(ירושלים) - ארגון Human Rights Watch אמר היום כי על ממשלת ישראל להקפיא לאלתר את הריסת בתיהם של אזרחים בדואים. כמו כן, על הממשלה להעניק פיצוי מלא לאנשים שבתיהם ורכושם נהרסו ולאפשר לעקורים לשוב לכפריהם עד אשר יושג אתם הסכם מלא אשר יכבד את זכויותיהם על-פי המשפט הבינלאומי.
בפשיטה שנערכה ב-27 ביולי 2010, לפני עלות השחר, הרסו כוחות ישראליים את כל המבנים בכפר אל-עראקיב ובהם 45 בתים, מכלאות של בעלי חיים ומבנים אחרים, והותירו ללא קורת גג למעלה מ-300 בני אדם, שכמחציתם ילדים מתחת לגיל 16. כ-90 אלף ערבים-פלשתינאים בדואים, תושביו המקוריים של אזור הנגב בדרום ישראל, חיים בעשרות יישובים "לא מוכרים". כיוון שהרשויות הישראליות מסרבות להכיר ביישובים אלה, נשקפת לבדואים סכנה שבתיהם יהרסו בכל עת.
לדברי ג'ו סטורק, סגן מנהל חטיבת המזרח התיכון וצפון אפריקה בארגון Human Rights Watch, "להחריב כפר שלם ולהשאיר את התושבים שלו ללא קורת גג בלי למצות את כל האפשרויות האחרות ליישוב מחלוקות מתמשכות על הבעלות על קרקע הוא מעשה שערורייתי. הפגיעה ברכושם של האזרחים הישראלים האלה מראה שמדיניות ישראל להפלות לרעה את הערבים-הפלשתינאים הבדואים לא השתנתה".
הפשיטה החלה ב-27 ביולי, בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר. 1,300 שוטרים חמושים, שחבשו קסדות והיו מצוידים במגנים, חסמו את הכניסה לכפר ונכנסו אליו. על-פי עדי ראייה וחומרי וידאו שארגון Human Rights Watch צפה בהם, הכוח כלל פרשי משטרה, מסוקים, פקחים ממִנהל מקרקעי ישראל - הסוכנות הממשלתית המופקדת על ניהול 93% מאדמות ישראל שבבעלות המדינה - וצוותי הריסה שהפעילו דחפורים.
לפני שהחל מבצע ההריסה פינו הצוותים בכוח מבתיהם את התושבים, שרובם ילדים וקשישים. עוואד אבו פריח, דובר הוועדה העממית של אל-עראקיב, אמר לארגון Human Rights Watch כי התושבים לא היו חמושים וכי הם התנגדו באופן פאסיבי באמצעות הישארות בבתיהם לאחר שהמשטרה הגיעה. לדברי תושבים, הדחפורים הרסו גם עצי חרוב וזית, לולי תרנגולות ומבנים אחרים.
מיקי רוזנפלד, דובר התקשורת הזרה במשטרת ישראל, אמר לארגון Human Rights Watch כי המשטרה פעלה על-פי צו בית משפט שהוצא לפני 11 שנה, אך לא יושם בעבר. לדברי רוזנפלד, המבצע "בוצע בשקט וברגישות ובתיאום עם נציגי הכפר". אבו פריח הכחיש את הטענה שבוצע תיאום כלשהו. רוזנפלד הוסיף כי פקידי מִנהל מקרקעי ישראל פינו את תושבי אל-עראקיב לאזור הסמוך לעיר הקרובה רהט, וטען כי שם היו להם מגורים נוספים.
אורטל צבר, דוברת מטעם מִנהל מקרקעי ישראל, אישרה בהצהרה שנתנה לארגון Human Rights Watch כי הרשויות גם עקרו 850 עצי זית "שיינטעו במקום אחר", לדבריה.
