(ירושלים) - ארגון Human Rights Watch אמר היום כי על ממשלת ישראל להפסיק לאלתר את ההריסה השרירותית של בתי פלשתינאים ושל רכוש נוסף השייך לפלשתינאים בגדה המערבית ולפצות את האנשים שעקרה מבתיהם. בחודש יולי 2010 הרסו רשויות ישראל 141 בתי פלשתינאים ומבנים אחרים. זהו המספר הגבוה ביותר של מבנים שישראל הרסה בחודש אחד לפחות מאז שנת 2005. בנוסף, רשויות ישראל כבר ביצעו עשרות פעולות הרס בחודש אוגוסט.
לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת מחלקת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "בעוד ישראל הורסת עוד ועוד בתי פלשתינאים, היא ממשיכה לסבסד את ההתנחלויות היהודיות הסמוכות. ישראל שמה ללעג את החוק הבינלאומי לא רק בתמיכתה בהתנחלויות שהוקמו בתוך שטח כבוש אלא גם בכך שהיא מוחקת יישובים פלשתיניים ותיקים סמוכים".
באחת מפעולות ההרס שבוצעו לאחרונה, רשויות הצבא של ישראל החריבו את הכפר אל-פארסייה, יישוב חקלאי בצפון בקעת הירדן המונה כ-135 תושבים ואשר היה מיושב בידי פלשתינאים במשך דורות. ב-19 ביולי הרסו רשויות ישראל 76 מבנים בכפר אל-פארסייה, ועקרו מבתיהם כ-113 בני אדם, ובהם 52 ילדים. לפי משרד האו"ם לתאום עניינים הומניטאריים, הרשויות הורו לתושבים לפני ההריסה להתפנות עד ה-24 ביוני והדגישו בהודעתן שבתי הכפר נבנו בתוך "שטח צבאי סגור". שטח זה אמנם הוגדר כ"סגור" מאז סוף שנות השישים, אך הכפר אל-פארסייה הוקם לפני שהשטח הוגדר כך והיה מיושב כל העת עד היום.
על-פי נתוני משרד האו"ם, ב-31 ביולי מסרו הרשויות הישראליות צווי פינוי נוספים שהתבססו על אותה עילה, וב-5 באוגוסט הרסו עשרה מבנים נוספים שבהם חיו 22 בני אדם, וכן 27 אוהלי חירום שהוקמו בידי תושבים שנעקרו מבתיהם לאחר מבצע ההריסה הראשון.
המִנהל האזרחי של ישראל הודה בהודעת דואר אלקטרוני ששלח ב-8 באוגוסט לארגון Human Rights Watch כי נהרס רכוש, אך טען כי ב-19 ביולי נהרסו עשרה בניינים לכל היותר. ארגון Human Rights Watch חזה בחורבותיהם של מבנים רבים במקום. חלק מהמשפחות הפלשתיניות שבתיהן ורכושן נהרסו בידי הרשויות הישראליות גרו בכפר במשך חמישים שנה לפחות.
על-פי משרד האו"ם, ב-15 וב-16 באוגוסט מסר המנהל האזרחי צווי הריסה נוספים לשלוש משפחות בכפר אל-פארסייה, שכולן איבדו רכוש בפעולות ההרס הקודמות והקימו אוהלים שנתרמו להן על חורבות בתיהן. שתיים מהמשפחות פרקו את האוהלים בעצמן.
מאז שנת 1967 הקימה ממשלת ישראל ארבע התנחלויות שיועדו ליהודים אזרחי ישראל בטווח של חמישה קילומטרים מהכפר אל-פארסייה והמשיכה לאשר בניית מבני מגורים (פרט ל"הקפאה" חלקית בת עשרה חודשים, שתפוג בחודש ספטמבר, של בניית מבני מגורים חדשים) ולסבסד ביד רחבה את ההתנחלויות באזור זה.
