(ירושלים) – ארגון Human Rights Watch אמר היום כי שלוש התקפות ישראליות שפגעו בבתי ספר בעזה שבהם התאכסנו אנשים שנעקרו מבתיהם גרמו לפגיעה באזרחים רבים תוך הפרה של דיני המלחמה. במסגרת התיעוד המעמיק הראשון של ארגון Human Rights Watch באשר להפרות, הארגון חקר את שלוש ההתקפות, שאירעו ב-24 וב-30 ביולי וב-3 באוגוסט 2014, ושבהן נהרגו 45 בני אדם בהם 17 ילדים.

לדברי פרד אברהמס, יועץ מיוחד לארגון Human Rights Watch, "הצבא הישראלי ביצע התקפות על או בקרבת שלושה בתי ספר מסומנים היטב, שבהם ידע כי מאות אזרחים מצאו מחסה, והרג ופצע המוני אזרחים. ישראל לא הציעה שום הסבר משכנע להתקפות אלה על בתי ספר שאליהם הגיעו אזרחים כדי לזכות בהגנה, ולהרג וההרס שהסבו".

נראה כי שתיים משלוש ההתקפות שחקר ארגון Human Rights Watch – בבית חאנון ובג'באליא –  לא כוונו אל מטרה צבאית לגיטימית או שהיו חסרות הבחנה בצורה בלתי חוקית באורח אחר. ההתקפה השלישית, ברפיח, הייתה בלתי מדתית באורח בלתי חוקי, וייתכן שהייתה אף חסרת הבחנה. התקפות בלתי חוקיות המבוצעות בכוונה תחילה  – כלומר במכוון או באורח חסר זהירות – הן פשעי מלחמה.

דיני המלחמה מחייבים את ישראל לחקור באורח מהימן מעשים העשויים להיות בגדר פשעי מלחמה ולהעניש באורח הולם את האחראים להם. הצבא הישראלי אמר כי הקים "מנגנון לבירור העובדות", כדי "לבחון תקריות חריגות" במהלך סבב הלחימה האחרון, וכי פתח בחמש חקירות פליליות, לרבות אחת העוסקת ככל הנראה בהתקפה מה-24 ביולי שתידון להלן. לדברי ארגון Human Rights Watch ניסיון העבר מלמד שישראל נמנעה שוב ושוב מקיום חקירות מהימנות של טענות בדבר פשעי מלחמה.

בתדריך לכלי התקשורת הציג הצבא הישראלי תצלומים שבהם נראות לדבריו רקטות שהוסתרו במתחמים של בתי ספר ונורו מהם. בתצלומים לא נראה אף אחד משלושת בתי הספר המנוהלים על-ידי האו"ם שארגון Human Right Watch חקר את ההתקפות עליהם שבהן נהרגו אזרחים רבים.

בהתקפה הראשונה, שבוצעה ב-24 ביולי בסביבות השעה 15:00, פגע מה שנראה כפגז מרגמה ישראלי בבית ספר יסודי מעורב בבית חאנון המנוהל על-ידי האו"ם, הרג 13 בני אדם, בהם שישה ילדים, ופצע עשרות בני אדם נוספים.

עדיי ראייה אמרו לארגון Human Rights Watch שבשל הלחימה באזור, שנמשכה כמה ימים, רוב האנשים ששהו בבית הספר עזבו את המקום, אולם כמה מאות מהם נותרו בו. רובם חיכו להסעה לאזור בטוח יותר בעת ששני פרטי תחמושת, ככל הנראה פגזי מרגמה בקוטר 81 מ"מ או 120 מ"מ, פגעו בתוך מתחם בית הספר.

ג'מאל אבו עוודה, בן 58, אמר שישב מחוץ לאחת הכיתות כשאחד מפרטי התחמושת פגע במקום. לדבריו "רוב האנשים נהרגו באמצע החצר". היו "גופות מרוטשות, הכל היה בערבוביה, ילדים, גברים, ילדות, נשים, ערבוביה של פנים וגופות שונות". עדיי ראייה אמרו שפגז נוסף פגע בחצר זמן קצר לאחר הראשון, ומיד לאחר מכן פגעו שני פגזים נוספים מחוץ למתחם בית הספר, בצמוד אליו.

הצבא הישראלי טען כי לוחמי חמאס "פעלו בצמוד" לבית הספר. לאחר שנורו טילים נגד טנקים לעבר חיילים, הם הגיבו ב"ירי של כמה פגזי מרגמה לעברם". לדברי הצבא "פגז תועה אחד" נפל בחצר בית הספר, שהייתה "ריקה לחלוטין" – טענה שעליה חלקו שבעה עדיי ראייה ששוחחו כל אחד בנפרד עם ארגון Human Rights Watch.

עדיי ראייה תיארו לפחות ארבעה פגזים שפגעו במתחם ובסביבותיו בתוך כמה דקות – מידת דיוק בלתי סבירה ביותר עבור פרטי תחמושת פלסטיניים תועים. כמו כן, לא נמסרו דיווחים כלשהם על הימצאותם של כוחות ישראליים בסמוך לבית הספר, דבר שעלול היה להוביל לירי פגזי מרגמה למקום על-ידי פלסטינים.

ב-30 ביולי פגעו לפחות עשרה פרטי תחמושת ישראליים בבית ספר יסודי לבנות המנוהל על-ידי האו"ם בג'באליא ובסביבתו. באותה שעה חסו בבית הספר 3,200 בני אדם. בהפגזה נהרגו 20 בני אדם, בהם שלושה ילדים. בחינה של הנזק ותצלומים של שיירי תחמושת שנמצאו באתר מצביעים על-כך שישראל ירתה פגזי ארטילריה בקוטר 155 מ"מ, לרבות פגזי עשן ותאורה, וכן פגזים סטנדרטיים בעלי נפיצות גבוהה. סוג אחרן זה גורם לפיצוץ גדול ולנזק נרחב מרסיסים.

