(ירושלים) – ארגון Human Rights Watch אמר היום כי ביטולן של מספר הוראות חוק שהפלו נשים לרעה על-ידי הרשות הפלסטינית בחודש מארס 2018 הוא צעד ראשון בכיוון הנכון, ויש לבטל עוד שורה של אמצעים כאלה. צורות אחרות של אפליה כוללות רישום לידות, דיני מעמד אישי ופערים במיצוי דין במקרים של אלימות במשפחה. על פלסטין לערוך רפורמות אלה לקראת הסקירה הראשונה של התנהלותה בתחום זכויות הנשים בפני ועדת האו"ם לביעור האפליה נגד נשים - הגוף המנטר את יישום אמנה זו לזכויות נשים - בג'נבה בחודש יולי.

תצלום המציג שמלה לבנה המסמלת כלה שהופק על-ידי "מרכז הנשים לסיוע וייעוץ משפטי " במסגרת הקמפיין שניהל לביטול סעיף 308, שאפשר לאנסים לחמוק מהעמדה לדין אם נישאו לקורבנותיהם. בשלט נכתב בערבית: "לא להשיא הקורבן לאנס".

© 2018 ארגון Human Rights Watch / ענאן אבו

ב-14 במארס 2018 חתם הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, על חוק מס' 5 לשנת 2018, שביטל את סעיף 308 לחוק העונשין משנת 1960 הנאכף בגדה המערבית. על-פי הערכתה של ראש מקלט לנשים, החוק אפשר לחשודים באונס לחמוק מהעמדה לדין ופתח פתח לכך שאנסים מורשעים יוכלו לחמוק ממאסר אם נישאו לקורבנותיהם. החוק החדש כולל גם תיקון לסעיף 99 שנועד לאסור על שופטים להפחית בעונשים בגין פשעים חמורים כגון רצח של נשים וילדים.

"הרשות הפלשתינית סגרה סוף סוף פרצות מטרידות בחוק מהתקופה הקולוניאלית ואחרות, שיכלו לאפשר לאנסים לחמוק מעונש אם נישאו לקורבנותיהם, ולהתייחס לרצח נשים כפשע חמור פחות מרצח של גברים", אמרה רות'נה בגום, חוקרת זכויות נשים במזרח התיכון בארגון Human Rights Watch. "מדינות אחרות באזור, בהן עדיין קיימות הוראות חוק העלולות לאפשר לאנסים לחמוק מעונש על ידי נישואים לקורבנות, כולל אלג'יריה, בחריין, עיראק, כוויית, לוב וסוריה, צריכות גם הן לבטלן".

בחודש אפריל דן ארגון Human Rights Watch בנושא מעמדן של נשים עם נציגי המשרד לענייני נשים בממשלת פלסטין והתביעה הכללית הפלסטינית. ארגון Human Rights Watch נפגש גם עם 18 נציגות ונציגים של ארגונים שונים ובהם ארגונים לזכויות נשים, ארגונים לזכויות אדם וארגונים בינלאומיים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים.

הפרות שיטתיות הקשורות לכיבוש הישראלי בן 50 השנה, כולל אפליה ממוסדת, הריסת בתים והגבלות על תנועה פוגעות פגיעה יסודית בזכויותיהן של נשים פלסטיניות בגדה המערבית וברצועת עזה. ארגון Human Rights Watch תיעד את השפעתן של פרקטיקות אלה במסגרת דו"ח שהגיש לוועדת האו"ם לביעור כל צורות האפליה נגד נשים לקראת הסקירה של מידת עמידתה של ישראל באמנת האו"ם בדבר ביעור כל צורות האפליה נגד נשים (CEDAW) באוקטובר 2017.

התיקונים החדשים אינם חלים על הליכים שכבר מתנהלים בבתי המשפט. אין זה ברור כמה חשודים באונס או אנסים מורשעים הצליחו לחמוק מהעמדה לדין או מהרשעה מכוח סעיף 308. איח'לאס סופאן, המנהלת מקלט לקורבנות אלימות בשכם, אמרה לארגון Human Rights Watch כי בין השנים 2011 ל-2017 הופסקו ההליכים ב-60 מקרי אונס בהם סייע המקלט לנשים לאחר שהחשוד באונס הסכים לשאת את הקורבן. ב-15 מהמקרים הללו הנשים התגרשו לאחר-מכן מגברים אלה.

