מסמך לקראת הסקירה העיתית הבינלאומית על ישראל

תקציר

ההפרות החמורות של זכויות האדם בידי ישראל, ובייחוד הפרות זכויותיהם של פלסטינים, החמירו מאז הסקירה העיתית הבינלאומית האחרונה של המדינה בשנת 2018. בחודש אפריל 2021 פרסם ארגון Human Rights Watch את הדוח "הסף נחצה" המונה 213 עמודים (באנגלית), ועל פי ממצאיו הרשויות הישראליות מבצעות את הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה נגד מיליוני פלסטינים. ארגון Human Rights Watch קבע זאת בהתבסס על המדיניות הכוללת של ממשלת ישראל שנועדה לשמר את שליטתם של יהודים-ישראלים על פלסטינים ברחבי ישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש, ובשל ההפרות החמורות של זכויותיהם של פלסטינים החיים בשטח הכבוש, כולל מזרח ירושלים.

ארגוני זכויות אדם בולטים, ישראליים, פלסטיניים ובינלאומיים אחרים מצאו גם הם כי הרשויות הישראליות מבצעות אפרטהייד נגד פלסטינים, וכך גם דווח האו"ם המיוחד לשטח הפלסטיני הכבוש ומומחי או"ם אחרים וכן, בין היתר, הקליניקה לזכויות אדם בינלאומיות של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד. ואכן, האפרטהייד הישראלי הוא כיום בגדר קונצנזוס בקרב התנועה לזכויות האדם ברחבי העולם. גורמים נוספים הולכים ורבים, החל במנכ"ל משרד החוץ הישראלי לשעבר ובמזכ"ל האו"ם לשעבר וכלה בממשלות דרום אפריקה ונמיביה ובשרי החוץ של לוקסמבורג וצרפת, קשרו גם הם בין יחסה של ישראל לפלסטינים לבין אפרטהייד.

מסמך זה סוקר שישה סוגים של הפרות חמורות של זכויות האדם שביצעו הרשויות הישראליות כחלק מהפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה נגד פלסטינים: (1) התנחלויות בלתי-חוקיות והחרמה נרחבת של אדמות מפלסטינים; (2) הגבלות תנועה גורפות על פלסטינים; (3) הרג בלתי-חוקי ופשעי מלחמה ללא מתן דין וחשבון; (4) השעיית זכויות אזרח בסיסיות של מיליוני פלסטינים ונוהלי כליאה פוגעניים; (5) עקירה בכפייה ושלילת זכויות תושבות של פלסטינים; (6) התקפות הולכות ומסלימות על מגיני זכויות אדם.

התנחלויות בלתי-חוקיות והחרמה נרחבת של אדמות מפלסטינים

במסגרת הסקירה העיתית הבינלאומית האחרונה של ישראל באו"ם בשנת 2018, המליצו כמה מדינות לרשויות הישראליות להפסיק את בניית ההתנחלויות בגדה המערבית הכבושה. ואולם, הרשויות הישראליות המשיכו להרחיב באופן שיטתי את ההתנחלויות בגדה המערבית, לרבות במזרח ירושלים, ולסייע להעברת אזרחים ישראלים להתנחלויות אגב הפרה של סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית האוסר על כוח כובש להעביר את אזרחיו לשטח הכבוש. במסמך שהגיש ארגון Human Rights Watch למנגנון הסקירה העיתית הבילאומית לקראת הסקירה בחודש ינואר 2018, ציין הארגון את נוכחותם של כ-580,000 מתנחלים ישראלים בגדה המערבית;[1] נכון לחודש אוקטובר 2022, יש בגדה כ-700,000 מתנחלים.[2]

הרחבת ההתנחלויות נמשכה ללא הפסק, על אף שינויים בהרכב ממשלת ישראל. לפי ארגון שלום עכשיו, ממשלת הקואליציה בראשותם של נפתלי בנט ויאיר לפיד קידמה תוכניות לבניית 7,292 יחידות דיור בהתנחלויות בשנה הראשונה לכהונתה ועד סוף חודש יוני 2022. זו עלייה של 26 אחוז בהשוואה לממוצע השנתי במהלך כהונת הממשלות בראשות נתניהו בין השנים 2020-2012.[3]

כדי להקים ולהרחיב את מפעל ההתנחלויות, החרימו הרשויות הישראליות מידי פלסטינים באופן בלתי-חוקי חלק ניכר מהאדמות בגדה המערבית. ארגוני זכויות האדם הישראליים בצלם וכרם נבות מצאו כי בגדה המערבית, החרימו הרשויות הישראליות מפלסטינים יותר משני מיליון דונם של קרקעות, המהוות יותר משליש משטח הגדה, לרבות עשרות אלפי דונמים שהרשויות עצמן הכירו בבעלות הפרטית של פלסטינים עליהן.[4]

הרשויות הישראליות השתמשו בכלים משפטיים שונים כדי להחרים קרקעות, כפי שתיעד ארגון Human Rights Watch.[5] אחת השיטות הרווחות הייתה להכריז על שטח, ובכלל זה אדמות פלסטיניות בבעלות פרטית, "אדמת מדינה". ארגון שלום עכשיו מעריך כי ממשלת ישראל הכריזה על קרקעות בהיקף של כ-1.4 מיליון דונם, כרבע משטח הגדה המערבית, אדמות מדינה.[6] הארגון מצא גם כי ממשלת ישראל מכירה ביותר מ-30 אחוז מהאדמות המוחרמות לטובת התנחלויות כאדמות שהיו בבעלות פרטית של פלסטינים.[7] לפי נתונים ממשלתיים, מתוך יותר מ-675,000 דונם של אדמות מדינה שהרשויות הישראליות הקצו רשמית לשימוש צדדים שלישיים בגדה המערבית, הן ייעדו יותר מ-99 אחוז לצורכיהם של אזרחים ישראלים.[8] לדברי בצלם, גזל הקרקעות עבור התנחלויות ותשתיות שמשרתות בעיקר מתנחלים, מרכז למעשה את הפלסטינים בגדה המערבית ב"165 'איים' טריטוריאליים מנותקים".[9]

ההתנחלויות הן ליבת פשעי האפרטהייד והרדיפה של הרשויות הישראליות. ישראל מחילה את חוקי מדינת ישראל על מתנחלים, ובכך מעניקה להם הגנות משפטיות, זכויות והטבות שאינה מעניקה לפלסטינים החיים באותו שטח וכפופים לחוק הצבאי הישראלי. ישראל מספקת למתנחלים תשתיות, שירותים וסבסוד שהיא שוללת מפלסטינים, ויוצרת ומתחזקת מערכת נפרדת ולא שוויונית של חוקים, כללים ושירותים.

המלצות

להפסיק את בנייתן של ההתנחלויות ואת הרחבתן, לפנות התנחלויות קיימות ולהחזיר אזרחים ישראלים החיים בהתנחלויות בגדה המערבית, כולל במזרח ירושלים, לגבולותיה הבינלאומיים המוכרים של ישראל;
להכיר בכך שהאיסור על אפליה במשפט זכויות האדם, לרבות בכל הנוגע לזכויות דיור, חינוך, שירותי בריאות, חופש תנועה, גישה למים וזכויות אחרות, חל על מעשיה של ישראל בגדה המערבית, כולל במזרח ירושלים; לכבד במלואן את זכויות האדם של הפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש וכן את ההגנות המוקנות לפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש מכוח המשפט ההומניטרי הבינלאומי;
להפסיק את כל הצורות של דיכוי ואפליה שיטתיים המעניקות זכויות יתר ליהודים-ישראלים על חשבון הפלסטינים והמפלות פלסטינים בדרכים שיטתיות אחרות כדי להבטיח את שליטתם של יהודים-ישראלים; להפסיק את רדיפת הפלסטינים ולהעניק להם יחס שווה לכל הפחות לזה הניתן למתנחלים, כמו גם את ההגנות המוקנות להם כאוכלוסייה הנתונה תחת כיבוש;
להפסיק להעניק תמריצים כספיים, לרבות סבסוד עלויות פיתוח בהתנחלויות ושיעורי מס נמוכים יותר, לעסקים ישראלים ובינלאומיים בגדה המערבית הכבושה.

