יש להתמקד. ארגון זכויות האסיר הפלסטיני, א-דמיר, דיווח על מעצרם של 650 בני אדם בשל פרסומים במדיה החברתית במהלך השנים 2017 ו-2018. מספר זה עולה בקנה אחד עם נתונים שפורסמו בתקשורת הישראלית.[163]

עם זאת, הרשויות הישראליות לא פרסמו כיצד הן מתכנתות את המערכות שלהן לקבוע מי מהווה איום עתידי, או כיצד הן משתמשות בקביעות אלה לצורך מעצר פלסטינים. כמו כן, אין זה ברור אם או כיצד ישראל מגבילה את הניטור, כדי להבטיח שהוא הכרחי לחלוטין ומידתי לצורך השגת תכלית ראויה, כנדרש על-פי משפט זכויות האדם הבינלאומי.

שלושת המקרים המפורטים להלן ממחישים כיצד הצבא הישראלי העמיד פלסטינים לדין בגין פעילותם במדיה החברתית וצורות ביטוי אחרות. כל שלושת המקרים נוגעים לניסיונות לאפיין התבטאויות המתנגדות למדיניות ישראל או העשויות לעורר התנגדות אליה כ"הסתה" או כתמיכה בטרור, שני מונחים המרמזים על עבירות מוכרות. זאת על אף שמההתבטאויות לא נשקף איום ממשי כלשהו באלימות, כפי שמחייב המשפט הבינלאומי. המקרים נוגעים לפרסומים בפייסבוק ולשידור ישיר בפייסבוק של היתקלות עם חיילים ישראלים. בשניים מהמקרים מדובר בעיתונאים פלסטינים שהואשמו בהסתה ובתמיכה בטרור בשל עבודתם העיתונאית. המרכז הפלסטיני לפיתוח ולחופש התקשורת (MADA), תיעד 41 מעצרי עיתונאים וסגירה של שני מוסדות תקשורת בידי כוחות ישראליים במהלך שנת 2018,[164] ו-33 מעצרי עיתונאים ו-17 סגירות של מוסדות תקשורת בשנת 2017.[165]

בנוסף לאישומים המתבססים על פרסום פוסטים ספציפיים, תובע צבאי שרואיין על-ידי עיתון הארץ אמר כי פרסומים במדיה החברתית הובילו למעצרם המנהלי של עשרות פלסטינים, ללא כתב אישום וללא משפט.[166] ארבעה עורכי דין ישראלים שייצגו פלסטינים בבתי המשפט הצבאיים וחוקר משפטי אחד שעסק במעצרים מנהליים, אישרו את הדברים בשיחה עם ארגון Human Rights Watch.[167]

במסגרת מאמציהן לפקח על התבטאויות באינטרנט, הרשויות הישראליות אף עודדו את חברת פייסבוק וספקי מדיה חברתית אחרים למחוק תוכן מהפלטפורמות שלהן. משטרת ישראל אמרה במכתב ששלחה לארגון Human Rights Watch כי היא פונה ישירות לחברות המדיה החברתית ומביאה לידיעתן פוסטים "אך ורק במקרים וחריגים ובגין עבירות פשע חמורות, ולא במצבים בהם הפרסומים אינם עולים כדי עבירה". המשטרה ציינה כי היא "אינה מנחה החברות למחיקת הפרסומים, אלא מביאה לידיעתם ובחינתם".[168]

שרת המשפטים של ישראל אמרה, בינתיים, כי בשנת 2017 הפרקליטות הגישה לחברות מדיה חברתית שונות 12,351 בקשות "להסרת תוכן, הגבלת גישה וסינון תוצאות חיפוש בגין תכנים אסורים". השרה ציינה כי 99% מהתכנים היו קשורים ל"פעילות טרור ולתמיכה בטרור" או ל"הסתה לטרור, לגזענות ולאלימות וגם לאיום לבצע מעשי טרור" וכי חברות המדיה החברתית נענו ל-85% מהבקשות במלואן ול-3.5% מהן באופן חלקי.[169] לפי משרד המשפטים, 11,754 מ-12,351 הבקשות שהוגשו הופנו לפייסבוק, 517 ליוטיוב והשאר לגוגל, טוויטר וגופים אחרים.[170] פרקליטות המדינה דיווח כי בשנת 2018 הגישה 14,283 בקשות הנוגעות לתכנים של מדיה חברתית.[171]

במכתב לארגון Human Rights Watch הסבירה חברת פייסבוק כי היא בוחנת תחילה אם תוכן המדווח על-ידי הרשויות הישראליות תואם את הסטנדרטים הקהילתיים שלה, החלים על פעילותה בכל העולם. כאשר היא קובעת כי התוכן תואם סטנדרטים אלה, היא בוחנת האם הבקשה להסרתו תקפה חוקית. אם הבקשה מנוסחת "ביתר הרחבה" או אינה עולה "בקנה אחד עם הנורמות הבינלאומיות", היא תבקש "הבהרות" או שלא תנקוט פעולה כלשהי.

בכל הנוגע לאכיפת הסטנדרטים הקהילתיים, פייסבוק אינה מספקת פילוח גאוגרפי של תוכן שהסירה בהתאם לסטנדרטים אלה, או של שיעור התכנים שהוסרו ככל הידוע לה בעקבות בקשות ממשלתיות. סטנדרטים אלה מכתיבים כי פייסבוק "תסיר תוכן המהלל מעשי אלימות או חוגג את סבלם או השפלתם של אחרים",[172] כמו-גם "תוכן המבטא תמיכה בארגונים, מנהיגים או יחידים המעורבים ב[פעילות טרור] או משבח אותה".[173] כמו כן פייסבוק מציינת כי היא אינה מאפשרת ל"ארגוני טרור ולטרוריסטים" ל"קיים נוכחות" בפלטפורמה שלה. פייסבוק אף אמרה במכתבה כי היא מצייתת ל"רשימת ארגוני הטרור הזרים" של ארה"ב,[174] הכוללת תנועות פוליטיות שיש להן גם זרועות צבאיות כגון החזית העממית לשחרור פלסטין וחמאס.[175]

בדיווח הפומבי שלה בנושא הגבלת תוכן בישראל בהתבסס על החוק המקומי אמרה פייסבוק כי היא הגבילה בישראל את הגישה ל-4,451 קטעי תוכן, הקשורים ברובם ל"הכחשת שואה", בתגובה לבקשות מממשלת ישראל שהתבססו על החוק המקומי במהלך תקופה של חמש שנים בין ה-1 ביולי 2014 וה-30 ביוני 2019.[176]

נרימאן תמימי, מימין, עם בעלה באסם ובתה עהד, במחסום ישראלי בסמוך לכפר א-נבי סאלח שבמרכז הגדה המערבית, ב-29 ביולי 2018 לאחר ששוחררה יחד עם עהד. נרימאן ריצתה שבעה חודשי מאסר לאחר שהודתה באשמה בגין שידור חי בפייסבוק של עימות בין עהד לחייל ביולי 2018. 

© 2018 Anadolu Agency / Getty Images

נרימאן תמימי, א-נבי סאלח

ב-19 בדצמבר 2017 עצרו שוטרי מג"ב את נרימאן תמימי, בת 43, בתחנת משטרת בנימין בהתנחלות הסמוכה לרמאללה. נרימאן הגיעה לתחנת המשטרה לאחר שכוחות ישראליים עצרו את בתה עהד, אז בת 16, במהלך פשיטה לילית על בית המשפחה בכפר א-נבי סאלח שמצפון-מערב לרמאללה.

ארבעה ימים קודם לכן, ב-15 בדצמבר, חייל ישראל ירה כדור מתכת מצופה גומי שפגע בפניו של מוחמד תמימי, קרוב משפחה בן 15 של נרימאן ופצעה אותו קשות. זאת, במהלך הפגנה שהתקיימה בכפר נגד הכרזתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בירושלים כבירת ישראל.[177] מאוחר יותר באותו יום פרצו עימותים בין חיילים ישראלים שהוצבו בחצר הקדמית של ביתה של נרימאן, לבין עהד וקרובת משפחתה בת ה-21 של נרימאן, נור. נרימאן שידרה את העימות בשידור ישיר בפייסבוק. הסרטון, בו נראית עהד דוחפת חיילים וסוטרת להם, הפך לוויראלי ומשך תשומת לב תקשורתית.

נרימאן, ששימשה בעבר כתחקירנית שטח של ארגון הזכויות הפלסטיני "מרכז הנשים לייעוץ וסיוע משפטי" וחברה בוועדת התיאום של הוועדה העממית נגד הגדר וההתנחלויות בא-נבי סאלח, אמרה לארגון Human Rights Watch כי הגיעה לתחנת המשטרה בתקווה להיות נוכחת בחקירה שחשבה כי צפויה לעהד. תחת זאת, שוטרים לקחו אותה לחדר אחר וחקרו אותה על השידור החי ששידרה. לדבריה היא בחרה שלא לענות לשאלות כלשהן משום שהשוטרים סירבו להתיר לה לשוחח עם עורכת דינה. נרימאן מסרה כי השוטרים אמרו לה שהשידור החי נחשב להסתה, משום שהיווה "קריאה לאנשים לבוא להתנגד לצבא הישראלי בו ברגע" וכי גם היא נלקחת למעצר. החוקרים לחצו עליה גם בנושא תמונת הפרופיל שלה בפייסבוק, שהיא תמונה של אחיה, אותו הרגו כוחות ישראליים בשנת 2012. החוקרים אמרו לה שהם רואים בפרסום תמונותיהם של פלסטינים שנהרגו בידי ישראל "הסתה".[178] 

לדבריה של נרימאן, בתום חקירה בת למעלה משלוש וחצי שעות, לקחו אותה השוטרים לחדר שבו הייתה עהד, אך אסרו על השתיים לדבר זו עם זו. מאוחר יותר באותו לילה, חיילים העבירו את השתיים לכלא השרון שבתוך ישראל. עם הגיען לכלא בסביבות חצות, הן הופרדו.[179]

ב-20 בדצמבר הצבא הישראלי עצר גם את נור תמימי. לאחר המעצרים, שר החינוך הישראלי דאז, נפתלי בנט, אמר שבנות משפחת תמימי "צריכות לכלות את שנותיהן בכלא".[180] שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן אמר כי על עונשן להיות "מחמיר ומרתיע".[181]