פעולות ההרס בכפר אל-פארסייה הן חלק מעלייה חדה שחלה לאחרונה במספר הפעולות שישראל מבצעת כדי לפנות בכפייה פלשתינאים שממשלת ישראל מגדירה את בתיהם כ"לא חוקיים" ב"אזורי סי", המהווים 60% משטח הגדה המערבית ואשר נתונים לשליטה ישראלית אזרחית וצבאית מלאה. ב-19 ביולי דיווח עיתון "הארץ" כי משרד הביטחון הנחה את המנהל האזרחי של ישראל, שהוא הזרוע הצבאית המבצעת את פעולות ההרס בגדה המערבית, להגביר את האכיפה על מבנים פלשתיניים "לא חוקיים" באזור זה. ב-2 במארס דיווח "הארץ" כי ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בפני ועדה ממשלתית שישראל לעולם לא תוותר על שליטתה בבקעת הירדן בכל הסכם שלום עתידי שהוא, בשל החשיבות האסטרטגית של אזור זה המשתרע לאורך גבולה המזרחי של הגדה המערבית.
על-פי נתוני משרד האו"ם, הרשויות הישראליות הרסו השנה בסך הכול 267 בתי פלשתינאים ומבנים נוספים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. לשם ההשוואה, בשנת 2009 כולה נהרסו 271 בתים ומבנים אחרים; בשנת 2008 נהרסו 236 ובשנת 2007 נהרסו 208. במרבית המקרים נהרסו מבנים אלה בשל היעדר היתרי בנייה ישראליים, שעבור פלשתינאים כמעט בלתי אפשרי להשיגם.
ההרס בכפר אל-פארסייה
תושבים בכפר אל-פארסייה דיווחו לארגון Human Rights Watch כי ב-24 ביוני, בסביבות השעה 5:00 בבוקר, מסרו אנשי צה"ל והמנהל האזרחי 13 צווי פינוי למשפחות בכפר. בצווים הצבאיים נקבע כי המשפחות גרות בתוך "שטח צבאי סגור" וניתנה להן שהות של 24 שעות לעזוב את המקום.
לדברי תושבים מהכפר אל-פארסייה, ב-19 ביולי, ב-6:00 בבוקר, ג'יפים רבים, שני דחפורים של צה"ל וכמה מכוניות לבנות של המנהל האזרחי הגיעו לכפר וגורמים רשמיים הרחיקו בכפייה תושבים פלשתינאים מבתיהם. מתצפיות שערך ארגון Human Rights Watch ומדיווחים של משרד האו"ם עולה כי הדחפורים הרסו 26 מבני מגורים, 24 מכלאות לבעלי חיים, שמונה תנורי אפייה שנבנו מתחת לקרקע בשיטה מסורתית ו-12 בתי שימוש חיצוניים ומכלי מים.
סאלח דבבאת, בן 58, ראה לנגד עיניו את הדחפורים הישראליים הורסים את מכלאות בעלי החיים שלו ואת הבית שבו גר עם אשתו ושני ילדיהם. "הם באו בשש בבוקר, כיתרו אותנו, והרסו את הבתים שלנו מול העיניים שלנו", הוא אמר לארגון Human Rights Watch. לדברי דבבאת, הוא נולד באזור זה וגר בו כל חייו. בזמן שארגון Human Rights Watch שוחח עמו הוא ניסה לחלץ מתחת להריסות ביתו חלק מהמזון והחפצים שלו וכן חלק מבגדי הילדים וספרי הלימוד שלהם.
עדנאן דבבאת, תושב אל-פארסייה בן 63, אמר לארגון Human Rights Watch: "אני גר כאן יותר מארבעים שנה, ועכשיו הם הרסו את הבית והמבנים שלי, את תנור העץ ואת מְכַל מי השתייה שלנו. הם אפילו הרסו בדחפורים את מאגרי הסוכר והחיטה שלי". על-פי נתוני משרד האו"ם, תושב זה איבד 11 מבנים, ובהם ביתו, מכלאות לבעלי חיים, מתקן תברואה ומכל מים. בשעה שרשויות ישראל תלו את הצו המורה על הריסת ביתו על אחד המבנים השייכים לו שהה עדנאן דבבאת בעיירה טובאס, הנמצאת גם היא בגדה המערבית, במרחק של 14 קילומטרים משם.