הן סופאן והן "מרכז הנשים לסיוע וייעוץ משפטי" (WCLAC) הזהירו כי משפחות עלולות עדיין לכפות על נשים ונערות שהרו להינשא לגברים בשל חסמים בפני קבלת תעודות לידה לילדים שנולדו מחוץ לנישואין והפללה של הפלות.

בדו"ח התביעה הכללית לשנת 2017 נמסר כי 11 מתוך 14 מקרי הרצח של נשים בשנים 2016 ו-2017 בגדה המערבית – להוציא שטח C ומזרח ירושלים, שבהם לרשות הפלסטינית אין סמכויות פיקוח – בוצעו על-ידי קרוב משפחה. אין זה ברור אם מי מהרוצחים טען להגנתו כי היה עליו להגן על "כבוד" המשפחה.

דארין סאלחיה, התובעת הראשית של היחידה להגנת המשפחה בתביעה הכללית, סיפרה כי היחידה ערכה הכשרה ברגישות למגדר למשטרה ולתובעים בגדה המערבית, אשר חקרו לאחר מכן מקרי רצח של נשים בידי בעליהן והפנו אותם לבתי המשפט לענייני משפחה. השופטים, לעומת זאת, הפחיתו לעתים קרובות את עונשם של נאשמים שנמצאו אשמים. מחקר שערכה נציבות זכויות האדם של האו"ם בשנת 2014 העלה כי במסגרת מדגם אקראי של תיקים בין השנים 2013-1993, שופטי הערכאה הראשונה הקלו בעונשים עקב טענות לרצח על רקע "כבוד" המשפחה ב-29 מתוך 37 גזרי דין.

לדברי ארגון Human Rights Watch, הכשרה של שופטים ומעקב צמוד אחרי הרשעה וענישה במקרי אלימות מגדרית הם חשובים כדי לשים קץ לפטור מעונש.

במסגרת רפורמה חשובה נוספת הודיע ​​ראש הממשלה, רמי חמדאללה, ב-5 במארס על החלטת הממשלה לאפשר לאמהות משמורניות לפתוח חשבונות בנק עבור ילדיהן, להעביר אותם לבתי ספר אחרים ולהגיש בקשות להנפקת דרכונים עבורם.

עם זאת, שני החוקים החלים על מוסלמים, חוק המעמד האישי הירדני, מס' 16 (1976), הנאכף בגדה המערבית, וחוק זכויות המשפחה המצרי, מס' 303 (1954), הנאכף ברצועת עזה, אינם מעניקים עדיפות עליונה לטובת הילד בעת ההכרעה עם איזה הורה הילד צריך לחיות ואילו זכויות אפוטרופסות צריך כל הורה לקבל. על-פי חוקים אלה, זכויות האפוטרופוסות נותרות בידי האב גם כאשר הילד גר באופן רשמי עם האם, וניתן להוציא את הילד אוטומטית מחזקת האם אם היא נישאת בשנית, אך לא מחזקת האב.

כאפוטרופסים, אבות יכולים למשוך כסף מחשבון הבנק של הילד שנפתח על-ידי האם, גם אם הילד חי עם אמו, אבל אמהות אינן יכולות לעשות זאת אם הילד חי עם אביו. אישה זקוקה גם לאישורו של האב כדי לנסוע לחו"ל עם ילדיה. שני חוקי המשפחה מפלים נשים לרעה גם במסגרת נישואים, גירושין וירושה.

בפלסטין גם אין חוק אלימות במשפחה, דבר המקשה על מתן הגנה נאותה לניצולי אלימות במשפחה ועל העמדה לדין של מתעללים. בסקר לאומי לשנת 2011 שערכה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בנושא אלימות מגדרית ב-5,811 בתי אב, נמצא כי 37% מן המשיבות הנשואות נחשפו לפחות לצורה אחת של אלימות מצד בעליהן.