שוטרים חקרו את נרימאן שלוש פעמים נוספות ושבו והתייחסו לעניין ה"הסתה" שלה בכל אחת מהן. נרימאן סיפרה כי נשאלה גם על פרסומים שהעלתה לפייסבוק, חלקם עד שבע שנים קודם לכן, ואשר עסקו בפלסטינים שתקפו ישראלים או שנהרגו בידי כוחות ישראליים. היא ציינה לדוגמה שנשאלה על פוסט משנת 2017, בו שיתפה צילום מסך של פוסט שפורסם על-ידי נערה שנהרגה על-ידי כוחות ישראלים שעה שניסתה לבצע פיגוע דקירה.[182] הנערה כתבה: "קומו ותהיו שהידים קדימה קומו וצבאו לבצע פיגועים". נרימאן כתבה בתגובה לדברים אלה: "אלה הן מילותיה של השהידית פאטמה [חג'אג']. לא יכלה לבגוד בנאבקים אז השיבה בדרכה".[183]

ב-1 בינואר 2018, הואשמה נרימאן בבית המשפט הצבאי בעופר ב"תקיפת חייל בנסיבות מחמירות", "הפרעה לחייל" ומספר סעיפי "הסתה" בגין אירועי ה-15 בדצמבר, על-פי צו צבאי מס' 1651 - כך בכתב האישום המקורי שנבחן על-ידי ארגון Human Rights Watch. בשני סעיפי האישום הראשונים מואשמת נרימאן בכך שצעקה ודחפה שני חיילים. נרימאן מכחישה זאת ומציינת שצילמה את האירוע כולו במכשיר הטלפון הנייד שלה. על-מנת לבסס את אחד מסעיפי האישום, כתב האישום המקורי מדגיש כי תמימי שידרה את האירוע בשידור חי בעמוד הפייסבוק שלה בטענה כי ניסתה "להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי וקראה קריאה ישירה לביצוע פיגועים". בסרטון הווידיאו, שנבחן על-ידי ארגון Human Rights Watch, לא מופיעה כל קריאה כזו ולא נעשה כל שימוש באלימות בידי נרימאן.[184] בכתב האישום לא מופיע שום ציטוט של דברים שאמרה נרימאן במהלך השידור החי, אך מצוין בו כי "נצפה על ידי אלפי משתמשים, שותף על ידי עשרות משתמשים, הגיבו בו עשרות פעמים וזכה לעשרות רבות של סימני חיבוב".[185]

כתב האישום כולל גם סעיף של "עבירות נגד קיומו של הסדר הציבורי" בגין מעשיה של נרימאן במהלך פשיטה צבאית בסמוך לביתה ב-8 בדצמבר. נאמר בו כי ב"שידור החי" שלה היא קראה לעהד, במהלך העימות שלה עם חיילים "תגרשי אותם", אמרה לה "תקראי לנערים ותאמרי להם שהם עלו מפה," והעירה לאחר שהחיילים עזבו ש"האבנים עליהם". בסרטון השידור החי, שנבחן על-ידי ארגון Human Rights Watch, נרימאן אכן נראית כשהיא אומרת דברים אלה. בכתב האישום נטען עוד כי באותו יום נרימאן ירקה על חייל, מעשה הנראה גם הוא ככל הנראה בסרטון. סעיף אישום אחר נוגע ל"הסתה" בגין שלושה פוסטים שפרסמה בפייסבוק בין ה-7 במאי ל-17 ביוני 2017, לרבות הפוסט בנוגע לפאטמה חג'אג', תמונת אדם האוחז אבנים בידיו בצירוף הערה שבו היא מכנה אותו "שהיד" ואומרת, "תשמח, כי הקרבת את נפשך למענם", ופוסט על-פיגוע שבו נהרגו חייל ושלושה תוקפים פלסטינים, שבו נאמר כי"השלושה מתו מוות אריות".

התובעים אף האשימו את עהד, בתה של נרימאן, ב-12 סעיפים של "איום על חייל", "תקיפת חייל בנסיבות מחמירות", "הפרעה לחייל", "עבירות נגד קיום הסדר הציבורי", "זריקת חפצים לעבר אדם או רכוש" ו"הסתה". בית המשפט סירב לשחררה אותה בערבות.[186] את נור תמימי האשימו התובעים ב"תקיפת חייל בנסיבות מחמירות" וב"הפרעה לחייל". ב-5 בינואר 2018 הורה בית המשפט על שחרורה בערבות של 5,000 ש"ח.

ב-21 במארס 2018 הסכימה נרימאן להודות ברשימה מצומצמת יותר של סעיפים במסגרת כתב אישום מתוקן. הנוסח המתוקן כלל אישום בהסתה שהתבסס אך ורק על השידור החי בפייסבוק ב-15 בדצמבר, אישום ב"סיוע לתקיפת חייל" במהלך האירועים ב-15 בדצמבר ואישום ב"הפרעה לחייל" שהתבסס על השידור החי ב-8 בדצמבר. בית המשפט גזר עליה תשעה חודשי מאסר, הכוללים את ארבעת החודשים שכבר ריצתה, ותשלום קנס בסך 5,000 ש"ח.

במקביל הסכימה עהד להודות באשמה במסגרת עסקת טיעון לפיה היא תרצה שמונה חודשי מאסר, הכוללים את ארבעת החודשים שכבר ריצתה, ותשלם קנס באותו סכום. נרימאן אמרה לארגון Human Rights Watch כי היא הסכימה לעסקת טיעון זו משום שהיה צפוי לה מאסר של כמה שנים "כשכל מה שעשיתי היה לצלם סרטון".[187]

בית המשפט הסכים שנרימאן תשלם אלף ש"ח נוספים במקום לרצות חודש מאסר נוסף, כדי שהיא ועהד תוכלנה להשתחרר באותו יום. ב-29 ביולי 2018 הכוחות הישראליים שיחררו את שתיהן.

חלק מהפוסטים שפרסמה נרימאן בפייסבוק מתייחסים בחיוב לפלסטינים שתקפו ישראלים באלימות. עם זאת, הערות אלה אינן בגדר הסתה לאלימות שקיימת אפשרות ממשית להתממשותה. בכל מקרה, בכתב האישום המתוקן, התובעים הצבאיים מחקו את האישומים בהסתה שהתבססו על פוסטים שפורסמו בפייסבוק והשאירו רק את אלה שהתבססו על השידור החי. ההקשר והמתכונת של השידור החי מבהירים שהוא אינו מתקרב כלל לכדי עבירה של הסתה לאלימות, וממילא באישומים לא צוין אילו מילים בדיוק מגיעות לכדי הסתה.

עלאא א-רימאווי, רמאללה

ב-30 ביולי 2018 לפנות בוקר, חיילים עצרו בביתו את עלאא א-רימאווי, בן 40, המשמש בגדה המערבית כבמאי ערוץ הטלוויזיה אל-קודס, המזוהה עם חמאס. באותו לילה עצרו כוחות ישראליים שלושה עיתונאים נוספים של ערוץ אל-קודס, מוחמד עלוואן וכותייבה חמדאן שנעצרו בבתיהם ברמאללה, והצלם חוסני אינג'אס שנעצר בכפרו ח'רבתא אל-מיסבאח, מערבית לרמאללה.[188] הכוחות עצרו גם שני עיתונאים נוספים: מוחמד אנוואר מונא, העובד עבור ערוץ מדיה אחר הנחשב למצדד בחמאס ומנהל תחנת רדיו מקומית, וכן למא ח'אטר, עיתונאית עצמאית.[189]

מוקדם יותר באותו חודש, ב-8 ביולי, שר הביטחון הישראלי דאז אביגדור ליברמן הודיע כי פעולת ערוץ אל-קודס נאסרה בישראל. הערוץ פועל בלונדון מתוקף רישיון, עם מערכת בביירות ומשרדים בטורקיה, ירדן וצרפת. ליברמן מעולם לא הכריז כי פעולת הערוץ נאסרה גם בגדה המערבית. הוא הכריז כי "ערוץ אלקודס הינו זרוע תעמולה של חמאס, ומהווה פלטפורמה מרכזית להפצת מסרים של ארגון הטרור בשידוריו", כך על-פי הודעת משרד הביטחון.[190] 

הערוץ עובד עם חברות הפקה מקומיות, ולעתים מסתמך עליהן לצורך תכנים, מתקנים, אולפנים וצוותי צילום. פחות משנה קודם לכן, באוקטובר 2017, הצבא הישראלי פשט על משרדי אחת מהחברות הללו, פלמדיה, והוציא לה צו סגירה. זאת, בטענה שהחברה עוסקת ב"הסתה לטרור", שלדברי הצבא "מהווה גורם ישיר לביצוע פיגועים".[191] ב-8 ביולי 2018 דיווח המרכז הפלסטיני לפיתוח ולחופש התקשורת (MADA) כי הרשויות הישראליות זימנו לתשאול כמה מאנשיה של חברת הפקה אחרת הפועלת בתוך ישראל, והורו להם להפסיק לשתף פעולה עם ערוץ אל-קודס.[192] עורך הדין של חברת ההפקה אמר לעיתון הארץ כי האיסור שעליו הכריז משרד הביטחון חל רק בתוך ישראל, ולא ימנע מהם לשדר בגדה המערבית וברצועת עזה.[193] נאסר א-נובאני, עורך דינו של א-רימאווי, אמר לארגון Human Rights Watch כי הצבא מעולם לא הכריז בפומבי כי פעולת הערוץ נאסרה בגדה המערבית או פרסם זאת באתר האינטרנט שלו.[194]

א-רימאווי סיפר לארגון Human Rights Watch כי ב-30 ביולי 2018, בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר, יותר מעשרים חיילים פשטו על ביתו, בזמן שכ-40-30 חיילים נוספים הקיפו את המבנה. החיילים ערכו חיפוש בביתו והחרימו את המכונית המשמשת אותו לעבודה וכן מצלמות, מחשבים ניידים ואת תעודת העיתונאי שלו. לדבריו, החיילים עוררו מהומה שהפחידה את חמשת ילדיו. החיילים כיסו את עיניו, אזקו את ידיו ועצרו אותו.