סולימאן חסן עבד א-דאים, בן 24, ששהה בבית הספר עם משפחתו המורחבת, אמר כי בהתקפה נהרגו שלושה מבני משפחתו וחמישה נפצעו. לדבריו, כששמע את התקיפה הראשונה בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, הוא רץ לכיתה שבה ישנו נשים וילדים, ולאחר מכן נחת פריט תחמושת נוסף. "ראיתי שאשתי פצועה בראש, אז נשאתי אותה החוצה". "ואז חיפשתי את דודה שלי. מצאתי אותה, והיא אמרה, 'אני לא יכולה לראות!' אז הוצאתי גם אותה החוצה. ולבן הדוד השני שלי, איבראהים, נקטעו הרגליים".

הצבא הישראלי אמר כי לוחמים פלסטינים ירו פגזי מרגמה "מקרבת" בית הספר, אך לא סיפק שום מידע התומך בטענה זו. מכל מקום, השימוש בפגזי ארטילריה כבדה בעלי נפיצות גבוהה בסמיכות כה גדולה למקום מחסה מלא באזרחים הוא בגדר התקפה חסרת הבחנה.

ב-3 באוגוסט בסביבות השעה 10:45, פגע מה שנראה כטיל  מונחה ישראלי מסוג "ספייק" ישירות מחוץ לבית ספר לבנים המנוהל על-ידי האו"ם ברפיח, הרג 12 בני אדם, בהם 8 ילדים, ופצע לפחות 25 בני אדם. בבית הספר חסו באותה עת כ-3,000 בני אדם.

עדיי ראייה אמרו לארגון Human Rights Watch שאזרחים רבים, לרבות ילדים, שהו בסמוך לשער הראשי של בית הספר וקנו דברי מתיקה בשעה שהטיל פגע בדיוק מעבר לרחוב, במרחק של כ-10 מטרים מהמקום. לדברי הצבא הישראלי הטיל כוון אל שלושה מאנשי הג'יהאד האסלאמי שנסעו על אופנוע "בסמוך" לבית הספר, אולם הצבא לא סיפק שום מידע נוסף, ולא ציין מדוע תקף את הגברים מול בית ספר שבו חסו אלפי עקורים, ולא לפני שהגיעו למקום או לאחר שנסעו משם.

בנוסף לשלוש התקפות לא חוקיות אלה, כוחות קרקע ישראליים השתלטו, כך דווח, לפחות על בית ספר אחד בעזה, בית הספר התיכון לבנים בבית חאנון, והותירו מאחוריהם תרמילי קליעים ומנות קרב.

לדברי ארגון Human Rights Watch על כוחות מזוינים של מדינות וארגונים חמושים להימנע משימוש בבתי ספר לצרכים צבאיים. השימוש בבתי ספר לצרכים צבאיים, אפילו כאשר התלמידים אינם שוהים בהם, הופך אותם למטרות צבאיות החשופות להתקפה.

בשלושה מקרים שאינם קשורים להתקפות אלה דיווח האו"ם כי ארגונים פלסטיניים חמושים אחסנו כלי נשק בבתי ספר אחרים שנסגרו לחופשת הקיץ ואשר לא שמשו כמחסה לאזרחים. בכך שאחסנו בהם כלי נשק, הפכו הארגונים החמושים את בתי הספר הספציפיים האלה למטרות לגיטימיות להתקפות ישראליות והפרו את חסינותם של מתקני או"ם. לא הועלו שום טענות על כך ששלושת בתי הספר שארגון Human Rights Watch חקר את ההתקפות עליהם שימשו למטרות צבאיות כלשהן.

על כל הצדדים לסכסוך המזוין ברצועת עזה לנקוט את כל האמצעים הנחוצים כדי למזער את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית. דיני המלחמה אוסרים על התקפות המכוונות אל אזרחים או אל רכוש אזרחי; על התקפות שאינן מכוונות אל מטרה צבאית ספציפית או שהנן חסרות הבחנה מבחינות אחרות; או על התקפות שגורמות לאזרחים נזק שאינו מדתי ביחס לתועלת הצבאית שלה ניתן לצפות. בתי ספר הם על פי ההנחה אתרים אזרחיים שאסור לתקוף אלא אם כן הם משמשים למטרות צבאיות, למשל כמפקדות צבאיות או לאחסון כלי נשק.

הצבא הישראלי הודיע לארגון Human Rights Watch כי הקים מנגנון לבירור העובדות אשר יבחן "תקריות חריגות" במהלך העימות בן שבעת השבועות. בראש המנגנון עומד האלוף נועם תיבון, מפקד הגיס הצפוני של צה"ל, וצוות המנגנון מורכב מאנשים שלא היו חלק משרשרת הפיקוד במהלך הלחימה. לדברי הצבא נכון ל-10 בספטמבר המנגנון התבקש לבחון עשר תקריות.

ב-10 בספטמבר הכריזה הפרקליטות הצבאית כי פתחה בחקירות פליליות לגבי חמש תקריות, לרבות התקפה על בית ספר של אונר"א ב-24 ביולי שבה נהרגו 15 בני אדם. לדברי הצבא ההתקפה היתה "באזור בית ספר של אונר"א בבית חאנון" אולם כלי התקשורת הישראליים דיווחו כי התקרית הייתה בבית הספר בבית חאנון.

לדברי ארגון Human Rights Watch, חקירות קודמות שניהל הצבא הישראלי בנוגע לפשעי מלחמה שבוצעו על-פי הטענה בידי כוחותיו לא עמדו באמות מידה בינלאומיות של חקירות מהימנות, נטולות פניות ועצמאיות.

