מצרים/ישראל: על מצרים לחדול מהנוהג "לירות על מנת לעצור" בחוצי גבול בסיני

(קהיר, 12 בנובמבר 2008) - מאז חודש יוני 2007 הרגו שומרי גבול מצרים לפחות 32 מהגרים אפריקאים שניסו לחצות את הגבול לתוך ישראל, ובתקופה זו החזירה ישראל בכפייה למצרים לפחות 139 חוצי גבול, כך נמסר מארגון Human Rights Watch בדו"ח שמתפרסם היום. מצרים עצרה את המוחזרים, סירבה לחשוף את מקום הימצאם, ועל-פי דיווחים החזירה חלק מהם לארצות מוצאם, שם נשקפת להם סכנה חמורה של רדיפה.  
 
בדו"ח בן 90 עמודים, "סכנות בסיני: הסכנות האורבות למהגרים, פליטים ומבקשי מקלט במצרים ובישראל", קורא ארגון Human Rights Watch למצרים להפסיק את השימוש בכוח קטלני נגד חוצי גבולות ולהימנע מכל גירוש של אנשים למדינות שבהן נשקפת להם סכנת רדיפה או התעללות. על ישראל להפסיק את ההחזרה הכפויה של מהגרים למצרים, שבה צפוי להם משפט בבית דין צבאי ואפשרות של גירוש בלתי-חוקי למדינות מוצאם. על שתי המדינות לכבד את זכויותיהם של אנשים המבקשים מקלט.  
 
ג'ו סטורק, סגן מנהל חטיבת המזרח התיכון וצפון אפריקה בארגון Human Rights Watch אמר כי "על מצרים לחדול מירי במהגרים שאינם מהווים סכנה כלשהי ומגירוש אחרים, אל סכנה של עינויים. לישראל אסור להחזיר אנשים למצרים, שבה עוצרים אותם באורח שרירותי ואף מגרשים אותם למדינות מוצאם הנוקטות בהתעללות".  
 
בדו"ח "סכנות בסיני" מתועדים מקרים רבים בהם ירו שומרי גבול מצרים במהגרים לא חמושים, כולל ילדים, בעת שניסו לחצות את הגבול לתוך ישראל. על-פי הדו"ח הרשויות במצרים מפרידות משפחות וכולאות אותן, כולל את ילדיהן, בתנאים קשים. מצרים מעמידה מהגרים לדין בבתי דין צבאיים, ומונעת מסוכנות האו"ם לפליטים גישה לחלק מהם. ישראל מפרידה גם היא משפחות ועוצרת מהגרים בתנאים בלתי הולמים. ארגון Human Rights Watch מצא כי מצרים וישראל גם יחד אינן מכבדות את ההליכים הבסיסיים לטיפול במבקשי מקלט.  
 
מאז שנת 2006, עברו למעלה מ-13,000 מהגרים, מבקשי מקלט ופליטים, בעיקר מאריתריאה ומסודאן, דרך מצרים וחצו את גבול סיני לתוך ישראל. ישראל החזירה בכפייה למצרים 139 מהם, חלקם בחודש אוגוסט 2007 ואחרים בחודש אוגוסט 2008. לטענת ישראל הסכימה מצרים להחזרת המהגרים והעניקה ערובות לכך שהמוחזרים יזכו ליחס הולם. אולם, עוד בטרם בוצעה ההחזרה הראשונה הכחישה מצרים פומבית את הטענה לפיה הושגו הסכמות מסוג זה.  
 
לצורך הדו"ח ראיין ארגון Human Rights Watch 69 מהגרים, מבקשי מקלט ופליטים במצרים ובישראל, כמו גם גורמים ממשלתיים רשמיים וארגונים הפועלים למען זכויות פליטים בשתי המדינות. בנוסף על ההרג השרירותי בגבול סיני, עצרו אנשי כוחות הביטחון המצריים מאות מהגרים, כולל ילדים, והחזיקו אותם בתנאים קשים. הקווים המנחים של נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) קובעים כי מותר לעצור מבקשי מקלט רק כמוצא אחרון. מצרים אף מנעה מנציבות האו"ם לפליטים גישה לכל המהגרים שהוחזרו מישראל, כמו גם 1,200 אריתריאים לא מתועדים שנכנסו למצרים דרך גבולה הדרומי עם סודאן.  
 
לאחר שישראל החזירה בכפייה למצרים 48 אפריקאים, רובם סודאנים, בחודש אוגוסט 2007, מנעה מצרים מנציבות האו"ם לפליטים ומגורמים אחרים גישה למוחזרים ועל-פי דיווחים גירשה עד 20 מהם לסודאן, על אף סכנת המעצרים השרירותיים והעינויים שנשקפה להם במדינה זו. מקום הימצאם של 48 המוחזרים, והתנאים בהם הם מוחזקים, לא נודעו עד היום. בחודש אוגוסט 2008 גירשה ישראל בכפייה 91 אפריקאים נוספים למצרים. גם מקום הימצאם של מגורשים אלה לא נודע עד היום. ככל הנראה, לא איפשרה ישראל למהגרים שגירשה בכפייה למצרים להגיש בקשות מקלט, ובכך הפרה את המשפט הבינלאומי בנושא פליטים.  
 