מאז שנת 2006, אז דיווח ארגון Human Rights Watch על היעדר תגובה הולמת לאלימות במשפחה בפלסטין, הרשות הפלסטינית נקטה כמה צעדים חיוביים בגדה המערבית באמצעות הקמת יחידות המתמחות בהגנת המשפחה בתחנות המשטרה ויחידות להגנת המשפחה במסגרת התביעה. אך היעדר מסגרת משפטית לטיפול באלימות במשפחה מעיב על עבודתן של יחידות כאלה. "אין לנו צווי הגנה או נהלי מניעה" שיסייעו בהגנה על נשים, אמרה דארין סאלחיה, התובעת הראשית.

הרשויות הפלסטיניות בוחנות טיוטת חוק להגנת המשפחה שחקיקתו תביא לתיקון מצב זה אם יתוקן בהתאם לסטנדרטים הבינלאומיים. לדברי ארגון Human Rights Watch, חוק זה צריך לעגן את חובותיה העיקריות של הממשלה למנוע אלימות, להגן על ניצולות וניצולים ולהעמיד לדין את המתעללים. החוק צריך להגדיר אונס במסגרת נישואים כעבירה פלילית, לתקן את ההגדרה של "משפחה" כך שתכלול בני זוג שאינם נשואים, ולהקצות מימון לאכיפת החוק.

לדברי בגום, "לרשויות הפלסטיניות יש חלון הזדמנויות קריטי להעברת התיקונים הנדרשים לפני שמומחים בינלאומיים יבחנו את התנהלותן בתחום זכויות נשים בחודש יולי... חוק מקיף בנושא אלימות במשפחה ותיקונים בדיני המעמד האישי חיוניים כדי להפגין מחויבות לשוויון נשים ולהגנתן".

החוקים בפלסטין והשפעתה המוגבלת של הרשות הפלסטינית

החקיקה בגדה המערבית וברצועת עזה כוללת שילוב של חוקים אחידים, שנחקקו על-ידי המועצה הפלסטינית המחוקקת ואושררו על-ידי הנשיא. אם לא נחקק חוק אחיד חוקים קיימים, ירדניים, מצריים ומימי המנדט הבריטי מוסיפים לחול.

חוק העונשין הירדני מס' 16 משנת 1960 וחוק המעמד האישי הירדני מס' 16 משנת 1976, נאכפים בגדה המערבית, ואילו ברצועת עזה נאכפים פקודת החוק הפלילי מס' 74 לשנת 1936 של המנדט הבריטי וחוק זכויות המשפחה המצרי מס' 303 משנת 1954. במזרח ירושלים, שישראל סיפחה לשטחה שלא כדין בשנת 1967, ישראל מחילה את הדין הישראלי, על אף שזהו עדיין שטח כבוש על-פי המשפט הבינלאומי.

סעיף 9 לחוק היסוד הפלסטיני, שנחקק בשנת 2003 ותוקן לאחרונה בשנת 2005, מעגן שוויון בפני החוק ללא הבחנה על בסיס מין. המועצה המחוקקת הפלסטינית לא התכנסה במלואה מאז שנת 2006, אולם סעיף 43 לחוק היסוד מסמיך את הנשיא הפלסטיני להוציא צווים נשיאותיים עד אשר תשוב המועצה ותתכנס ותוכל לבחון חקיקה זו. חלק מהצווים הנשיאותיים כללו תיקונים לחוקים החלים ברצועה, אך חמאס, הגורם השולט ברצועה בפועל, לא יישם אותם, והוציא תחת זאת צווים נפרדים.

השפעתה של הרשות הפלסטינית מוגבלת מכיוון שאינה יכולה לאכוף את חוקיה בשטח C, המהווה,60% מהגדה המערבית ושבו שולטת ישראל באורח בלעדי, או במזרח ירושלים, שם החילה ישראל את הדין הישראלי, על אף שזהו עדיין שטח כבוש על-פי המשפט הבינלאומי. הרשות הפלסטינית אף אינה יכולה להחיל את חוקיה ברצועת עזה, הנתונה לשליטתו של חמאס. ארגונים לזכויות נשים וגורמים רשמיים ברשות הפלסטינית אמרו לארגון Human Rights Watch כי ישנם גברים המבצעים מעשי אלימות נגד נשים ונמלטים לשטח C, למזרח ירושלים או לישראל כדי לחמוק מהעמדה לדין.

