מסמך זה נכתב לקראת מושבה ה-70 של הוועדה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים בו תבחן את מידת עמידתה של מדינת פלסטין בהוראות האמנה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים (CEDAW). המסמך מתייחס לסעיפים 1, 2, 3, 5, 7, 10, 12, 15 ו-16 לאמנה.

המסמך מבוסס על מידע המופיע בפרסומים של ארגון Human Rights Watch, של מרכז הנשים לסיוע וייעוץ משפטי (WCLAC) ועל ראיונות ממקור ראשון עם נשים המושפעות מאפליה, ארגוני זכויות אדם ומומחים אחרים.[1]

1.מבוא

פלסטין הצטרפה לאמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה נגד נשים באפריל 2014 והיא המדינה היחידה במזרח התיכון ובצפון אפריקה שהצטרפה לאמנה מבלי להגיש הסתייגויות או הצהרות. ארגונים לזכויות נשים קראו לרשות הפלסטינית לעגן את האמנה בספר החוקים הרשמי, על מנת שתקבל תוקף מחייב בדין המקומי על-פי חוק היסוד הפלסטיני. מדינת פלסטין לא אשררה את הפרוטוקול האופציונאלי לאמנה, המהווה מנגנון חשוב למתן דין וחשבון.

נציין כי סקירה זו צפויה להיות הסקירה הראשונה של מדינת פלסטין בפני גוף אמנת זכויות אדם של האו"ם. על רקע זה אנו קוראים לוועדה להבהיר כי לאחר אשרור האמנה, האמנה חלה בכל שטחה של מדינת פלסטין. כמו כן אנו קוראים לוועדה לבחון בסקירתה את המציאות הנוכחית של הסמכות השלטונית בשטח זה, ובכלל זה הרשות הפלסטינית (הרש"פ), חמאס בעזה וישראל ככוח הכובש, ולהחיל את האמנה באופן שיאפשר את השימוש המרבי בה להגנה על זכויותיהן של נשים בכל שטחה של מדינת פלסטין. לצורך הגשת מסמך זה, בו אנחנו מעריכים את מידת עמידתה של מדינת פלסטין בחובותיה לפי האמנה, נבחן את התנהלותה של הרשות הפלסטינית בחלקי הגדה המערבית הנתונים לשליטתה ואת התנהלות ממשלת חמאס בפועל בעזה.

בשנת 1995 חילק הסכם אוסלו שנחתם בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית את הגדה המערבית (למעט מזרח ירושלים) לשלושה אזורים מנהליים – A, B ו-C. לרשות הפלסטינית יש שליטה אזרחית ומנהלית באזור A, ושליטה אזרחית בשטח B. הצבא הישראלי השאיר בידיו את השליטה הבלעדית בשטח C, המהווה כ-60% משטח הגדה המערבית. ישראל מחילה את המשפט האזרחי הישראלי במזרח ירושלים, על אף שאזור זה נשאר שטח כבוש על-פי המשפט הבינלאומי. בשנת 2005 התנתקה ישראל באופן חד צדדי מרצועת עזה. עם זאת, ישראל עדיין שולטת בגבולותיה של עזה, במרחב האווירי והימי שלה ובגישה למשאבים ולציוד רפואי, מזון, מים וחשמל. היות שכך, השליטה המעשית בעזה נותרה בידי ישראל.

אנו קוראים לוועדה לבחון בדקדקנות את ההשפעה החמורה של הכיבוש הישראלי המתמשך על השטח הפלסטיני מאז 1967, לרבות הסיפוח הבלתי חוקי של ירושלים המזרחית והסגר על רצועת עזה מאז 2007. הפרות שיטתיות הקשורות לכיבוש הישראלי בן 51 השנה, פוגעות פגיעה יסודית בזכויותיהן של נשים פלסטיניות בגדה המערבית וברצועת עזה.[2] דווחת האו"ם המיוחדת לאלימות נגד נשים ציינה בדו"ח שלה משנת 2017 כי "הכיבוש מהווה מכשול של ממש בפני מימוש חובותיה של המדינה [פלסטין] לנקוט שקידה ראויה כדי למנוע אלימות נגד נשים באזורים שבהם אין לה סמכות שיפוט מלאה, בשל פיצול השטח לאזורים הנמצאים תחת שליטה של גורמים שונים והקרע הפוליטי בין השלטון בפועל בעזה לבין ממשלת מדינת פלסטין".[3]

החקיקה בגדה המערבית וברצועת עזה כוללת שילוב של חוקים אחידים, שנחקקו על-ידי המועצה הפלסטינית המחוקקת ואושררו על-ידי הנשיא. אם לא נחקק חוק אחיד הרי שחוקים קיימים, ירדניים, מצריים ומימי המנדט הבריטי מוסיפים לחול. חוק העונשין הירדני מס' 16 משנת 1960 וחוק המעמד האישי הירדני מס' 16 משנת 1976 נאכפים בגדה המערבית, ואילו ברצועת עזה נאכפים פקודת החוק הפלילי מס' 74 משנת 1936 של המנדט הבריטי וחוק זכויות המשפחה המצרי מס' 303 משנת 1954. עבור נוצרים, קיימת מערכת נפרדת של חוקי משפחה, המקובצים בהתאם לדרך שבה פורסמו על ידי הכת הספציפית אליה הם משתייכים.

היות שהמועצה המחוקקת הפלסטינית לא התכנסה במלואה מאז שנת 2006, נשיא פלסטין הוציא צווים נשיאותיים מכוח סעיף 43 לחוק היסוד, עד שהמועצה תתכנס מחדש ותוכל לבחון חקיקה זו. חלק מהצווים הנשיאותיים כללו תיקונים לחוקים החלים בעזה, אך חמאס, השולט בפועל ברצועה, לא יישם אותם, אלא הוציא צווים נפרדים.

2.אפליה בנישואין, גירושין ובהחלטות הנוגעות לילדים (סעיפים 1, 2, 13, 15 ו- 16 לאמנה)

דיני המעמד האישי בפלסטין, לפיהם בתי הדין הדתיים פוסקים בענייני דיני המשפחה, מפלים נשים לרעה בקשת של נושאים. שני החוקים החלים על מוסלמים הם חוק המעמד האישי הירדני מס' 16 משנת 1976, הנאכף בגדה המערבית, וחוק זכויות המשפחה המצרי מס' 303 משנת 1954 הנאכף ברצועת עזה.