הגבלות גורפות על תנועת פלסטינים

במהלך הסקירה העיתית הבינלאומית האחרונה על ישראל, כמה מדינות אף קראו לרשויות הישראליות לאפשר לפלסטינים חופש תנועה ברחבי השטח הפלסטיני הכבוש ולהסיר את הסגר מעל רצועת עזה. עם זאת, הרשויות הישראליות ממשיכות להטיל הגבלות גורפות על תנועתם של יותר מ-4.8 מיליון הפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש. הגבלות אלה אינן עומדות בשום מבחן סביר של איזון בין צורכי הביטחון של ישראל לבין זכות האדם לחופש תנועה.

הסגר על רצועת עזה

במהלך 25 השנה האחרונות, ישראל מגבילה יותר ויותר את תנועתם של תושבי הרצועה. מאז שנת 2007, אז תפס חמאס את השליטה האפקטיבית ברצועה מידי הרשות הפלסטינית המונהגת על ידי פתח, ישראל מטילה איסור נסיעה כללי על הכניסה לרצועת שטח קטנה זו ועל היציאה ממנה, למעט חריגים ספורים. מאז שנת 2007, הצבא הישראלי מגביל את הנסיעה דרך מעבר ארז המשמש למעבר נוסעים לחלקו השני של השטח הפלסטיני הכבוש – הגדה המערבית, לחו"ל וכן לישראל. ישראל מגבילה את המעבר למה שהיא מגדירה "נסיבות הומניטריות יוצאות דופן", כלומר בעיקר לזקוקים לטיפול רפואי חיוני מחוץ לרצועה ולמלוויהם, אף שהרשויות מעניקות מדי שנה היתרי מעבר גם למאות תושבים אחרים ברצועה הזכאים להם מטעמים אחרים, כגון אנשי עסקים וסוחרים.[10]

ישראל מגבילה אפילו את תנועתם של הנופלים בגדר חריגים צרים אלה.[11] לפי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, במהלך המחצית הראשונה של שנת 2022, יותר משליש שביקשו לנסוע לטיפול רפואי דחוף מחוץ לרצועה, בקשותיהם לא אושרו במועד.[12] ארגון הבריאות העולמי דיווח כי בין השנים 2008–2021 מתו ברצועת עזה 839 פלסטינים בעת שהמתינו למענה לבקשות להיתרי מעבר.[13]

מרבית תושבי הרצועה אינם עומדים בקריטריונים של חריגים אלה. לפי נתוני ארגון זכויות האדם הישראלי גישה, במהלך חמש שנים לפני פרוץ מגפת הקורונה, בין החודשים ינואר 2015–דצמבר 2019, יצאו מרצועת עזה דרך מעבר ארז מדי יום כ-373 פלסטינים בממוצע, פחות מאחוז וחצי מהממוצע היומי של 26,000 נוסעים שיצאו דרכו בחודש ספטמבר 2000, לפני הטלת הסגר.[14] לאחר הידוק הסגר בשל מגפת הקורונה, עלה בשנת 2022 מספרם הממוצע של העוברים במעבר מדי חודש בשל הנפקת היתרי עבודה לחקלאות ולבנייה לאלפי פלסטינים מהרצועה, אך מספרם נותר פחות מחמישה אחוזים מהממוצע היומי בחודש ספטמבר 2000.[15] רוב הפלסטינים תושבי הרצועה שגדלו תחת סגר זה לא יצאו מעולם משטחה, שאורכו 40 קילומטר ורוחבו תשעה קילומטר.

מזה למעלה משני עשורים, הרשויות הישראליות אף מטילות על הפלסטינים הגבלות חמורות על השימוש במרחב האווירי ובמים הטריטוריאליים של רצועת עזה. הן חסמו הן פתיחה מחדש של נמל התעופה שהופעל ברצועה בעבר על ידי הפלסטינים הן הקמה של נמל ימי, והותירו לתושבי הרצועה רק אפשרות לצאת לחו"ל בדרך היבשה.[16] מצרים תרמה לסגר על ידי הגבלת התנועה במעבר רפיח שבשליטתה, המוצא היחיד מהרצועה לשאר העולם מלבד מעבר ארז, ולעיתים אף על ידי סגירתו המוחלטת.

ישראל מגבילה באופן גורף את הנסיעה בין הרצועה לגדה המערבית, אף שהכירה בהיותם של שני האזורים יחידה טריטוריאלית אחת,[17] ואפילו את הנסיעה במסלול עוקף, דרך מצרים וירדן ולא דרך שטח ישראל. הסגר שולל מתושבי הרצועה אפשרויות לשפר את חייהם ותורם להפרות נוספות של זכויותיהם, כולל הזכות לאיחוד משפחות והזכויות לגישה לשירותי בריאות, להשכלה ולהזדמנויות כלכליות.[18]

הרשויות הישראליות מטילות הגבלות מחמירות גם על הכנסת סחורות לרצועה והוצאתן ממנה, מדיניות שהביאה לקריסתה של כלכלת הרצועה.[19] לדברי אונר"א, כ-80 אחוז מ-2.1 מיליון תושבי הרצועה נסמכים על סיוע הומניטרי.[20]

על פי דו"ח שפרסם בחודש יוני 2022 ארגון Save the Children, ארבעה מכל חמישה ילדים שהארגון ראיין ברצועה לאחר 15 שנות סגר, דיווחו כי חייהם מלווים בדיכאון, באבל ובפחד.[21]

הרשויות הישראליות מרבות להצדיק את הסגר בנימוקים ביטחוניים. הרשויות אמרו בבירור כי הן מעוניינות להגביל את המעבר בין רצועת עזה לגדה המערבית למינימום האפשרי, כדי למנוע העברה של "תשתית טרור אנושית" מהרצועה לגדה המערבית שגבולה עם ישראל פרוץ וחיים בה מאות אלפי מתנחלים ישראלים.[22]

הגבלות אלה מפירות את זכותם של הפלסטינים לחופש התנועה והמגורים, ובראש ובראשונה בתוך השטח הפלסטיני הכבוש, ואת זכותו של אדם לצאת מארצו שלו. ישראל רשאית להגביל את מימושה של זכות זו רק במענה לאיומים ביטחוניים ממשיים וספציפיים. אולם מדיניותה של ישראל שוללת את חופש התנועה של תושבי הרצועה בגין חשדות משוערים, למעט חריגים צרים, ללא קשר להערכה פרטנית כלשהי של הסיכון הביטחוני הנשקף מאדם מסוים. הגבלות אלו על הזכות לחופש התנועה אינן עומדות בדרישת ההכרחיות והמידתיות ולשם תכלית ראויה וחוקית. לרשות ישראל עמדו שנים ארוכות והזדמנויות רבות לפתח מדיניות המותאמת באופן ספציפי יותר לאיומים ביטחוניים וכך לצמצם את הפגיעה בזכויות.

משטר ההיתרים בגדה המערבית

הרשויות הישראליות מטילות הגבלות מכבידות גם על חופש התנועה בגדה המערבית, לדבריהן "מטעמים ביטחוניים מהותיים" מאחר ש"תושבים פלסטינים מהאזור ביצעו [...] מאות פיגועי טרור קטלניים".[23] אולם ההגבלות הישראליות מגבילות את תנועתם של כל הפלסטינים, ולא רק את אלה שהרשויות רואות בהם איום ביטחוני. הצבא דורש ממחזיקי תעודת זהות פלסטינית, למעט חריגים צרים, לפנות אליו בבקשה לקבל היתרים מוגבלים בזמן לכניסה לחלקים ניכרים של הגדה המערבית.[24] חלקים אלה כוללים את מזרח ירושלים ואת "מרחב התפר" שבין גדר ההפרדה לקו הירוק הכולל יותר מ-184,000 דונם [25] ואזורים הנשלטים על ידי ההתנחלויות והצבא. בה בעת, הצבא מתיר לישראלים ולאזרחים זרים לנוע בחופשיות בין אזורים אלה, וכן לתוך שטח ישראל, מבלי להיזקק להיתרים. כדי לקבל היתרים, הפלסטינים נאלצים להתמודד עם "משטר ביורוקרטי, שרירותי ונטול כל שקיפות", כש"אינם יכולים לדעת מה הסיכויים שבקשתם תאושר וכמה זמן יידרש לכך", כך לדברי ארגון בצלם.[26] "רבות מהבקשות מסורבות ללא כל נימוק ובלי יכולת אמיתית לערער על כך. בנוסף, היתרים שהונפקו נשללים בקלות – גם זאת ללא כל נימוק", מוסיף בצלם. רבים מאלה שבקשותיהם להיתרים נדחות, לא נעצרו או הורשעו מעולם בגין עבירה ביטחונית כלשהי.[27] חוסר הוודאות מרתיע מלכתחילה פלסטינים רבים מהגשת בקשות להיתרים.