על ועדת החקירה שמונתה לאחרונה בידי מועצת האו"ם לזכויות האדם לחקור את ההתקפות שפגעו בבתי הספר והובילו למותם של אזרחים ולהגיש את המלצותיה למועצת הביטחון לצורך מעקב.

לדברי ארגון Human Rights Watch, על הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס לבקש מיד מבית הדין הפלילי הבינלאומי להחיל את סמכות השיפוט שלו על הגדה המערבית ורצועת עזה כדי שניתן יהיה להעמיד לדין בגין פשעים בינלאומיים חמורים שביצעו שני הצדדים לעימות.

ישראל וארגונים פלסטיניים עשויים לשאת באחריות גם לנזקים שנגרמו למבנים ששימשו את האו"ם, לרבות בתי ספר ומתקנים אחרים שסיפקו מחסה לאנשים שנעקרו מבתיהם. מבנים כאלה מוגנים על-ידי האמנה בדבר זכויות יתר וחסינות לאומות המאוחדות משנת 1946, שישראל היא צד לה.

לאחר הלחימה בעזה בשנים 2009-2008 מצאה ועדת בדיקה של האו"ם שבדקה את הפגיעה במתקני הארגון, כי ישראל, חמאס וארגונים פלסטיניים חמושים אחרים, נושאים באחריות לנזקים למתקני או"ם. בעקבות זאת שילמה ישראל לאו"ם פיצויים בסכום של 10.5 מיליון דולר ארה"ב.

מתוך 2,131 פלסטינים שנהרגו בסבב הלחימה אחרון, 501 היו, לדברי האו"ם, ילדים. קרן האו"ם לילדים יוניסף מסרה כי כ-70% מהילדים שנהרגו היו מתחת לגיל 12.

לדברי אברהמס, "אסור לישראל להסתפק בהצדקות גורפות ועליה לספק הסברים מפורטים להתקפותיה על שלושת בתי הספר האלה, שבהם התאכסנו מאות עקורים, ועל סביבתם. כמו כן על ישראל להפסיק את המדיניות המעניקה פטור מעונש על ידי כך שתעניש אנשים המפרים את דיני המלחמה".

ראו להלן דיווחים מפורטים על ההתקפות על שלושת בתי הספר.

דיווחים מפורטים על ההתקפות נגד שלושה בתי ספר

בחודש אוגוסט, ביצע ארגון Human Rights Watch תחקירי שדה לגבי שלוש התקפות על בתי ספר בהן נהרגו ונפצעו אזרחים שתפסו בהם מחסה. ב-20 באוגוסט שלח הארגון רשימת שאלות מפורטות לצבא הישראלי בנוגע לכל אחת מההתקפות הללו ובנוגע למאמצי החקירה המתקיימים בעניינן. הצבא השיב ב-3 בספטמבר מבלי לספק מענה לשאלות ספציפיות, אולם מסר תיאור כללי של וועדת ההערכה לבדיקת העובדות שהקים כדי לבחון תקריות במהלך סבב הלחימה האחרון.

בית הספר היסודי המעורב A ו-D בבית חאנון

ב-24 ביולי, בסביבות השעה 15:00 אחר הצהריים, פגעו לפחות ארבעה פרטי תחמושת ישראליים בבית הספר היסודי המעורב A ו-D בבית חאנון. שניים מפרטי התחמושת נפלו ככל הנראה בחצר בית הספר. בהתקפה נהרגו 13 בני אדם בתוך בית הספר, לרבות שישה ילדים, ועשרות נוספים נפצעו.

הצבא הישראלי התנער מאחריות למותם של אזרחים בבית הספר וטען כי "פגז תועה אחד" נפל בחצר בית הספר, שהייתה "ריקה לחלוטין". הצבא אף העלה את האפשרות כי ייתכן שבית הספר נפגע מרקטות פלסטיניות,  באומרו שמספר רקטות שנורו לעבר ישראל באותו יום החטיאו את מטרתן ונחתו בבית חאנון.

אין זה סביר כלל שלפחות ארבע מן הרקטות הבלתי מדויקות וחסרות ההנחייה המשמשות ארגונים פלסטיניים חמושים נחתו בבית הספר ובסביבתו בתוך מספר דקות.

אין זה סביר גם שארגונים פלסטיניים חמושים ירו פגזי מרגמה במכוון לאזור הסמוך לבית הספר בשעה שלא נראה שכוחות קרקע ישראליים היו באיזור באותה עת. להיפך, ישראל טענה שכוחות פלסטיניים שהו בסמוך לבית הספר באותה שעה. באותה מידה, אין זה סביר שפגזי מרגמה פלסטיניים פגעו בבית הספר ובסביבתו בשוגג לפחות ארבע פעמים.

בעת ההתקפה בית הספר שימש כמקום המחסה היחידי עבור אנשים שנעקרו מבתיהם בבית חאנון שבצפון רצועת עזה. עובד סיוע מסר לארגון Human Rights Watch כי בית הספר ובית החולים של בית חאנון היו המבנים המאוכלסים היחידים באזור. בית הספר היה מסומן היטב באמצעות דגל של האו"ם. לדברי האו"ם, הארגון מסר לצבא הישראלי את מיקומו המדוייק 12 פעמים. הפעם האחרונה בה נמסר מיקומו של בית הספר הייתה בשעה 10:56 בבוקר ההתקפה.

ארגון Human Rights Watch ראיין שבעה תושבי עזה שהיו בבית הספר כאשר נפגע, ושלושה נוספים שמצאו מחסה בבית הספר אך עזבו לפני ההתקפה.