שני חוקי המשפחה המוסלמיים מפלים נשים לרעה בענייני נישואין, גירושין החלטות הנוגעות לילדים וירושה. על פי חוקים אלה, גברים רשאים לשאת ארבע נשים, בעוד נשים אינן יכולות להינשא ללא אישורו של גבר אפוטרופוס. רק נשים שנישאו בעבר או שקיבלו את אישורו של בית המשפט יכולות להינשא ללא אישורו של גבר אפוטרופוס.[4] החוקים אף מחייבים נשים לציית לבעליהן – לרבות כאשר הבעל משנה את מקום המגורים או אוסר עליהן לעבוד – בתמורה לזכאותן לכך שבעליהן יפרנסו אותן ויספקו להן מגורים.[5]

לגברים עומדת זכות חד צדדית לגירושין, בעוד נשים מחויבות לבקש מהגבר כי יתגרש מהן בתמורה לוויתור כספי (באמצעות הליך הנקרא ח'ולע) או שעליהן לפנות לבית המשפט בבקשה להתגרש בהתבסס על עילות ספציפיות.[6] לדוגמה, נשים יכולות להגיש בקשה לגירושין בגין "ריב ומדון" (על-פי הדין החל בגדה) או בגין "נזק" (על-פי הדין החל בעזה).[7] אולם, שני החוקים מחייבים את בני הזוג לעבור הליך של גישור, שבו שלום בית הוא התוצאה המועדפת. בגדה המערבית, בתי המשפט מחויבים לנסות להשיג שלום בית אפילו במקרים בהם האישה טוענת לאלימות במשפחה. אם הניסיון נכשל, על בתי המשפט להעביר את התיק לבוררים מיחידת בית המשפט לענייני משפחה ((FCU, הנדרשים גם הם לנסות ולהשיג שלום בית. אם גם הגישור נכשל, השופט ינחה בורר לבחון את המקרה, והוא עשוי להמליץ על גירושין. השלמת הליך זה עלולה להימשך שנה או יותר, אך הוא עשוי גם להיות מהיר יותר בכפוף לשופט היושב בדין.

ארגון Human Rights Watch שוחח עם "עאאישה", אישה בת 30 משכם ששמה שונה על מנת להגן על בטחונה, ואשר הגישה בקשה לגירושין בשנת 2016, לאחר שנים שבהן היא סבלה מאלימות במשפחה לכאורה. עאאישה סיפרה כי נכון למועד הראיון, בחודש אפריל 2018, השופט טרם אישר את הגירושין וניסה להשכין שלום בינה לבין בעלה.[8]

נשים נוצריות נתקלות גם הן באפליה בכל הנוגע לגירושין לפי הוראות דיני המשפחה של העדות הנוצריות השונות בפלסטין, שלכל אחת מהן יש בית דין נפרד. הכנסייה היוונית-אורתודוקסית מתירה גירושין אך דורשת שנשים יופיעו בפני בית הדין שלה בירושלים, והתהליך עשוי להימשך שלוש עד ארבע שנים, דבר שרוב הנשים אינן יכולות להרשות לעצמן. לנשים משאר העדות הנוצריות אין שום אפשרות מלבד פירוד זמני או קבוע. נשים נוצריות יכולות לבקש ביטול נישואין בנסיבות מוגבלות, אך בפועל הליך זה גם הוא ארוך ויקר.

על-פי חוק הילד הפלסטיני משנת 2004, על המדינה, לרבות בתי המשפט, להתחשב בטובת הילד בכל פעולותיה.[9] ואולם, דיני המעמד האישי המוסלמיים אינם מעניקים עדיפות עליונה לטובת הילד בבואם להכריע עם איזה הורה ראוי שהילד יחיה ואילו זכויות אפוטרופסות צריך כל הורה לקבל. נשים מופלות לרעה גם בהחלטות בנושא זה.

במקרים של גירושין, מגורי הילדים (משמורת) ניתנים לאמהות עד הגיעם לגיל מסוים, ואז עוברת המשמורת אל האב, אלא אם כן שופט מאריך את משמורתה של האם לטובת הילד. בגדה המערבית, נשים מקבלות משמורת על בנים עד גיל תשע, ועל בנות עד גיל 11.[10] אם האם נישאת מחדש, ניתן להוציא אוטומטית את הילד מחזקתה, אך הדבר אינו נכון לגבי נישואין מחדש של האב.[11] בעזה, נשים מקבלות את המשמורת על בנות עד גיל תשע, ועל בנים עד גיל שבע.[12] במקרים מסוימים, כאשר אמהות טענו במהלך דיוני משמורת כי האב התעלל בילד, שופטים דחו טענות כאלה מבלי לחקור  אותן.

על-פי שני החוקים, זכויות האפוטרופוסות נותרות בידי האב באופן מלא ובלעדי גם כאשר הילד גר באופן רשמי עם האם. אם האב נעדר או הלך לעולמו, האפוטרופסות על ילדיו עוברת לסב מצד האם, ולאחר מכן לגברים אחרים במשפחה, לפי סדר קבוע. במארס 2018 קיבלה מועצת השרים בגדה המערבית החלטה לאפשר לנשים משמורניות לפתוח חשבונות בנק עבור הילדים, להעביר אותם לבתי ספר אחרים ולהגיש עבורם בקשות להנפקת דרכונים.[13] אולם משום שהחלטה זו לא שינתה את הכלל לפיו זכויות האפוטרופסות נותרות בידי האב, נשים משמורניות נתקלות עדיין בכמה מכשולים. אישה אינה מורשית לנהל את ירושתם של ילדיה אם בעלה הולך לעולמו. תחת זאת, גבר קרוב משפחה ממשפחת הנפטר לוקח על עצמו את ניהול ירושתו של הילד, דבר העלול לפגוע בפרנסת הילד. אבות, כאפוטרופסים, רשאים למשוך כסף מחשבון הבנק של ילדם, שנפתח בידי האם, אפילו אם הילד חי עם האם, אולם אמהות אינן יכולות לעשות כך במקרה שהילד חי עם אביו.[14] בגדה המערבית, אישה זקוקה לאישורו של האפוטרופוס של ילדיה (לרוב האב) כדי לנסוע לחו"ל עם ילדיה.[15]

3.נישואי ילדים (סעיף 16(2) לאמנה)

חוק הילד הפלסטיני משנת 2004 קובע כי גיל הבגירות הוא 18.[16] עם זאת, בגדה המערבית קובע חוק המעמד האישי הירדני כי ניתן להשיא ילדה בגיל 14 וחצי וילד בגיל 15 וחצי. בעזה, חוק זכויות המשפחה המצרי קובע כי גיל הנישואין הוא 18 לגברים ו-17 לנשים. שופטי בית הדין השרעי הן בגדה המערבית והן ברצועת עזה מוסמכים גם להתיר נישואין של קטינים אם הם מאמינים שהדבר משרת את טובת הילד.