בכל הנוגע לנסיעות לחו"ל, פלסטינים מהגדה המערבית נאלצים לנסוע דרך מעבר אלנבי שבשליטת ישראל לירדן, אלא אם מונפק להם אישור נדיר לטוס מנמל התעופה בן גוריון. אולם לעיתים ומטעמי ביטחון שאינם מצוינים, הרשויות הישראליות אוסרות עליהם אפילו לעבור במעבר אלנבי.[28] בין השנים 2015–2019, הגיש ארגון זכויות האדם הישראלי המוקד להגנת הפרט עררים מנהליים על 797 איסורי נסיעה שהטילו הרשויות על פלסטינים.[29]

בעוד שלמדינות יש שיקול דעת נרחב באשר להגבלת הכניסה לגבולותיהן, ישראל מגבילה במידה רבה את תנועת האוכלוסייה הכבושה לא רק בנסיעה בין הגדה המערבית לרצועת עזה, גם כאשר היא אינה כרוכה במעבר דרך ישראל, אלא גם בתוך הגדה המערבית עצמה. למשל, לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, הציבו הרשויות הישראליות ברחבי הגדה המערבית כמעט 600 מכשולים קבועים, כגון מחסומים וחסימות.[30] פלסטינים נאלצים להתמודד דרך קבע גם עם מחסומי פתע ברחבי הגדה המערבית. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים העריך כי הכוחות הישראליים הקימו כמעט 1,500 מחסומים כאלה בין החודשים אפריל 2019–מארס 2020 לבדם.[31] כוחות ישראליים נוהגים כדבר שבשגרה להחזיר פלסטינים במחסום כלעומת שבאו ולהשפילם ולעכבם ללא הסבר, וכך משבשים את הנסיעה לבית הספר, לעבודה ולפגישות מכל סוג.[32] גדר ההפרדה, ש-85 אחוז ממנה הוקמו בגדה המערבית ולא לאורך הקו הירוק, מקשה גם היא על התנועה בגדה המערבית.[33]

הגבלות התנועה החמורות בגדה המערבית, ובייחוד משטר ההיתרים וההגבלות על תנועה בתוך השטח, מגבילים את זכויותיהם של הפלסטינים לחופש התנועה והמגורים.

המלצות

להסיר את איסור התנועה הגורף לרצועת עזה וממנה ולהתיר תנועה חופשית של אנשים לרצועה וממנה בייחוד בין הרצועה לגדה המערבית ולחו"ל, לכל היותר בכפוף לבדיקות פרטניות ולבידוק גופני מטעמים ביטחוניים;
להתיר לפלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה לנסוע באופן חופשי למזרח ירושלים, לכל היותר בכפוף לבדיקות פרטניות ולבידוק גופני מטעמים ביטחוניים;
להפסיק את בניית גדר ההפרדה בתוך הגדה המערבית ולפרק את קטעי הגדר שלא נבנו לאורך הקו הירוק.

הרג בלתי-חוקי ופשעי מלחמה ללא מתן דין וחשבון

ההמלצות המסכמות לסקירה העיתית הבינלאומית על ישראל באו"ם לשנת 2018 קראו לרשויות להפסיק להפעיל כוח מופרז בפעולות שיטור ולהבטיח מתן דין וחשבון בגין הפרות חמורות. אולם הרשויות הישראליות המשיכו בדפוס הפעולה שהן נוקטות כבר עשרות שנים. הן השתמשו בכוח מופרז ובלתי-מידתי באופן ניכר, הגובה מחיר כבד מאזרחים, וכשלו במיצוי הדין עם האחראים להפרות.

כוחות ישראליים המוצבים מצידן הישראלי של הגדרות החוצצות בין רצועת עזה לישראל הגיבו בכוח קטלני ומופרז על הפגנות שבועיות למען זכויות הפלסטינים בצד העזתי של הגדר במשך רוב השנים 2018–2019. על פי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, צלפים הרגו 214 מפגינים פלסטינים, שרבים מהם היו במרחק של יותר ממאה מטר, ופצעו באש חיה יותר מ-8,000 מפגינים נוספים. הרופאים נאלצו לקטוע את גפיהם של 156 מהם.[34] הכוחות הישראליים, כפי שניסח זאת אחד מחברי ועדת הבדיקה של האו"ם: "ירו על מפגינים לא חמושים, ילדים ובעלי מוגבלויות, ועל אנשי צוותים רפואיים ועיתונאים שמילאו את תפקידיהם, ביודעם מי הם".[35] חברי הוועדה הגיעו למסקנה כי אף שההפגנות היו "לעיתים אלימות", ב-187 מ-189 ממקרי ההרג בשנת 2018, לא נשקפה סכנת חיים מיידית מהמפגינים, והכוח שישראל הפעילה "לא היה הכרחי ולא מידתי".[36] הצלפים הוציאו לפועל הוראות של גורמים בכירים שהתירו שימוש בתחמושת חיה נגד פלסטינים שהתקרבו לגדרות שבין רצועת עזה לישראל או שניסו לעבור אותן או להזיק להן, ללא קשר למידת סכנת החיים המיידית שנשקפה מהם. ארגון Human Rights Watch לא חקר כל מקרה ומקרה, אך מצא שאנשי כוחות הביטחון ירו שוב ושוב על מפגינים שלא נשקפה מהם שום סכנת חיים מיידית, בהתאם להוראות המקילות לפתיחה באש מאותם גורמים רשמיים בכירים, אשר אינן עומדות cסטנדרטים של משפט זכויות האדם הבינלאומי.[37]

הכוחות הישראליים אף ממשיכים להשתמש בדרך קבע בכוח מופרז בפעולות שיטור בגדה המערבית.[38] לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, מתחילת שנת 2022 עד ל-30 בספטמבר, הרגו הרשויות הישראליות 88 פלסטינים בגדה המערבית ובהם 18 ילדים, המספר הגבוה ביותר מזה שש שנים.[39] בחודש אפריל הכריז ראש הממשלה דאז בנט כי "לא יהיו שום מגבלות על כוחות הביטחון", בעקבות כמה התקפות של פלסטינים בתוך ישראל בחודש מארס. בחודש מאי נורתה למוות העיתונאית הנודעת שירין אבו עאקלה מרשת אל-ג'זירה, במהלך פשיטה ישראלית בצפון הגדה המערבית.[40] כמה וכמה תחקירים עצמאיים העלו כי כוחות ישראליים הרגו אותה.[41] הרוגים אחרים במהלך התקופה הנסקרת כללו מפגינים, מיידי אבנים, חשודים בתקיפה ועוברי אורח, לרבות אֵם לשישה לא חמושה שנורתה למוות במחסום.[42]

בשנים האחרונות הרשויות הישראליות אף היו מעורבות בכמה סבבי לחימה נגד ארגונים פלסטיניים חמושים ברצועת עזה. לפי נתוני האו"ם, במהלך 11 ימי הלחימה שהחלו ב-10 במאי 2021, נהרגו ברצועת עזה 260 פלסטינים, בהם לפחות 129 אזרחים ו-66 ילדים.[43] ארגון Human Rights Watch תיעד פשעי מלחמה במהלך ההסלמה, לרבות תקיפות ישראליות שהרגו עשרות אזרחים, מחקו משפחות שלמות והרסו ארבעה מגדלים רבי קומות בעיר עזה שהכילו דירות מגורים ועסקים רבים, מבלי שהיו בסביבה מטרות צבאיות ברורות.[44] לאחרונה נהרגו ברצועה 49 פלסטינים, בהם 17 ילדים, במהלך שלושה ימים של מעשי איבה בחודש אוגוסט 2022.[45]

על אף תדירותם של סבבי הלחימה ברצועת עזה ושל תקריות השיטור לאורך השנים, כשלו הרשויות הישראליות בפיתוח טקטיקות של אכיפת חוק ושל התנהלות בעת מעשי איבה העולות בקנה אחד עם הנורמות הבינלאומיות של זכויות האדם ואף לא כאלה המובילות למיצוי הדין עם האחראים.