ארגון Human Rights Watch ביקר במתחם בית הספר ב-12, 13 וב-29 באוגוסט. נראה כי המתחם נפגע לפחות פעמיים במהלך ההתקפה: פריט תחמושת אחד פגע בחצר המרוצפת של בית הספר והשני בחלק אחר, חולי, של החצר. עדים סיפרו כי במהלך ההתקפה שמעו עוד שני פגזים פוגעים ומתפוצצים ממש מחוץ למתחם בית הספר.

בדיקה שנערכה באתר ובחינה של תצלומים של שיירי התחמושת שנמצאו בבית הספר העלו כי הכוחות הישראליים ירו פגזים בקוטר 81 או 120 מילימטרים לעבר בית הספר.

שני חדרים בבניין בית הספר ניזוקו בהתקפה מאוחרת יותר שנסיבותיה אינן ברורות ושהתרחשה לאחר שבית הספר פונה מכל יושביו.

אנשים שהיו בבית הספר מסרו לארגון Human Rights Watch כי עד ימים ספורים לפני ההתקפה חסו במתחם כ-5,000 אנשים. באמצע חודש יולי, ספגה בית חאנון הפגזה ישראלית כבדה. ב-12 ביולי מסר האו"ם כי אינו יכול עוד להעביר אספקה לבית הספר.

לאחר שהאו"ם חדל להעביר אספקה לבית הספר, החלו השוהים בו לעזוב לאזורים בטוחים יותר. ב-24 ביולי שהו בבית הספר בין 300 ל-700 איש. ג'מאל אבו עוודה, בן 58, ששהה במקום עם משפחתו אמר: "הייתי חייב להישאר כי לא היה שום מקום בטוח". אבו עוודה הוסיף: "לא היה לאן ללכת ולא רציתי סתם ללכת מבית ספר אחד לבית ספר אחר".

עדים ששהו בבית הספר במהלך הימים שקדמו להתקפה מסרו לארגון Human Rights Watch ששמעו חילופי ירי בין כוחות ישראליים ופלסטינים. אף כי לא יכלו לזהות היכן בדיוק התרחשו הקרבות, הם סברו כי הם התרחשו במרחק של לפחות כמה מאות מטרים מבית הספר ולא בסביבתו המיידית. תושבים מקומיים ראו רקטות משוגרות מבית חאנון לעבר ישראל, מאזור המרוחק יותר מחצי קילומטר מבית הספר. אף אחד מן האנשים שרואיינו על ידי ארגון Human Rights Watch לא אמר שראה לוחמים פלסטיניים בתוך מתחם בית הספר או בסמוך לו.

נראה כי כוחות קרקע ישראליים נכחו מצפון וממזרח לבית הספר בימים שקדמו להתקפה ובמהלכה. עדים מסרו כי ראו טנקים על גבעה המשקיפה על מתחם בית הספר מצפון. עד אחד מסר שקבוצה נוספת של טנקים הוצבה במרחק של כ-500 מטרים מזרחית לבית הספר.  באזור זה מצא ארגון Human Rights Watch עקבות של שרשראות טנקים וקופסאות ריקות של תחמושת בקוטר 7.62 מילימטרים, המשמשת דרך קבע עבור רובים המותקנים על טנקים ונגמ"שים ישראליים. הטנקים מצביעים על נוכחות של חיילים ישראליים בקרבת בית הספר וייתכן שכוחות אלה היו המקור לפגזים.

בבוקר ה-24 ביולי הגיע לבית הספר פקיד עירייה מקומי על מנת להודיע כי אוטובסים נמצאים בדרכם למקום כדי להעביר את האנשים השוהים בו למקום מחסה אחר ומשפחות החלו להתאסף בחצר.

לדברי עדים, ארגונים מקומיים לזכויות האדם והאו"ם, ההתקפה אירעה כמה דקות לפני השעה 15:00 אחר הצהריים. לדברי האו"ם, בסביבות השעה 14:55, מתחם בית הספר "נפגע מפרטי תחמושת נפיצים והדבר גרם להרג ופציעה של אזרחים פלסטינים עקורים רבים".

מוחמד חמד, בן 24, שנכח במקום אמר לארגון Human Rights Watch:

אנשים התאספו בחצר, במסדרון למטה בתוך בניין בית הספר ולפני הבניין האחר [של בית הספר]. האוטובוסים עוד לא הגיעו. בין 14:30 ל-15:00 אחר הצהריים, הייתי במסדרון בקומת הקרקע של הבניין הזה עם דודתי, כשהפגז הראשון פגע באמצע החצר. כמה נשים שהיו ליד גדר המתכת של בית הספר נהרגו מיד. חצי דקה אחר כך, פגז שני נחת מתחת לעץ הדקל בפינה. שם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים נהרגים. אחר כך שלושה פגזים נחתו מחוץ ל[מתחם] בית הספר.

איסמאעיל, אדם נוסף שהיה בבית הספר והעדיף לא למסור את שם משפחתו אמר:

התכוננו לעזוב. אני הכנתי את המשפחה. הייתי מחוץ לגדר וחיכיתי למונית שתאסוף אותנו ותיקח אותנו לג'באליא ופתאום זה קרה. שמעתי פיצוצים. נכנסתי [לחצר בית הספר] וראיתי הרבה אנשים פצועים והרבה אחרים הרוגים. ראיתי עשרה ילדים, ובין 50 ל-60 נפגעים. זה היה מזעזע. לא האמנתי שזה אמיתי. כולם דיממו. הגוף שלהם היה מלא רסיסים.