דווחת האו"ם המיוחדת לאלימות נגד נשים ציינה בדו"ח שלה משנת 2017 כי "הכיבוש מהווה מכשול של ממש בפני מימוש חובותיה של המדינה [פלסטין] לבצע בדיקות נאותות כדי למנוע אלימות נגד נשים באזורים שבהם אין לה סמכות שיפוט מלאה, בשל פיצול השטח לאזורים הנמצאים תחת שליטה של גורמים שונים והקרע הפוליטי בין השלטון בפועל בעזה לבין ממשלת מדינת פלסטין".

נשים במזרח ירושלים החוות אלימות במשפחה נתקלות בחסמים מיוחדים. לדברי אוהילה שומר, מנהלת ארגון סאווה, ארגון לא ממשלתי התומך בניצולות אלימות במשפחה ואלימות מינית, "פלסטיניות רבות אינן רוצות לשתף פעולה וחוששות ממה שיעלה בגורלן ומהדרך שבה המשטרה [הישראלית] תנצל את מצבן כדי לפגוע במשפחתן אם יגישו תלונה. המשפחה והקהילה מצמידות לאישה המנסה לפנות למשטרה [הישראלית] תווית שלילית בגין פנייתה לכוחות הכיבוש ופגיעה במשפחתה.

ילדים שנולדו מחוץ למסגרת נישואים

הרשויות הפלסטיניות דורשות תעודת נישואין כדי לרשום לידות. בגדה המערבית, אמהות יכולות לקבל תעודות לידה עבור ילדיהן שנולדו מחוץ לנישואין, אך ילדים אלה אינם יכולים להירשם עם שם משפחה והדבר חושף אותם לתיוג שלילי. גם כאשר ילדים כאלה נמסרים לחזקת הרשויות, משפחות האומנה שלהם אינן יכולות לאמצם רשמית או להעניק להם את שם המשפחה שלהן. לדברי מרכז הנשים לסיוע וייעוץ משפטי (WCLAC) הארגון מכיר 27 ילדים כאלה המטופלים על-ידי המשרד לפיתוח חברתי.

רנדה סניורה, מנהלת מרכז הנשים לסיוע וייעוץ משפטי, הזהירה כי משפחות עלולות עדיין לנסות לכפות על נשים ונערות להינשא לאנשים שאנסו אותן לכאורה או לגברים שעמן קיימו יחסי מין מחוץ לנישואים. זאת, "אלא אם כן הרשויות יספקו הפלות בטוחות וחוקיות ואפשרות לרשום ילדים שנולדו מחוץ לנישואים".

אישה העומדת בראש אחד המקלטים לקורבנות אלימות אמרה כי המקלט ייעץ לאישה בת 22 שהגיעה למקום כשהיא בחודש השישי להריונה להינשא לאבי הילד על מנת לרשום אותו תחת שם האב. האשה עשתה כן והתגרשה ממנו כעבור שבוע.

לדברי ארגון Human Rights Watch, על הרשויות הפלסטיניות להפסיק לדרוש תעודת נישואין כתנאי לרישום לידה. עליהן לאפשר לנשים לרשום את ילדיהן עם שם משפחה לפי בחירתן ולדאוג לכך שהילדים לא יופלו לרעה בשל מצב משפחתי של ההורים.

הפללת הפלות

הן חוק העונשין משנת 1960 הנאכף בגדה המערבית והן חוק העונשין משנת 1936 הנאכף ברצועת עזה מגדירים הפלה כעבירה פלילית. נשים עשויות לקבל עונשים מופחתים על הפלה בלתי חוקית מכוח חוק העונשין משנת 1960 אם הן מציינות את "כבוד המשפחה" כסיבה להפלה.

בפועל, הרשויות עשויות לאפשר הפלה בארבעת החודשים הראשונים להיריון במקרים של אונס או גילוי עריות, או אם האם היא בעלת מוגבלות או שחייה בסכנה. עם זאת, לדברי סופאן, מנהלת המקלט בשכם, "זה קשה, המופתי, בית החולים ובית המשפט צריכים להסכים כולם על מנת לאפשר את ההפלה". לדברי סאלחיה, התובעת הראשית, בשנת 2017 תובעים קיבלו אישורים לביצוע הפלות עבור שבע נשים, כולם במקרים שבהם הנשים היו בשלבים המוקדמים של ההיריון וטענו כי הוא תוצאה של אונס או גילוי עריות.