חיילים ישראלים לקחו את א-רימאווי למתקן החקירות עופר הסמוך לרמאללה ועזבו אותו שם למשך כשש שעות מבלי לחקור אותו. לאחר מכן אמר לו קצין ישראלי, שהציג את עצמו כאיש שב"כ, כי הוא נעצר בגין עבודתו עם "ערוץ שמסית". הקצין הציג מאות תצלומים, חלקם תצלומי אוויר, של א-רימאווי עובד בשטח ואמר שהוא עבד עם כלי תקשורת "שהוצא אל מחוץ לחוק".[195]

לדברי א-רימאווי, קצינים ישראלים חקרו אותו שבע פעמים, וחלק מהחקירות נמשכו עד שש שעות. בנוסף לשאלות בנוגע למעמדו המשפטי של ערוץ אל-קודס, השוטרים גיששו לגבי קשרים אפשריים לחמאס, לג'יהאד האיסלאמי ולאיראן. הם שאלו אותו גם על פוסטים שפרסם בפייסבוק, כשהם נטפלים שוב ושוב לשימוש שלו במילה "שהיד" ביחס לפלסטינים שנהרגו בידי ישראל ולמילה "פשיטות" ביחס לתקריות שבהן הצבא הישראלי נכנס למתחם מסגד אל-אקצה. לאחר מכן הציג בפניו החוקר קטע משידור חדשות של ערוץ אל-קודס בנוגע לאחמד ג'ראר, שהואשם כי ירה במתנחל ישראלי ואשר נהרג בעצמו בידי כוחות ישראליים בפברואר 2018. [196] החוקרים האשימו את הערוץ ב"האדרתו" של ג'ראר ובכך ש"דיבר בשבחו". א-רימאווי אמר כי התנגד לדבריהם והצביע על העובדה שהדיווח כלל את נקודת המבט הישראלית הרשמית, לפיה ג'ראר היה "טרוריסט". שתי החקירות האחרונות שלו התמקדו לדברי א-רימאווי בפילוג בין פתח לחמאס ובמצב הפוליטי השורר בגדה המערבית וברצועת עזה.

א-רימאווי, שהכריז עם מעצרו על שביתת רעב והתמיד בה במשך תשעה ימים, אמר כי ב-2 באוגוסט הובא יחד עם עמיתיו בפני בית המשפט הצבאי עופר, שהאריך את מעצרם למשך שבוע.[197] ממסמכי בית המשפט שנבחנו על-ידי ארגון Human Rights Watch עולה כי התובעים בחנו אפשרות של אישום בחברות ב"בהתאחדות בלתי מותרת", מכוח תקנות ההגנה.[198] ב-9 באוגוסט הורה בית המשפט על שחרורם של א-רימאווי ועמיתיו. ואולם, התביעה ערערה ובית המשפט הצבאי לערעורים התיר להאריך את מעצרו של א-רימאווי בשבעה ימים, אך קבע שיש לשחרר את עמיתיו.[199]

ב-15 באוגוסט הורה שופט על שחרורו של א-רימאווי בערבות, בקובעו כי ספק "האם ניתן לקשור את ערוץ אל קודס, אותו מנהל המשיב, על-פי הטענה, עם ארגון החמאס" וכי א-רימאווי "לא ידע במועד הלרוונטי שהערוץ הוכרז כהתאחדות בלתי מותרת".[200] על-פי מסמכיו של א-רימאווי ומסמכי בית משפט שנבחנו על-ידי ארגון Human Rights Watch, התביעה הצבאית ערערה על החלטה זו.

ב-20 באוגוסט הורה בית המשפט הצבאי לערעורים על שחרורו של א-רימאווי בערבות של 10,000 ש"ח, בקובעו כי "הכרזת הערוץ כהתאחדות בלתי מותרת לא פורסמה כראוי", וקרא לקיים "בחינה נוספת" של האישום הנוגע להתאחדות בלתי מותרת. עם זאת, בית המשפט גם התנה את שחרורו של א-רימאווי והטיל עליו למשך חודשיים איסור על "פרסום תכנים ברשת החברתית או ברשת תקשורת אחרת, ובכלל זה לא ישדר, לא יפרסם, לא יערוך ולא יצור תכנים כאמור". כמו כן הוטלו עליו איסור לצאת מרמאללה ללא אישור בית המשפט וחובת התייצבות בכל הדיונים בבית המשפט בעניינו, כך על-פי מסמכי בית משפט שבחן ארגון Human Rights Watch. א-רימאווי אמר כי איסור היציאה מרמאללה נותר בתוקף למשך שנה. הוא הוסיף כי קצין הזהיר אותו לבל ידבר על מעצרו או יתראיין או ימסור הצהרות בנושא לכלי התקשורת. הצבא הישראלי שיחרר את א-רימאווי באותו לילה.[201] 

ב-31 בדצמבר 2018 שוב פשטו חיילים ישראלים על ביתו של א-רימאווי והחרימו את המחשב הנייד שלו, שלושה טלפונים ו-7,000 ש"ח במזומן, כך מסר לארגון Human Rights Watch.[202] באמצע חודש ינואר 2019 התובעים סגרו את התיק נגד א-רימאווי מבלי להגיש נגדו כתב אישום. הצבא הישראלי החזיר לא-רימאווי חלק מהציוד שלו, שלדבריו ניזוק קשות. א-רימאווי אמר כי דמי הערבות ששילם, בסך 10,000 ש"ח, טרם הוחזרו לו.[203]

מעצרו של א-רימאווי והחרמת ציודו בגין השתייכותו לכלי תקשורת המצדד בחמאס, מבלי לספק הוכחות לכך שהתבטאויותיו מהוות הסתה לאלימות שיש אפשרות ממשית להתממשותה, מפרים את זכויותיו לחופש ההתאגדות והביטוי. זאת, גם אם, בסופו של דבר, שמו טוהר על-ידי בית המשפט.

רדיו מנבר אל-חורייה, חברון

ב-30 באוגוסט 2017, הצבא הישראלי פשט בחברון על תחנת הרדיו מנבר אל-חורייה, המזוהה עם מפלגת הפתח, והוציא לה צו סגירה למשך חצי שנה. בצו, המסתמך על צו צבאי מס' 1651 ועל תקנות ההגנה, ואשר נבחן על-ידי ארגון Human Rights Watch, נטען כי התחנה "ביצעה פעולות ותרמה להסתה לביצוע פעולות טרור המשפיעות על הביטחון". בהודעה שצורפה לצו, מה-21 באוגוסט, נכתב כי על עסקים להימנע מ"הושטת יד לתמיכה בטרור". אולם, לא הצו ואף לא ההודעה אינם כוללים פרטים כלשהם בנוגע לחומרים או למעשים המהווים הסתה.[204]

יו"ר תחנת הרדיו, איימן אל-קוואסמה, אמר לארגון Human Rights Watch כי הרשויות מעולם לא סיפקו לצוות התחנה פרטים נוספים. לדבריו, כוחות ישראליים פשטו על התחנה ארבע פעמים בעבר, כשהם גורמים נזק ומחרימים ציוד או כסף.[205] סגירתו של הערוץ במספר הזדמנויות בהתבסס על טענות גורפות - ללא כל הליך שיפוטי וללא הצגה של ראיות כלשהן לביסוס הטענות, פוגעת בזכויות צוותו לחופש הביטוי וההתאגדות.

אל-קוואסמה אמר כי במהלך הפשיטה ב-30 באוגוסט חיילים הסבו נזק לרהיטים ולחפצים אחרים, והחרימו ציוד, ובכלל זה משדרים, מצלמות, מחשבים וטלפונים. הוא העריך כי הנזק הכספי נע בין ארבע מאות לחמש מאות אלף דולר ארה"ב. בצאתם אטמו החיילים את דלת התחנה כדי למנוע את כניסת הצוות.[206]

למחרת הופיע אל-קוואסמה בסרטון, שנבחן על-ידי ארגון Human Rights Watch, שבו הוא דוחה את ההאשמות ו"מציב בפני הכיבוש הישראלי אתגר, לבוא ולהוכיח איפה הטרור הזה, היכן ההסתה הזו".[207] בנוסף, הוא מתח ביקורת על הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, ועל ראש הממשלה הפלסטיני דאז, ראמי חמדאללה, שכשלו לדבריו בהגנה על פלסטינים בשטחים שבשליטתם, וקרא להתפטרותם. מספר ימים לאחר מכן נעצר אל-קוואסמה בידי מנגנון הביטחון המסכל של הרשות הפלסטינית בחברון, שהחזיק בו למשך ארבעה ימים והאשים אותו בחרחור "סכסוכים בין פלגים".[208]

ב-14 בפברואר 2018 שבה התחנה לפעול, לאחר שתוקף צו ההסגירה פג. עם זאת, נכון לחודש אוקטובר 2019, הצבא הישראלי לא החזיר לתחנה את הציוד שהוחרם.[209]

המלצות

למדינת ישראל

  • להעניק לפלסטינים החיים בגדה המערבית הכבושה את מלוא ההגנה על זכויותיהם המובטחת לכל האנשים על-פי משפט זכויות האדם הבינלאומי, על-פי אמת המידה של הזכויות שהיא מעניקה לאזרחי ישראל. וכן, להעניק להם את ההגנות המוקנות להם על-פי המשפט הבינלאומי ההומניטארי.
  • לקבל את תחולת האמנות הבינלאומיות לזכויות האדם ומשפט זכויות האדם הבינלאומי על השטח הפלסטיני הכבוש בסקירות עתידיות בפני גופי האמנה של האו"ם.
  • להפקיד לצד האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות הערה המבהירה כי היא רואה את האמנה כחלה על מעשיה בשטח הפלסטיני הכבוש.
     

למדינות ולארגונים בינלאומיים

  • לדרוש כי ישראל תעניק לפלסטינים את מלוא ההגנה על כל זכויות האדם שלהם, על-פי אמת מידה של הזכויות שהיא מעניקה לאזרחי ישראל. וכן, להשתמש במשפט זכויות האדם הבינלאומי ובסטנדרטים שלו,  בנוסף להגנות שמקנה המשפט ההומניטארי הבינלאומי, כבסיס ראשוני להערכת מדיניותה של ישראל כלפי פלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש.
  • להדגיש את ההשפעה של צווים צבאיים ישראליים מגבילים על פלסטינים בגדה המערבית באמצעות מסגרת של זכויות אזרח.
  • לשקול לכלול בפרסומיהם, בדוחותיהם, במדיניותם ובעמדותיהם קריאות לישראל להעניק לפלסטינים זכויות אזרח במידה שווה לפחות לאלה שהיא מעניקה לאזרחיה שלה, ולהעריך את התנהלותה של ישראל בהתאם לכך.

לצבא הישראלי

  • להפסיק לעצור אנשים ולכלוא אותם בגין מימוש לא אלים של זכויותיהם לחופש ההתכנסות, ההתאגדות והביטוי.
  • לבטל את הצווים הצבאיים מס' 101 ומס' 1651 ולהימנע מאכיפת תקנות פליליות חדשות כלשהן, אלא אם כן העבירות מוגדרות בהן בצורה ברורה, צרה וספציפית ועולות בקנה אחד עם משפט זכויות האדם הבינלאומי.
  • לנטר, לאגור, לאחסן או לחפש התבטאויות מקוונות רק כאשר קיים בסיס משפטי ברור, ספציפי וזמין לציבור לפעילויות מסוג אלה. וכן, לוודא שליחידים יש די מידע על פעילויות אלה כדי לבקש סעד על הפרת זכויותיהם. להגביל פעילויות כאלה למה שהכרחי בהחלט ומידתי ביחס להשגתה של תכלית ראויה.
  • לספק מידע על כל הקריטריונים המשמשים לניתוח פרסומים של אנשים ברשתות החברתיות ופעילויות מקוונות אחרות שלהם.

