לפני עשרים שנה נועדו המנהיגים הישראלים והפלסטינים על מדשאת הבית הלבן וחתמו על הסכמי אוסלו. בכך ניתן האות לפתיחת "תהליך השלום", שארה"ב מנסה כעת להמריץ מחדש. אך ממשל אובמה לא למד את הלקח משני העשורים שחלפו: כשמשאירים את סוגיית הפרת זכויות האדם מחוץ לחדר הדיונים, הכישלון ידוע מראש. בהקשר זה, דיפלומטיית הדילוגים של מזכיר המדינה, ג'ון קרי, מהעת האחרונה הובילה לנקודות שפל חסרות תקדים.
לפי דיווחים בעיתונות ומקורות אחרים, קרי נועד ב-7 בספטמבר בווילנה עם מנהיגים אירופאים והפציר בהם להשהות כללים חדשים שיבטיחו כי ישראל לא תוכל להשתמש במימון האיחוד האירופי לתמיכה בהתנחלויות בגדה המערבית.
אלא שמקורות באירופה אומרים שהכללים נדרשים מתוקף חוקי האיחוד האירופי עצמו, שעוגן בהם האיסור הקבוע במשפט הבינלאומי על "הכרה" במעשים לא חוקיים שבוצעו בידי מדינות אחרות. כל עוד אפשר שהסיוע מהאיחוד האירופי ישמש לתועלת ההתנחלויות של ישראל, הדבר עלול להפר את חוקי האיחוד. קרי טען שניסיונה של אירופה להימנע מהפרה של המשפט הבינלאומי עלול להקשות על תהליך השלום.
אין זו הפעם הראשונה שארה"ב נוקטת גישה כזאת. בשם הצורך לקדם את המשא ומתן, היא מפעילה בעקביות לחץ שנועד למנוע נשיאה באחריות על הפרה של זכויות. לשם כך, היא משתמשת בדרכים מגוונות, החל בהטלת וטו על החלטות של מועצת הביטחון המותחות ביקורת על הפרות שישראל ביצעה וכלה בקריאה לפלסטין שלא להצטרף לבית הדין הפלילי הבינלאומי – אפילו בזמנים שבהם תהליך השלום היה בפועל כמעט מת.
לפי עמדתה הרשמית של ישראל, האחריות העיקרית לזכויות האדם של הפלסטינים בשטחים הכבושים מוטלת על כתפי הרשות הפלסטינית. אך ישראל מתירה לשירותי הביטחון של הרשות לפעול בפחות מ-20% משטח הגדה המערבית.
באזורי הגדה שבהם יש לישראל שליטה בלעדית על הביטחון, 99.74% מהנאשמים הפלסטינים מורשעים במערכות המשפט שלה בגין "עברות ביטחון". מנגד, יותר מ-90% מתלונות הפלסטינים על אלימות מתנחלים נסגרות בלי שהוגש אפילו כתב אישום. רק שישה חיילים ישראלים הורשעו בהרג לא חוקי של פלסטינים מאז שנת 2000, ואף אחד מהם לא ריצה יותר משבעה חודשי מחבוש.
כמו כן, ארה"ב לא נותנת מענה לפגיעות המבוצעות על-ידי הרשות הפלסטינית, אף לא לטענות מהימנות על ביצוע עינויים. דיפלומטים מטעם ארה"ב בירושלים סיפרו לי שארה"ב תתנגד למאמצים הפלסטיניים לחתום על אמנות זכויות האדם. חתימה כזו, שעלתה כאפשרות לאחר שבשנת 2012 הכירו מרבית המדינות החברות באו"ם במדינה הפלסטינית, תקל לחייב את הרשות לשאת באחריות על הפרות. אבל הדיפלומטים מארה"ב שעמם שוחחתי אמרו שצעד כזה "לא יועיל למשא ומתן על הסדר הקבע".