בדו"ח שהגישה מדינת פלסטין לוועדה ציינה הממשלה כי ישנם חוקים תקפים הקובעים עונשים לכל מי שמשיא ילדה מתחת לגיל 15 או מסייע בעריכת טקס נישואין לילדה מתחת לגיל זה, והעונש בגין מעשים אלה מגיע עד שנתיים מאסר.[17] לא ידוע לנו על שום מקרה שבו אדם הועמד לדין או הורשע מכוח חוק זה. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 20182016, שיעור הנישואין בקרב ילדים הגיע ל-20.5% בקרב נשים ואחוז אחד מכלל הגברים הנשואים בפלסטין. עוד צוין כי עד סוף שנת 2016 19.9% ​​מכלל הנשואים בגדה המערבית ו-21.6% מקרב הנשואים ברצועת עזה נישאו לפני שמלאו להם 18.[18]

ילדות ונשים במדינות רבות ברחבי העולם אמרו לארגון Human Rights Watch כי משמעות הנישואין המוקדמים היתה אובדן השליטה על חייהן, לרבות היכולת להחליט האם ומתי להביא ילדים לעולם, וכי הדבר הביא לקיצור משך לימודיהן והן נחשפו לאלימות במשפחה.[19]

4.אונס ואלימות מינית (סעיפים 1, 2, 3, 12, 15, ו-16 לאמנה)

חוק העונשין משנת 1960, החל בגדה המערבית, מגדיר אונס באופן מצומצם, כ"יחסי מין בכפייה עם נקבה שאינה אשתו", ובכך מחריג במפורש אונס בנישואין.[20]

דארין סאלחיה, התובעת הראשית של היחידה להגנת המשפחה בתביעה הכללית, סיפרה לארגון Human Rights Watch כי מאחר שהחוק מחריג אונס בנישואין, התביעה יכולה רק לנסות ולהעמיד לדין בגין האלימות הפיזית שנלווית לו, במקרים שבהם נגרמו פציעות נראות לעין.[21] העונשים על תקיפה פיזית הגורמת לפציעות קלות נמוכים בהרבה מהעונשים בגין אונס.

סוהיר אל-באבא מהמרכז לענייני נשים (WAC) בעזה סיפרה לארגון Human Rights Watch כי ברוב המקרים של אלימות מינית במסגרת הנישואין, העניין נפתר באמצעות "פיוס או ועדות שבטיות", משום שמעשים כאלה נחשבים ל"סודות" בין הבעל לאישה.[22]

חוק העונשין משנת 1960 אף הוא אינו מגדיר במפורש אלימות מינית במשפחה כעבירה פלילית. גילוי עריות מוגדר אמנם בחוק כעבירה פלילית, אך החוק קובע עונשים לשני הצדדים המעורבים ביחסי העריות ואינו מביא בחשבון את הדינמיקה של יחסי הכוחות, למשל כאשר אחד המעורבים הוא ילד שייתכן שאינו מודע לכך שנפל קורבן לאלימות מינית.[23] הוראה זו עלולה לשמש להעמדתן לדין של נשים וילדות שנפלו קורבן לאלימות מינית בתוך המשפחה. יתר על כן, רק בני משפחה זכרים מדרגה ראשונה עד רביעית, העלולים להיות האחראים להתעללות, זכאים להגיש תלונות בגין גילוי עריות מטעמם של קטינים.[24]

נוסף על כך, ניתן להעמיד לדין נשים וגברים בגין קיום יחסי מין בהסכמה מחוץ לנישואין, והדבר עשוי להרתיע קורבנות אונס או אלימות מינית מפני דיווח על פשעים כאלה. חוק העונשין משנת 1960 מגדיר כעבירה פלילית יחסי מין בהסכמה וניאוף. העמדה לדין בגין ניאוף יכולה להתבצע רק לאחר שאחד מבני הזוג הגיש תלונה נגד הבעל או האישה. נשים שאינן נשואות, אך לא גברים, עלולות גם לעמוד לדין בגין קיום יחסים בהסכמה מחוץ לנישואין אם אפוטרופוסיהן מגישים תלונה.[25] דארין סאלחיה ציינה כי יחידת התביעה אכן חוקרת תלונות בגין ניאוף כדי לוודא שבעלים אינם מגישים תלונות שלא בתום לב, כדי לפגוע בנשותיהם ללא הצדקה.[26]

בשל הסטיגמה הכרוכה באלימות מינית, נשים וילדות המדווחות על אונס או אלימות מינית בתוך המשפחה עשויות להיתפס כ"בלתי כשירות לנישואין" והן נמצאות בסיכון גבוה להתעללות נוספת ואפילו לרצח בידי בני משפחה. בחלק מהמקרים, נישואין לגבר שתקף אותן נחשבים לפתרון להסתרת התעללות כזו, כפי שנקבע בסעיף 308 לחוק העונשין משנת 1960 בגדה המערבית, שהתיר לאנסים לכאורה לחמוק מהעמדה לדין ולאנסים מורשעים לחמוק ממאסר אם נשאו לאישה את קורבנותיהם. כך, למשל, באפריל 2001, בעקבות החלטת בית המשפט הפלסטיני לערעורים ברמאללה, בית המשפט בערכאה הראשונה בבית לחם החיל את סעיף 308 והשעה עונש בגין אונס, לאחר שהעבריין הציג תעודת נישואין המוכיחה כי נשא לאישה את הקורבן.[27] אין זה ברור כמה אנסים לכאורה או אנסים מורשעים הצליחו לחמוק מהעמדה לדין או ממאסר מכוח סעיף 308.

בצעד חיובי, הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס חתם ב-14 במארס 2018 על חוק מס' 5 לשנת 2018, שביטל את סעיף 308 לחוק העונשין משנת 1960 החל בגדה המערבית.