תושבים בכפר אל-פארסייה סיפרו כי ב-31 ביולי, לאחר מבצע ההריסה הראשון, מסרו רשויות ישראל שני צווי הריסה חדשים בעילה זהה; לפי משרד האו"ם, בצווי ההריסה ניתנה לדיירי מבני המגורים - 17 בני אדם ובהם 7 ילדים - שהות של 24 שעות לפנות את בתיהם.
עדי ראייה סיפרו לארגון Human Rights Watch כי ב-5 באוגוסט, ב-6:20 בבוקר, הגיעו לכפר שני דחפורים, עשרה ג'יפים צבאיים וכמה מכוניות של המנהל האזרחי והתחילו להרוס עשרה מבנים נוספים, כמו-גם בין 25 לשלושים אוהלים שחולקו לתושבים בידי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום והרשות הפלשתינית לאחר מבצע ההריסה הראשון, וכן להשחית שלושים עצים שניטעו במקום עצים שנעקרו במועד מוקדם יותר.
על צווי הפינוי הצבאיים לא ניתן היה לערער במסגרת מערכת המשפט הצבאית. עו"ד עבדאללה חמאד ממרכז ירושלים לסיוע וייעוץ משפטי המייצג את המשפחות ועו"ד תוופיק ג'בארין הבקי בסוגיית פינוי התושבים באזור זה אמרו כי האפשרות המשפטית היחידה הפתוחה בפני תושבי הכפר הפלשתינאים היא להגיש ערעור בבית משפט אזרחי בתוך ישראל. תושבים מהכפר אמרו כי ידם אינה משגת לממן את ההוצאות המשפטיות הכרוכות בכך וכי הם ביקשו מנציגי הרשות הפלשתינית בעיירה טובאס להשיג להם סיוע משפטי מארגון ללא כוונות רווח. לדברי חמאד, הרשות הפלשתינית הודיעה לו על צווי הפינוי רק כאשר כבר היה מאוחר מדיי לבקש צו מניעה מבג"ץ.
מערכת המשפט האזרחית בישראל דוחה ככל הנראה את מרבית הניסיונות לעצור פעולות פינוי כאלה. ארגון Human Rights Watch שוחח עם שלושה עורכי דין פלשתינאים ועם שני חוקרים בארגונים ישראליים ללא כוונות רווח שאמרו כי לא ידוע להם על מקרים שבהם בית המשפט פסק לטובת תושבי בקעת הירדן שעתרו נגד צו פינוי או הריסה של הצבא. כך למשל, בחודש ינואר דחה בג"ץ את עתירתם של תושבי ח'רבת טנא, כפר סמוך לעיר שכם, שנעקרו בו מאה בני אדם מבתיהם שנהרסו בידי הרשויות הישראליות. בחודש דצמבר 2006 דחה בג"ץ את עתירתן של משפחות ביישוב הבדואי אל-חדידייה שקיבלו צווי הריסה. בית המשפט קיבל את הטענה שנשקפת מהן סכנה ביטחונית להתנחלות רועי הסמוכה. גם לו השהה בית המשפט באופן זמני את צווי ההריסה, הרי שלפי החוק הצבאי הישראלי והליכי התכנון, יתקשו התושבים הפלשתינאים להשיג הכרה בבעלותם שתאפשר להם לבנות באדמה זו ועלות ההליכים תהיה גבוהה מאוד. כדי לעשות זאת, יהיה עליהם למשל להוכיח כי אף פלשתינאי שיש לו נגיעה לרכוש לא היה "נפקד" בזמן שישראל כבשה את האזור בשנת 1967, וכי כל המבנים במקום תואמים את התכניות המאושרות של ישראל.