לתובעים הצבאיים הישראלים

  • להפסיק להעמיד אנשים לדין מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945; אם קיים יסוד לחשוד בהם בביצוע עבירה מוכרת, להעמידם לדין על-פי תקנות ברורות, צרות וספציפיות העולות בקנה אחד עם משפט זכויות האדם הבינלאומי.

לכנסת

  • לחוקק חוקים שיאלצו את גורמי אכיפת החוק והמודיעין לחשוף מידע על השימוש שלהם בניטור מדיה חברתית. זאת, לרבות סוגי המידע הנאסף בשיטות אלה, האופן שבו מידע כזה מנותח כדי לקבל הכרעות באשר לסבירות שאדם כלשהו ינקוט אלימות ואמצעי הבטיחות הננקטים (אם בכלל) כדי למנוע או לצמצם הכרעות לא מדויקות (לדוגמה, מידע על האופן שבו הרשויות מאמתות קביעות אלה).  
  • לחוקק חוקים המגבילים את יכולתם של גופי אכיפת החוק והמודיעין לאסוף חשבונות מדיה חברתית, לאחסן אותם ולכרות מהם מידע ללא צו או בדרך לא בטוחה או מפלה.

לחברות המדיה החברתית ולספקיות שירותי האינטרנט

  • לבדוק ולחשוף את מידת פגיעותן של פלטפורמות והתבטאויות מקוונות של משתמשים לניטור או אגירה חסרי הבחנה או כאלה העלולים להפר זכויות בדרכים אחרות, ולפתח הגנות על זכויות בהתאם לכך.
  • לבחון את בקשותיהן של ממשלות להגבלת תוכן של משתמשים, לרבות מהרשויות הישראליות והפלסטיניות, באשר למידת עמידתן בחוקים המקומיים ובכללי משפט זכויות האדם הבינלאומי. וכן, לנקוט צעדים כדי למנוע או לצמצם את השפעתן של בקשות אלה על מימוש חופש הביטוי והזכות לפרטיות. 
  • לאפשר ליחידים שלהם נשקפת סכנה של מעשי תגמול בגין התבטאויות לא אלימות במדיה החברתית להשתמש בשמות בדויים בפלטפורמות שלכן.

תודות

עומר שאקר, מנהל תחום ישראל ופלסטין בארגון Human Rights Watch, הוביל את המחקר וכתב דו"ח זה. זינה א-טחאן, עוזרת מחקר בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, ענאן אבו שנב, לשעבר עוזרת מחקר בגדה המערבית, אמילי מקס, יועצת לארגון Human Rights Watch, וחולוד בדאוי, יועץ לענייני ישראל ומזרח ירושלים בארגון Human Rights Watch, תרמו למחקר ולכתיבה.

שרי בשי, לשעבר מנהלת תחום סנגור ישראל/פלסטין בארגון Human Rights Watch, ושרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון וצפון אפריקה בארגון Human Rights Watch הובילו את פיתוח הניתוח המשפטי עליו מתבסס הדו"ח. אריק גולדשטיין, סגן מנהל חטיבת המזרח התיכון וצפון אפריקה בארגון Human Rights Watch, שימש כעורך הראשי של הדו"ח וקלייב בולדווין, היועץ המשפטי הבכיר בארגון Human Rights Watch סיפק סקירה משפטית.

טום פורטיוס, סגן מנהל התוכניות בארגון Human Rights,Watch, ביל ואן אסוולד, מנהל שותף בחטיבת זכויות הילדים של ארגון Human Rights Watch, עמוס טוה, חוקר בכיר בנושא אינטליגנציה מלאכותית וזכויות האדם בארגון Human Rights Watch ושרה סיינט וינסנט, חוקרת ואחראית סנגור בנושא ביטחון לאומי, מעקבים ואכיפת חוק בארה"ב בארגון Human Rights Watch ערכו גם הם את הדו"ח.

רמי ארתור, עוזר לענייני תמונות ופרסומים בארגון Human Rights Watch, עזר להכין את הדו"ח לפרסום. מאיה ג'ונסטון סייעה בתרגום מסמכים של בתי המשפט הצבאיים לאנגלית, ומאיה ג'ונסטון ושירלי ערן תרגמו את הדו"ח לעברית.

אמנדה ביילי פיתחה את התסריט למולטימדיה הנלווית לדו"ח וראאיד ח'ורי מחברת Top Shot Production ניהל את הצילומים. עומר אל-פותיחי וסאקה אישיקאווה, מפיקי מולטימדיה בארגון- Human Rights Watch פיקחו על הפקת המולטימדיה.

ברצוננו להודות גם לסחר פרנסיס, גבי לסקי, אמנון בראונפילד שטיין, יונתן פולק, מיכאל ספרד וקרין היבלר על תובנותיהם המשפטיות ועל הזמן שהקדישו לנושא.

וחשוב מכל, ברצוננו להודות לגברים ולנשים שנעצרו ואשר שיתפו איתנו באומץ בסיפוריהם.

 

[1] יותם ברגר ונועה לנדאו, "נתניהו: לא נעקור אף יישוב, לא של יהודים ולא של ערבים - גמרנו עם השטות הזו", הארץ, 10 ביולי 2019, https://www.haaretz.co.il/news/elections/1.7489802 (כניסה לאתר ב-21 באוקטובר 2019).  

[2] תכתובת בין ארגון Human Rights Watch לבין עיתונאית (שמה לא פורסם) בהודעות טקסט, 11 בספטמבר 2019.

[3] תכתובת בדואר אלקטרוני בין ארגון Human Rights Watch לחמזה זבידאת, 9 בספטמבר 2019.

[4] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם צעיר מבית לחם (שמו לא פורסם), 17 בספטמבר 2019.

[5] Human Rights Watch, Two Authorities, One Way, Zero Dissent (New York: Human Rights Watch, 2018), https://www.hrw.org/report/2018/10/23/two-authorities-one-way-zero-dissent/arbitrary-arrest-and-torture-under. (להלן: ארגון Human Rights Watch, שתי רשויות, דרך אחת, אפס התנגדות.)

[6] מכתב ממשרד ראש הממשלה, אגף פניות הציבור לארגוןHuman Rights Watch, , 8 באוגוסט 2019.

[7] מכתב ממדור תלונות ציבור ארצי ומעוזר הממונה על חופש המידע, משטרת ישראל, לארגון Human Rights Watch,, 28 באוגוסט 2019.

[8] עותקים של מכתב זה ושל תשובת חברת פייסבוק מופיעים כנספח 5 ו-6 לדו"ח זה.

[9] מנשר מס' 2 בדבר סדרי שלטון ומשפט (הגדה המערבית), 7 ביוני 1967, https://he.wikisource.org/wiki/מנשר_בדבר_סדרי_שלטון_ומשפט_(אזור_הגדה_המערבית)_(מס%27_2).

[10] "Status of Palestinian Territories and Palestinian Society under Israeli Occupation", 40 years of Israeli occupation: 1967-2007, The Applied Research Institute of Jerusalem (ARIJ), https://www.arij.org/atlas40/chapter2.2.html, (כניסה לאתר ב-27 באוקטובר 2019).

[11] ישראל ממשיכה להגביל את זכויות הפלסטינים במזרח ירושלים. רשת הארגונים הפלסטיניים הלא-ממשלתיים, ר'Palestinian Non-Governmental Organizations Network (PNGO), "Attacks on Palestinian civil society organizations in occupied East Jerusalem: A Matter of Illegal Annexation and of Repression of the Right to Self-determination, יוני 2018, https://bit.ly/2FIigtn, (כניסה לאתר ב-30 ביוני, 2019); בצלם, מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים, "הצנזורה על העיתונות הפלסטינית במזרח ירושלים", מארס 1990, https://www.btselem.org/sites/default/files/publications/update_february_march_1990_heb_0.pdf, כניסה אחרונה לאתר ב-30 ביוני 2019).

[12] בצלם, "נתונים על פלסטינים במשמורת כוחות הביטחון", 26 בספטמבר, 2019, https://www.btselem.org/hebrew/statistics/detainees_and_prisoners (כניסה לאתר ב-24 באוקטובר 2019).

[13] חיים לוינסון, " "בית המשפט הצבאי בגדה: רק שליש מהערעורים של ההגנה מתקבלים: דו"ח של בתי המשפט הצבאיים בגדה, לשנת 2010, מגלה ששיעור ההרשעות בהם מתקרב למאה אחוז", הארץ, 29 בנובמבר 2011, https://www.haaretz.co.il/news/law/1.1578247 (כניסה לאתר ב-25 באוקטובר 2019).

[14] ארגון Human Rights Watch, שתי רשויות, דרך אחת, אפס התנגדות.

[15] "פלסטין: המעצרים השרירותיים והעינויים נמשכים בלא הפוגה", הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch, , 29 במאי 2019, https://www.hrw.org/he/news/2019/05/29/330569.

[16] ארגון Human Rights Watch, שתי רשויות, דרך אחת, אפס התנגדות.

[17] ארגון Human Rights Watch, לא רוצים או לא יכולים: ההגבלות הישראליות על מעבר פעילי זכויות אדם לרצועת עזה וממנה, (ניו יורק: Human rights Watch, 2017) https://www.hrw.org/he/report/2017/04/03/301853.

[18] ישראל טוענת כי דיני הכיבוש כבר אינם חלים על מעשיה ברצועת עזה. ראו לדוגמה בג"ץ 10265/05, עמותת רופאים לזכויות אדם ואח' נ' שר הביטחון, הודעת המדינה, 11 ביולי 2006 (שמורה בתיקי ארגון Human Rights Watch); בג"ץ 11120/05, חמדאן ואח' נ' אלוף פיקוד הדרום ואח', תגובת המדינה, 19 בינואר 2006, פס' 29-26 http://tinyurl.com/l9ourfg (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019); אולם, הן האו"ם והן הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) ממשיכים לראות ברצועת עזה שטח כבוש, בהינתן המשך שליטתה האפקטיבית של ישראל על חייהם ורווחתם של הפלסטינים החיים בה; הודעת דואר אלקטרוני מאיב סורוקובי, משרד דובר מזכ"ל האו"ם לארגון גישה - מרכז לשמירה על הזכות לנוע, 7 בפברואר 2007 (שמורה בתיקי ארגון Human Rights Watch): "האו"ם קידם בברכה את התנתקותה של ישראל מרצועת עזה באוגוסט 2005. עם זאת, לא חל שום שינוי באפיון שלנו את רצועת עזה כשטח כבוש"; ראו "Gaza Closure Not Another Year!", הודעה לעיתונות של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, 14 ביוני 2010, ”,www.icrc.org/eng/resources/documents/update/palestine-update-140610.htm (כניסה לאתר ב-24 באוקטובר 2019).