אבו פריח ויעלה רענן, דוברת "המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים", ארגון מקומי, אמרו כי רק לכמה עשרות אנשים מאל-עראקיב יש בתים נוספים. לדברי רענן, ייתכן שבלילה שלאחר ההריסות כמה תושבים לנו אצל חברים או קרובי משפחה ברהט, אבל "יש לפחות 250 אנשים שאין להם עכשיו שום פתרון אחר". רענן אמרה כי הייתה באל-עראקיב במהלך המבצע וכי ב-28 ביולי החלו התושבים להקים אוהלים ארעיים באתר באמצעות מסגרות עץ ובדים זולים.
תושבים ופעילים ישראלים למען זכויות האדם אמרו לארגון Human Rights Watch כי המשטרה החלה להיערך בכפר בלילה לפני, יום שני, בשעות הערב המאוחרות. בשעה 24:15 דחה בית משפט השלום בקריית גת ערעור שהגישו כמה מתושבי הכפר ובו טענו כי למדינה אין כל יסוד חוקי להרוס את בתיהם.
בהודעה שפרסם "פורום דו-קיום בנגב", ארגון לזכויות בדואים, נאמר כי אל-עראקיב היה קיים עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל בשנת 1948 וכי התושבים שבו למקום לאחר שפונו בידי המדינה בשנת 1951. רבים מהכפרים הבלתי מוכרים נמצאים בסביבתה של באר שבע, הגדולה בערי הנגב. בטיוטה הנוכחית של תכנית המתאר למטרופולין באר שבע יועדה הקרקע שהכפר אל-עראקיב שכן עליה ל"אזור נופש מטרופוליני" והוגדרה כאזור המיועד ל"יער וייעור".
עורך דין המייצג כמה מתושבי אל-עראקיב, שביקש ששמו לא יוזכר כאן, אמר כי ממשלת ישראל הוציאה בשנת 2002 צווי פינוי לתשעה אנשים בכפר מכוח סעיף 21 לחוק המקרקעין, המאפשר לבעליה של קרקע כלשהי - ובמקרה זה טוענת מדינת ישראל כי היא בעלת הקרקע - לפנות כל אדם המתגורר בה שלא כחוק. אולם, לדבריו, בשמונה השנים שחלפו מאז לא עשו הרשויות כל ניסיון להוציא צווים אלה לפועל.
לדברי עורך הדין, אף שאוכלוסיית הכפר גדלה מאז, אף תושב נוסף לא קיבל צווי הריסה עד לחודש יוני השנה. בחודש יוני קיבלו כמה תושבים מכתבים מהממשלה המאיימים עליהם בהריסת בתיהם. מכתבים אלה התבססו על סעיף 64 לחוק ההוצאה לפועל, שעל-פיו הרשויות רשאיות לפנות גם תושבי "צד שלישי". המדינה ובתי המשפט מפרשים את לשון החוק כמתירה פינוי של כל מי שיש לו "קרבה משפטית" עם מי שהוצאו נגדו צווים.
הרשויות הישראליות ביצעו את ההריסות על אף תביעות משפטיות שהגישו תושבי אל-עראקיב בדבר הבעלות על הקרקע ואשר תלויות ועומדות בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. אבו פריח, דובר הוועדה העממית של אל-עראקיב, אמר לארגון Human Rights Watch כי למעלה מתריסר תביעות כאלה תלויות ועומדות בבית המשפט. אחד התושבים, פעיל זכויות האדם נורי אל-עוקבי, העיד בבית המשפט כי ממשלת ישראל החרימה ממשפחתו קרקע בגודל 820 דונם, ללא פיצויים, בעת שגורשה מהמקום בשנת 1951.
המדינה טוענת כי לבדואים לא היו מעולם קרקעות מוכרות באזור. אולם, בא כוחו של אל-עוקבי, עו"ד מיכאל ספרד, הציג לאחרונה ראיות בבית המשפט המוכיחות לכאורה כי בתקופת המנדט הבריטי רכשה הקרן הקיימת לישראל קרקע באזור זה מבעלי קרקעות בדואים, כפי שעשו גם השלטונות העות'מאניים קודם לכן. רכישות אלה מלמדות, לדבריו, על הכרה מנהגית בכך שהאזור היה בבעלות הבדואים.