לדברי ויטסון, "חייהם של הפלשתינאים הללו, הנתונים לשליטה צבאית ישראלית מלאה, הם ביסודם חיים נעדרי כל ביטחון. רק כמה שבועות קודם לכן הם גרו ביישוב שהוקם לפני דורות, וכעת הם נאלצים לחזות בדחפורים ההורסים את בתיהם בלי כל אפשרות של ממש לערער על ההחלטה להחריבם".
שטח צבאי סגור
משרדי היועץ המשפטי של יהודה ושומרון ודובר צה"ל לא השיבו לבקשת ההבהרה שארגון Human Rights Watch שיגר לו בעניין הסיבה להריסת הכפר אל-פארסייה. לאחר שישראל כבשה את הגדה המערבית בשנת 1967 היא לא העניקה לתושביו רישיונות ולא הכירה בשום דרך אחרת בזכויות הקניין שלהם. יתר על כן, ישראל הגדירה את האזור "שטח צבאי סגור", שאזרחים לא יוכלו להיכנס אליו, לחיות בו או לעזוב אותו ללא היתר.
עיתון "הארץ" דיווח כי הצבא הישראלי הציב לפני שנה שלט אזהרה בכניסה לכפר אל-פארסייה, וציטט הצהרה של המנהל האזרחי ולפיה הרשויות הכריזו על האזור "שטח אש". בעבר פינה המנהל האזרחי פלשתינאים מ"שטחי אש" כאלה או מ"שטחי אימונים" באזורים אחרים בגדה המערבית בטענה שנשקפת להם סכנה חמורה מהאימונים הצבאיים.
עם זאת, אין זה ברור מדוע צווי השטח הסגור נוגעים רק לאל-פארסייה ולא לאף אחת מההתנחלויות הסמוכות, כמו רותם (שהוקמה בשנת 1983) השוכנת במרחק של פחות מקילומטר אחד משם. בדומה לרותם, גם ההתנחלות מחולה (שהוקמה בשנת 1979), השוכנת במרחק של שני קילומטרים, נבנתה על אדמות שתושבי אל-פארסייה שכרו לדבריהם מבעל אדמות פלשתינאי שגר בעיירה טובאס.
הרשויות הישראליות הציגו נימוק נוסף להריסת רכוש הפלשתינאים באזורים המוגדרים "שטח צבאי סגור". לדבריהן, מטרת פעולות ההרס הייתה לפנות אנשים שאינם מוכרים כ"תושבי קבע". לפי צו בדבר הוראות בטחון מס' 378 משנת 1970, הממשלה רשאית לפנות אנשים השוכנים בתוך "שטח צבאי סגור" ללא הליכים מנהליים כלשהם. בסעיף 90(ד) לצו נקבע כי "תושבי קבע" יוכלו להמשיך לשהות באזור שהוגדר כך וכי אין בצווי פינוי כדי לשנות את מעמדם כתושבי קבע. הרשויות הישראליות טענו כי הן רשאיות לפנות מתוך שטח צבאי סגור תושבים פלשתינאים שאינם מאכלסים שטח זה בקביעות, משום שאינם "תושבי קבע". בצו הצבאי אין כל הוראה המאפשרת לצבא לפנות תושבי קבע מתוך שטח צבאי סגור שנקבע כי יהפוך ל"שטח אש" או ל"שטח אימונים".
בהודעת הדואר האלקטרוני ששלח ב-8 באוגוסט לארגון Human Rights Watch כתב דובר המנהל האזרחי כי איש לא גר במבנים שנהרסו בכפר אל-פארסייה בימים שבהם נמסרו צווי הפינוי או בימי ההריסה. לטענת הדובר, הבעלים אכלסו את המבנים שבבעלותם על בסיס עונתי בלבד, למשך כמה ימים בכל שנה, ולדבריו יש בבעלותם בתי מגורים קבועים במקומות אחרים. הדובר אף הצהיר כי מרשם האוכלוסין הישראלי אינו מכיר בכפר אל-פארסייה כמקום יישוב.