הרשויות הישראליות כשלו באורח שיטתי גם בניהול חקירות אמינות של הפרות על ידי כוחותיהן ובמיצוי הדין עם האחראים להן.[46] אפילו בנוגע שירין אבו עאקלה, שהריגתה סוקרה בהרחבה, הכירו הרשויות הישראלית כי נורתה על ידי חייל ישראלי ככל הנראה, אך עדיין טענו כי הדבר אירע בשוגג וכי לא יפתחו בחקירה פלילית.[47]

במקרים נדירים בלבד הרשויות הישראליות אף ממצות את הדין עם מתנחלים ישראלים התוקפים פלסטינים בגדה המערבית. לפי ארגון יש דין, בין השנים 2005–2021, סגרה משטרת ישראל 92 אחוז מתיקי החקירה נגד מתנחלים שתקפו פלסטינים מבלי שהוגשו כתבי אישום.[48]

המלצות

לתת לכל כוחות הביטחון, בפומבי ובאופן פרטי, הנחיות ברורות האוסרות על שימוש בכוח קטלני למעט כאשר מדובר באיום מיידי במוות או בפציעה חמורה;
להימנע מהתקפות חסרות הבחנה ומהתקפות מכוונות על אזרחים וכן משימוש בכוח מופרז ובלתי-מידתי במהלך מעשי איבה;
להבטיח כי רשויות אכיפת החוק ינקטו צעדים הולמים לחקירת מתנחלים ישראלים התוקפים פלסטינים או פוגעים ברכושם ולהעמדתם לדין.

השעיית זכויות אזרח בסיסיות של מיליוני פלסטינים ונוהלי כליאה פוגעניים

בשנה ה-55 לכיבוש, המשיכו הרשויות הישראלית לשלול מפלסטינים בשטח הפלסטיני הכבוש את זכויות האזרח הבסיסיות, לרבות הזכויות להתכנסות, להתאגדות ולחופש ביטוי. הרשויות פעלו נגד פלסטינים בייחוד בגין התבטאויות, פעילויות וזיקה לארגונים נגד הכיבוש, והן כלאו אלפי בני אדם, הוציאו מחוץ לחוק מאות ארגונים פוליטיים ולא ממשלתיים וסגרו עשרות כלי תקשורת.[49]

בגדה המערבית, הצבא ממשיך להסתמך על צווים צבאיים דרקוניים שנחקקו בימיו הראשונים של הכיבוש כדי להגדיר פעילות פוליטית לא אלימה כעבירה פלילית. הרשויות ממשיכות, למשל, להחיל תקנות מימי המנדט הבריטי המאפשרות לישראל להכריז על ארגונים כבלתי-חוקיים בטענה שהם דוגלים ב"גרימת שנאה או בוז או הסתה לאיבה כלפי" הרשויות המקומיות ולעצור פלסטינים בשל זיקתם לארגונים מעין אלה.[50] נכון לחודש מארס 2020, משרד הביטחון הישראלי אוסר רשמית על פעילותם של 430 ארגונים, לרבות הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) שישראל חתמה עימו על הסכם שלום בשנת 1993, מפלגת פתח המשתייכת אליו העומדת בראש הרשות הפלסטינית וכל שאר המפלגות הפוליטיות הפלסטיניות הגדולות.[51] על פי נתונים שמסר הצבא הישראלי לארגון Human Rights Watch, בין 1 ביולי 2014 ל-30 ביוני 2019, הוא העמיד לדין 1,704 פלסטינים בגין "חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת".[52] הרשויות הישראליות שופטות פלסטינים בגדה המערבית, למעט מזרח ירושלים, בבתי משפט צבאיים, אשר שוללים מהפלסטינים הליך הוגן בסיסי, ושיעור ההרשעה בהם קרוב ל-100 אחוז.[53]

הצבא אף משתמש תכופות בצווים צבאיים המאפשרים לו לפזר הפגנות ללא רישיון או להכריז על שטחים צבאיים סגורים כדי לדכא הפגנות פלסטיניות לא אלימות בגדה המערבית ולעצור את משתתפיהן. אחד הצווים הצבאיים, למשל, מטיל עונש של עד 10 שנות מאסר על פלסטינים שהורשעו בבית משפט צבאי בהשתתפות בכינוס של יותר מעשרה אנשים ללא היתר צבאי, בכל נושא "היכול להתפרש כמדיני" או בהצגת "דגלים או סמלים מדיניים" ללא אישור הצבא. לפי נתונים שמסר הצבא הישראלי לארגון Human Rights Watch, בחמש השנים שבין 1 ביולי 2014 ל-30 ביוני 2019, הוא העמיד לדין 4,590 פלסטינים מהגדה המערבית בגין כניסה ל"שטח צבאי סגור", הגדרה שהוא מחיל לעיתים קרובות על אתרי הפגנות.[54]

הצבא הישראלי אף נתלה בהגדרה הרחבה של הסתה בחוק הצבאי, אשר כוללת "דברי שבח, אהדה או תמיכה בארגון עוין" או ניסיונות "בין בעל פה ובין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי" כדי להפליל התבטאויות רק משום שהן יוצאות נגד הכיבוש.[55] הצבא אישר כי העמיד לדין 358 פלסטינים בגדה המערבית בגין "הסתה" בין אמצע שנת 2014 לאמצע 2019.[56]

הגבלות אלו חורגות במידה רבה ממה שהחוק הבינלאומי מתיר. הרשויות הישראליות העמידו לדין עיתונאים, מגיני זכויות אדם ואחרים בגין השתתפות בהפגנות או הפצת מידע הזמין לציבור ודעות שיש בהן עניין לגיטימי, בהיעדר איום ביטחוני ספציפי וממשי. הן עצרו פלסטינים כאשר לא הייתה שום קריאה לאלימות, כמו גם כאשר הצבא הקביל התנגדות לכיבוש להסתה לאלימות, מבלי להוכיח שביטויי ההתנגדות נועדו לעורר אלימות או הובנו על ידי אחרים בדרך זו, כפי שתיעד ארגון Human Rights Watch.[57]

במהלך הסקירה העיתית הבינלאומית על ישראל בשנת 2018, קראו מדינות רבות לרשויות הישראליות להפסיק את השימוש הנרחב במעצר מנהלי, אך הן המשיכו לכלוא מאות פלסטינים במעצר מנהלי ללא כתב אישום או משפט על סמך ראיות חסויות. לפי נתוני שב"ס, נכון ל-1 באוקטובר החזיקו הרשויות הישראליות 798 פלסטינים במעצר מנהלי ללא כתב אישום או משפט בהתבסס על ראיות חסויות, המספר הגבוה ביותר מאז שנת 2008.[58] נכון ל-10 באוקטובר, נמנה עם הכלואים במעצר מנהלי סלאח חמורי, מגן זכויות אדם צרפתי-פלסטיני.[59]

בעוד דיני הכיבוש מתירים שימוש במעצר מנהלי כאמצעי זמני וחריג, מעצר של מאות פלסטינים, רבים מהם לתקופות ממושכות ובלתי-מוגבלות, חורג במידה רבה ממה שדינים אלה מתירים.[60] הרשויות הישראליות כולאות בתוך שטח ישראל אסירים פלסטינים רבים שנעצרו בגדה המערבית וברצועת עזה הכבושות, אף שהעברת תושבים משטח כבוש מפירה את המשפט ההומניטרי הבינלאומי.[61]