[19] אמנת ג'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה (להלן אמנת ג'נבה הרביעית), אומצה ב-12 באוגוסט 1949, (75 U.N.T.S. 287), נכנסה לתוקף ב-21 באוקטובר 1950.

[20] אמנת האג (הרביעית) בדבר הדינים והמנהגים של מלחמה ביבשה, לרבות התקנות הנספחות אליה בדבר הדינים והמנהגים של מלחמה ביבשה (תקנות האג), האג, אומצו ב-18 באוקטובר 1907, נכנסו לתוקף ב-26 בינואר 1910.

[21] הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) זיהה 161 כללים בעלי אופי מנהגי: מאגר המידע של המשפט הבינלאומי המנהגי, הוועד הבינלאומי של הצלב האדום: https://ihl-databases.icrc.org/customary-ihl/eng/docs/home (כניסה לאתר ב-24 באוקטובר 2019).

[22] ראו, למשל, ועדת האו"ם לזכויות האדם, "הערות מסכמות לגבי הדו"ח התקופתי הרביעי של ישראל", CCPR/C/ISR/CO/4, ה-21 בנובמבר, 2014; https://bit.ly/2koggJV (כניסה לאתר ב-24 באוקטובר, 2019); פסקה 5; ראו גם הערות מסכמות רבות של ועדת האו"ם לזכויות האדם בנוגע לישראל, למשל, CCPR/CO/ISR/3, ה-3 בספטמבר, 2010, פסקה 5; CCPR/CO/78/ISR, ה-5 באוגוסט, 2003, פסקה 11; CCPR/C/79/Add.93, ה-18 באוגוסט, 1998, פסקה 10; סעיף 2 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות קובע כי על האמנה לחול "על כל היחידים בתחומיה" של המדינה ו"הכפופים לשיפוטה".

[23] בית הדין הבינלאומי לצדק, "חוות דעת מייעצת בעניין ההשלכות המשפטיות של בניית חומה בשטחים הפלסטיניים הכבושים", ICJ General List, No.131, ICJ Rep 136,  9 ביולי 2004, https://bit.ly/34531oj (כניסה לאתר ב-25 באוקטובר 2019), פסקה 111.

[24] אמנת ג'נבה הרביעית, סעיף 65, פס' 1; Marco Sassòli and Théo Boutruche, “Expert Opinion On International Humanitarian Law Requiring of the Occupying Power to Transfer Back Planning Authority to Protected Persons Regarding Area C of the West Bank,” 1 בפברואר 2011, https://bit.ly/2N46xs4, (כניסה לאתר ב-24 באוקטובר 2019) עמ' 1.

[25] Sassòli, Boutruche , שם, עמ' 6.

[26] ההדגשה אינה במקור.

[27] מונחון הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, "כורח צבאי",  https://casebook.icrc.org/glossary/military-necessity (כניסה לאתר ב-1 ביולי 2019).

[28] הוועדה לענייני משפט בינלאומי באו"ם זיהתה את הדאגה ל"בריאות ולרווחה" ול"תועלת אוכלוסיית השטח הכבוש" בין חובותיו של הכוח הכובש. United Nations General Assembly, International Law Commission, Seventy-first session, Protection of the Environment in Relation to Armed Conflicts, U.N. Doc A/CN.4/L.937, June 6, 2019; Sassòli, Boutruche, שם, ע"מ 8-9; Vaios Koutroulis, “The application of international humanitarian law and international human rights law in situation of prolonged occupation: only a matter of time?”  International Review of the Red Cross, Vol. 94, No. 885 (2012), p. 178, https://doi.org/10.1017/S1816383112000616.

[29] בג"ץ 393/82, ג'מעית אסכאן נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פ"ד לז(4), 12 בדצמבר 1983, פסקה 18. ראו גם: Germany, British Zone of Control, Control Commission Court of Criminal Appeal, July 26, 1947, in Annual Digest and Reports of Public International Law Cases, Vol. 14 (1947), p. 232.  

[30] ההדגשה אינה במקור.

[31] Koutroulis, שם, עמ' 183.

[32] Sassòli, Boutruche, שם, עמ' 9.

[33] Sassòli, Boutruche, שם, עמ' 9; Noam Lubell, “Human rights obligations in military occupation,” International Review of the Red Cross, כרך 94, מס' 885 (2012), עמ' 329.

[34] בג"ץ 393/82, ג'מעית אסכאן נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה 21. העתירה נגעה לסלילת כבישים מהירים לגדה המערבית הכבושה.

[35] שם, סעיף 22.

[36] "חופש הדעה וחופש הביטוי הם תנאי הכרחי להתפתחות האדם. הם חיוניים לכל חברה באשר היא", ועדת האו"ם לזכויות האדם, הערה כללית מס' 34, סעיף 19: חופש הדעה וחופש הביטוי, CCPR/C/GC/34, 12 בספטמבר 2011, http://eidhr.wiki.huji.ac.il/images/GC-34.pdf (כניסה לאתר ב-19.11.19), פסקה 2.

[37] ICRC, onvention (II) de Genève pour l'amélioration du sort des blessés, des malades et des naufragés des forces armées sur mer, 12 באוגוסט 1949, פרשנות משנת 2017, סעיף 2: תחולת האמנה, https://bit.ly/2Pg47ZX (כניסה לאתר ב-7 באוגוסט, 2019), פסקה 344.

[38] יש דין, ארגון מתנדבים לזכויות אדם, לרוקן מתוכן - המחצבות הישראליות בגדה המערבית: ביזה ממוסדת בחסות בג"ץ, ספטמבר 2017, https://www.yesh-din.org/לרוקן-מתוכן-המחצבות-הישראליות-בגדה-המ/ (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019).

[39] סעיף 3 (ב) לפרוטוקול הראשון הנוסף לאמנות ג'נבה קובע כי תחולת הפרוטוקול והאמנות - כלומר, כולל אמנת ג'נבה הרביעית - תיפסק "במקרה של שטחים כבושים, עם תום הכיבוש". הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, פרוטוקול נוסף לאמנות ג'נבה מיום 12 באוגוסט 1949, בדבר הגנת קורבנות סכסוכים מזוינים בינלאומיים (הפרוטוקול הראשון), 8 ביוני 1977, https://www.btselem.org/download/additional_protocol_i_to_geneva_conventions.pdf (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019). הוראה זו הפכה לחלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי. הערכאה הראשונה של בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY) התייחסה גם לסעיף 6 לאמנת ג'נבה הרביעית כדי להגדיר את הכיבוש כ"תקופת מעבר לאחר פלישה ולפני הסכם על הפסקת פעולות האיבה". הוראה זו הפכה לחלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי; Marco Sassòli, International Humanitarian Law: Rules, Controversies, and Solutions to Problems Arising in Warfare, (Cheltenham, United Kingdom: Edward Elgar Publishing, 2019), עמ' 319. "כלל זה [סעיף 6 לאמנת ג'נבה הרביעית] נחשב לכזה שהוחלף על-ידי סעיף של הפרוטוקול הנוסף הראשון כמשפט מנהגי, לפיו המשפט הבינלאומי ההומניטארי בכללותו נותר בתוקף עד לסיום הכיבוש."; הערכאה הראשונה של בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר התייחסה גם היא לסעיף 6 לאמנת ג'נבה הרביעית כדי להגדיר את הכיבוש כ"תקופת מעבר לאחר פלישה ולפני הסכם על הפסקת פעולות האיבה". ICTY, Prosecutor v. Mladen Ntaletilic and Vinko Martinokovic, Judgment, IT-98-34-T, Trial Chamber, March 31, 2003, https://bit.ly/2WeoTe6 (כניסה לאתר ב-25 באוקטובר 2019), סעיף 214, ע"מ 73-72; סעיף 6 לאמנת ג'נבה קובע כי תחולתה של האמנה מסתיימת "עם סיומן הכללי של הפעולות הצבאיות”. אמנת ג'נבה הרביעית, סעיף 6; בחוות דעתו המייעצת הצהיר בית הדין הבינלאומי לצדק כי "הפעולות הצבאיות שהובילו לכיבוש הגדה המערבית בשנת 1967 הסתיימו לפני זמן רב”. ICJ Advisory Opinion Concerning Legal Consequences of the Construction of a Wall, פסקה 125. אולם, קבוצת מומחים שהשתתפה בפגישה שאירח הוועד הבינלאומי של הצלב האדום בשנת 2012 הגיעה למסקנה כי הצהרת בית הדין בנוגע לסעיף זה "הייתה שגויה לצורכי המשפט הבינלאומי ההומניטארי", וקבעה כי בית הדין טעה כשהתמקד ב"סיומן הכללי של הפעולות הצבאיות שהובילו לכיבוש", ולא "בסיומן הכללי של הפעולות הצבאיות". המומחים הגיעו בנוסף למסקנה שהמשפט הבינלאומי ההומניטארי "לא הציב הגבלות כלשהן על משך הכיבוש." פגישת מומחים: כיבוש וצורות ניהול אחרות של שטחים זרים, 11 ביוני 2012, https://bit.ly/2WbocSE (כניסה לאתר ב-25 באוקטובר 2019).

[40] Adam Roberts, Prolonged military occupation: the Israeli-occupied territories since 1967, in The American Journal of International Law, Vol 84, No. 1 (1990), p.96.   

[41] Orna Ben-Naftali, Aeyal M. Gross, Keren R. Michaeli, “Illegal Occupation: Framing the occupies Palestinian Territory,” Barkeley Journal of International Law, Vol. 23 No. 3 (2005), p. 576. ראו גם: Roberts, שם, עמ' 96, Koutroulis, שם, עמ' 179.

[42] Orna Ben-Naftali and Keren R. Michaeli, “We Must Not Make a Scarecrow of the Law: A Legal Analysis of Israeli Policy of Targeted Killings,” Cornell International Law Journal, Vol. 36 No. 2 (2003), p. 289. "כאשר דיני הכיבוש אינם מספקים מענה ברור, משפט זכויות האדם ממלא את החסר ומסייע לדיני הכיבוש. משפט זכויות האדם מחזק את המשקל הניתן לעקרונות [דיני הכיבוש] ולמטרותיהם, כלומר להגן על האוכלוסייה הכבושה ולדאוג לרווחתה".