אף שברצועת עזה לא חל חוק דומה, פעילות לזכויות נשים ציינו כי במקרים מסוימים של אונס לכאורה, משפחות מסדירות את העניין ביניהן באמצעות הסכמה על נישואי האנס והקורבן לכאורה. עו"ד ר'אדה נעים, מ"המרכז למחקר משפטי, ייעוץ והגנה עבור נשים" (CWLRC), סיפרה לארגון Human Rights Watch כי במקרים מסוימים שבהם האונס לכאורה מדווח למשטרה, גורמים רשמיים מנסים לפתור את הבעיה ביחד עם המשפחות במקום לחקור את האונס ולהעמיד לדין בגינו.[28] סוהיר אל-באבא מהמרכז לענייני נשים סיפרה לארגון Human Rights Watch כי נשים רבות אינן מדווחות על אלימות מינית למוסדות רשמיים מחשש להתנכלות.[29] בניגוד לגדה המערבית, למשטרה האזרחית בעזה אין יחידות להגנת המשפחה העוסקות במקרים של אלימות מבוססת מגדר.

5.ילדים שנולדו מחוץ למסגרת נישואין והגדרת הפלות כעבירה פלילית

הן חוק העונשין משנת 1960 החל בגדה המערבית והן חוק העונשין משנת 1936 החל ברצועת עזה מגדירים הפלה כעבירה פלילית. על-פי סעיף 321 לחוק העונשין ניתן לגזור על נשים עונשי מאסר של שלוש עד שש שנים בגין ביצוע הפלה. בנוסף, ניתן לגזור על כל אדם התומך בהליך ההפלה, כמו רופא למשל, עונש מאסר של שנה עד שלוש שנים מכוח סעיף 322. הפלה מוגדרת כעבירה פלילית מבלי להתחשב בנסיבות ההריון, ואין שום חריגים במקרים של אונס, גילוי עריות או סכנה לחיי האישה ההרה. נשים עשויות לקבל עונשים מופחתים בגין הפלה בלתי חוקית מכוח חוק העונשין משנת 1960 אם הן נתלות ב"כבוד המשפחה" כסיבה למעשה.[30]

אין בנמצא שום מדיניות או נהלים שבהם יכולות נשים להיעזר במקרה של אונס כדי לעבור הפלה. בפועל, במקרים נדירים, המופתי בגדה המערבית רשאי להתיר הפלות במצבים של אונס או גילוי עריות, או במקרה שהאם היא בעלת מוגבלות או שנשקפת סכנה לחייה. עם זאת, במקרים הנדירים שבהם המופתי מאשר הפלה, לא ניתן לחייב רופא לבצע את ההליך. דארין סאלחיה, התובעת הראשית בגדה המערבית, סיפרה לארגון Human Rights Watch כי בשנת 2017 תובעים קיבלו אישור לביצוע הפלה עבור שבע נשים, שכולן טענו כי הריונן היה תוצאה של אונס או גילוי עריות והיו בשלבים מוקדמים של ההריון.[31]

הרשויות הפלסטיניות דורשות תעודת נישואין מנשים כדי שיותר להן ללדת בבית חולים ולצורך רישום לידות. בגדה המערבית, כאשר נשים שהרו מחוץ למסגרת נישואין פונות לבית חולים, בית החולים יפנה את המקרה למשרד לפיתוח חברתי.[32] אם האם מצהירה שהיא מעוניינת להחזיק בילד המשרד מעריך את יכולתה החברתית והכלכלית ואת בטחון הילד והאם, בטרם יתיר לה להחזיק בו. אם אינה עומדת בדרישות, הילד מועבר למוסד טיפולי המנוהל על-ידי המדינה, שממנו ניתן למסור אותו למשפחה אומנת.

לילדים שנולדו מחוץ לנישואין ניתנים שמות (שם פרטי, אמצעי ומשפחה) על-ידי המדינה אולם לא ניתן להם שם משפחה מלא. הם אינם מורשים להירשם בשם משפחה קיים, לרבות שם אמם או שם המשפחה האומנת, ושמה של האם ומספר הזהות שלה מצוינים במסמכי הרישום של הילד. היעדר שם המשפחה חושף ילדים, ואמהות המחזיקות בילדיהם, לתיוג שלילי ויש לדבר אף השלכות על הירושה. לדברי מרכז הנשים לסיוע וייעוץ משפטי, נכון לחודש אפריל 2018 היו 27 ילדים בטיפולו של המשרד לפיתוח חברתי בגדה המערבית שהושפעו מכללים אלה. ברצועת עזה הרשויות מוסיפות את השם מוולא (שמשמעותו "במשמורתו של") לשמות של הילד במקום הרכיב "איבן" (שמשמעותו "בן" בערבית). האימוץ אסור בפלסטין.

אישה העומדת בראש מקלט לקורבנות אלימות בגדה המערבית אמרה לארגון Human Rights Watch כי אישה בת 22 שהגיעה למקום כשהיא בחודש השישי להריונה נישאה לאבי הילד כדי שהדבר יסייע ברישומו תחת שם משפחתו של האב, והתגרשה ממנו כעבור שבוע.

עד אשר הרשויות יספקו הפלות בטוחות וחוקיות ורישום שוויוני של ילדים שנולדו מחוץ לנישואין, משפחות עלולות להמשיך בנסיונות לכפות על נשים וילדות להינשא לגברים שאנסו אותן לכאורה או לגברים שעמם הן קיימו יחסי מין מחוץ לנישואין.

6.היעדר הגנה נאותה מפני אלימות במשפחה (סעיפים 2, 3 ו -16)

בפלסטין אין חוק אלימות במשפחה, דבר המקשה על מתן הגנה נאותה לניצולי אלימות במשפחה ועל העמדה לדין של מתעללים. בסקר לאומי לשנת 2011 שערכה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בנושא אלימות מגדרית ב-5,811 בתי אב, נמצא כי 30% מן המשיבות הנשואות בגדה המערבית ו-51% מהמשיבות הנשואות ברצועת עזה אמרו כי נחשפו לפחות לצורה אחת של אלימות – כגון אלימות גופנית, מינית, פסיכולוגית ו/או כלכלית מצד בעליהן. פחות מאחוז אחד מהן אמרו כי פנו לעזרת המשטרה.[33]

ארגוני זכויות נשים פועלים מאז שנת 2006 לחקיקת חוק בנושא אלימות במשפחה. ועדת השרים להרמוניזציה בוחנת כעת טיוטה לחוק הגנת המשפחה. ארגונים לזכויות נשים בפלסטין, לרבות מרכז הנשים לסיוע וייעוץ משפטי (המתמחה בהגנה על נשים שנפלו קורבן לאלימות) העבירו שוב ושוב הערות להצעת החוק, לרבות לטיוטה האחרונה, אולם טרם נודע להם האם הערותיהן לטיוטה זו הובאו בחשבון והוטמעו.