תושבים בכפר אל-פארסייה אמרו לארגון Human Rights Watch כי הם גרים באזור במשך כל עונות השנה וכי אין בבעלותם בתי מגורים במקומות אחרים. ארגון Human Rights Watch ביקר ביישוב ובחן בו רהיטים, כלי מטבח ופרטי רכוש אחרים שנהרסו, אשר הצביעו כולם על-כך שכמה וכמה מהמבנים שימשו למגורים. ארגון Human Rights Watch אף שוחח עם פעילים למען זכויות האדם ועם תושבים באזורים אחרים בבקעת הירדן, ואלה אישרו כי הכפר אל-פארסייה מיושב זה עשרות שנים. כפי שציין הארגון הישראלי הלא ממשלתי "במקום", מִפקד אוכלוסין שישראל ערכה בשנת 1967 הגדיר כ"יישוב" כל מקום שבו חיים חמישים תושבי קבע או יותר, והכפר אל-פארסייה עומד באמת מידה זו.
עארף דראר'מה, העומד בראש מועצת תושבי אל-מאליח והקהילות הבדואיות בבקעת הירדן, ובכלל זה אל-פארסייה, היה עד למבצע ההרס השני שהתקיים ב-5 באוגוסט. לדברי דראר'מה, כפי שנמסרו לארגון Human Rights Watch, "האנשים התפזרו ונאלצו למצוא מחסה אצל בני המשפחה שלהם ואצל חברים במקומות אחרים. צבא שלם בא כדי להרוס בתים של אנשים שאין להם כלום, ומנגד ההתנחלויות מתפתחות כל יום".
בנוסף להריסת המבנים הפלשתיניים באזורים המוגדרים "שטח צבאי סגור", הרשויות הישראליות מסרבות בהתמדה להנפיק לפלשתינאים את ההיתרים הנדרשים לצורך כל בנייה של מבנים חדשים, שינויים במבנים קיימים או הקמה של תשתית ואפילו עבור מבנים קיימים. על-פי נתוני ממשלת ישראל, המנהל האזרחי דחה 94% מהבקשות שהגישו פלשתינאים להיתרי בנייה בגדה המערבית בין השנים 2000 ו-2007.
לדברי ויטסון, "הפלשתינאים חיים בסיוט קפקאי. הבתים שלהם נהרסים לנגד עיניהם משום שאין להם ההיתרים הדרושים, ואילו כמעט כל בקשה להיתר נדחית. הטענה הקלושה של ישראל כי היא רק אוכפת את הכללים אינה יכולה לכסות על מדיניות האפליה האכזרית המונחת ביסודן של פעולות אלה של הרס בתים".
הריסת בתים פלשתיניים, תמיכה בהתנחלויות
בשונה ממדיניותה כלפי הפלשתינאים, ישראל מעניקה להתנחלויות הישראליות שליטה באזורים נרחבים בגדה המערבית. המתנחלים שותפים לרשויות הישראליות בתכנונן של ההתנחלויות, ומנגד בגופי התכנון של המנהל האזרחי אין ולו נציג פלשתינאי אחד. במקרים רבים העניקה ישראל למתנחלים ביד רחבה היתרי בנייה להקמת מבנים חדשים, כולל אישור בדיעבד של הקמת מבנים.
הכפר אל-פארסייה, כמו ההתנחלויות הישראליות הסמוכות רותם, משכיות, מחולה ושדמות מחולה, שוכן בתוך "אזור סי", המשתרע על-פני 60% משטח הגדה המערבית הכבושה ואשר נותר בשליטה מלאה כמעט של ישראל על-פי הסכמי אוסלו משנת 1995. ממחקר שערך משרד האו"ם עולה כי "רק כאחוז אחד מהקרקע בשטח סי זמין לבנייה פלשתינית", ומנגד ישראל העניקה להתנחלויות שליטה בלמעלה מ-70% משטחו של אזור סי ואפשרה להן לבנות ולהתפשט באופן נרחב.
