תושבי ח'אן אל-אחמר חשבו כי הם מצאו דרך לעקוף את משטר היתרי הבנייה המפלה של ישראל בשטח C של הגדה המערבית. היות שהיתרי בנייה נדרשים רק עבור מבני בטון, הם בנו את בית הספר שלהם, המשרת 160 ילדים מחמישה כפרים, משילוב של חימר ו-2,200 צמיגים משומשים.
התכנית כשלה. הצבא הישראלי שולט באורח בלעדי בתכנון בשטח C. הוא הקצה רק אחוז אחד מהקרקעות הללו לבנייה פלסטינית, ודוחה את רובן המכריע של הבקשות שמגישים פלסטינים להיתרים.
ח'אן אל-אחמר אינה חורגת מכלל זה. במהלך השנים הרשויות הישראליות הוציאו צווי הריסה לבית הספר ולכל מבנה אחר בכפר הקטן, ממש ממזרח לירושלים, שאוכלוסייתו מונה 180 תושבים. זאת, בטענה כי המבנים הוקמו ללא היתרים. ב -5 בספטמבר דחה בג"ץ מספר עתירות שהוגשו בנושא ונתן אור ירוק להריסת הכפר.
מסמכי התכנון של הצבא הישראלי אינם מכירים בקיומה של הקהילה, והרשויות הישראליות השתלטו שוב ושוב על אדמותיה, הרסו את בתיה וגירשו את תושביה הפלסטינים בגין בנייה ללא היתרים.
אין זו עקירתה הראשונה של הקהילה. בתחילת שנות החמישים פינו כוחות ישראליים תושבים מאזור תל ערד שבנגב. הקהילה נמלטה לגדה המערבית והקימה כפר במקום הנוכחי. תושביה נרשמו כפליטים פלסטינים במסמכי האו"ם.
בשנת 1977 הקימה ישראל את ההתנחלות מעלה אדומים, והקצתה לה את הקרקע עליה יושבת קהילת ח'אן אל-אחמר.
המשפט הבינלאומי אוסר על כוח כובש להרוס רכוש, ובכלל זה בתי ספר, אלא אם כן הדבר "נחוץ לחלוטין" לצורך "פעולות צבאיות". לפי חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי, העברת אזרחים בתוך שטח כבוש למקום שאינו לפי בחירתם, אם תוך הפעלה ישירה של כוח ואם באמצעי כפייה עקיפים, היא פשע מלחמה.
גורמים ישראליים רשמיים צריכים לדעת כי הריסת הכפר, וכל עקירה של תושבים בעקבותיה, עלולות להוביל לפתיחה בחקירה פלילית נגדם.
מדינות אחרות מחויבות גם הן להבטיח את כיבודן של אמנות ג'נבה. עליהן להבהיר בפני גורמים רשמיים בישראל כי אם תבוצע ההריסה, רשויותיהן של מדינות אחרות יוכלו לחקור ולהעמיד לדין אנשים שייקשרו במעורבות במעשים פליליים, היכן שיש בידן את סמכות השיפוט הנדרשת.
גינוי עולמי לבדו לא הביא להפסקתם של פשעי מלחמה חמורים במהלך הכיבוש הישראלי בן 50 השנה. הגיעה העת לפעולה ולצדק.