ג'מאל אבו עוודה סיפר שישב מחוץ לכתה הצופה צפונה, לכיוון מעבר הגבול הישראלי ארז:

רוב האנשים נהרגו במרכז החצר. פגעו בנו ישר [בחצר]. פתאום היה המון עשן ואבק ואני חשבתי שאני הולך למות כי הייתי מכוסה בדם. חשבתי שנפצעתי. הסתכלתי סביבי וראיתי גופות מרוטשות, הכל היה בערבוביה, ילדים, גברים, ילדות, נשים, ערבוביה של פנים וגופות שונות. זה היה תוהו ובוהו...

בן דודי, עוואד אבו עוודה, בן 45, נפגע מרסיסים בצוואר ובגרון ונהרג במקום. בנו, בן ה-17, ילד נחמד, איבד זרוע. בתו, בת עשר בערך, נפגעה קשה בראש.

כלתו של אבו עוודה, רשא אבו עוודה, בת 30, שהיתה בשבועות האחרונים להריונה מסרה לארגון Human Rights Watch שחשה כאב בבטנה והיתה בדרכה לשירותים כשההתקפה החלה.

בהתחלה שמעתי רק פיצוץ אחד. הסתכלתי מסביב לראות אם הילדים שלי בסדר. שניות אחר כך, היתה הפגיעה השנייה. חיפשתי את בני, ג'מאל. הוא נעלם. עמדתי במסדרון. זו היתה כזאת הקלה לראות אותו זז על הקרקע בחצר. לידו שכב אדם פצוע שמת מיד ועוד ילד פצוע.

האמבולנסים הגיעו בערך רבע שעה אחר-כך. הם חנו ליד השער אבל לא נכנסו לבית הספר. הם זרקו את הציוד [הרפואי] אלינו. הילדים שלי היו מבוהלים וצרחו. היו לי כאבים נוראיים. חשבתי שאני עומדת ללדת. המשפחה היתה מפוזרת. לא הצלחתי למצוא את אמו של בעלי או את גיסתי ואת שלוש הילדות שלה, אבל בסוף הסתבר שהן עזבו עם האמבולנסים.

בעלי ואני נשארנו. רצינו לעזוב אבל היה כאוס סביבנו. אני והילדים שלי היינו מכוסים בדם. ראיתי ילדה קטנה זרוקה מתחת לשולחן. לא היה לה ראש. ראיתי גם את הבן של עוואד בוכה מעל הגופה של אבא שלו, כשהזרוע שלו עצמו קטועה.

לאחר ההתקפה, אבו עוודה ומשפחתו עזבו לבית ספר המנוהל על-ידי האו"ם בג'באליא שנפגע ב-30 ביולי. המשפחה מסרה לארגון Human Rights Watch מאוחר יותר שרשא אבו עוודה הלכה לעולמה במהלך לידת בנה ב-24 באוגוסט. התינוק, ראכאן, נותר בחיים.

הצבא הישראלי הכחיש כי גרם לפציעות או למוות בבית הספר. בדו"ח ראשוני של הצבא נקבע כי לוחמים פלסטיניים "פעלו בצמוד לבית ספר של אונר"א". אונר"א היא סוכנות של האו"ם המספקת סיוע לפלסטינים ומפעילה בתי ספר ברצועה. הצבא אמר שהלוחמים הפלסטינים שיגרו טילים נגד טנקים והכוחות הישראליים השיבו אש וירו "מספר פגזים לכיוונם" ו"פגז תועה אחד" נחת בחצר בית הספר בעת שהיתה "ריקה לגמרי".

על מנת לספק תימוכין להצהרתה זו, ישראל פרסמה סרטון וידיאו שלטענתה צולם ב-24 ביולי. בסרטון נראה פריט תחמושת אחד נוחת במה שנראה כחצר הריקה של בית הספר, אך לא נמסר מתי התרחשה ההתקפה. דובר מטעם הצבא אמר שזה היה פריט התחמושת הישראלי היחיד שפגע בבית ספר באותו יום ושההתקפה התרחשה בין 14:00 ל-16:00. ישראל לא פרסמה שום סרטון וידיאו המראה חמושים פלסטינים פועלים בקרבת בית הספר. ב-10 בספטמבר אמר הצבא כי הוא פותח בחקירה פלילית של התקפה זו.

הדיווחים מפיהם של שבעה עדי ראייה ששוחחו עם ארגון Human Rights Watch כל אחד בנפרד סותרים את תיאור הסרטון כפי שנמסר על-ידי הצבא. כל העדים אמרו כי בחצר בית הספר ובסביבתה שהו אנשים בעת פגיעתם של שני פריטי התחמושת ושרבים מהפצועים נפגעו שם.

הצבאי הישראלי אמר עוד כי ב-23 ביולי ביקש מארגון הצלב האדום לפנות את האנשים שחסו בבית הספר בין 10:00 בבוקר ל-14:00 בצהריים ביום למחרת, ה-24 ביולי, אולם "חמאס מנע מן האזרחים לפנות את האזור במהלך הזמן שניתן להם [על ידי צה"ל]". ישראל לא סיפקה כל בסיס להאשמה זו. הצלב האדום מסר שפינה כ-60 איש מן מבית הספר ב-23 ביולי בעת רגיעה בקרבות, אך לא קיבל כל פנייה לפנות אנשים ב-24 ביולי. אף אחד מן העדים שרואיינו לא אמר שחמאס מנע מאנשים לעזוב את המקום.

ארגון Human Rights Watch קורא לצבא הישראלי לפרסם תיעוד וידיאו מן האירוע בנוסף לקטע באורך 18 השניות בו נראה כי פגז מרגמה פוגע בחצר.

בית הספר היסודי לבנות A ו-B בג'באליא, 30 ביולי

ב-30 ביולי, בסביבות השעה 4:40 לפנות בוקר, פגעו לפחות עשרה פריטי תחמושת ישראליים בבית הספר המנוהל על-ידי האו"ם לבנות בג'באליא ובסביבתו. למעלה מ-3,200 שהו בבית הספר ששימש כמקלט באותה עת. בהתקפה נהרגו 20 אנשים, כולל שלושה ילדים ורבים אחרים נפצעו.