הכפר אל-פארסייה שוכן על קרקעות שישראל הקצתה ל"מועצה האזורית" של מתנחלי בקעת הירדן. משרדי ממשלה רבים בישראל מגדירים את צפון בקעת הירדן כאזור "עדיפות לאומית", ומתנחלים באזור זה זוכים לתמיכה כספית עבור מגוון פעילויות, כולל רכישת קרקע, פיתוח חקלאות ותיירות וחינוך ילדיהם.
מספר צווי ההריסה שהרשויות הישראליות מוציאות ומיישמות בעניינם של מבנים פלשתיניים בגדה המערבית הכבושה גבוה לאין ערוך ממספר הצווים שהן מוציאות ומיישמות בנוגע למבני מתנחלים באזור זה. לפי נתוני ממשלת ישראל, בין השנים 2000 ו-2007 הוציאו הרשויות הישראליות לפועל 1,663 מתוך 4,993 צווי הריסה שהוצאו נגד פלשתינאים בגין בנייה בלתי חוקית, ולעומת זאת בוצעו רק 199 מתוך 2,900 צווים שהוצאו נגד מתנחלים.
על אף הסכם חלקי על "הקפאת בנייה" העומד לפקוע בחודש ספטמבר, ישראל מוסיפה לאשר בנייה למגורים בהתנחלויות ולהעניק למתנחלים תמריצים. ארגון "שלום עכשיו" דיווח כי על-פי נתונים ישראליים בין ה-1 בינואר ל-30 במארס 2010 הושלמה בהתנחלויות הקמתן של 415 יחידות דיור, ואילו 2,361 יחידות נמצאות בתהליכי בנייה.
לדברי תושבים בכפר אל-פארסייה, הרשויות הישראליות כבר הרסו בעבר מבנים ביישוב, אך מעולם לא בוצעה במקום פעולת הרס כה נרחבת.
תושבי הכפר, הקיים לפחות מאז שנות החמישים, עוסקים בעיקר בחקלאות וברעיית צאן. תושבים אמרו לארגון Human Rights Watch כי עוד קודם למבצעי ההריסה האחרונים הקשו על חייהם הגבלות ישראליות שמנעו הקמת תשתית שתשרת את הכפר. לתושבים לא הייתה אספקת חשמל או מים זורמים והם נאלצו לרכוש ביוקר מי מכליות. עיתון "הארץ" דיווח כי הרשויות הישראליות אסרו על תושבי אל-פארסייה להשתמש בבארות שחברת המים הישראלית "מקורות" חפרה באזור, והחרימו את משאבות המים שלהם לפני ארבעה חודשים, לאחר שהשחיתו צינורות שהתושבים הניחו כמה שנים קודם לכן לצורך הובלת מי שתייה ממעיין סמוך לכפר.
על-פי הדיווח בעיתון "הארץ", התושבים נאלצו לעזוב את אל-פארסייה באופן זמני מוקדם יותר השנה לאחר שהרשויות הישראליות מנעו מהם גישה למים. ארגון Human Rights Watch בחן מכל מים הרוס שלדברי עדנאן דבבאת היה בין המבנים שנהרסו ב-19 ביולי.
פעולות הרס נוספות מחודש יולי
בחודש יולי הרסה ישראל מבנים פלשתיניים רבים נוספים בגדה המערבית. ב-19 ביולי הרסו הרשויות הישראליות ברֵכה לאגירת מים והחרימו צינורות ששימשו להשקיית חלקת אדמה בעמק אל-בקעה שממזרח לחברון. מעיבוד החלקה התפרנסה משפחה המונה 17 נפשות, ובהן 14 ילדים. מדיווח של האו"ם עולה כי שלושה בני משפחה נפצעו במהלך פעולת ההריסה.
באותו יום עצמו הרסו הרשויות הישראליות הרחבת בנייה לבית ומכלאה לבעלי חיים בפאתי חברון בפעולה שהשפיעה על חיי משפחה המונה תשע נפשות, ובהן שבעה ילדים. משרד האו"ם דיווח כי ב-20 ביולי הרסו הרשויות הישראליות שני בתי מגורים, שש מכלאות לבעלי חיים ואוהל שהשתייכו לשמונה משפחות פלשתיניות, ובהן 38 ילדים, בכפר א-לובן אל-ר'רבייה שמצפון-מערב לרמאללה, בסמוך להתנחלויות הישראליות בית אריה ועופרים.