בטיוטה יש מספר הוראות חיוביות כגון הנהגתם של צווי הגנה דחופים (המוכרים גם בשם צווי הרחקה) על מנת לאסור על קשר בין הנאשם לקורבן, לרבות הוצאת הנאשם מן הבית; הגדרת צורות שונות של אלימות כגון נישואים בכפייה כעבירה פלילית; החרפת הענישה בגין אלימות גופנית, וחיובן של המשטרה והיחידות להגנת המשפחה לקבל ולחקור תלונות וכן לסייע לניצולות ולהגן עליהן.

יחד עם זאת, בהצעת החוק לא מצוין במפורש מהן החובות המרכזיות המוטלות על המדינה באשר למניעת אלימות, הגנה על ניצולות והעמדה לדין של מתעללים. החוק אינו מגדיר במפורש אונס במסגרת הנישואין כעבירה פלילית, מותיר את ההגדרה של תקיפה מינית מעורפלת ואינו כולל הנחיות ספציפיות בנוגע לענישה על תקיפה מינית. טיוטת הצעת החוק גם אינה כוללת בהגדרתה ל"משפחה" בני זוג לא נשואים, כגון זוגות מאורסים. כמו כן הצעת החוק אינה מציינת מהם הסדרי המימון לאכיפת הוראות ההגנה המופיעות בה.

בנוסף, הרשויות הפלסטיניות אינן מספקות די מקלטים לקורבנות אלימות במשפחה. הממשלה מפעילה רק מקלט אחד ברצועת עזה ואחד בגדה המערבית (בבית לחם), אם כי היא מספקת מימון מוגבל למקלט המנוהל על-ידי ארגון לא ממשלתי בשכם. מרכז הנשים לסיוע וייעוץ משפטי הקים גם מרכז חירום נוסף בגדה המערבית. המקלטים אינם מקבלים את כל הנשים והילדות. המקלט ברצועת עזה, למשל, אינו מקבל נשים וילדות שייתכן כי הפרו נורמות חברתיות. נשים וילדות כאלה, שמשפחותיהן עשויות לראותן כמי שביצעו עבירות "מוסר", נמצאות בסיכון מוגבר לאלימות על רקע "כבוד המשפחה" מצד משפחותיהן, והן זקוקות במיוחד למקלט שיגן עליהן.

נשים החוות אלימות במשפחה במזרח ירושלים, הנתונה לכיבוש צבאי של ישראל וסופחה על-ידה לשטחה בשנת 1967, סיפוח ששום מדינה אחרת אינה מכירה בו, נתקלות בחסמים מיוחדים. אוהילה שומר, מנהלת ארגון סאווה, ארגון לא ממשלתי התומך בניצולות אלימות במשפחה ואלימות מינית, אמרה לארגון Human Rights Watch כי "פלסטיניות רבות אינן רוצות לשתף פעולה [עם המשטרה הישראלית] וחוששות ממה שיעלה בגורלן ומהדרך שבה המשטרה [הישראלית] תנצל את מצבן כדי לפגוע במשפחותיהן אם יגישו תלונה. אישה המנסה לפנות למשטרה [הישראלית] סובלת מתיוג שלילי בקרב המשפחה והקהילה בגין פנייתה לכוחות הכיבוש ופגיעה במשפחתה.[34] פעמים רבות מרכז הנשים לסיוע וייעוץ משפטי מעודד נשים שנפלו קורבן לאלימות להגיש את תלונותיהן ביחידות להגנת המשפחה של המשטרה הפלסטינית בפרברי ירושלים כדי שיופנו למקלטים בגדה המערבית, או מפנה אותן ישירות למקלטים של ארגונים פלסטיניים לא ממשלתיים בתוך ישראל.

7.עונשים מופחתים בגין רצח "על רקע כבוד המשפחה" (סעיפים 2, 3 ו-16)

בדו"ח התביעה הכללית לשנת 2017 נקבע כי 11 מתוך 14 מקרי הרצח של נשים בשנת 2017 בגדה המערבית – להוציא שטח C ומזרח ירושלים – בוצעו על-ידי קרוב משפחה. בשנת 2016 תיעד מרכז הנשים לסיוע וייעוץ משפטי 23 מקרי הרג של נשים וילדות פלסטיניות ברחבי השטח הפלסטיני ובשנת 2017 תועדו 28 מקרים כאלה. בהרבה מהמקרים טען הרוצח להגנתו כי היה עליו להגן על "כבוד" המשפחה.[35] בדו"ח משנת 2016 טען ארגון "תקשורת ופיתוח נשים" (TAM) שמקרי הרג רבים היו קשורים דווקא לענייני ירושה, נקמה וסוגיות אחרות, אך הרוצחים טענו שהסיבה נעוצה בכבוד המשפחה על מנת לזכות בעונשים קלים יותר.[36]

דארין סאלחיה, התובעת הראשית של היחידה להגנת המשפחה בתביעה הכללית, סיפרה כי בעוד שהמשטרה ותובעים בגדה המערבית חקרו מקרי רצח של נשים בידי בעליהן והפנו אותם לבתי המשפט לענייני משפחה, השופטים, לעומתם, הפחיתו לעתים קרובות את עונשם של נאשמים שנמצאו אשמים. מחקר שערכה נציבות זכויות האדם של האו"ם בשנת 2014 העלה כי במסגרת מדגם אקראי של תיקים בין השנים 2013-1993, שופטי הערכאה הראשונה הקלו בעונשים עקב טענות לרצח על רקע "כבוד" המשפחה ב-29 מתוך 37 גזרי דין.[37]

מספר רפורמות שהונהגו בשנים האחרונות ניסו לטפל במנהגם של שופטים להשתמש במגוון הוראות חוק על מנת להקל בעונש בתואנה של "כבוד המשפחה". עם זאת, על פי מרכז הנשים לסיוע וייעוץ משפטי, ישנה עדיין עלייה ניכרת במספר מקרי ההרג של נשים בגדה המערבית וברצועת עזה.