[43] האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, סעיף 15.

[44] ועדת האו"ם לזכויות האדם, הערה כללית מס' 34, CCPR/C/GC/34, פסקאות 25, 34, 35.

[45] האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, סעיף 19(2).

[46] שם.

[47] האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, סעיף 17(1).

[48] UN Human Rights Council (UNHRC), Twenty-seventh session, Report of the Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights, The right to privacy in the digital age, A/HRC/27/37 , 30 ביוני 2014, https://bit.ly/2qJKz6c (כניסה לאתר ב-25 באוקטובר 2019), פסקה 23.

[49] UNHRC, Thirty-ninth session, Report of the Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights, The right to privacy in the digital age, A/HRC/39/29, , 3 באוגוסט 2018, https://www.right-docs.org/doc/a-hrc-39-29/ (כניסה לאתר ב-25 באוקטובר 2019), פסקה 6.

[50] שם, פסקה 17.

[51] שם, מצטט את Roman Zakharov v. Russia, European Court of Human Rights, application No. 47143/06, Judgment , 4 בדצמבר 2015, https://bit.ly/2PnoxjL (כניסה לאתר ב-27 באוקטובר 2019), פסקה 232. 

[52] שם, מצטט את UNHRC, Thirty-third session, Report of the United Nations High Commissioner for Human Rights, Report on best practices and lessons learned on how protecting and promoting human rights contribute to preventing and countering violent extremism, A/HRC/33/29, 21 ביולי 2016, https://bit.ly/369U0Ms (כניסה לאתר ב-27 באוקטובר 2019), פסקה 58.

[53] UNHRC, The right to privacy in the digital age, A/HRC/27/37, פסקה 28.

[54] UNHRC, Twenty-second session, Annual report of the United Nations High Commissioner for Human Rights, Report of the UN High Commissioner for Human Rights on the expert workshops on the prohibition of incitement to national, racial or religious hatred, A/HRC/22/17/Add.4, 11 בינואר 2013, https://bit.ly/343uxT3 (כניסה לאתר ב-30 ביוני 2019).

 [55] UN Special Rapporteur on the rights to freedom of peaceful assembly and of association, Maina Kiai and Christof Heyns, Principles for the Proper Management of Assemblies: Implementation Checklist, ספטמבר 2016, https://bit.ly/31PgqyZ (כניסה לאתר ב-25 באוקטובר 2019).

[56] John Quigley, “The Relation Between Human Rights Law and the Law of Belligerent Occupation: Does an Occupied Population have a Right to Freedom of Assembly and Expression?” Boston College International and Comparative Law Review, Article 2, Vol. 12, Issue 1 (1989), https://bit.ly/2BIvdB3 (כניסה לאתר ב-25 באוקטובר 2019), עמ' 25.

[57] ועדת האו"ם לזכויות האדם, הערה כללית מס' 34, CCPR/C/GC/34, פסקה 30.

[58] Human Rights Watch, Submission by Human Rights Watch to the Committee on the Rights of the Child on the State of Palestine, 83rd pre-sessional working group, 20 במארס 2019, https://www.hrw.org/news/2019/03/20/submission-human-rights-watch-committee-rights-child-state-palestine.

[59] השופט אגרנט, ע"פ 68/255 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2 (427 ,435) 1968.

[60] בג"ץ 153/83, אלן לוי ויהלי עמית נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח (2) 393.

[61] אהרון ברק, "חופש הביטוי ומיגבלותיו", הרצאה (מיום 14.6.1990) בכנס בוגרי התכנית ללימודי עיתונאות, אוניברסיטת תל-אביב. הפרקליט כרך מ (תשנ"א-תשנ"ג), 5. https://law.huji.ac.il/sites/default/files/law/files/53haperaklit-40-1-005.pdf, (כניסה לאתר ב-19 בנובמבר 2019), עמ' 17.

[62] אהרון ברק, "חופש הביטוי ומיגבלותיו", עמ' 11.

[63]  ראו בצלם, "תקנות ההגנה (שעת חירום)", https://www.btselem.org/hebrew/security_regulations (כניסה לאתר ב-26 באוקטובר 2019).

[64] Ben-Zvi, שם, עמ' 9-8.

[65] האגודה לזכויות האזרח, מיני זכותון - הפגנה, https://law.acri.org.il//he/wp-content/uploads/2016/09/mini-zchuton-hafgana-2015-Hebrew.pdf (כניסה לאתר ב-26 באוקטובר 2019).

[66] בצלם, הזכות להפגין בשטחים, נייר עמדה, יולי 2010, https://www.btselem.org/download/20100715_right_to_demonstrate_heb.doc (כניסה לאתר ב-26 באוקטובר 2019).

[67] בג"ץ 2557/05, מטה הרוב נ ' משטרת ישראל ואח', פסקה 13.

[68] בג"ץ 8988/06, יהודה משי-זהב נ' אילן פרנקו-מפקד מחוז ירושלים, פסקה 9.

[69] יניב קובוביץ ואילן ליאור, "בג"ץ התיר להפגין בעד שלטון החוק ללא רישיון, ובמשטרה חוששים מאלימות", הארץ, 8 באוקטובר 2017, https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.4497143 (כניסה לאתר ב-26 באוקטובר 2019).

[70] Martha Roadstrum Moffett, “Perpetual Emergency: A Legal Analysis of Israel's Use of the British Defence (Emergency) Regulations 1945, in the Occupied Territories,” Al-Haq, 1989, http://www.alhaq.org/publications/8169.html (כניסה לאתר ב-1 ביולי 2019); צו בדבר פרשנות (הוראות נוספות) (מס' 1) (אזור הגדה המערבית) (מס' 160), תשכ"ח-1967, http://nolegalfrontiers.org/military-orders/mil0564f4.html?lang=he#צו_מס'_160; צו מס' 224, צו בדבר פרשנות (הוראות נוספות) (מס' 5), http://nolegalfrontiers.org/military-orders/mil0564f4.html?lang=he#צו_מס'_224. 

[71] בצלם, תקנות ההגנה (שעת חירום), https://www.btselem.org/hebrew/security_regulations (כניסה לאתר ב-26 באוקטובר 2019); המכון הישראלי לדמוקרטיה, תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, עורך: מיכאל צור, https://www.idi.org.il/books/2540 (כניסה לאתר ב-26 באוקטובר 2019); John Quigley, Israel’s Forty-Five Year Emergency: Are There Time Limits to Derogations from Human Rights Obligations, in Michigan Journal of International Law, כרך 15, מהדורה 2, 1994.

[72] תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, זמינות בכתובת:  http://nolegalfrontiers.org/military-orders/mil0264f4.html?lang=he (כניסה לאתר ב-25 באוקטובר 2019).

[73] תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, סעיפים 84 (א)(ב).

[74] שם, סעיפים 85 (ו)(ט).

[75] שם, סעיף 87 (1).

[76] צו מס' 101 - צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עויינת, אוגוסט 1967, סעיפים 1, 3, 10, כפי שתוקן על ידי צווים מס' 718 (1977), 938 (1981), 1079 (1983) ו-1423 (1995), זמין בכתובת https://www.btselem.org/heb/legal_documents/19670827_order_regarding_prohibition_of_incitement_and_hostile_propaganda.pdf (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019). 

[77] שם, סעיפים 5, 6.

[78] שם, סעיף 7א.

[79] שם, סעיפים 4 ו-9.

[80] שם, סעיף 2.

[81] צו בדבר הוראת ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), תש"ע-2009, זמין בכתובת http://nolegalfrontiers.org/military-orders/mil0164f4.html?lang=he, הוצא ב-1 נובמבר 2009, נכנס לתוקף ב-2 במאי 2010 (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019).

[82] שם, סעיף 251.

[83] שם, "סימן ג' – עבירות נגד רשויות האזור", http://nolegalfrontiers.org/military-orders/mil0164f4.html?lang=he.

[84] שם, סעיפים 217, 215, 218.

[85] שם, סעיף 219.

[86] שם, "פרק י' – סמכויות מנהליות", סעיף 318.

[87] שם, סעיף 222 (א)(ב)(ד).

[88] האגודה לזכויות האזרח, מעמדה של הזכות להפגין בשטחים הכבושים, אוקטובר 2014, https://law.acri.org.il/he/33004 (כניסה לאתר ב-27 באוקטובר 2019).

[89]  צו מס' 101, סעיף 1.

[90] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם קרין היבלר, 17 באפריל 2019.

[91] מכתב מהצבא הישראלי לארגון Human Rights Watch, 18 בנובמבר 2019.

[92] שם.

[93] חולוד בדווי, "עוד משפט צבאי בשטחים", פרשנות, מבזקי ארגוןHuman Rights Watch , 16 ביולי 2017, https://www.hrw.org/he/news/2017/07/16/306710; בצלם, "מרכז העיר חברון", 26 במאי 2019, https://www.btselem.org/hebrew/hebron (כניסה לאתר ב-27 באוקטובר 2019).

[94] United Nations Office for the Coordination of Humanitarian Affairs (OCHA), “The humanitarian situation in the H2 area of the Hebron city,” אפריל 2019, https://www.ochaopt.org/sites/default/files/h2_spotlight_april_2019.pdf (כניסה לאתר ב-30 ביוני 2019).

[95] בצלם והאגודה לזכויות האזרח בישראל, עיר רפאים: מדיניות ההפרדה הישראלית ודחיקת רגליהם של פלסטינים ממרכז חברון, מאי 2007, https://www.btselem.org/sites/default/files/publications/200705_hebron_heb.pdf (כניסה לאתר ב-27 באוקטובר 2019). בצלם, בכסות בטחונית: המדיניות הישראלית בחברון כאמצעי להעברה בכפייה של תושביה הפלסטיניים, ספטמבר 2019, https://www.btselem.org/hebrew/publications/summaries/201909_playing_the_security_card (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019).

[96] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם פריד אל-אטרש, רמאללה, 18 בנובמבר 2018.

[97] “מעצרו של עורך הדין פריד אל-אטרש", סרטון וידיאו, יוטיוב, 26 בפברואר 2016, https://www.youtube.com/watch?time_continue=10&v=jzT8B37v59g (כניסה לאתר ב-30 ביוני 2019).

[98] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם עבדאללה אבו רחמה, רמאללה, 6 בנובמבר 2018.