חלק מן האנשים ששהו בבית הספר שהו קודם לכן בבית הספר בבית חאנון שנפגע ב-24 ביולי ונמלטו לבית הספר בג'באליא.

ארגון Human Rights Watch ראיין שישה אנשים ששהו במתחם בית הספר בעת שהותקף, ארבעה מהם עקורים ושני אנשי צוות. העדים סיפקו תיאורים דומים של ההתקפה ומסרו כי במקום לא היו באותה עת סימנים לנוכחותם של לוחמים פלסטינים או לשיגור רקטות.

סולימאן חסן עבד א-דאים, בן 24, ששהה בבית הספר עם אשתו, אחיותיו ומשפחותיהן, אמר שהוא וגברים אחרים לנו בחצר בית הספר בעוד הנשים והילדים לנו בכיתות. בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, א-דאים הלך לשירותים הממוקמים בבניין קטן בקצה החצר המרוחק מבניין בית הספר הראשי. כשהיה שם, שמע לדבריו "טיל אזהרה" שלא התפוצץ פוגע באזור בחצר שבו נמצאים השירותים. הצבא הישראלי הודה ששהוא יורה טילים קטנים ללא ראשי נפץ כאזהרה לפני התקפה. אין תיעוד לכך שכוחות פלסטיניים נוהגים כך. א-דאים שב לחצר ומצא מחסה בבניין בית הספר. הוא נכנס לאחת הכיתות יחד עם אשתו וילדיו. לדבריו, זמן קצר לפני 5:00 לפנות בוקר פגע פריט תחמושת נוסף:

הייתי עם אשתי ועם האחיות שלי והמשפחות שלהן. תפסנו מחסה מתחת לשולחן כשהפגז הראשון [של ההתקפה העיקרית] פגע. אשתי ובני הדודים שלי נפצעו כולם. בהתחלה לא יכולנו לראות, ואז התחלתי לסחוב את הפצועים אל מחוץ לכתה, לחצר. אחר כך חיפשתי את בן הדוד שלי איבראהים [עבד א-דאים, בן 25]. לא מצאתי אותו. ואז שמעתי את בתו הקטנה מייסא אומרת: "אני רואה את אבא שלי! אני רואה את אבא שלי". הוא היה מפורק לחתיכות.

עבד א-דאים מסר כי שלושה מבני משפחתו נהרגו וחמישה נפצעו. אשתו, סאמיה, בת 16, ספגה פציעות ראש. אמה של סאמיה, נג'אח, נפצעה בבטנה ובעיניה. ארגון Human Rights Watch ביקר את סאמיה ואת נג'אח בבית החולים. בנוסף, בעלה של נג'אח, ג'יהאד, ובנה, איבראהים, נהרגו.

אדם שעבד בבית הספר ששימש כמקלט וביקש להישאר בעילום שם אמר שההתקפה החלה בסביבות השעה 4:45 לפנות בוקר, כשפריטי תחמושת פגעו בכמה בתים בסמוך לבית הספר:

ואז הפגזים פגעו בנו. בשלב הזה עוד לא תפסתי מה קורה. איבדתי את היכולת להבין מה מתרחש. זה פשוט היה בהלה ופחד. ההפגזה המשיכה שלוש עד חמש דקות. היו פה הרבה פצועים, בני נוער, ילדים, נשים – הם נפגעו ישירות מזגוגיות החלונות ומרסיסים. רוב הפציעות היו בראש ובפנים ופציעה אחת ברגל.

שלושה אנשים נוספים שחסו בבית הספר ורואיינו בנפרד סיפקו תיאורים דומים של ההתקפה.

בבדיקה שערך ארגון Human Rights Watch בבית הספר ב-13 באוגוסט נמצא נזק לבית הספר ולסביבתו, לרבות בתים הממוקמים לפני מתחם בית הספר ומאחוריו. נראה שלפחות פגז אחד פגע בגג אחת הכיתות שבקומה השנייה, בה ישנו נשים וילדים. פגז אחר פגע בחצר.

בתצלומים של שיירי התחמושת שנמצאו במקום נראים תרמילים של פגזי עשן ותאורה בקוטר 155 מילימטרים וכן שיירי פגזים נפיצים ביותר. רק צה"ל משתמש בארטילריה בקוטר 155 מילימטרים ובתחמושת המתאימה.

תחקיר שערך העיתון New York Times הוביל למסקה שישראל ירתה לפחות עשרה פגזי ארטילריה על בית הספר ובסביבתו. מסקנה זו התבססה על בדיקת הנזק, על סקירה ראשנית של האו"ם במהלכה נאספו 30 רסיסים ועל ראיונות עם 24 עדים.

שימוש בארטילריה כבדה בעלת נפיצות גבוהה באזור מגורים מאוכלס, כגון זה שבסביבת בית הספר בג'באליא, אינו חוקי בשל האפקט חסר ההבחנה של נשק כזה. לפגזי ארטילריה בעלי נפיצות גבוהה בקוטר 155 מילימטרים טווח טעות של 25 מטרים. בנוסף, הנזק שמסב נשק זה באמצעות הפיצוץ ופיזור הרסיסים מגיע עד לטווח של 300 מטרים ממקום הפגיעה עצמו.

האו"ם מסר כי דיווח לצבא הישראלי על מיקומו של בית הספר 17 פעמים, כולל "שעות ספורות לפני ההפגזה הקטלנית". בית הספר היה מסומן היטב באמצעות דגל של האו"ם.