מלבד זאת, החזירה מצרים לאריתריאה בחודש יוני 2008, ללא הליך משפטי, 1,200 אריתריאים לא מתועדים שחצו את גבולה הדרומי של מצרים, ונכנסו אליה מסודאן. זאת על אף העובדה שבאריתריאה נשקפה לאנשים אלה סכנה חמורה של עינויים והתעללות. מצרים דחתה את בקשותיה של נציבות האו"ם לפליטים שלא לשלוח את הפליטים בחזרה למדינת מוצאם. על-פי ארגונים אריתראיים ובינלאומיים לזכויות האדם, מחזיקה אריתריאה 740 מהמוחזרים הללו בבית סוהר צבאי.  
 
הרשויות הישראליות מסווגות מהגרים החוצים את גבול סיני ממצרים לישראל כ"מסתננים" מסוכנים, ועוצרות חלק מהם למשך תקופות ארוכות מבלי לאפשר להם להגיש בקשות מקלט. ישראל מוסיפה להחזיק חלק מהפליטים במעצר, כולל ילדים, במשך חודשים, תוך הפרדת בעלים מנשותיהם ומילדיהם. בחודש פברואר 2008 ביצעו הרשויות הישראליות מעצרים המוניים של מאות מבקשי מקלט רשומים ואחרים, ובחודש יולי 2008 שבו ועשו זאת.  
 
המנגנון הבלתי הולם להענקת מקלט הקיים בישראל חסם את גישתם של מהגרים להליכים להגשת בקשות מקלט וכמעט שלא הכיר באיש ממבקשי המקלט כפליט. זאת על אף שהממשלה העניקה ל-600 דארפורים תושבות זמנית ול-2,000 אריתראים רישיונות עבודה זמניים.  
 
הדו"ח "סכנות בסיני" קורא למצרים להפסיק מיד את השימוש בכוח קטלני ולחקור את כל מקרי ההרג בידי כוחות הגבול שלה, ולישראל להימנע מכל החזרה של מהגרים למצרים עד אשר תוצגנה ראיות לשינוי מהותי במדיניותה של מצרים, במסגרתו תכבד מדינה זו את כל הזכויות להן זכאים מהגרים ומבקשי מקלט.  
 
רקע משפטי  
מדיניותה של מצרים, המתירה ככל הנראה ירי שרירותי במי שמנסה לחצות את הגבול, שוללת מאנשים אלה את הזכות לחיים, תוך הפרה של סעיף 6 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR). על המשטרה להימנע משימוש בכוח קטלני למעט במקרים שבהם הדבר חיוני על-מנת להגן על חיי אדם. למצרים הזכות לווסת את הכניסה והיציאה לאורך גבולותיה, אולם עליה לעשות כן באורח שאינו מפר את חובותיה במסגרת המשפט הבינלאומי לזכויות האדם.  
 
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות אף מחייבת קיום הליך הוגן ומשפט צודק לכל אדם הנעצר בחשד להפרת חוקים מקומיים. בעוד מצרים רשאית להעניש על כניסה בלתי-חוקית לשטח צבאי סגור כמו סיני, כל אדם הנעצר בשל כניסה לאזורים אלה זכאי למשפט הוגן.  
 
על-פי המשפט הבינלאומי לענייני פליטים, פליט הוא אדם שיש לו חשש מבוסס היטב מפני רדיפה אם יוחזר למדינת מוצאו. מבקש מקלט הוא אדם שהודיע לרשויות הרלוונטיות כי ברצונו להגיש בקשה להכרה כפליט. המשפט הבינלאומי לענייני פליטים, כמו גם האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, אוסרות על מצרים ועל ישראל גם יחד להחזיר בכפייה פליטים למדינות שבהן יש להם חשש מבוסס היטב מפני רדיפה, או שבהן נשקפת להם סכנה אמיתית של עינויים, או למדינות שלישיות העלולות שלא לכבד איסור זה.  
 
ישראל, כמדינה שהיא צד לאמנה בדבר מעמדם של פליטים ולפרוטוקול הנספח אליה, רשאית לעצור פליטים ומבקשי מקלט רק במידה שבה הדבר חיוני לצורך אימות זהותם והבסיס לבקשת המקלט שלהם, ואסור לה להעניש מבקשי מקלט על כניסה בלתי-מוסדרת. מצרים, שגם היא צד לאמנה בדבר מעמדם של פליטים (כמו גם לאמנת הפליטים האפריקאית), צריכה לאפשר למהגרים עצורים להגיש בקשות מקלט ולהמתין עד למתן הכרעה בבקשות אלה, בטרם תתקבל החלטה כלשהי על גירוש.  
 
המשפט הבינלאומי לענייני פליטים, האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, והאמנה בדבר זכויות הילד, מחייבים את ישראל ומצרים להבטיח כי ילדים לא יופרדו מהוריהם אלא כאשר הדבר נועד לשרת את טובת הילד. כמו כן עליהן להבטיח כי במקרה שבו מעצרו של ילד הוא חיוני, ייעשה הדבר בתנאים הולמים. אמנות אלה מחייבות את המדינות גם שלא להפריד משפחות שלא לצורך, ולנקוט באמצעים על-מנת לסייע באיחוד משפחות אפילו כאשר המדינה עצמה אינה אחראית ישירות להפרדתן.