האסטרטגיה של ארה"ב מוטעית וכושלת מעצם טבעה, והשלכותיה הרסניות. הפרה של זכויות האדם והיעדר נשיאה באחריות עליה פשוט מלבה את המתיחות ומונעת את התפתחות התנאים הדרושים להצלחה של שיחות השלום. כל פעם שהרשויות הישראליות מחרימות אדמה של חקלאי נוסף וכל פעם שכוחות הביטחון הורגים או פוצעים אזרח נוסף בלי מידה משמעותית של תיקון העוול, משימתם של משכיני השלום רק נהיית קשה יותר.
ממשל אובמה מתעקש לכנות את ההתנחלויות "לא לגיטימיות" משום שהן פוגעות במשא ומתן, בעוד הן הסיבה שעומדת ביסודן של הפרות רבות. במקום לנקוט עמדה תקיפה שתסייע לקדם את תהליך השלום, ארה"ב משמיעה עמדה מעורפלת ולא מאוזנת, שהדחפורים הישראליים רומסים בגלגליהם בלי להבחין בה בכלל. גם בעת שארה"ב מנסה להפיח חיים חדשים בתהליך השלום, ישראל לא הפסיקה להרוס עוד ועוד בתי פלסטינים, בניגוד לחוק ולעתים קרובות באדמות שהיא הקצתה להתנחלויות. יותר מ-750 בני אדם נעקרו מבתיהם בשנה זו בלבד.
אבל בשבוע שעבר המזכיר קרי הגדיל לעשות והפעיל לחץ על מדינות אחרות להפר את חוקיהן שלהן ואת מחויבויותיהן הבינלאומיות כדי שיתאפשר להן להמשיך לתמוך בהתנחלויות הישראליות.
אירופה העבירה מאות מיליוני אירו למימון מחקר ופיתוח ופרויקטים משותפים אחרים עם ישראל. אלא שהאיחוד האירופי ניהל את המשא ומתן על הסכמי המימון בצורה קלוקלת, ובסופו של דבר מצא את עצמו ללא אפשרות למנוע מישראל להשקיע בהתנחלויות פרסים, מענקים והלוואות מאירופה. האיחוד האירופי לא התכוון לתמוך בהתנחלויות, אבל לעתים השלכות שלא התכוונו אליהן הופכות ליסודות המגדירים מדיניות.
אירופה ביקשה להמשיך לשתף פעולה עם ישראל בלי להפר את המשפט הבינלאומי, ואת חוקיה שלה, ולכן הציגה רעיון פשוט: בשנת 2014, כשייפתח סבב המימון החדש, על ישראל להסכים שלא להשתמש בכסף האירופי לתמיכה בפעילות לא חוקית בשטחים הכבושים.
בתגובה לכך פתחה ישראל במתקפה דיפלומטית, והציגה תיאור מסולף של ניסיון אירופה להגן על עצמה מפני האפשרות שתממן פשעי מלחמה פוטנציאליים כאילו היה בגדר "סנקציות" נגד התנחלויות שיש בהן כדי לעודד את הפלסטינים לגלות "היעדר גמישות" בשיחות השלום. במקום לתמוך באפשרות בת קיימא שאינה חורגת מגבולות המותר במשפט הבינלאומי, נראה שקרי דוחק באיחוד האירופי לשמור על הסטאטוס קוו ולאפשר לכסף שלו לשמש התנחלויות לא חוקיות כדי לקדם את השלום.
קרי זכה לשבחים על עקשנותו ועל הצלחתו להחזיר את המנהיגים הישראלים והפלסטינים לשולחן המשא ומתן. האסטרטגיה של ארה"ב בעשרים השנים האחרונות כרוכה בהקרבת זכויות האדם על מזבח שימור הדיאלוג. במקום להתמקד במשא ומתן בראייה לטווח קצר, על ארה"ב לשאול את עצמה אם אסטרטגיה זו לא החמירה את מצב העניינים. לכל הפחות ניתן לקבוע שזאת לא הייתה גישה מוצלחת במיוחד להשכנת שלום במזרח התיכון. הגיע הזמן לנסות משהו חדש.
ביל ואן אסוולד הוא חוקר בחטיבת המזרח התיכון של ארגון Human Rights Watchבירושלים