הרשויות הישראליות גם מתעללות בפלסטינים ומענות אותם כדבר שבשגרה. הארגון הישראלי הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל אומר כי מוגשות לו מדי שנה "עשרות תלונות על עינויים קשים של נחקרי שב"כ". שיטות העינויים שדווחו כללו "כבילה מכאיבה, מניעת שינה, חשיפה לחום וקור קיצוניים, איומים, הטרדות מיניות, השפלה על רקע דתי ועוד".[62] לפי הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, אף שלמשרד המשפטים הישראלי הוגשו מאז שנת 2001 למעלה מ-1,300 תלונות על עינויים בגין מעשים שבוצעו שלכאורה בידי רשויות ישראליות בישראל או בגדה המערבית, לרבות כבילה מכאיבה, מניעת שינה וחשיפה לקור וחום קיצוניים, תלונות אלו הובילו לשתי חקירות פליליות בלבד ולאפס כתבי אישום.[63] ארגון Human Rights Watch תיעד כיצד כוחות ישראליים התעללו פיזית בילדים פלסטינים שנעצרו במזרח ירושלים ובחלקים אחרים של הגדה המערבית הכבושה, במקרים רבים בגין יידוי אבנים.[64] ארגון זכויות האדם Defense for Children International-Palestine מצא כי במערכת הכליאה הצבאית הישראלית, ההתעללות בילדים פלסטינים "רווחת, שיטתית וממוסדת".[65]

המלצות

להפסיק את הפרקטיקה הנרחבת של כליאת פלסטינים במעצר מנהלי ללא כתב אישום או משפט;
לנהוג בכל העצורים באנושיות אגב שמירה על הכבוד הטבוע בכל אדם.

עקירת פלסטינים בכפייה ושלילת זכויות התושבות שלהם

במהלך הסקירה העיתית הבינלאומית על ישראל בשנת 2018, מדינות קראו לרשויות הישראליות להפסיק את הריסת הבתים וכל מדיניות אחרת המובילה להעברה ולעקירה בכפייה של פלסטינים. אולם הרשויות הישראליות הכפילו את מאמציהן ליישום מדיניותן זו. לפי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, בין חודש ינואר 2018 לחודש ספטמבר 2022 הרשויות הישראליות הרסו 3,535 בתים ומבנים אחרים של פלסטינים בגדה המערבית כולל במזרח ירושלים, ועקרו מבתיהם 4,353 פלסטינים.[66]

רוב המבנים נהרסו בעילה של בנייה ללא היתרים, אף שישראל כמעט שאינה מאפשרת לפלסטינים לקבלם בכ-60 אחוז מהגדה המערבית הנמצאים בשליטתה הבלעדית (שטח C) ובמזרח ירושלים.[67] לפי נתונים ישראליים רשמיים, בשטח C למשל אישרו הרשויות הישראליות בין השנים 2016–2018 פחות מ-1.5 אחוזים מהבקשות של פלסטינים להיתרי בנייה. בסך הכול אושרו 21 בקשות, מספר הקטן פי 100 ממספר צווי ההריסה שהוציאו הרשויות באותה תקופה.[68] צעדים מפלים אלה מאלצים למעשה את הפלסטינים לעזוב את בתיהם או להסתכן בהרס המבנים ה"בלתי-מורשים". כצעד של ענישה, הרשויות הישראליות אף הרסו את בתי משפחותיהם של פלסטינים שנחשדו בתקיפת ישראלים, אף שהמשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר על ענישה קולקטיבית מעין זו.[69] המשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר על כוח כובש להרוס רכוש, אלא אם הדבר "נחוץ לחלוטין" לצורך "פעולות צבאיות".[70] בחודש מאי 2022, התיר בג"ץ להרוס את בתיהם של למעלה מ-1,000 פלסטינים במסאפר יטא שבדרום הגדה המערבית, בתואנה שהם נמצאים בשטח אש סגור של הצבא הישראלי.[71]

הרשויות הישראליות נוקטות מדיניות מפלה דומה בכל הנוגע לפלסטינים בדואים אזרחי ישראל החיים בנגב. הרשויות הישראליות סירבו להכיר ב-35 קהילות בדואיות-פלסטיניות, ובשל כך למעלה מ-90,000 התושבים הגרים בהן מזה עשרות שנים, עדיין אינם חיים בהן באופן חוקי. במקום זאת וכפי שעולה מתוכניות ממשלתיות ומהצהרות של גורמים רשמיים, הרשויות חתרו לרכז קהילות בדואיות בעיירות מוכרות גדולות כדי למקסם את השטח הזמין ליישובים יהודיים. לפי החוק הישראלי, כל המבנים בכפרים הלא מוכרים הללו אינם חוקיים, והרשויות מסרבות לחבר את רובם לרשת החשמל והמים של המדינה או לספק להם אפילו תשתיות בסיסיות כגון כבישים סלולים או מערכת ביוב. הקהילות אינן מופיעות במפות רשמיות, ברובן אין מוסדות חינוך, ותושביהן חיים תחת איום מתמיד של הרס בתיהם.[72] לפי נתונים ממשלתיים, בין השנים 2013–2019 נהרסו למעלה מ-10,000 בתים של בדואים בנגב.[73] את אחד הכפרים הלא מוכרים, אל-עראקיב, שתושביו קראו תיגר על הפקעת אדמותיו, הרשויות אף הרסו מן היסוד יותר מ-200 פעמים.[74]

הרשויות הישראליות אף ניצלו את שליטתן במרשם האוכלוסין של הגדה המערבית ורצועת עזה – רשימת הפלסטינים שלדידן הם תושבים חוקיים לצורך מתן מעמד חוקי והנפקת תעודות זהות – כדי לשלול תושבות בשטח הפלסטיני הכבוש ממאות אלפי פלסטינים. עילת השלילה העיקרית הייתה שהייה ממושכת מדי מחוץ לשטח או שהייה מחוץ לשטח בראשיתו של הכיבוש בשנת 1967. הרשויות הישראליות נתלו בחששות ביטחוניים כלליים להצדקת מעשים אלה, אך לא בדקו פרטנית ולא טענו כי נשקף איום ממי שתושבותו נשללה.[75]

מאז שנת 2003 הרשויות הישראליות אף אוסרות, למעט חריגים מעטים, על הענקת מעמד חוקי ארוך טווח בישראל לפלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה הנישאים לאזרחים ישראלים או לתושבי ישראל. הגבלה מעין זו, שהייתה בתוקף במהלך רוב התקופה מאז שנת 2003, לא חלה על בני זוג משום לאום אחר כמעט.[76]

מאז שנת 1967, שלל משרד הפנים את מעמד התושבות של לפחות 15,000 פלסטינים ירושלמים, רובם בגין אי- הוכחת "מרכז חיים" בירושלים.[77]

הרשויות הישראליות אוסרות על למעלה מ-700,000 הפלסטינים שגרו בשטח הנמצא כיום בישראל לפני שנת 1948 ואשר נמלטו או גורשו מבתיהם במהלך האירועים של שנת 1948, ומצאצאיהם — שמספרם עומד כיום על למעלה מ-5.7 מיליון בני אדם — לגור באזורים שבאו מהם.[78]

המלצות

להפסיק את האפליה ביישומם של חוקים ותקנות בכל הנוגע לתכנון, רישוי ובנייה הכופה על הפלסטינים דחייה מפלה של בקשות להיתרים והנפקה מפלה של צווי הריסה;
לאפשר לפלסטינים גישה שוויונית לאדמות, לדיור ולשירותים חיוניים;
לבטל את ההגבלות השרירותיות על זכויות התושבות של תושבים פלסטינים במזרח ירושלים, בגדה המערבית וברצועת עזה ושל בני משפחותיהם;
להכיר בזכותם של פלסטינים שנמלטו או גורשו מבתיהם בשנת 1948 ושל צאצאיהם להיכנס לישראל ולגור באזורים שחיו בהם הם או משפחותיהם בעבר ולכבד זכות זו.

התקפות הולכות ומסלימות על מגיני זכויות אדם

במהלך הסקירה העיתית הבינלאומית הקודמת על ישראל באו"ם בשנת 2018, המליצו כמה מדינות לרשויות הישראליות לשתף פעולה עם מנגנוני זכויות האדם של האו"ם ולאפשר למגיני זכויות אדם לבצע את עבודתם ללא הפרעה. אולם הרשויות הישראליות הגבירו את דיכויים של מגיני זכויות אדם.