ככל הנראה, כל ההריסות הללו בוצעו בעילה של היעדר היתרי בנייה. החלופה היחידה שהרשויות הישראליות מציעות לבעלי בתים המקבלים צווי פינוי היא להרוס את רכושם בעצמם.
ב-28 ביולי הרסה עיריית ירושלים משתלות, עסק לשטיפת מכוניות וחנות לכלי עבודה בארד ואד אמג'אלי שבסמוך למחסום חיזמה, במזרח העיר. כל בתי העסק היו בבעלות פלשתינית וכולם נהרסו בטענה שנבנו ללא היתרים. על-פי נתוני משרד האו"ם, בתי העסק שנהרסו היו מקור הכנסתן העיקרי של חמש משפחות פלשתיניות המונות כ-65 בני אדם, ובהם 35 ילדים. בנוסף לכך, העירייה השחיתה או החרימה כמויות גדולות של חומרי בניין, ששוויים מסתכם, על-פי הערכת משרד האו"ם, בכמה מאות אלפי שקלים.
ממשלת ישראל ועיריית ירושלים הקצו רק 13% משטח מזרח ירושלים לבנייה פלשתינית, ומנגד הוקצו 35% להתנחלויות ישראליות. על-פי ארגונים ישראליים לא ממשלתיים, בעוד ישראל בנתה במזרח ירושלים 50 אלף יחידות דיור עבור מתנחלים ישראלים, היא לא בנתה כמעט שום יחידת דיור עבור פלשתינאים.
במחקר שערכו בשנת 2009 קרן יוניסף, ארגון הבריאות העולמי וסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלשתינאים (אונר"א) נמצא כי בקרב יישובי הרועים הפלשתיניים באזור סי נפוצות בעיות של עיכוב בגדילה, מחסור במזון הולם ועוני. במסקנות הדו"ח נקבע כי שורשי פגיעותם של היישובים באזור סי נעוצים בהגבלות המנהליות והצבאיות שמטילה ישראל, האוסרות למעשה על בנייה ושיקום של מבנים רבים - בתי מגורים, אסמים, כבישים, צינורות מים ועמודי חשמל - ואשר מגבילות מאוד את תנועת הפלשתינאים, חוסמות בפניהם רבות מהדרכים שבהן נהגו לנסוע בעבר ומונעות מהם גישה לכבישים חדשים שנסללו עבור מתנחלים.
כללי המשפט הבינלאומי החלים בתחום זה
חובותיה המשפטיות של ישראל בתחום זה נובעות הן ממשפט זכויות האדם הבינלאומי והן מהמשפט ההומניטארי הבינלאומי. את מקורותיהם של שני ענפי משפט אלה ניתן למצוא הן במשפט הבינלאומי המנהגי והן בהסכמים כגון האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, וכן האמנה בדבר זכויות הילד, אמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949, ותקנות האג משנת 1907, החלות כולן על הגדה המערבית על-פי פסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק.
הזכויות הנוגעות לענייננו כוללות את הזכות לבית, לדיור, לקניין ולחופש מאפליה במימושן של זכויות אלה. סעיף 17 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות מחייב את ישראל לכבד את זכותו של כל אדם לבית. פירושו של דבר כי אסור שהתערבות כלשהי בעניין ביתו של אדם תהיה שרירותית, או במילים אחרות, כל התערבות כזו חייבת להתבסס על חוק ברור, להיות בלתי מפלה וחובה להעניק לאדם הנוגע בדבר הזדמנות הוגנת לשימוע שבו יוכל לערער על כל התערבות בזכויותיו אלה.
