במהלך עבודתי למען זכויות האדם הייתי עד לאורך השנים לייסורים ולמעשי אכזריות רבים, מחדרי המתים בקהיר ועד לתאי הכליאה בגואנטנמו. אך פעמים רבות דווקא שיבוש חייו של אדם אך ורק בשל זהותו מטלטל אף יותר משפיכות דמים.
לפני שנים אחדות חוויתי רגע כזה בביקור במחנה פליטים פלסטיני בלבנון. המפגש עם ילדים שנידונו שלא באשמתם למעמד נצחי של פליטים כמו הוריהם וסביהם לפניהם, אך ורק בשל היותם פלסטינים, זעזע אותי.
ב-15 במאי יצוין יום הנכבה ה-75 לזכר יותר מ-700,000 הפלסטינים שנמלטו או שגורשו מבתיהם, ויותר מ-400 הכפרים הפלסטיניים שהוחרבו עם הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948. כפי שפרסם ארגון זכויות האדם הפלסטיני אל-חק, "מורשת אירועי הנכבה היא הפיכת כשני שלישים מהעם הפלסטיני לפליטים", בעוד ישראל "כופה מערכת של אפליה גזעית ממוסדת על הפלסטינים שנותרו בארצם". כיום ישנם יותר מ-5.9 מיליון פליטים פלסטינים, לרבות צאצאיהם של אלה שברחו או שגורשו.
באמצעות חוקים מפלים, הרשויות הישראליות מונעות מפליטים אלה ומצאצאיהם לשוב לישראל ולשטח הפלסטיני הכבוש. בה בעת, החוק הישראלי מאפשר ליהודים שאינם אזרחי ישראל, להתיישב בה ובהתנחלויות בגדה המערבית ולזכות באזרחות. משמעות הדבר היא שיהודי מכל מדינה שהיא, שמעולם לא היה בישראל, יכול לעבור אליה ולהתאזרח באופן אוטומטי, ואילו פליט פלסטיני שגורש מביתו בשטח שהפך לישראל ועורג אליו במשך יותר מ-70 שנה במחנה פליטים, אינו יכול לעשות כן.
מציאות זו משקפת את מדיניותה רבת השנים של ישראל שנועדה לשמר את שליטתם של יהודים-ישראלים על פלסטינים, והיא אחד מרכיבי הפשע נגד האנושות של האפרטהייד שלה.
משפט זכויות האדם הבינלאומי מבטיח את זכותם של פליטים וגולים להיכנס לשטח שמוצאם ממנו גם כאשר הריבונות על השטח שנויה במחלוקת או עברה לידי צד אחר, ולגור באזורים שהם או משפחותיהם חיו בהם בעבר ושמרו על קשר עימם. בדומה לפליטים בהקשרים אחרים, כמו פליטי רוהינגה שגורשו ממיאנמר, לפלסטינים צריכה לעמוד האפשרות לבחור בחופשיות בין חזרה למקום מוצאם, שלהם או של משפחותיהם, בין היטמעות בארץ המקלט לבין יישוב מחדש במדינה שלישית.
