ירושלים, ישראל – במקום שבו ניצבו פעם שני כפרים בשטח ישראל, בצמוד לגבולה עם לבנון, המבנים היחידים שנותרו על עומדם הם שתי הכנסיות הקתוליות. תושביהם לשעבר של איקרית ובירעם חוזרים למקום כדי להתפלל, להתחתן ולקבור את מתיהם, אך אינם יכולים לשוב ולגור בו.
שאיפותיהם של הפלסטינים למדינה באדמות שישראל כבשה בשנת 1967 מוכרות היטב. אך הדעת לא ניתנת די הצורך לחשיבותה של האדמה עבור המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל, המהווה כ-20% מאוכלוסיית המדינה. 30 במארס מצוין על-ידי פלסטינים כ"יום האדמה", יום השנה לאירוע מכריע במאבקם נגד מדיניות הקרקעות המפלה.
בחודש נובמבר 1948 ריכז צה"לאת תושבי איקרית ובירעם וגירש אותם. הלחימה באזור כבר הסתיימה, ותושבי הכפרים לא העמידו כל התנגדות. קציני צה"ל אמרו להם כי הגירוש הוא זמני.
בשנת 1951 פסק בג"ץ כי על המדינה לאפשר לתושבי הכפרים שנעקרו לשוב לבתיהם. בעקבות זאת הכריז הצבא על הכפרים "שטח צבאי סגור" כדי להגן על אזור הגבול מפני מסתננים חמושים. בג"ץ קבע דיון נוסף בעניין איקרית לחודש פברואר 1952 אך בחג המולד של שנת 1951, זמן קצר לפני הדיון המתוכנן, פוצץ הצבא את כל הבתים בכפר. בחודש ינואר 1952 פסק בג"ץ כי תושבי הכפר בירעם יוכלו לשוב לבתיהם לאחר שיקבלו את אישור הצבא. הצבא מעולם לא העניק את האישור, ובחודש ספטמבר 1953 פוצץ את בתי הכפר. הכנסיות נותרו על תלן.
לאורך השנים הסכימו כמה עשרות ממשפחות העקורים לקבל פיצויים, אך רובן הגדול המשיכו במאבקן, גם לאחר שישראל הקימה ארבעה יישובים יהודיים על קרקעות שהיו בזמנו אדמותיהם החקלאיות. בשנות השישים טענה הממשלה כי אם תתיר לתושבי הכפרים לשוב ליישוביהם הרי שהדבר יהיה כרוך בסיכון ביטחוני. אולם, כפי שעיתון "הארץ" דיווח בעת ההיא, רבים מהם עבדו כפועלים בשכר ביישובים היהודיים שהוקמו על אדמותיהם.
בשנות השבעים הצטרפו אלפי יהודים ישראלים להפגנות למען תושבי הכפרים, אך ללא הועיל. עתירות נוספות לבג"ץ הוכחו גם הן כחסרות תועלת – בג"ץ דחה את האחרונה שבהן בשנת 2003. הממשלה טענה כי "החזרת העקורים" תהווה "הזמנה למספר ניכר של תביעות של כל המעוניינים 'לפתוח מחדש' את מלחמת העצמאות ואת תוצאותיה".
רבים נוספים מאזרחיה הפלסטינים של ישראל סובלים גם הם מאפליה בכל הנוגע לזכויות בקרקע. מאז שנת 1948 הקימה ישראל שבע עיירות עבור בני המיעוט הלא יהודי במדינה – עקורים בדואים מהנגב – אך כל השבע נמנות עם היישובים העניים ביותר בישראל. לעומת זאת, המדינה הקימה באותה תקופה למעלה מ-700 יישובים יהודיים, במקרים רבים על אדמות שהופקעו מאזרחיה הפלסטינים.
בשנת 1976 הופקעו 20 אלף דונם לצורך הרחבת יישובים יהודיים בגליל, ובעקבות זאת קיימו בני המיעוט הפלסטיני בישראל הפגנות נרחבות על ענייני קרקעות. אף כי הממשלה הכריזה מבעוד מועד על עוצר מקומי ואיימה כי מורים שישתתפו בפעולות המחאה יפוטרו, ב-30 במארס התקיימו הפגנות בנושא זה בכל רחבי ישראל. חלק מההפגנות הידרדרו לאלימות, וכוחות ישראליים הרגו שישה מפגינים ופצעו רבים נוספים. לאחר יום הפגנות זה, "יום האדמה" הראשון, התחילה החברה האזרחית הפלסטינית בישראל לתאם פעולות לא אלימות נגד מדיניות מפלה, בפרט בתחומי התכנון והקרקעות.
מאז חלפו 36 שנים, אך הדרך עדיין ארוכה. בחודש מארס 2010 הקצתה הממשלה 782 מיליון ש"ח, בפריסה לחמש שנים, לשיפור התנאים ביישובים של המיעוט הפלסטיני, לרבות בתחום הדיור. אך ישראל אינה מכירה באופן רשמי בקיומם של יישובים רבים של ציבור זה.
כיום, רבבות בדואים מאזור הנגב גרים בכפרים שהרשויות מסרבות להכיר בהם או לספק להם שירותים בסיסיים; לדברי דובר מטעם מנהל מקרקעי ישראל, בשנת 2011 הרסה ישראל קרוב לאלף מבנים בדואיים "לא חוקיים". לעומת זאת, בשנת 2010 הכשירה הכנסת בדיעבד שישים חוות משפחתיות פרטיות שהוקמו באזור, כולן חוץ מאחת בבעלות משפחות יהודיות. החוות משתרעות בסך הכול על פני 81 אלף דונם, ושטח זה גדול מכלל השטח שהממשלה הקצתה לשבע העיירות הבדואיות שהקימה. בעיירות אלה גרים 85 אלף בני אדם.
במקומות אחרים, למשל בערים מעורבות כמו לוד ורמלה, הרשויות סירבו להקצות קרקע מספיקה לשכונות של המיעוט הפלסטיני, ובכך אילצו אלפי תושבים לבנות בתי מגורים "לא חוקיים", ואלה עומדים כעת בסכנת הריסה. אוכלוסיית "המגזר הערבי" גדולה כיום פי שבעה מכפי שהייתה בשנת 1948, אך על-פי נתוני האגודה לזכויות האזרח בישראל, עתודות הקרקע המוקצות לאוכלוסייה הפלסטינית צומצמו למחצית. עם חברי מועצת מקרקעי ישראל, שהיא הגוף המנהל את הקצעת הקרקעות, לא נמנה ולו אזרח פלסטיני אחד.
המגמות מדאיגות. עשרות רבנים, כולל גורמים ממשלתיים רשמיים, קראו אשתקד ליהודים שלא להשכיר דירות או למכור אדמות ל"ערבים". בחודש מארס 2011 עבר חוק המכשיר את הנוהג של "ועדות הקבלה" המקומיות הפועלות ביישובים יהודיים קטנים לדחות בקשות של מועמדים המבקשים לעבור לגור בהם על סמך קריטריון מעורפל של "אי-התאמה חברתית". בפועל, יישובים משתמשים בקריטריון זה כדי לדחות מועמדים שאינם יהודים.
השנה, בעת שאזרחיה הפלסטינים מציינים את "יום האדמה", על ממשלת ישראל לנצל את ההזדמנות ולשקול מחדש את מדיניות השימוש בקרקע המפלה שלה.
*נדים שחאדה הוא מתמחה בחטיבת המזרח התיכון של ארגון Human Rights Watch. ביל ואן אסוולד הוא חוקר בכיר של ארגון Human Rights Watch בירושלים.*