כל התערבות חייבת לנבוע מטעמים כשרים ולהיות מידתית לחלוטין, כלומר התערבות באמצעים שמידת פגיעתם היא הקטנה ביותר. פינוי והריסה של בית משפחה מחייבים הצדקה טובה ביותר. ועדת זכויות האדם של האו"ם, שהנה גוף בינלאומי של מומחים המופקד על פירוש האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, קבעה כי החקיקה המקומית בדבר התערבות בזכות לבית "חייבת לציין בפירוט את הנסיבות המדויקות שבהן התערבות כזו תותר".
האיסור על אפליה מופיע בסעיף 2 להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ועוגן באמנות העיקריות לזכויות האדם, שישראל אשררה אותן, ובכלל זה באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, באמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, באמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית ובאמנה בדבר זכויות הילד. אפליה מוגדרת כנובעת מחוקים, ממדיניות או מדפוסי פעולה המתייחסים לאנשים בנסיבות דומות באורח שונה ללא הצדקה הולמת, בין היתר בשל אמות מידה הנוגעות לגזע או למוצא אתני או דתי.
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות מחייבת את ישראל לכבד את הזכות לדיור נאות. הוועדה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, המפקחת על ציותן של מדינות לאמנה, קבעה בהערה כללית מס' 4 שלה כי "אין לפרש את הזכות לדיור באופן צר ומגביל אשר מסתכם במחסה שמספקת קיומה של קורת גג מעל ראשו של אדם כלשהו, או מתייחס למחסה כאל מוצר ותו לא. עליה להיות מובנת כזכות לחיות במקום כלשהו בביטחון, בשלום ובכבוד".
הוועדה ציינה עוד כי "ניתן להצדיק פינוי בכפייה רק בנסיבות החריגות ביותר". בהערה כללית מס' 7 של הוועדה נקבע כי "אם נמצא שהפינוי חוקי מבחינות אחרות, יש לבצעו רק על יסוד חוקים ברורים, אין להותיר אנשים ללא קורת גג והשימוש בכוח מותר רק כמוצא אחרון. על פינוי בלתי חוקי בכפייה יש להעניש".
על-פי אמנת ג'נבה הרביעית, החלה על שטחים כבושים, כוח כובש רשאי לבצע "פינוי" מלא או חלקי של אזור רק "אם בטחון האוכלוסייה או שיקולי הכרח צבאיים ידרשו זאת". בכל מקרה, חובה להחזיר את כל התושבים שפונו באורח זה לבתיהם מיד עם תום מעשי האיבה באזור, ובינתיים נדרש הכוח הכובש להבטיח כי המפונים יזכו ל"דיור הולם".
זכותו של אדם כי רכושו יכובד מעוגנת בסעיף 17 להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שבה נקבע כך: "לא יישלל מאדם קניינו דרך שרירות". בסעיף 46 לתקנות האג משנת 1907 נקבע כי על הכוח הכובש לכבד רכוש פרטי, וכי אין "להחרים" רכוש כזה. סעיף 53 לאמנת ג'נבה הרביעית קובע כי אסור לכוח הכובש "להחריב" רכוש פרטי אלא אם כן פעולות צבאיות "מחייבות לחלוטין" לעשות זאת.
במסגרת הַפְּסיקה הבינלאומית על זכות הקניין קבעו בתי משפט, ובכלל זה בית הדין האירופי לזכויות האדם ובית הדין הבין-אמריקני לזכויות האדם, כי על המדינה להכיר בשימוש ובחזקה האישיים, המשפחתיים והקבוצתיים המסורתיים בבניינים ובקרקעות כרכוש, גם כאשר זכויות קניין אלה לא הוכרו רשמית במרשם הנכסים. התערבות בזכויות קניין מותרת רק כאשר קיים חוק מקומי ברור, כאשר ההתערבות נעשית למען מטרה כשרה, כאשר היא מבוצעת בדרך שפגיעתה קטנה ככל האפשר וכאשר משולמים פיצויים הולמים. ניתן להצדיק תפיסה או הרס קבועים של רכוש רק כאשר לא ניתן להשיג את המטרה בכל דרך אחרת וכאשר משולמים פיצויים.