לדברי ארגון Human Rights Watch, על הרשויות הפלסטיניות לבטל את הגדרתן של הפלות כעבירות פליליות.

עונשים מופחתים בגין רצח "על רקע כבוד המשפחה"

מעשי הרג אלה הם מקרים בהם אדם הורג את בת משפחתו בגלל מעשה שלטענתו חילל את "כבוד" המשפחה. מרכז הנשים לסיוע וייעוץ משפטי תיעד בשנת 2016 23 מקרי הרג של נשים וילדות פלסטיניות ברחבי השטח הפלסטיני. לדברי המרכז, רבים ממעשי הרצח הללו בוצעו על רקע "כבוד המשפחה", או כך טען הרוצח. בדו"ח משנת 2016 טען ארגון "נשים תקשורת ופיתוח" (TAM) שההרג היה קשור דווקא לענייני ירושה, נקמה וסוגיות אחרות וכי הרוצחים טענו שהסיבה נעוצה בכבוד המשפחה על מנת לקבל עונשים קלים יותר.

מספר רפורמות שהונהגו בשנים האחרונות ניסו לטפל במנהגם של שופטים להשתמש במגוון הוראות חוק על מנת להקל בעונש בתואנה של "כבוד המשפחה".

בשנת 2011 הוציא עבאס צו שביטל את סעיף 340 לחוק העונשין משנת 1960, שאפשר להקל בעונשו של אדם שהורשע בתקיפה או בהריגה של אשתו או של בת משפחתו אם טען כי ראה אותה מבצעת מעשה ניאוף או מקיימת יחסי מין מחוץ לנישואין. בשנת 2014 הוציא הנשיא צו לתיקון סעיף 98 לחוק העונשין משנת 1960, שאפשר להקל בעונשם של מי שביצעו פשע ב"מצב של זעם נורא" [או "התקף זעם"] שנבע מ"פעולה בלתי חוקית ומסוכנת של הקורבן". התיקון אסר על השימוש בהגנה זו "נגד נשים או ילדות על רקע כבוד המשפחה". צו זה כלל גם תיקון דומה לסעיף 18 לחוק העונשין משנת 1936 החל ברצועת עזה.

ואולם, כפי שהראתה התביעה הכללית בדו"ח משנת 2014, שופטים בגדה המערבית מרבים להשתמש בסעיף 99 לחוק העונשין משנת 1960 על מנת לקצץ מחצית מן העונש במקרים שבהם משפחת הקרבן, שהיא, לעיתים, כמו במקרים של הרג על רקע "כבוד המשפחה", גם משפחתו של הרוצח, מוותרת על זכותה לעונש. סעיף 99 מאפשר להטיל עונשים מופחתים כאשר ישנן סיבות מקלות, אך אינו מפרט מהן הסיבות הללו. בפועל, בתי המשפט מתייחסים לעובדה שקורבנות ומשפחותיהם יכולים לוותר על הזכות האישית השמורה להם על-פי חוק, לבקש עונש,  כנסיבה מקלה. מחקר של נציבות האו"ם לזכויות האדם משנת 2014, במסגרתו נבדק מדגם אקראי של 37 פסקי דין בתיקי הרג של נשים על רקע "כבוד המשפחה", שניתנו בין השנים 1993 ו-2013 העלה כי ב-14 מן התיקים השתמשו שופטי הערכאה הראשונה בסעיף 99 על מנת להפחית בעונשם של הנאשמים במקרים בהם המשפחות ויתרו על זכותן לעונש.

חוק מס' (5) לשנת 2018 למעשה סוגר פרצה זו באמצעות תיקון סעיף 99 כך שיאסור על שימוש בעונשים מקלים במקרים של פשעים חמורים נגד נשים וילדים. ואולם, תיקון זה לא חל על מקרים שהיו תלויים ועומדים בעת שהתיקון התקבל. סאלחיה אומרת כי התביעה הכללית מערערת באורח שגרתי בתיקים בהם בתי המשפט מקלים בעונשים במקרים של הרג נשים. דו"ח התביעה הכללית משנת 2014 ציין כי ב-90% מן התיקים שנגעו לאלימות על רקע מגדרי ונידונו בערכאה הראשונה ובערכאות הערעורים, התביעה ערערה על עונשים מופחתים שניתנו בעקבות הגנת "התקף הזעם" או בגין נסיבות מקלות שלא נומקו היטב או נסמכו על ויתור של המשפחה על זכותה לעונש.