לא זו בלבד שהרשויות הישראליות המשיכו לחסום את הגישה של מומחי זכויות אדם של האו"ם ונציגי מנגנונים אחרים של האו"ם, אלא שמאז שנת 2019 הן סירבו להנפיק אשרות כניסה לאנשי הצוות של נציבות האו"ם לזכויות האדם.[79] בחודש נובמבר 2019 גירשה ישראל בעל תפקיד רשמי בארגון Human Rights Watch, החלטה שאושרה על ידי בית המשפט העליון, בנימוק שקריאותיו של הארגון לעסקים להפסיק לפעול בהתנחלויות בגדה המערבית הן בגדר קריאה לחרם ולפיכך הן עילה לגירוש על פי החוק הישראלי.[80] הרשויות הישראליות אף מנעו במשך חודשים מאיש צוות פלסטיני של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל לצאת מהגדה המערבית הכבושה בגין "סיבות ביטחוניות" שלא פורטו.[81]

מגיני זכויות אדם פלסטינים נתקלים זה שנים באיסורי נסיעה ובפשיטות צבאיות ומעצרים, אך בחודשים האחרונים הם מתמודדים עם דיכוי חסר תקדים.[82] בחודש אוקטובר 2021 הוציאו הרשויות הישראליות אל מחוץ לחוק שישה ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים בולטים והגדירו אותם כארגוני "טרור" על פי החוק הישראלי והתאחדויות "בלתי-מותרות" על פי החוק הצבאי החל בגדה המערבית הכבושה. מהלך זה מאפשר לסגור את משרדי הארגונים, לתפוס את נכסיהם ולכלוא אנשי צוות ותומכים.[83] בחודש אוגוסט 2022 פשטו הרשויות הישראליות על משרדי הארגונים והוציאו להם צווי סגירה.[84]

המלצות

לבטל את ההחלטה על הוצאתם מחוץ לחוק של שישה ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים בולטים ולאפשר להם להמשיך בעבודתם החיונית;
לשתף פעולה באורח מלא עם גופי האו"ם ומנגנוני זכויות האדם שלו ועם חוקרים בינלאומיים אחרים, בין היתר על ידי מתן גישה לישראל ולשטח הפלסטיני הכבוש לצורך עריכת תחקירים ועל ידי היענות להמלצותיהם לשיפור מצב זכויות האדם.

[1] Human Rights Watch, Submission to the Universal Periodic Review of Israel: 29th session of the Universal Periodic Review, January 2018, June 29, 2017, https://www.hrw.org/news/2017/06/29/submission-universal-periodic-review-israel.

[2] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל, "יישובים(1) ואוכלוסייה, לפי מחוז, נפה, דת וקבוצת אוכלוסייה", 15 בספטמבר 2022, https://www.cbs.gov.il/he/publications/doclib/2022/2.shnatonpopulation/st02_16x.xls (נדלה ב-17 באוקטובר 2022); שלום עכשיו, "ירושלים", https://peacenow.org.il/settlements-watch/matzav/jerusalem (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[3] שלום עכשיו, בלי ויכוח בדרך לסיפוח – שנה לממשלת בנט-לפיד, 23 ביוני 2022, https://peacenow.org.il/the-first-year-of-the-bennett-lapid-government (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[4] בצלם וכרם נבות, זה שלנו, זה גם כן: מדיניות ההתנחלות הישראלית בגדה המערבית, מארס 2021, https://www.btselem.org/hebrew/publications/202103_this_is_ours_and_this_too (נדלה ב-17 באוקטובר 2022); יותם ברגר, "בין בניית ספסל לניקוי כבישי גישה, המתנחלים מספחים עוד ועוד שטחים בגדה", הארץ, 31 במאי 2019, https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.7305246 (נדלה ב-17 באוקטובר 2022); בצלם, "ההתנחלויות", עודכן ב-16 בינואר 2019, https://www.btselem.org/hebrew/settlements (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[5] ארגון Human Rights Watch, הסף נחצה: הרשויות הישראליות ופשעי האפרטהייד והרדיפה, 27 באפריל 2021, https://www.hrw.org/he/report/2021/04/27/378469.

[6] שלום עכשיו, "אדמות המדינה בשטחים מוקצות ליהודים בלבד", 18 ביולי 2018, http://peacenow.org.il/state-land-allocation (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[7] Steven Erlanger, “West Bank Sites on Private Land, Data Shows,” New York Times, March 14, 2007, https://www.nytimes.com/2007/03/14/world/middleeast/14israel.html (נדלה ב-17 באוקטובר 2022); שלום עכשיו, עבירה גוררת עבירה: בניית התנחלויות על קרקעות בבעלות פרטית פלסטינית, אוקטובר 2006, http://peacenow.org.il/wp-content/uploads/2007/03/Breaking_The_Law_in_WB_nov06Heb.pdf (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[8] שלום עכשיו, "אדמות המדינה בשטחים מוקצות ליהודים בלבד".

[9] בצלם, פינוי, ניצול, בינוי: השיטה הישראלית להשתלטות על המרחב הכפרי הפלסטיני, דצמבר 2016, https://www.btselem.org/download/201612_expel_and_exploit_heb.pdf (נדלה ב-17 באוקטובר 2022), עמ' 14.

[10] ארגון Human Rights Watch, לא רוצים או לא יכולים: ההגבלות הישראליות על מעבר פעילי זכויות אדם לרצועת עזה וממנה, 2 באפריל 2017, https://www.hrw.org/he/report/2017/04/03/301672.

[11] ראו למשל, הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch, "ישראל: שיעור ההיתרים הרפואיים לתושבי הרצועה ירד לשפל חסר תקדים", 13 בפברואר 2018, https://www.hrw.org/he/news/2018/02/13/314934.

[12] משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, "רצועת עזה – ההשלכות ההומניטריות של 15 שנות מצור – יוני 2022", 30 ביוני 2022, https://www.ochaopt.org/he/content/gaza-strip-humanitarian-impact-15-years-blockade-june-2022 (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[13] World Health Organization, “15 Years of Blockade and Health in Gaza,” July 2022, https://www.emro.who.int/opt/news/15-years-of-blockade-and-health-in-gaza.html (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[14] נתוני גישה שמורים בתיקי ארגון Human Rights Watch.

[15] שם.

[16] גישה, מדד השליטה, עמ' 14-12. בשנת 2001 הפציצה ישראל את נמל התעופה שפעל ברצועה במשך תקופה קצרה והרסה את האתר שיועד לבנייתו של נמל ימי. https://www.gisha.org/UserFiles/File/scaleofcontrol/scaleofcontrol_he.pdf (נדלה ב-17 באוקטובר 2022)

[17] הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, 28 בספטמבר 1995, סע' 31.

[18] הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch, "רצועת עזה: 15 שנה ל'כלא עזה'", 14 ביוני 2022, https://www.hrw.org/he/news/2022/06/14/gaza-israels-open-air-prison-15; בצלם והמוקד להגנת הפרט, מעבר להרי החושך: השלכות בידודהּ של רצועת עזה בידי ישראל על זכותם של פלסטינים לחיי משפחה, ינואר 2014, https://www.btselem.org/download/201401_so_near_and_yet_so_far_heb.pdf (נדלה ב-17 באוקטובר 2022); Palestinian Center for Human Rights (PCHR), “Actual Strangulation and Deceptive Facilitation,”, March 2016, http://pchrgaza.org/en/?p=7962 (נדלה ב-17 באוקטובר 2022), pp. 31-33; רופאים לזכויות אדם-ישראל, #מסורבים: התעמרות בתושבים פלסטינים המבקשים היתרי מעבר לצורך טיפול רפואי, יוני 2015, http://cdn2.phr.org.il/wp-content/uploads/2015/08/מסורבים.pdf (נדלה ב-17 באוקטובר 2022); גישה, "מעבר סטודנטים מעזה לגדה", ספטמבר 2012, https://www.gisha.org/UserFiles/File/publications/students/students-2012-heb.pdf (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[19] ראו גישה, קרוב-רחוק: היבטים כלכליים של בידול רצועת עזה מהגדה המערבית, פברואר 2015,