הצבא הישראלי אמר כי לוחמים פלסטינים פעלו בקרבת בית הספר, אך לא סיפק שום מידע התומך בטענה זו. דובר מטעם הצבא מסר כי "חמושים ירו פגזי מרגמה לעבר חיילים [ישראליים] מקרבת בית הספר של אונר"א בג'באליא. החיילים הגיבו בירי לעבר מקור האש".

ישראל לא הסבירה מדוע, גם אם הגיבה לירי פגזים מצדם של חמושים, השתמשה בנשק כה חסר הבחנה כמו פגז ארטילריה כבדה בעל נפיצות גבוהה בסמוך כל כך לבית ספר של האו"ם ששימש כמקלט לעקורים.

חטיבת הביניים A לבנים ברפיח, 3 באוגוסט

ב-3 באוגוסט, בסביבות השעה 10:45, פגע פריט תחמושת ישראלי, ככל הנראה טיל ספייק שייתכן ששוגר ממל"ט, מעברו השני של הכביש מול השער הראשי של בית ספר לבנים המנוהל על-ידי האו"ם ברפיח. בהתקפה נהרגו 12 בני אדם, בהם שמונה ילדים, ולפחות 30 בני אדם נפצעו. כ-3,000 בני אדם חסו אותה עת בבית הספר.

האו"ם מסר כי יידע את הצבא הישראלי על מיקומו של בית הספר 33 פעמים, לרבות שעה אחת לפני ההתקפה הקטלנית. לדברי רוברט טרנר, העומד בראש סוכנות אונר"א ברצועת עזה, "הם יודעים איפה מקומות המחסה האלה נמצאים; אין לי מושג איך זה ממשיך לקרות".

ארגון Human Rights Watch שוחח עם ששה אנשים ששהו במתחם בית הספר בעת ההתקפה. לדבריהם, בעת שהתקיפה אירעה אנשים רבים בבית הספר, ובכלל זה ילדים, התאספו בסמוך לשער הראשי כדי לקנות דברי מתיקה. פריט התחמושת הבודד פגע הישר מעברו השני של הרחוב, מול השער הפתוח, במרחק של כעשרה מטרים ממנו.

מעמר שקאליה, בן 32, עבד כמתנדב בבית הספר. הוא ועדי ראייה אחרים אמרו כי מתנדב אחר ואחד ממנהלי בית הספר התווכחו ביניהם ליד שער בית הספר מיד לפני ההתקפה. שקאליה ניסה לסייע בתיווך בין השניים ובעת שפריט התחמושת פגע במקום הוא כבר הסתובב ופנה לחזור לחצר בית הספר.

כשזה קרה הייתי במרחק של עשרים מטרים ממקום הפיצוץ. לא ראיתי את זה קורה בגלל שהגב שלי היה מופנה לרחוב. רצתי לכיוון הפיצוץ, וקיבלתי הלם מוחלט. ילדים שקנו גלידה שכבו ברחוב, הגוף שלהם דימם מכל מקום. זה היה מחריד. ראיתי את המוח נשפך מהראשים שלהם. שתי ילדות נפצעו, הן היו ממש ליד השער, מצדו הפנימי...

הבאנו אנשים שנפצעו לתוך בית הספר ופחדנו שהם ייתקפו אותנו שוב בתוך הבניין. אני חושב שמספר הנפגעים היה בין 25 ל-30 בני אדם. ראיתי ילדה בערך בגיל שמונה. הפציעות שלה היו בחלק התחתון של הגוף. היא רעדה ורעדה, ואז פתאום היא מתה, כמו תרנגולת. היה איש זקן שראיתי לאורך השנים, אבו חרב, שמכר גלידה מול בית הספר. הגוף שלו היה מלא פצעים, הוא מת. לא יכולנו לאסוף שום רסיסים בגלל שכולם היו בתוך הגוף של אנשים. הם רעדו, פרכסו בצורה מוזרה, ואז הם מתו. המראה החריד אותי. חשבתי על הילדים שלי. אני מבטיח לך שעסקנו בשגרה הרגילה שלנו בתוך בית הספר. שום דבר חריג לא קרה באותו יום, לפני הפיצוץ.

מתנדב נוסף בבית הספר, שגילו 45 ואשר ביקש ששמו לא יפורסם, סיפר לארגון Human Rights Watch:

ביום השחור, הייתי בשער של בית הספר וניסיתי ליישב מחלוקת בין אחד המנהלים לבין מתנדב. פתאום צליל של מל"ט התגבר מאוד – זה היה חריג ומציק מאוד. הסתכלתי למעלה לשמיים וכולנו הפסקנו לדבר. הייתי עדיין ליד השער כשאחת המשפחות של העקורים ביקשה אותי להביא להם עוד מכל של מים. המשפחות קיבלו רק כארבעה ליטרים ליום, ולקבל עוד מכל כזה זה היה עניין גדול. אז בדיוק הסתובבתי כדי לדבר עם אחראי אחר בתוך בית הספר. הייתי במרחק של 15 מטרים בערך מהשער, באמצע החצר, יש שם מגרש כדורגל פשוט, מגרש משחקים. הייתי שם כשקרה הפיצוץ.

ברחוב היו שלושה אנשים על אופנוע. האופנוע האט, ממש לפני השער של בית הספר, ראיתי את זה. ברגע שהאופנוע האט, הטיל פגע. לא ראיתי אצלם שום דבר חשוד. פרצה אש גדולה, היה הרבה עשן. כרגיל, בשער בית הספר היו מוכרי גלידה, תמיד יש שם ארבע או חמש עגלות. הילדים תמיד קונים מהם. ברגע שהעשן התפזר, רצתי לכיוון הרחוב, אבל הייתי מאוד מתוח, לא הייתי בטוח אם לא תהיה עוד תקיפה. כל האנשים האחרים רצו בכיוון ההפוך, לתוך בית הספר. הייתי כל כך מבולבל ולא ידעתי אם להתקדם או לרוץ אחורה.