סאלחיה ורנדה סניורה ממרכז הנשים לסיוע וייעוץ משפטי סיפרו לארגון Human Rights Watch על תיק חשוב הנידון כעת בבית המשפט ובו הואשם בעלה של סוהא א-דיכ כי דקר אותה 25 פעמים לעיני ילדיהם, עד שהרגה,  בינואר 2014. הבעל נשפט בשנת 2016 בגין הרג בזדון, אך בית המשפט של שכם, ששימש כערכאה הראשונה, הסתמך על סעיפים 97 ו-98 על מנת לקצר את עונשו לשנתיים וחצי מאסר. התביעה הכללית ערערה, ובית המשפט לערעורים הרשיע אותו ברצח בכוונת תחילה וב-2017 גזר עליו 25 שנות מאסר, אך השתמש בסעיף 99 ובזמן שכבר ריצה הנאשם במעצר על מנת לקצר את העונש לעשר שנים.

פרקליטו של הנאשם ערער לבית הדין העליון לערעורים וזה הפחית את סעיף האישום להרג בזדון והחזיר את התיק לדיון בבית המשפט לערעורים. בית המשפט לערעורים דן אותו ל-15 שנות מאסר והסתמך שוב על סעיף 99 על מנת לקצר את העונש במחצית. "אנחנו מערערים שוב לבית הדין העליון לערעורים", אמרה סאלחיה.

דווחת האו"ם המיוחדת לאלימות נגד נשים ציינה בדו"ח שלה משנת 2017 כי נודע לה כי לעיתים קרובות, נאשמים בהתעללות או בהריגה של בנותיהם נסמכים להגנתם על סעיף 62 לחוק העונשין משנת 1960 המאפשר להורים להעניש את ילדיהם על-פי המנהג הכללי.

ארגון Human Rights Watch אמר כי על הרשויות הפלסטיניות לעקוב אחר ההרשעות וגזרי הדין בתיקים של אלימות מגדרית, לרבות עבירות של רצח, על מנת לוודא ששופטים אינם משתמשים בהוראות חוק אחרות כדי להקל בעונשים במקרים כאלה. על הרשויות גם להשקיע בהכשרה של השופטים לרגישות מגדרית, במיוחד בנוגע לאלימות נגד נשים.

אפליה בנישואין, גירושין ובהחלטות הנוגעות לילדים

החלטת מועצת השרים מחודש מארס להתיר לנשים משמורניות לפתוח חשבונות בנק עבור ילדיהן, להעבירם לבתי ספר אחרים ולהגיש עבורם בקשות להנפקת דרכונים מהווה התקדמות חשובה, אך מעמדן החוקי של נשים עודנו נחות. סבאח סאלמה, רכזת פורום מונתדא למאבק באלימות נגד נשים המייצג קואליציה של 17 ארגונים לא ממשלתיים, אמרה לארגון Human Rights Watch כי: "הרפורמות הללו הן הליכים מנהליים ואינן שלמות". סאלמה הוסיפה כי כיוון שאבות מוסיפים להיות האפוטרופוסים של ילדיהם על-פי דיני המעמד האישי גם כאשר אינם ההורה המשמורן, הם יכולים למשוך כספים מחשבונות הבנק של ילדיהם גם אם האם היא שפתחה אותם.

על-פי חוק הילד הפלסטיני משנת 2004, על המדינה, לרבות בתי המשפט, להתחשב בטובת הילד בכל פעולותיה. ואולם, דיני המעמד האישי מפלים לרעה נשים בהותירם זכויות אפוטרופסות בידיהם של אבות, גם אם הילדים גרים עם אמם ובהסכימם לכך שאשה מאבדת את המשמורת אם היא נישאת שנית.