[99] About Us,” Stop The Wall, https://www.stopthewall.org/about-us (כניסה לאתר ב-30 ביוני 2019).

[100] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם עבדאללה אבו רחמה, רמאללה, 6 בנובמבר 2018.

[101] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם עבדאללה אבו רחמה, רמאללה, 6 באוגוסט 2019. 

[102] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם עבדאללה אבו רחמה, רמאללה, 6 בנובמבר 2018.

[103] כתב האישום שמור בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[104] החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים שמורה בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[105] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם עבדאללה אבו רחמה, רמאללה, 5 בספטמבר 2019.

[106] Oren Ziv, “Palestinian activist sent to prison for riding a bike in his village,” +972 Magazine, 14 בנובמבר 2018, https://bit.ly/2BczH3q (כניסה לאתר ב-2 ביולי 2019).

[107] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם עבדאללה אבו רחמה, 29 באוגוסט 2019.

[108] “יום שישי 13.5.16 בבילעין, הפגנה ליום הנכבה", סרטון וידיאו, יוטיוב, 14 במאי 2016, https://www.youtube.com/watch?v=rFIrVA3jFcY (כניסה לאתר ב-26 באוקטובר 2019).

[109] כתב האישום ופסק הדין שמורים בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[110] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם עבדאללה אבו רחמה, 24 בינואר 2019.

[111] פסק הדין שמור בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[112] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם עבדאללה אבו רחמה, 23 ביוני 2019.

[113] "ישראל/הגדה המערבית: עונשי מאסר למפגינים לא אלימים", הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch , 11 בינואר 2011, https://www.hrw.org/he/news/2019/10/30/335203.

[114] תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945, סעיף 84.

[115] צו צבאי מס' 1651, סעיף 238.

[116] שם, סעיף 319.

[117] בצלם, צדק לכאורה: אחריותם של שופטי בג"ץ להריסת בתי פלסטינים ולנישולם, פברואר 2019, https://www.btselem.org/hebrew/publications/summaries/201902_fake_justice (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019); "בג"ץ בשירות הכיבוש", הודעה לעיתונות של בצלם, 5 בספטמבר 2018, https://www.btselem.org/hebrew/press_releases/20180905_supreme_court_in_the_service_of_occupation (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019). "פסק הדין מעיד פעם נוספת כי הנכבש לא יכול לחפש צדק בבית המשפט של הכובש".

[118] "הכרזות על ארגוני טרור, התאחדויות בלתי מותרות וצווי החרמה", משרד הביטחון, https://www.mod.gov.il/Defence-and-Security/Fighting_terrorism/Pages/default.aspx (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019).

[119] מכתב מהצבא הישראלי לארגון Human Rights Watch, 18 בנובמבר 2019.

[120] חאפז עומר, The Palestine Poster Project Archives, https://www.palestineposterproject.org/artist/hafez-omar, (כניסה לאתר ב-3 ביולי 2019).

[121] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם מוחמד עומר, 1 ביולי 2019.

[122] "Israeli Court Extends Interrogation of Hafez Omar Palestinian Organiser and Artist", הודעה לעיתונות של ארגון א-דמיר, 20 במארס 2019, https://bit.ly/2BPLAvz (כניסה לאתר ב-2 ביולי, 2019).

[123] "Addameer: The Detention of Activist and Artist Hafez Omar", הודעה לעיתונות של ארגון א-דמיר, 2 באפריל 2019; https://bit.ly/2JlZ0DQ (כניסה לאתר ב-2 ביולי, 2019).

[124] שם.

[125] כתב האישום שמור בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[126] לילך שובל, "הופעלו על ידי חיזבאללה והוצאו מחוץ לחוק", ישראל היום, 11 ביולי, 2016, https://www.israelhayom.co.il/article/396353 (כניסה לאתר ב-30 לאוקטובר, 2019).

[127] Harriet Sherwood and Hazem Balousha, “Gaza and West Bank Protests Demand End to Palestinian Divisions,” The Guardian, 15 15 במארס 2011, https://www.theguardian.com/world/2011/mar/15/gaza-west-bank-unity-protests (כניסה לאתר ב-2 ביולי, 2019).

[128] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם מוחמד עומר, 1 ביולי 2019.

[129] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם פרשן פוליטי פלסטיני (שמו אינו מוזכר), 2 ביולי 2019.

[130] תכתובת בין ארגון Human Rights Watch לבין מוחמד עומר בהודעות טקסט, 26 באוקטובר 2019.

[131] צו המעצר המנהלי שמור בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[132] "The Second PLC Elections - 2006", ועדת הבחירות המרכזית הפלסטינית, 15 בפברואר, 2006, https://bit.ly/2MIdyQT (כניסה לאתר ב-6 באוגוסט 2019). 

[133] "Ofer military court reverses judge’s decision to release Khalida Jarrar on bail", הודעה לעיתונות של ארגון א-דמיר, 28 במאי 2016, http://www.addameer.org/news/ofer-military-court-reverses-judge%E2%80%99s-order-release-khalida-jarrar-bail, (כניסה לאתר ב-30 ביוני 2019).

[134] תכתובת דואר אלקטרוני בין ארגון Human Rights Watch לח'אלידה ג'ראר, 5 באוגוסט 2019.

[135] צו הפיקוח שמור בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[136] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם ח'אלידה ג'ראר ברמאללה, 20 במאי 2019.

[137] "Ofer military court reverses judge’s decision to release Khalida Jarrar on bail", 28, הודעה לעיתונות של ארגון א-דמיר, 28 במאי 2016.

[138] כתב האישום המקורי שמור בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[139] כתב האישום המתוקן שמור בתיקי ארגון Human Rights Watch.  

[140] שם.

[141] גזר הדין שמור בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[142]Ofer military court reverses judge’s decision to release Khalida Jarrar on bail,” Addameer press release, הודעה לעיתונות של ארגון א-דמיר, 28 במאי 2016.

[143] עמירה הס, "משפטה של חברת הפרלמנט הפלסטיני הראה עד כמה המשחק מכור", הארץ, 8 בדצמבר, 2015, https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2793706 (כניסה לאתר ב-30 באוקטובר, 2019); ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם סחר פרנסיס, מנהלת ארגון א-דמיר, רמאללה, 30 במאי 2019.

[144] גזר הדין שמור בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[145] LPHR, Addameer and National Lawyers Guild joint statement on the appalling sentencing of leading Palestinian human rights defender, Ms Khalida Jarrar,” הודעה לעתונות של ארגון א-דמיר, עורכי-דין לזכויות אדם של פלסטינים ואגודת עוה"ד הלאומית, 4 בינואר 2016, https://bit.ly/32M2xDi (כניסה לאתר ב-3 באוגוסט 2019); תכתובת בדואר אלקטרוני בין ארגון Human Rights Watch לסחר פרנסיס, 20 ביוני 2019.

[146] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם ח'אלידה ג'ראר, 6 באוגוסט 2019. 

[147] צו המעצר המנהלי שמור בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[148] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם נג'וואן עודה ברמאללה, 29 בינואר 2019.

[149] שם.

[150] Countries We Reach Out To,” Qatar Charity, https://www.qcharity.org/en/qa/qatar-charity-offices, (כניסה לאתר ב-26 באוקטובר 2019).

[151] Ghiras," Qatar Charity periodical magazine, Issue No. 16, נובמבר 2017, https://bit.ly/2qgw9L2  (כניסה לאתר ב-9 בספטמבר 2019). 

[152] UN: We are not bound by Saudi Arabia’s ‘terror list’,” Al Jazeera, 10 ביוני 2017, https://www.aljazeera.com/news/2017/06/bound-saudi-arabia-terror-list-170609184543168.html (כניסה לאתר ב-9 בספטמבר 2019).

[153] "הכרזות על ארגוני טרור, התאחדויות בלתי מותרות וצווי החרמה", משרד הביטחון, https://www.mod.gov.il/Defence-and-Security/Fighting_terrorism/Pages/default.aspx (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019).

[154]"Defense Minister signs order banning Hamas-affiliated charitable organizations," אתר משרד החוץ באנגלית, 7 ביולי, 2008, https://bit.ly/2XanGTT (כניסה לאתר ב-1 ביולי, 2019).

[155] חיים לוינסון, "Israel Blacklists 163 Foreign Charities Suspected of Supporting Terrorism", אתר הארץ באנגלית, 12 בינואר, 2011, https://www.haaretz.com/1.5106718 (כניסה לאתר ב-6 באוגוסט, 2019).

[156] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם נג'וואן עודה, 13 באוקטובר 2019. 

[157] Tovah Lazaroff, “Qatar Will Allocate $480 Million to the West Bank, Gaza,”, Jerusalem Post, 8 במאי 2019, https://www.jpost.com/Arab-Israeli-Conflict/gaza-news/Qatar-will-allocate-480-million-for-Palestinians-589015 (כניסה לאתר ב-9 בספטמבר 2019).

[158] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם נג'וואן עודה ברמאללה, 29 בינואר 2019.

[159] גזר הדין שמור בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[160] צו צבאי מס' 1651, סעיף 251.

[161] מכתב מהצבא הישראלי לארגון Human Rights Watch, 18 בנובמבר 2019.

[162] Josef Federman, “Israel: Social Media Monitoring Nabs Would-Be Attackers," Associated Press, 12 ביוני 2018, https://www.apnews.com/c573e9c93d8544209a52baed19be7984 (כניסה לאתר ב-7 באוגוסט 2019).

[163] Arrests on charges of “incitement” on social media platforms and Israeli government policy: a Facebook case study,”, הודעה לעיתונות של ארגון א-דמיר, 7 בינואר 2019,  https://bit.ly/2YwkrYm, (כניסה לאתר ב-3 ביולי 2019); נתוני א-דמיר לשנת 2018 בדבר 350 מעצרים אושרו בפני ארגון Human Rights Watch; עמוס הראל, "ישראל עצרה מאות פלסטינים כחשודים בכוונה לבצע פיגועים בגלל פרסומים ברשת", הארץ, 16 באפריל 2017, https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4024578 (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019): נמצא כי בתוך מעט יותר משנה, שיטות החיזוי של המשטרה הובילו את הרשויות הישראליות לעצור יותר מ-400 פלסטינים ולהעביר את פרטיהם של מספר דומה של אנשים לרשות הפלסטינית לצורך מעצר; אור הירשאוגה והגר שיזף, "סיכול ממוקד: השיטה החדשה להתמודדות עם טרור היחידים נחשפת", הארץ, 26 במאי 2017,https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.4124379 (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019): נמצא שמאז אוקטובר 2015 ועד סוף 2016 תובעים צבאיים ישראלים העמידו לדין יותר בין 160-ל-170 פלסטינים באשמת הסתה ברשתות החברתיות.