ראיתי גופות של מתים בכל מקום, ופצועים, בעיקר ילדים, ומוכרי הגלידה. הגוף של אחד ממוכרי הגלידה, אבו חרב, ספג הכי רבה רסיסים. הוא היה איש מבוגר. הוא תמיד היה שם עם העגלה שלו. שניים מהאנשים על האופנוע נהרגו ואת השלישי לקחו משם מהר במכונית – אני לא יודע לאן.

מתנדבת שלישית, אזהאר עדוואן, בת 23, שנעקרה בעצמה מביתה ברפיח, אמרה שירדה במדרגות בתוך בניין בית הספר בעת ההתקפה:

התחלתי לעבוד כמתנדבת בגלל שהרגשתי שיש צורך ביותר נשים מתנדבות. לנשים שמצאו מחסה בבית הספר צריכה להיות אפשרות לדבר עם נשים, לא רק עם גברים. באותו יום סיימנו לנקות את הקומות העליונות של בית הספר, וירדנו למטה, כשהפיצוץ טלטל אותנו פתאום. מגרש המשחקים תמיד מלא באנשים, במיוחד ילדים. בגלל שזה קיץ בעזה, ובגלל הלחות, אנשים חושבים שהמקום הכי טוב לנוח בו בשעה כזו ביום זה מתחת לעצים ליד גדר בית הספר, קרוב לשער.

כשראיתי מה שקרה נחרדתי. ניסיתי לתת עזרה ראשונה לכמה מהפצועים. רוב הפצועים שראיתי נפגעו בחלק הגוף העליון ובבטן. טיפלתי בילד שישן מתחת לחלון. היה לו חור בחזה עם הרבה שחור בפנים, כאילו זה נשרף.

ילדה בת 11 סיפרה כי אחיה בן ה-9 יצא מבניין בית הספר כדי לקנות גלידה בשער הראשי:

ישבתי עם אמא שלי בחדר למעלה. אחי טארק רצה לקנות גלידה. אמא שלי נתנה לו שקל. הוא הלך לקנות גלידה ולא חזר. הוא נפגע בראש. יש לי עוד אח, אנאס, בן 11, וגם הוא נפצע.

סאבר אל-חמס, שמכר גלידה בשער בית הספר, סיפר:

באותו יום הרגשתי שאין מספיק קונים, וזה לא התרומם, אז נשארנו רק לשעה. עזבתי בסביבות השעה 10:30. התרחקתי בערך 30 מטרים בהליכה מבית הספר לכיוון המסגד ואז היה פיצוץ גדול. חזרתי, ורצתי למקום שבו הטיל פגע. מיד ראיתי ארבעה מבוגרים ושלושה ילדים, כולם דיממו. זה היה בלגאן מחריד. פחדנו שייתקפו אותנו שוב, אז אנשים פינו את הנפגעים לתוך שערי בית הספר.

המקום היה מלא אנשים. למעשה, שאר הרחוב היה רגוע באותו יום, בגלל שהייתה הפסקת אש, אבל אז היא קרסה, אז אנשים לא יצאו החוצה. בחלקים האחרים של הרחוב לא היו כל-כך הרבה אנשים כמו בימים אחרים...

אנשים צרחו וילדים בכו. אחרי עשר דקות הגיעו האמבולנסים. פחדתי לסחוב אנשים כדי שלא אכאיב להם. לא התקרבתי לגופות, רק הסתכלתי, בפחד והלם. אני כל הזמן חולם על ילד קטן שהיה זרוק על המדרכה. הבן של אבו סלאח דימם מהפה שלו והחלק העליון של הראש שלו נפגע. אחרי ההתקפה, הרגשתי לא טוב והקאתי.

בעת ההתקפה סבל בית החולים א-נג'אר, שהוא בית החולים העיקרי של רפיח, מנזק חמור שנגרם לו מהפגזה ארטילרית, והפצועים הועברו לבתי חולים קטנים יותר באזור.

ארגון Human Rights Watch ביקר בבית הספר ב-3 באוגוסט. מבדיקה של הסימן שהותירה פגיעת התחמושת מעברו השני של הכביש, מול בית הספר – חור בבטון שעומקו כ-12 סנטימטרים ורוחבו כ-15 סנטימטרים – עולה כי סביר מאוד שמדובר בטיל מסוג "ספייק".

כוחות ישראליים משתמשים בכלי נשק מתקדמים כגון טילי "ספייק" שאותם ניתן לשגר ממל"טים, מסוקים, נגמ"שים וכלי שיט. טיל ה"ספייק" הוא תחמושת בעלת הנחייה אופטית וחיישנים המאפשרים למפעיל לראות את המטרה גם לאחר שהטיל שוגר. מפעיל הטיל יכול להסיטו באמצע המסלול אם מתברר שהמטרה אינה אובייקט צבאי או אם ההתקפה תגרום נזק שאינו מדתי לאזרחים. טילי "ספייק" יכולים לפזר רסיסים הגורמים לנפגעים במרחק של עד 20 מטרים ממקום פגיעת הטיל, והמרחק בין מקום הפגיעה לשער הראשי של בית הספר היה קטן מטווח זה.

הצבא הישראלי אמר כי תקף שלושה חברים בארגון החמוש "הג'יהאד האסאלמי", שהיו על אופנוע "ליד" בית הספר, אך לא סיפק מידע המלמד מה הבסיס לטענה זו. לא ניתן שום הסבר לשאלה מדוע הצבא לא תקף את השלושה לפני שהגיעו לסביבת בית הספר ששימש כמקום מחסה או חיכה עד שיתרחקו מהמקום.