https://gisha.org/UserFiles/File/publications/a_costly_divide/a_costly_divide_he-web.pdf (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[20] United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees in the Near East (UNRWA), “Where We Work: Gaza Strip,” https://www.unrwa.org/where-we-work/gaza-strip (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[21] Save the Children, “After 15 Years of Blockade, Four out of Five Children in Gaza Say They Are Living with Depression, Grief and Fear,” June 15, 2022, https://www.savethechildren.net/news/after-15-years-blockade-four-out-five-children-gaza-say-they-are-living-depression-grief-and (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[22] בג"ץ 495/12 עזה עזאת קאסם כפארנה ואח' נ' שר הביטחון ואח', תצהיר תשובה מטעם המשיבים, 16 באוגוסט 2012, פס' 26, tinyurl.com/k3o8ckn (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[23] בג"ץ 9961/03 המוקד להגנת הפרט נ' ממשלת ישראל ואח', תגובת המדינה, 1 בינואר 2004, https://hamoked.org/items/3827.pdf (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[24] נשים מעל גיל 50 וגברים מעל גיל 55 מורשים להיכנס ללא היתר למזרח ירושלים ולישראל, אם כי לא ל"מרחב התפר" ולאזורים אחרים בגדה המערבית. המוקד להגנת הפרט, "המוקד לצבא: יש לאפשר לפלסטינים בני העשור השישי להיכנס לאדמותיהם הלכודות ב"מרחב התפר" שבגדה המערבית ללא היתרים פרטניים", http://www.hamoked.org.il/Document.aspx?dID=Updates2172 (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[25] הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch, "ישראל: פלסטינים מנותקים מאדמותיהם החקלאיות", 5 באפריל 2012, https://www.hrw.org/he/news/2012/04/05/24.5888.

[26] בצלם, "הגבלות על תנועה", 11 בנובמבר 2017, https://www.btselem.org/hebrew/freedom_of_movement (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[27] ראו למשל, עומר שאקר, "איש צוות מארגון אמנסטי אינטרנשיונל מערער על איסור נסיעה שהטילה עליו ישראל", פרשנות, מבזק של ארגון Human Rights Watch, 25 במאי 2020, https://www.hrw.org/he/news/2020/05/25/375152.

[28] שם.

[29] הודעת דואר אלקטרוני מג'סיקה מונטל, מנכ"לית המוקד להגנת הפרט, לארגוןHuman Rights Watch , 3 ביוני 2020.

[30] משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, "הגבלות גישה הנאכפות זה זמן רב ממשיכות לפגוע בתנאי החיים של פלסטינים בגדה המערבית", 8 ביוני 2020, https://www.ochaopt.org/he/content/longstanding-access-restrictions-continue-undermine-living-conditions-west-bank--palestinians (נדלה ב-27 באוקטובר 2022).

[31] שם. ראו גם אום פוֹרַת, "בעודי תקועה בפקק ובוכה מתסכול, התפעלתי מהגאונות של אדריכלות הכיבוש", 16 ביוני 2020, https://www.haaretz.co.il/family/umforat/BLOG-1.8922297 (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[32] בצלם, "הגבלות על תנועה", 11 בנובמבר 2017, https://www.btselem.org/hebrew/freedom_of_movement (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[33] הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch, "ישראל: פלסטינים מנותקים מאדמותיהם החקלאיות"; International Court of Justice (ICJ), Advisory Opinion Concerning Legal Consequences of the Construction of a Wall in the Occupied Palestinian Territory, ICJ General List, No.131, ICJ Rep 136, July 9, 2004, https://bit.ly/34531oj (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[34] משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, “שנתיים מאז שהחלו הפגנות 'צעדת השיבה הגדולה' אנשים שנפגעו בהן עדיין מתמודדים עם פציעה וטראומה”, 6 באפריל 2020, https://www.ochaopt.org/he/content/two-years-people-injured-and-traumatized-during-great-march-return-are-still-struggling (נדלה ב-27 באוקטובר 2022).

[35] הודעה לעיתונות של מועצת האו"ם לזכויות האדם, "ועדת הבדיקה של האו"ם קוראת לישראל לבחון מחדש את כללי הפתיחה באש לפני יום השנה להפגנות בעזה", 18 במארס 2019, https://www.ohchr.org/Documents/Countries/PS/COI_OPT_PR_18.03.2019_Hebrew.docx (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[36] שם.

[37] הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch, "ישראל: פשעים בינלאומיים לכאורה בעזה", 13 ביוני 2018, https://www.hrw.org/he/news/2018/06/13/318970; הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch,"ישראל: ההרג בעזה בלתי חוקי ומחושב", 3 באפריל 2018, https://www.hrw.org/he/news/2018/04/03/316493.

[38] ראו גם הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch, "על ישראל להחזיר את גופתו של פלסטיני שנהרג", 14 בספטמבר 2020, https://www.hrw.org/he/news/2020/09/14/376351.

[39] משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, דו"ח בנושא הגנה על אזרחים, 26-13 בספטמבר 2022, https://www.ochaopt.org/he/poc/13-26-september-2022 (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[40] כאן, "ההערכה בישראל: המחבל מדיזנגוף תכנן להסתתר ולצאת לפיגוע בליל הסדר", 9 באפריל 2022, https://www.kan.org.il/item/?itemid=125343 (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[41] ראו למשל, United Nations Human Rights: Office of the High Commissioner, “Killing of Journalist in the occupied Palestinian Territory,” June 24, 2022, https://www.ohchr.org/en/press-briefing-notes/2022/06/killing-journalist-occupied-palestinian-territory (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[42] Tia Goldberg, “Israeli troops shoot dead unarmed Palestinian woman in West Bank amid rising tensions during Ramadan,” Associated Press, April 11, 2022, https://www.timesofisrael.com/bennett-says-tel-aviv-terrorist-had-help-vows-no-restrictions-on-israeli-response (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[43] משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, "המענה ההומניטרי להסלמה בשטח הפלסטיני הכבוש, דוח מצב מס׳ 5 (24-18 ביוני 2021)", 25 ביוני 2021, https://www.ochaopt.org/he/content/response-escalation-opt-situation-report-no-5-18-24-june-2021 (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[44] הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch, "ישראל: פשעים בינלאומיים לכאורה בעזה", 27 ביוני 2021, https://www.hrw.org/he/news/2018/06/13/318970; הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch , "רצועת עזה: התקפות אוויריות ישראליות על בניינים רבי קומות בחודש מאי", 23 באוגוסט 2018, https://www.hrw.org/he/news/2021/08/23/379691.

[45] משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, דו"ח בנושא הגנה על אזרחים, 15-2 באוגוסט 2022, https://www.ochaopt.org/he/poc/2-15-august-2022 (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[46] בצלם, נוהל טיוח: חקירתם לכאורה של אירועי 'צוק איתן', ספטמבר 2016, https://www.btselem.org/download/201609_whitewash_protocol_heb.pdf (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[47] צבא ההגנה לישראל, "המסקנות הסופיות: תחקיר אירועי הירי שהביאו למות העיתונאית שירין אבו-עאקלה", 5 בספטמבר 2022, https://www.idf.il/כתבות-ועדכונים/2022/ספטמבר/תחקיר-אירועי-הירי-שהביאו-למות-העיתונאית-שירין-אבו-עאקלה-מסקנות-סופיות/ (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[48] יש דין, "אכיפת החוק על אזרחים ישראלים בגדה המערבית, נתוני מעקב יש דין 2005-2021", דצמבר 2021, https://s3-eu-west-1.amazonaws.com/files.yesh-din.org/דצמבר+2019+דף+נתונים+חוק/עברית/Law+Enforcement+Data+Sheet+12.2019+HEB.pdf (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[49] ארגון Human Rights Watch, נולדו ללא זכויות אזרח: השימוש הישראלי בצווים צבאיים דרקוניים לדיכוי פלסטינים בגדה המערבית.