[164] Palestinian Center for Development and Media Freedoms (MADA), 2018 Annual Report, https://bit.ly/2RPH6MP (כניסה לאתר ב-1 ביולי 2019).

[165] MADA, 2017 Annual Report, https://www.madacenter.org/files/image/editor/annualrepE2017(1).pdf (כניסה לאתר ב-1 ביולי 2019).

[166] אור הירשאוגה והגר שיזף, "סיכול ממוקד: השיטה החדשה להתמודדות עם טרור היחידים נחשפת", הארץ, 26 במאי 2017, https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.4124379 (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019).

[167] ראיון טלפוני של ארגון Human Rights Watch עם חוקר משפטי ברמאללה (שמו אינו מוזכר), 24 באפריל 2019; ראיון טלפוני של ארגון Human Rights Watch עם גבי לסקי, עורכת דין, 29 באפריל 2019; ראיון טלפוני של ארגון Human Rights Watch עם לאה צמל, עורכת דין, 15 במאי 2019; ראיון טלפוני של ארגון Human Rights Watch עם איתי מק, עורך דין, 16 במאי 2019; ראיון טלפוני של ארגון Human Rights Watch עם ארם מחאמיד, עורך דין בארגון עדאלה, 23 במאי 2019.

[168] מכתב מקצין מדור תלונות ציבור ארצי ועוזר הממונה על חופש המידע במשטרת ישראל לארגון Human Rights Watch, 28 באוגוסט 2019.

[169] "Minister of Justice Ayelet Shaked", אתר משרד החוץ באנגלית, 20 במארס 2018, https://bit.ly/2FNr7u0 (כניסה לאתר ב-3 ביולי 2019). ראו גם "רשתות חברתיות ממשיכות לשתף פעולה עם יחידת הסייבר שפעילותה אינה חוקית", הודעה לעיתונות של ארגון עדאלה, 19 בדצמבר 2018, https://www.adalah.org/he/content/view/9665 (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019); "עדאלה: פעולותיה של יחידת הסייבר בפרקליטות המדינה אינן חוקיות", הודעה לעיתונות של ארגון עדאלה, 14 בספטמבר 2017, https://www.adalah.org/he/content/view/9230 (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019).

[170] משרד המשפטים, הממונה על העמדת מידע לציבור, תשובה ל"בקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998", 31 במאי 2018, https://foi.gov.il/sites/default/files/130-18%20תשובה%20לפרסום.pdf (כניסה לאתר ב-8 בנובמבר 2019). 

[171] משרד המשפטים, פרקליטות המדינה, סיכום שנה 2018, 11 בספטמבר 2019, https://bit.ly/384H1Nb (כניסה לאתר ב-5 בדצמבר 2019).

[172] "אלימות ותוכן גרפי אלים", הסטנדרטים הקהילתיים של פייסבוק (באנגלית), https://www.facebook.com/communitystandards/graphic_violence (כניסה לאתר ב-27 בנובמבר 2019).

[173] "ארגונים ויחידים מסוכנים", הסטנדרטים הקהילתיים של פייסבוק (באנגלית), https://www.facebook.com/communitystandards/dangerous_individuals_organizations (כניסה לאתר ב-27 בנובמבר 2019).

[174] מכתב מחברת פייסבוק לארגון Human Rights Watch, 6 בנובמבר 2019.

[175] “Foreign Terrorist Organizations – Bureau of Counterterrorism,” U.S. Department of State, https://www.state.gov/foreign-terrorist-organizations (כניסה לאתר ב-27 בנובמבר 2019).

[176]  “Israel,” Content Restrictions, Facebook Transparency Report, July 2013 – June 2019, https://transparency.facebook.com/content-restrictions/country/IL (כניסה לאתר ב-27 בנובמבר 2019).

[177] ביל ואן אסוולד, "תובעים ישראלים דורשים להעניש במלוא חומרת הדין את הילדה המוחה", פרשנות, מבזקי ארגון Human Rights Watch, 14 בינואר 2018, https://www.hrw.org/he/news/2018/01/14/313610. מוחמד נותר מחוסר הכרה במשך ארבעה ימים ועבר שני ניתוחים להוצאת רסיסים שחדרו לחלק האחורי של מוחו כשנורה מטווח קצר בידי כוחות ישראליים. Tessa Fox, "Shot in the head and arrested, Mohammed Tamimi still in high spirits", Middle East Eye, ה-26 בפברואר 2018, https://bit.ly/2GMAuKH (כניסה לאתר ב-6 באוגוסט 2019). 

[178] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם נרימאן תמימי, א-נבי סאלח, 7 בנובמבר 2018.

[179] עהד נשלחה לאגף הנוער בכלא, כך מסרה עורכת דינה לתקשורת. Jaclynn Ashly, “Ahed and Nariman Tamimi’s detentions extended,” Al Jazeera, 26 בדצמבר 2017, https://bit.ly/31PMMKa (כניסה לאתר ב-26 באוקטובר 2019).

[180] ג'קי חורי ויניב קובוביץ, "צה"ל עצר את הנערה שתועדה מכה חיילים בנבי סלאח; בנט: 'צריכה לכלות את שנותיה בכלא'", הארץ, 19 בדצמבר 2017, https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.4730739 (כניסה לאתר ב-4 לנובמבר 2019).  

[181] לילך שובל, "העונש על תקיפת החייל: הגבלות על משפחתה של עהד תמימי", ישראל היום, 10 בינואר 2018, https://www.israelhayom.co.il/article/527343 (כניסה לאתר ב-4 בנובמבר 2019).  

[182] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם נרימאן תמימי, 24 ביוני 2019.

[183] דף הפייסבוק של נרימאן תמימי, https://bit.ly/2XI39dG (כניסה לאתר ב-1 ביולי 2019).

[184] שם. https://bit.ly/2pXYoxC (כניסה לאתר ב-26 באוקטובר 2019).

[185] כתב האישום שמור בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[186] למידע נוסף על מעצרה של עהד תמימי: Bill Van Esveld, “Palestinian Girl’s Detention Raises Rights Concerns,” commentary, Human Rights Dispatch, 12 בפברואר 2018, https://www.hrw.org/news/2018/02/12/palestinian-girls-detention-raises-rights-concerns; ביל ואן אסוולד, "תובעים ישראלים דורשים להעניש במלוא חומרת הדין את הילדה המוחה", פרשנות, מבזקי ארגוןHuman Rights Watch , 14 בינואר 2018, https://www.hrw.org/he/news/2018/01/14/313610.

[187] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם נרימאן תמימי, 24 ביוני 2019.

[188] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם עלאא א-רימאווי, רמאללה, 23 בספטמבר 2018.

[189]Oren Persico, “Israel arrests six Palestinian journalists for 'incitement',” +972 Magazine, 6 באוגוסט 2018, https://972mag.com/israel-arrests-six-palestinian-journalists-for-incitement/137093/ (כניסה לאתר ב-1 ביולי 2019).

[190] ג'קי חורי ויניב קובוביץ, "ליברמן חתם על צו סגירה לערוץ חדשות פלסטיני המזוהה עם חמאס", הארץ, 9 ביולי 2018, https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.6253520 (כניסה לאתר ב-9 בנובמבר 2019).

[191] ג'קי חורי וגילי כהן, "צה"ל פשט על שמונה כלי תקשורת ברחבי הגדה וסגר את חלקם", הארץ, 18 באוקטובר 2017, https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4526927 (כניסה לאתר ב-9 בנובמבר 2019).

[192] “MADA denounces the banning of “Al-Quds” TV and the persecution of its Staff by Israel”, הודעה לעיתונות של המרכז הפלסטיני לפיתוח ולחופש התקשורת (MADA), 10 ביולי 2018, https://www.madacenter.org/en/article/1141/ (כניסה לאתר ב-1 ביולי 2019).

[193] ג'קי חורי ויניב קוקוביץ, "ליברמן חתם על צו סגירה לערוץ חדשות פלסטיני המזוהה עם חמאס", הארץ, 18 ביולי 2018, https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.6253520 (כניסה לאתר ב-9 בנובמבר 2019).

[194] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם נאסר א-נובאני, 24 בינואר 2019.

[195] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם עלאא א-רימאווי, רמאללה, 23 בספטמבר 2018.

[196] Linah al-Saafin, “Israel kills Palestinian after month-long manhunt,” Al Jazeera, 6 בפברואר 2018, https://www.aljazeera.com/news/2018/02/israel-kills-palestinian-month-long-manhunt-180206091847290.html (כניסה לאתר ב-1 ביולי 2019).

[197] "מועדון האסיר: בית המשפט של הכיבוש האריך את מעצרם של ארבעה עיתונאים לצורך חקירה" (בערבית), סוכנות הידיעות הפלסטינית ופא, 2 באוגוסט 2018, http://www.wafa.ps/ar_page.aspx?id=w388Fza826929642297aw388Fz (כניסה לאתר ב-1 ביולי 2019).

[198] החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים, שמורה בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[199] "בית המשפט של הכיבוש האריך את מעצרו של העיתונאי א-רימאווי ושיחרר ארבעה אחרים על תנאי" (בערבית), סוכנות הידיעות הפלסטינית ופא, 9 באוגוסט 2018, http://www.wafa.ps/ar_page.aspx?id=VeV5nta827290356684aVeV5nt (כניסה לאתר ב-20 בנובמבר 2019).  

[200] החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים, שמורה בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[201] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם עלאא א-רימאווי, 24 ביוני 2019. 

[202] שם.  

[203] שם.

[204] צו בדבר סגירת מקום, שמור בתיקי ארגון Human Rights Watch; צו צבאי מס' 1651; צו בדבר סגירת מקום, 21 באוגוסט 2017.

[205] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם איימן אל-קוואסמה, 23 בינואר 2019. 

[206] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם איימן אל-קוואסמה, 21 באוקטובר 2017.

[207] "צפו: תגובת מר איימן אל-קוואסמה לסגירת תחנת מנבר אל-חורייה בחברון" (בערבית), סרטון וידיאו, יוטיוב, 31 באוגוסט 2017, https://www.youtube.com/watch?v=mvv5iROIF2U (כניסה לאתר ב-17 ביולי 2018).

[208] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם איימן אל-קוואסמה, 21 באוקטובר 2017.

[209] ראיון טלפוני שערך ארגון Human Rights Watch עם איימן אל-קוואסמה, 21 באוקטובר 2018.

Most Viewed