על-פי דיני המעמד האישי החלים על מוסלמים, גברים רשאים לשאת ארבע נשים, בעוד נשים אינן יכולות להינשא ללא רשותו של אפוטרופוס גבר, אלא אם כן נישאו בעבר. לחלופין, נשים יכולות לבקש מבית המשפט אישור להינשא ללא רשותו של אפוטרופוס גבר או בניגוד לרצונו. דיני המשפחה גם מורים לנשים לציית לבעליהן, לרבות כאשר הבעל רוצה להחליף מקום מגורים או אוסר עליהן לעבוד, בתמורה לזכאותן לכך שבעליהן יפרנסו אותן ויספקו להן מגורים. לגברים עומדת זכות חד צדדית לגירושין, בעוד נשים נדרשות לפנות לבית המשפט ולהציג נימוקים ספציפיים לבקשת הגירושין.

איח'לאס סופאן, מנהלת מקלט בשכם, אמרה לארגון Human Rights Watch כי: "תיקי גירושין יכולים להימשך שנתיים או שלוש כיוון שהבעל יכול לטעון שהוא מעוניין בשלום בית כשהוא אינו רוצה בכך באמת". הדבר נוגע למקרים בהם נשים מבקשות גירושין בגין "ריב ומדון" על-פי סעיף 132 לחוק המעמד האישי בגדה המערבית, או בגין "נזק" על-פי סעיף 97 לחוק זכויות המשפחה ברצועת עזה, המחייבים שניהם את בני הזוג לעבור הליך של גישור. בגדה המערבית, בתי המשפט מחויבים לנסות להשיג שלום בית אפילו במקרים בהם האישה טוענת להתעללות. אם הניסיון נכשל, על בתי המשפט להעביר את התיק לבוררים, הנדרשים גם הם לנסות ולהשיג שלום בית בטרם ימליצו על גירושין, הכרוכים בהטלת אשמה.

ארגון Human Rights Watch שוחח עם "עאאישה" בת ה-30 משכם, ששמה שונה על מנת להגן על בטחונה, ואשר הגישה בקשה לגירושין ב-2016 לאחר שנים של התעללות לכאורה. עאאישה סיפרה כי השופט טרם אישר את הגירושין וניסה להשיג פיוס בין בני הזוג. לדבריה: "הפעם האחרונה שבה הייתי בבית המשפט הייתה במארס [2018]. השופט נתן לו חודש לשפר את דרכיו כדי לראות אם נוכל לחיות יחד. השופט שאל אותי ואני עניתי: 'לא, אחרי שנתיים, אני לא חושבת שנוכל להגיע לפיוס".

פקיד מהמשרד לענייני נשים מסר כי בחודש מארס הקימה הממשלה וועדת שרים לבחינת דיני המעמד האישי.

לדברי ארגון Human Rights Watch על הרשויות הפלסטיניות להבטיח שוויון זכויות לנשים ולגברים בכל הנוגע לנישואין, גירושין, מגורים (משמורת) ואפוטרופסות על ילדים וכן ירושה.

היעדר הגנה מספקת במקרים של אלימות במשפחה

הסקר הלאומי לשנת 2011 שערכה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, במסגרתו נשאלו 5,811 בתי אב על אלימות מגדרית, העלה כי 30% מן המשיבות הנשואות בגדה המערבית ו-51% מן המשיבות הנשואות ברצועת עזה נחשפו לצורה אחת לפחות של אלימות מצד בעליהן. פחות מאחוז אחד מהן דיווחו כי פנו לעזרת המשטרה. לדברי סופאן, אלימות במשפחה נמשכת משום ש"אין שום הרתעה חוקית או חברתית" והמתעללים "יודעים שלא יידרשו לשלם שום מחיר".

ארגוני זכויות נשים פועלים מאז שנת 2007 לחקיקת חוק בנושא אלימות במשפחה. ועדת השרים להרמוניזציה בוחנת כעת טיוטה לחוק הגנת המשפחה שארגונים לזכויות נשים הגישו המלצות לשיפורו. ארגון Human Rights Watch בחן את טיוטת החוק ומצא בו מספר הוראות חיוביות כגון הנהגתם של צווי הגנה דחופים (המוכרים גם בשם צווי הרחקה) על מנת לאסור על קשר בין הנאשם והקורבן, לרבות הוצאה של הנאשם מן הבית; הפללה של צורות שונות של אלימות כגון נישואין בכפייה; החרפת העונשים בגין אלימות גופנית וחיובן של המשטרה והיחידות להגנת המשפחה לקבל ולחקור תלונות וכן לסייע לניצולות ולהגן עליהן.