בשנת 2011 פרסם הנשיא עבאס צו שביטל את סעיף 340 לחוק העונשין משנת 1960, אשר איפשר להקל בעונשו של אדם שהורשע בתקיפה או בהריגה של אשתו או של בת משפחתו אם טען כי ראה אותה מבצעת מעשה ניאוף או מקיימת יחסי מין מחוץ לנישואין. בשנת 2014 פרסם הנשיא צו לתיקון סעיף 98 לחוק העונשין משנת 1960, שאיפשר להקל בעונשם של מי שביצעו פשע ב"מצב של זעם נורא" [או "התקף זעם"] שנבע מ"פעולה בלתי חוקית ומסוכנת של הקורבן". התיקון אסר על השימוש בהגנה זו "נגד נשים או ילדות על רקע כבוד המשפחה". צו זה כלל גם תיקון דומה לסעיף 18 לחוק העונשין משנת 1936 החל ברצועת עזה.

אולם, המונח "כבוד" אינו מוגדר בחוק, והדבר מותיר לשופטים מרווח לשיקול דעת נרחב ומאפשר לנורמות חברתיות מפלות להשפיע על החלטות בית המשפט. נוסף על כך, השימוש במונח "כבוד", כפי שהוא מופיע כעת בסעיף 98 המתוקן, הוא בעייתי, שכן בהקשרים שכאלה הוא קשור באופן בלעדי לנשים, להתנהגותן המינית וליחסי המין שלהן והוא משמש לשיעבודן של נשים ולשליטה בהן.

כמו כן, נותרה פרצה נוספת בחוק. שופטים בגדה המערבית מרבים להשתמש בסעיף 99 לחוק העונשין משנת 1960 על מנת לקצץ מחצית מן העונש במקרים שבהם משפחת הקורבן, שהיא, לעתים, גם משפחתו של הרוצח, מוותרת על זכותה להעמדה לדין.[38] סעיף 99 מאפשר להטיל עונשים מופחתים כאשר ישנן נסיבות מקלות, אך אינו מפרט מהן הנסיבות הללו. בפועל, בתי המשפט מביאים בחשבון כי לקורבנות ולמשפחותיהן עומדת הזכות לוותר על ההעמדה לדין. מחקר של נציבות האו"ם לזכויות האדם משנת 2014, במסגרתו נבדק מדגם אקראי של 37 פסקי דין בתיקי הרג של נשים על רקע "כבוד המשפחה", שניתנו בין השנים 1993 ו-2013, העלה כי ב-14 מן התיקים החילו שופטי הערכאה הראשונה את סעיף 99 על מנת להפחית בעונשם של הנאשמים בהרג נשים במקרים בהם המשפחות ויתרו על זכותן לדרוש העמדה לדין.[39]

בצעד חיובי, הנשיא פרסם את חוק מס' 5 לשנת 2018, אשר למעשה סוגר פרצה זו באמצעות תיקון סעיף 99 כך שיאסור על שימוש בעונשים מקלים במקרים של פשעים חמורים נגד נשים וילדים, כגון רצח. ואולם, תיקון זה לא חל על מקרים תלויים ועומדים של אלימות נגד נשים שבוצעו לפני שהתיקון התקבל בחודש מארס 2018.

דווחת האו"ם המיוחדת לאלימות נגד נשים ציינה בדו"ח שלה משנת 2017 כי נודע לה כי לעתים קרובות, נאשמים בהתעללות או בהריגה של בנותיהם נסמכים להגנתם על סעיף 62 לחוק העונשין משנת 1960 המאפשר להורים להעניש את ילדיהם על-פי המנהג הכללי.[40]

8.נטייה מינית, זהות מגדרית (סעיפים 2 ו-5)

לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים או טרנסג'נדרים (LGBT) פלסטינים סובלים מאפליה והתעללות נרחבים הן בפומבי והן בקרב המשפחה. ארגון Human Rights Watch ראיין 12 נשים פלסטיניות המגדירות עצמן כלסביות, ביסקסואליות או קוויריות.[41]

חוק העונשין של עזה משנת 1936 קובע עונשים של עד עשר שנות מאסר בגין משכב "עם אדם אחר שלא כדרך הטבע" מכוח סעיף 152 (2) – כשהפרשנות המקובלת היא קיום יחסים חד-מיניים בהסכמה.[42] חוקי עונשין המגדירים מין חד-מיני בהסכמה כעבירה פלילית תוך שימוש במושגים מעורפלים ולא מוגדרים כגון משכב "עם אדם אחר שלא כדרך הטבע" או "עבירות בלתי טבעיות" מפרים את הזכויות לפרטיות ולהיעדר אפליה.

בעוד חוק העונשין משנת 1960, החל בגדה המערבית, אינו אוסר על ניהול יחסים חד-מיניים בהסכמה בין בגירים, טיוטת חוק העונשין הפלסטיני משנת 2003 כוללת הוראות המגדירות ניהול יחסים חד-מיניים בהסכמה כעבירה פלילית.[43]

אף על פי כן, נשים לסביות, ביסקסואליות וקוויריות פלסטיניות סיפרו לארגון Human Rights Watch כי לשילוב בין המסורתיות העמוקה לבין השמרנות החברתית בסביבה הפלסטינית קיימת השפעה חמקמקה על ביטויין העצמי האישי. כל המרואיינות אמרו כי הרגישו שאין להן ברירה אלא לצנזר בעצמן את התנהגותן, או גרוע מכך, להתכחש לנטייתן המינית או לזהותן המינית כדי להימנע מחשדות מצד בני משפחותיהן והקהילות שבהן הן חיות. נשים לסביות, ביסקסואליות וקוויריות שראיין ארגון Human Rights Watch אמרו כי הן סובלות מסירוב של המשפחה, הקהילה והחברה לאפשר להן לבחור בחירות עצמאיות הנוגעות למיניותן. לדבריהן, כולם חוששים מהשפעת החשיפה של נטייתן המינית על שמה הטוב של המשפחה ועל כבודה. לדברי המרואיינות, במקרים שבהם נשים חשפו את נטייתן המינית בפני בני המשפחה, הדבר גרר לעתים קרובות מעשי אלימות.