ההריסה בוצעה יומיים לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו התבטא בישיבת הממשלה, על-פי דיווחים בכלי תקשורת ישראליים, בעניין ה"איום" של אבדן הרוב היהודי באזור הנגב. " אנחנו נמצאים תחת מתקפה בעניין הזה [ישראל כמדינה יהודית]", אמר נתניהו, על-פי דיווחים, בישיבת הממשלה שהתקיימה ב-25 ביולי ועסקה בשינוי חוק האזרחות. המשמעות עלולה להיות שגורמים שונים ידרשו זכויות לאומיות וזכויות של מדינה בתוך ישראל, בנגב למשל, אם יהיה אזור בלי רוב יהודי. זה קרה בבלקנים וזה איום ממשי".
מאז שנות השבעים הרסה ישראל אלפי בתי בדואים בנגב, למעלה ממאתיים מהם מאז שנת 2009. בעבר כבר הרסו הרשויות הישראליות מבנים רבים בכפר אל-עראקיב, אך מעולם קודם לכן לא הרסו את הכפר כולו. בשנת 2002 התחיל מנהל מקרקעי ישראל גם לרסס יבול חקלאי של תושבי הכפר בחומרים קוטלי עשבים בניסיון לגרום לפינויים, דפוס פעולה שנפסל בשנת 2007 על-ידי בית המשפט העליון שקבע כי אינו חוקי.
לדברי סטורק, "ישראל מיישמת בשיטתיות מדיניות מפלה בנגב. היא מחריבה כפרים בדואיים היסטוריים לפני שבתי המשפט הספיקו לפסוק בעניין טענות משפטיות תלויות ועומדות, והיא מקצה אדמות של בדואים לחקלאים יהודים לצורך הקמת חוות."
רקע
רבבות אזרחים בדואים חיים בדרום ישראל בכפרים "לא מוכרים" דוגמת אל-עראקיב. היות שהממשלה רואה בכפרים הללו יישובים לא חוקיים, היא לא חיברה אותם לשירותים ולתשתית בסיסיים, כמו מים, חשמל וביוב ואינה מספקת שירותי פינוי אשפה. אף כי הכפרים אינם מופיעים במפות הרשמיות, כמה מהם היו קיימים לפני הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948. כפרים אחרים הוקמו לאחר שהצבא הישראלי העביר בכפייה שבטים בדואיים מאדמת אבותיהם מיד לאחר המלחמה בשנת 1948. בשנות החמישים והשישים נחקקו בישראל חוקים שאפשרו לממשלה לתבוע לעצמה בעלות על שטחים גדולים בנגב, שבעבר היו בבעלות או בשימוש של בדואים. בסוף שנות השישים, כאשר רשויות התכנון הפיקו את תכנית האב הראשונה, הן התעלמו מקיומם של כפרים בדואיים.
גורמים ישראלים רשמיים גורסים כי הם פשוט אוכפים הוראות חוק הנוגעות לייעוד הקרקע ולבנייה ועומדים על כך שהבדואים יכולים להעתיק את מקום מגוריהם לשבעה יישובים קיימים שהוקמו על-פי תכנית ממשלתית או לאחד מכמה וכמה הכפרים שזכו לאחרונה בהכרה. היישובים שהוקמו על-פי תכנית הממשלה הם שבעה מתוך שמונת היישובים העניים ביותר בישראל, ואינם ערוכים לקליטת זרם כלשהו של תושבים חדשים. בדואים רבים סירבו לעבור ליישובים שהממשלה הקימה, שהתשתית בהם מינימאלית, שיעורי הפשיעה בהם גבוהים, אפשרויות התעסוקה בהם מוגבלות עד מאוד ואין בהם די אדמה לגידול צאן ולמרעה, מקור הפרנסה המסורתי שלהם. בנוסף, המדינה דורשת מבדואים המעתיקים את מקום מגוריהם ליישובים הללו לוותר על כל תביעה בנוגע לאדמות אבותיהם, ויתור בלתי נתפס עבור מרבית הבדואים, שיש להם תביעות על אדמות שעברו מהורים לילדיהם במשך דורות.