יחד עם זאת, בהצעת החוק לא מצוין במפורש מהן החובות המרכזיות המוטלות על הממשלה באשר למניעת אלימות, הגנה על ניצולות והעמדה לדין של מתעללים. על הרשויות לתקן את חוק העונשין כך שאונס יוגדר בו כחדירה גופנית בעלת אופי מיני לכל איבר בגוף הקורבן, באמצעות חפץ או באמצעות איבר מין, ללא הסכמה או בנסיבות של כפייה. על חוק העונשין לציין גם כי תקיפה מינית היא קטגוריה רחבה יותר הכוללת תקיפה שאינה כוללת חדירה וכן להגדיר במפורש אונס במסגרת הנישואין כעבירה פלילית.

חוק העונשין משנת 1960 החל בגדה המערבית מחריג מגדרו אונס במסגרת הנישואין. לדברי סאלחיה, "אם אישה נשואה אומרת שבעלה אנס אותה, על-פי חוק העונשין ולפי דיני השריעה, הדבר אינו נחשב לפשע... אבל, אם יש על גופה סימני תקיפה, אנחנו חוקרים את המקרה כמקרה של אלימות גופנית במקום אונס". ואולם, העונשים בגין תקיפה גופנית שהסבה פציעות קלות קלים בהרבה מהעונשים המוטלים בגין אונס.

ארגון Human Rights Watch אמר עוד כי על הרשויות הפלסטיניות לשנות את הגדרת ה"משפחה" בחוק כך שתכלול גם בני זוג שאינם נשואים וכי עליהן להקצות תקציבים לאכיפה. בלבנון, למשל, החוק להגנה על נשים ובני משפחה מפני אלימות במשפחה כולל מנגנון למימון סיוע לניצולים ואמצעים להגנה מפני אלימות במשפחה, כאמור בחוק, ולמניעתה. במרוקו, חוק מס' 103-13 למאבק באלימות נגד נשים כולל גם אלימות מצד ארוסים.

במהלך השנים האחרונות הנהיגו כמעט מחצית המדינות והאזורים העצמאיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה חוקים או תקנות כלשהם בנוגע לאלימות במשפחה, לרבות אלג'יריה, בחריין, האזור הכורדי בעיראק, ישראל, ירדן, לבנון, מרוקו, תוניסיה וערב הסעודית. מידת התאמתם של חוקים אלה לסטנדרטים הבינלאומיים שונה ממקום למקום.

ארגון Human Rights Watch אמר כי על הרשויות הפלסטיניות לתקן את טיוטת החוק להגנת המשפחה על מנת להבטיח הגנה מלאה לניצולות וניצולים ולחוקק אותו במהרה.

חובותיה של פלסטין על-פי המשפט הבינלאומי

פלסטין הצטרפה לאמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה באפריל 2014 והיא המדינה היחידה במזרח התיכון ובצפון אפריקה שהצטרפה לאמנה מבלי להגיש הסתייגויות או הצהרות. ארגונים לזכויות נשים קראו לרשות הפלסטינית לעגן את האמנה בספר החוקים הרשמי, וכך תהיה בעלת תוקף מחייב בדין המקומי על-פי חוק היסוד הפלסטיני.

האמנה מחייבת מדינות שהן צד לה "לנקוט את כל האמצעים המתאימים, לרבות חקיקה, כדי לשנות או לבטל חוקים, תקנות, מנהגים ונוהגים קיימים המהווים אפליה נגד נשים".

אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, שגם אליה הצטרפה פלסטין ב-2014 ללא הסתייגויות, מתווה את חובתן של מדינות לרשום ילדים מיד לאחר לידתם ומפרטת את זכותם של ילדים להיקרא בשם מרגע לידתם. אין לפגוע בגישה לרישום לידה בשל אפליה מכל סוג שהוא, לרבות על בסיס מינו של הילד, ההורה או האפוטרופוס או מעמדם, לרבות מצבם המשפחתי. האמנה מחייבת ממשלות להבטיח כי טובת הילד תהווה שיקול ראשון במעלה בכל פעולה הנוגעת לילדים.