לדוגמה, אישה לסבית בת 24 סיפרה לארגון Human Rights Watch כי כאשר חשפה את נטייתה המינית בפני משפחתה, אביה זעם. "הוא צעק והכה אותי במשך שעות, ואז החליט לנעול אותי בבית במשך חודש, ללא גישה לאינטרנט או לטלפון", אמרה.[44] כמה נשים דיווחו גם על חשש שמא יאיימו עליהן בנישואין לגבר או ייכפו עליהן נישואין כאלה, או לחילופין, שמא ינודו על-ידי בני משפחותיהן והקהילה.

כמה נשים לסביות וקוויריות שראיין ארגון Human Rights Watch סיפרו כי חוו אלימות מינית או איומים באלימות מינית בשל נטייתן המינית. אישה לסבית בת 22 ממזרח ירושלים, למשל, סיפרה כי חשפה את נטייתה המינית בפני חבר-גבר, בהיותה משוכנעת  כי תוכל לבטוח בו. אולם, לדבריה, האיש אנס אותה, במטרה לתקן את נטייתה המינית הלסבית "הסוטה".[45] היא לא דיווחה על האירוע למשטרה, כי סברה שתיאלץ לחשוף גם את נטייתה המינית והדבר ימיט על משפחתה חרפה ויפגע בכבוד המשפחה.[46]

כאמור, מדינת פלסטין נושאת באחריות המשפטית לפעול בשקידה ראויה להגנה על נשים מפני אלימות, לרבות מצד גורמים שאינם מדינתיים, ולבער תיוג שלילי וגישות מפלות באשר לנטייה מינית וזהות וביטוי מגדריים.

9.המלצות

אנו מעודדים את הוועדה להצהיר בבירור כי האמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה נגד נשים, כפי שאושררה על-ידי מדינת פלסטין ללא הסתייגות, חלה בכל שטח מדינת פלסטין.

אנו מעודדים את הוועדה להציג בפני הממשלה הפלסטינית את ההמלצות הבאות:

  • לפרסם את נוסח האמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה נגד נשים בספר החוקים הרשמי, באופן שיעניק לה תוקף מחייב כדין מקומי.
  • לאשרר את הפרוטוקול האופציונאלי לאמנה, ככלי למתן דין וחשבון מכוח משפט זכויות האדם הבינלאומי.
  • לאפשר לוועדה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים לערוך ביקורת חריגה אחרי שנתיים במקום הבחינה התקופתית הרגילה מדי ארבע שנים, כדי לאפשר מעקב אחר ניסוחו וחקיקתו של חוק הגנת המשפחה.
  • לתקן את חוקי המעמד האישי המוסלמיים והנוצריים כדי לוודא שלנשים עומדות זכויות שוות לגברים בכל הנוגע לנישואין, גירושין, דיור (משמורת) ואפוטרופסות על ילדים וירושה.
  • להעלות את גיל הנישואין המינימלי ל-18 שנה.
  • לאפשר לנשים ללדת בבית חולים ולרשום את ילדיהן ללא צורך בתעודת נישואין, לאפשר להן לרשום את ילדיהן תחת שם משפחה על-פי בחירתן, ולוודא כי ילדים אינם סובלים מאפליה בשל מצבם המשפחתי של הוריהם.
  • לתקן את חוק העונשין משנת 1960 הנאכף בגדה המערבית ואת חוק העונשין משנת 1936 הנאכף ברצועת עזה כך שהפלות לא יהוו עבירה פלילית ולהבטיח גישה בטוחה וחוקית להפלה.
  • לתקן את חוק העונשין משנת 1960 כך ש:
    • יגדיר אונס כחדירה גופנית בעלת אופי מיני לכל איבר בגוף הקורבן, באמצעות חפץ או באמצעות איבר מין, ללא הסכמה או בנסיבות של כפייה, ושיגדיר מפורשות אונס במסגרת נישואין כעבירה פלילית. על חוק העונשין לקבוע גם כי תקיפה מינית כוללת גם צורות תקיפה שאינן חודרניות. לתקן את הפרק העוסק בפשיעה מינית בכללותו, כך שייתייחס לעבירות מין נגד בני אדם במקום ל"עבירות נגד המוסר הציבורי והאתיקה".
    • לבטל את ההוראה בסעיף 62 המאפשרת להורים "להעניש" את ילדיהם לפי המנהג הכללי.
    • לבטל את ההוראה בסעיף 286 המעניקה רק לבני משפחה זכרים את הזכות להגיש תלונות בגין גילוי עריות מטעמם של קטינים.
    • להגדיר אלימות מינית בתוך המשפחה כעבירה פלילית.
    • לבטל את סעיף 284 האוסר על "זינה" (יחסי מין מחוץ לנישואין).
  • לתקן ולהעביר בהקדם את טיוטת חוק הגנת המשפחה כדי להבטיח הגנה מלאה על ניצולים, לרבות הגדרה מפורשת של חובות הממשלה למניעת אלימות, להגנה על ניצולים ולהעמדתם לדין של פוגעים; לשנות את הגדרת  ה"משפחה" בטיוטת החוק כך שתכלול בני זוג שאינם נשואים; להגדיר אונס במסגרת נישואין כאלימות מינית ולקבוע עונשים בגינם; ולהקצות מימון לאכיפה.
  • לנהל מעקב אחר הרשעות וגזרי דין במקרים של אלימות מבוססת מגדר, לרבות מעשי רצח, על מנת להבטיח כי שופטים אינם משתמשים בהוראות משפטיות כדי להפחית את העונשים במקרים כאלה.
  • להשקיע בהדרכה ברגישות למגדר בקרב שופטים, במיוחד בכל הנוגע לאלימות נגד נשים.
  • לגנות בפומבי את כל האיומים ומעשי האלימות נגד נשים לסביות, ביסקסואליות וקוויריות, לרבות אלימות מצד בני משפחה.
  • לאמץ חקיקה מקיפה האוסרת על כל צורה של אפליה ואלימות מטעמי נטייה מינית וזהות מגדרית.
  • לבטל את סעיף 152 (2) לפקודת החוק הפלילי מס' 74 משנת 1936 של המנדט הבריטי המגדיר משכב "עם אדם אחר שלא כדרך הטבע" כעבירה פלילית.
  • לנקוט צעדים לביעור גישות חברתיות ומנהגים תרבותיים המבוססים על ייחוס תפקידים סטריאוטיפיים לגברים ונשים ולהבטיח שלא תתקיים אפליה המבוססת על נטייה מינית וזהות וביטוי מגדריים.