התושבים הבדואים מהווים %25 מכלל אוכלוסיית צפון הנגב, אך יושבים על פחות מ-2% מאדמות איזור זה. במרוצת העשור האחרון הקצו הרשויות בישראל שטחי אדמה נרחבים באזור, כמו-גם כספי ציבור, להקמת חוות ומשקים פרטיים. בנגב ישנן 59 "חוות בודדים" כאלה, ורק אחת מהן הוקצתה למשפחה בדואית; היתר הוקצו למשפחות יהודיות. חוות אלה משתרעות על-פני שטח כולל של למעלה מ-81 אלף דונם, יותר מכלל השטח שהוקצה לשבעת היישובים הבדואים שהממשלה הקימה, ואשר גרים בהם 85 אלף בני אדם. לדברי ארגון זכויות האדם הישראלי עדאלה, המדינה חיברה את החוות הללו לרשת החשמל ולרשת המים הלאומיות, אף כי לחלקן אין היתרי תכנון כנדרש. בסדרה של חוקים, שהאחרון בהם אושר ב-12 ביולי, הכירה המדינה בדיעבד בחוות כאלה כחוקיות ואישרה את הקמתן של חוות נוספות.
ארגון Human Rights Watch תיעד את אפלייתם השיטתית של האזרחים הבדואים לרעה בדו"ח בן 95 עמודים בשם "לא על המפה", שראה אור בחודש מארס 2008.
בשנת 1991 אשררה ישראל את האמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, הקובעת כי עליה להבטיח את הזכות לדיור. על-פי ועדת האו"ם המופקדת על פירוש האמנה, פירושה של חובה זו היא שממשלות רשאיות לבצע פינוי בכפייה רק ב"נסיבות יוצאות הדופן ביותר", וגם אז על הדבר להתבצע רק בהתאם לעקרונות זכויות האדם הדורשים מהממשלה להיוועץ באנשים שייפגעו או בנציגי היישובים שייפגעו, לוודא שקיים אינטרס ציבורי ברור המחייב את הפינוי, להבטיח שלנפגעים יש אפשרות ממשית לעתור נגד הפינוי ולספק פיצוי הולם, אדמה חלופית ראויה וסידורי דיור.
זכות נוספת המונחת במקרה דנן על כף המאזניים היא זכות הקניין, המעוגנת בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. הצהרת האו"ם משנת 2007 בדבר זכויותיהם של עמים ילידיים, שהתנגדו לה רק שתיים ממדינות העולם - ארה"ב וקנדה - קובעת כי לעמים ילידיים יש זכות באדמות שבאופן מסורתי היו בבעלותם, בחזקתם או שימשו אותם בדרך אחרת, וכי על מדינות להעניק לכך הכרה חוקית. בהצהרה אף נקבע כי אין להעתיק את מקום מגוריהם של עמים ילידיים ללא הסכמה חופשית שניתנה מראש ומתוך ידיעת העובדות ורק לאחר שהוסכם מראש על פיצוי צודק והוגן.
בסוף שנת 2007 מינתה הממשלה את "ועדת גולדברג" למצוא פתרון לתביעות האדמה של תושבי כפרים לא מוכרים. בחודש דצמבר 2008 המליצה הוועדה למדינה להכיר בכפרים שיש בהם "מסה קריטית" של תושבי קבע ואשר אינם מפריעים לתכנון אחר של המדינה. בפועל, הכרה זו תהיה מוגבלת רק לכמה מעשרות הכפרים הלא מוכרים. הוועדה קראה גם להקים כמה ועדות שיטפלו בתביעות בעלות של בדואים וייפסקו פיצוי כספי על אדמות מופקעות. בחודש מאי 2009 הקימה הממשלה את "ועדת פראוור" שתפקידה להתוות תכנית ליישום המלצות "ועדת גולדברג".