[50] תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, זמינות בכתובת https://he.wikisource.org/wiki/תקנות_ההגנה_(שעת_חירום) (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[51] משרד הביטחון, "הכרזות על ארגוני טרור, התאחדויות בלתי מותרות וצווי החרמה", https://www.mod.gov.il/Defence-and-Security/Fighting_terrorism/Pages/default.aspx (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[52] ארגון Human Rights Watch, נולדו ללא זכויות אזרח.

[53] הארץ, "ברוכים הבאים למערכת המשפט השנייה של ישראל", 24 באפריל 2022, https://www.haaretz.co.il/news/politics/2022-04-24/ty-article-magazine/.premium/00000180-5beb-dc1d-afc2-fbef62540000 (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[54] ארגון Human Rights Watch, נולדו ללא זכויות אזרח.

[55] צו בדבר הוראת ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), תש"ע-2009, סע' 251. התפרסם ב-1 בנובמבר 2009, נכנס לתוקף ב-2 במאי 2010. זמין בכתובת https://www.nevo.co.il/law_html/law65/666_027.htm (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[56] ארגון Human Rights Watch, נולדו ללא זכויות אזרח.

[57] שם.

[58] המוקד להגנת הפרט, "4,623 כלואים "ביטחוניים" מוחזקים בבתי הכלא בישראל", אוקטובר 2022, https://hamoked.org.il/prisoners-charts.php (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[59] הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch, "על ישראל לשחרר את עובד זכויות האדם הצרפתי-פלסטיני", 10 באוקטובר 2022, https://www.hrw.org/he/news/2022/08/16/israel-free-french-palestinian-rights-worker.

[60] שם.

[61] הודעה לעיתונות של ארגוןHuman Rights Watch , "ישראל: כללים מגבילים את ביקוריהן של משפחות מרצועת עזה אצל אסירים", 31 ביולי 2016, https://www.hrw.org/he/news/2016/07/31/292451.

[62] הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, "עינויים בישראל כיום", https://stoptorture.org.il/what-are-tortures/torture-in-israel-today/ (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[63] שם.

[64] הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch, "פלסטין: משטרת ישראל מתעללת בילדים עצורים", 11 באפריל 2016, https://www.hrw.org/he/news/2016/04/11/288469.

[65] DCIP, “Israeli Forces Burn Palestinian Child Detainee with Cigarette, Threaten to Shoot Another,” April 17, 2022, https://www.dci-palestine.org/israeli_forces_burn_palestinian_child_detainee_with_cigarette_threaten_to_shoot_another (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[66] OCHA, “Breakdown of Data on Demolition and Displacement in the West Bank,” https://app.powerbi.com/view?r=eyJrIjoiMmJkZGRhYWQtODk0MS00MWJkLWI2NTktMDg1NGJlMGNiY2Y3IiwidCI6IjBmOWUzNWRiLTU0NGYtNGY2MC1iZGNjLTVlYTQxNmU2ZGM3MCIsImMiOjh9 (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[67] ארגון Human Rights Watch, הסף נחצה.

[68] הגר שיזף, "פלסטינים הגישו כ-1,500 בקשות בנייה בשטח C בשלוש שנים. ישראל דחתה 98.6% מהן", הארץ, 21 בינואר 2020, https://www.haaretz.co.il/news/politics/2020-01-21/ty-article/.premium/0000017f-f7c3-d887-a7ff-ffe72d3a0000 (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[69] בצלם, "הריסת בתים: הריסה כענישה", https://statistics.btselem.org/he/demolitions/demolition-as-punishment?tab=overview&demoScopeSensor=%22false%22 (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[70] אמנת ג'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה (להלן אמנת ג'נבה הרביעית), סעיף 54; נחתמה ב-12 באוגוסט 1949 (75 U.N.T.S. 287), נכנסה לתוקף ב-21 באוקטובר 1950.

[71] בצלם, "בג"ץ אישר את גירוש תושבי מסאפר יטא. מחובתה של הקהילה הבינלאומית למנוע אותו", 5 במאי 2022,

https://www.btselem.org/hebrew/press_release/20220505_international_community_must_prevent_the_forcible_transfer_of_masafer_yatta_communities_approved_by_hcj (נדלה ב-17 באוקטובר 2022); משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, "דף מידע: קהילות מסאפר יטא בסכנת העברה בכפייה, יוני 2022", 6 ביולי 2022, https://www.ochaopt.org/he/content/masafer-yatta-communities-risk-forcible-transfer-june-2022 (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[72] בצלם, "בג"ץ אישר את גירוש תושבי מסאפר יטא. מחובתה של הקהילה הבינלאומית למנוע אותו"; משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, "דף מידע: קהילות מסאפר יטא בסכנת העברה בכפייה, יוני 2022".

[73] פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, על (אי) שוויון והריסות בתים ומבנים ביישובים הערבים בדואים בנגב, עמ' 11, יולי 2020, https://www.dukium.org/wp-content/uploads/2020/07/HDR-2020-Data-on-2019-Heb-3.pdf (נדלה ב-17 באוקטובר 2022); אלמוג בן זיקרי, "זינוק בהריסות המבנים בכפרים בדואיים; המספר הוכפל בתוך שנה", הארץ, 26 במארס 2018, https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.5939855 (נדלה ב-17 באוקטובר 2022); פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, "הקהילה הערבית הבדואית בנגב – רקע כללי", https://www.dukium.org/הקהילה-הערבית-הבדואית-בנגב-רקע-כללי/?lang=he (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[74] Middle East Monitor, “Israel Demolishes Palestinian Village for the 204th Time,” July 19, 2022, https://www.middleeastmonitor.com/20220719-israel-demolishes-palestinian-village-for-the-204th-time/ (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[75] ארגון Human Rights Watch, "שכח ממנו, הוא לא כאן": שליטת ישראל במעמד התושבות של הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, ניו יורק:Human Rights Watch, 2012, https://www.hrw.org/sites/default/files/reports/iopt0212heForUpload_0.pdf-.

[76] הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch, "ישראל: פסיקה מפלה בעניין איחוד משפחות", 17 במאי 2006, https://www.hrw.org/he/news/2006/05/17/230575.

[77] הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch, "ישראל גוזלת את מעמדם של פלסטינים ירושלמים", 8 באוגוסט 2017, https://www.hrw.org/he/news/2017/08/08/307513.

[78] Amnesty International, press release, “Israel’s Refusal to Grant Palestinian Refugees Right to Return has Fuelled Seven Decades of Suffering,” May 15, 2019, amnesty.org/en/latest/news/2019/05/israels-refusal-to-grant-palestinian-refugees-right-to-return-has-fuelled-seven-decades-of-suffering/ (נדלה ב-17 באוקטובר 2022); UNRWA, “What We Do,” https://www.unrwa.org/what-we-do (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[79] United Nations Human Rights Office of the High Commissioner, “Bachelet deplores Israel’s failure to grant visas for UN Human Rights staff in the occupied Palestinian territory,” August 30, 2022, https://www.ohchr.org/en/press-releases/2022/08/bachelet-deplores-israels-failure-grant-visas-un-human-rights-staff-occupied (נדלה ב-17 באוקטובר 2022).

[80] הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch, "ישראל מגרשת היום מנהל מטעם ארגון Human Rights Watch", 25 בנובמבר 2019, https://www.hrw.org/he/news/2019/11/25/335964.

[81] עומר שאקר, "איש צוות מארגון אמנסטי אינטרנשיונל מערער על איסור נסיעה שהטילה עליו ישראל".

[82] ראו למשל, חולוד בדאוי, "עוד משפט צבאי בשטחים", פרשנות, מבזק של ארגון Human Rights Watch , 16 ביולי 2017, https://www.hrw.org/he/news/2017/07/16/306710.

[83] הודעה לעיתונות של ארגון Human Rights Watch, "הגדרתם של ארגוני זכויות אדם פלסטיניים כארגוני טרור על-ידי ישראל", 22 באוקטובר 2022, https://www.hrw.org/he/news/2021/10/22/380223.

[84] עומר שאקר, "קריאת אזהרה: ישראל פתחה במתקפה כוללת על מגיני זכויות האדם", פרשנות, מבזק של ארגון Human Rights Watch, 19 באוגוסט 2022, https://www.hrw.org/he/news/2022/08/19/raising-alarm-israels-all-out-assault-rights-defenders.