 

 

[1] ארגון Human Rights Watch, בוטל חוק פלסטיני שכפה על נשים להינשא לאנסיהן, 10 במאי 2018, https://www.hrw.org/he/news/2018/05/22/318245 ו-A Question of Security: Violence against Palestinian Women and Girls, November 2006, https://www.hrw.org/report/2006/11/06/question-security/violence-against-palestinian-women-and-girls .

[2] ארגון Human Rights Watch, דו"ח ארגון Human Rights Watch לוועדת האו"ם לביעור כל צורות האפליה נגד נשים עבור הדיון בדו"ח התקופתי של ישראל, במושבה ה-68 של הוועדה; אוקטובר 2017, https://www.hrw.org/he/news/2017/10/10/310440, UN Women, Technical Report, International Accountability Mechanisms: Palestinian Women Living Under Occupation, 2016http://palestine.unwomen.org/en/digital-library/publications/2017/03/legal-accountability (כניסה לאתר ב-5 ביוני 2018).

[3] Report of the Special Rapporteur on violence against women, its causes and consequences, Mission to the Occupied Palestinian Territory/State of Palestine, U.N.Doc. A/HRC/35/30/Add.2, June 2017, http://www.ohchr.org/EN/HRBodies/HRC/RegularSessions/Session35/Documents/A_HRC_35_30_Add_2_EN.docx  (כניסה לאתר ב-5 ביוני 2018).

[4]  חוק המעמד האישי הירדני מס' 16 משנת 1976, סעיפים 6 ו-13, זמין בכתובת http://arabic.dci-palestine.org/sites/arabic.dci-palestine.org/files/qanwn_al-ahwal_al-shkhsyh_lsnh_1976.pdf (כניסה לאתר ב-5 ביוני 2018); חוק זכויות המשפחה המצרי מס' 303 משנת 1954, סעיף 9, זמין בכתובת:  http://www.plc.gov.ps/menu_plc/arab/files/sT%C2%BD%C3%9Fnd/%C6%92Tft%C6%92Pp%20%C6%92TsT%C2%BD%C3%9Fndn%C3%AD/0/t%C6%92dfd%20%C3%91tft%20%C6%92Tp%C6%92PT%C3%AD.htm (כניסה לאתר ב-5 ביוני 2018).

[5] חוק זכויות המשפחה המצרי מס' 303 משנת 1954, סעיפים 41-40, וחוק המעמד האישי הירדני מס' 16 משנת 1976, חוק המעמד האישי הירדני מס' 16 משנת 1976,  סעיף 37.

[6] בנושא ח'ולע ראו חוק המעמד האישי הירדני מס' 16 משנת 1976,  סעיפים 109-102. ראו גם Norwegian Refugee Council, The Shari’a Courts and Personal Status Laws in the Gaza Striphttps://www.nrc.no/globalassets/pdf/reports/the-sharia-courts-and-personal-status-laws-in-the-gaza-strip.pdf, (כניסה לאתר ב-5 ביוני 2018).

[7] חוק המעמד האישי הירדני מס' 16 משנת 1976,  סעיף 132; חוק זכויות המשפחה המצרי מס' 303 משנת 1954, סעיף 97.

[8] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch,  שכם, 3 באפריל 2018.

[9] חוק הילד הפלסטיני מס' 7 משנת 2004, סעיף 4, http://muqtafi.birzeit.edu/pg/getleg.asp?id=14674, (כניסה לאתר ב-5 ביוני 2018).

[10] חוק המעמד האישי הירדני מס' 16 משנת 1976,  סעיף 161.

[11] חוק המעמד האישי הירדני מס' 16 משנת 1976,  סעיף 156.

[12] חוק זכויות המשפחה המצרי מס' 303 משנת 1954, סעיף 118.

[13] “Video: Hamdallh announces a package of measure for women”, סוכנות הידיעות מען, 5 במארס 2018, http://www.maannews.net/Content.aspx?id=941467 (כניסה לאתר ב-5 ביוני 2018).

[14] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם סבאח סלאמה, מתאם פורום מונתדא למאבק באלימות נגד נשים – המייצג קואליציה של 17 ארגונים לא ממשלתיים, רמאללה, 11 באפריל 2018.

[15] חוק המעמד האישי הירדני מס' 16 משנת 1976,  סעיף 166.

[16] חוק הילד הפלסטיני מס' 7 משנת 2004, סעיף 1.

[17]  Report of State of Palestine, U.N.Doc. CEDAW/C/PSE/1, May 24, 2017, para 101, http://tbinternet.ohchr.org/_layouts/treatybodyexternal/Download.aspx?symbolno=CEDAW%2fC%2fPSE%2f1&Lang=en (כניסה לאתר ב-5 ביוני 2018).

[18] Palestinian Central Bureau of Statistics (PCBS) press release, “On the Eve of the International Women’s Day on Thursday,” March 8, 2018, http://www.pcbs.gov.ps/site/512/default.aspx?lang=en&ItemID=3074  (כניסה לאתר ב-7 ביוני 2018).

[20] חוק העונשין הירדני מס' 16 משנת 1960, סעיף 292.

[21] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם דארין סאלחיה, התובעת הראשית בגדה המערבית, רמאללה, 9 באפריל 2018.

[22] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם סוהיר אל-באבא מהמרכז לענייני נשים, עזה, 25 באפריל 2018.

[23] חוק העונשין הירדני מס' 16 משנת 1960, סעיף 285.

[24] חוק העונשין הירדני מס' 16 משנת 1960, סעיף 286.

[25] חוק העונשין הירדני מס' 16 משנת 1960, סעיף 284.

[26] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם דארין סאלחיה, התובעת הראשית בגדה המערבית, רמאללה, 9 באפריל 2018.

[27] WCLAC, Report on the Obligations to Repeal Article 308 of Penal Code no.16 of 1960, פברואר 2018.

[28] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם ר'אדה נעים, עזה, 29 באפריל 2018.

[29] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם סוהיר אל-באבא מהמרכז לענייני נשים, עזה, 25 באפריל 2018.

[30] חוק העונשין הירדני מס' 16 משנת 1960, סעיף 324.

[31] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם דארין סאלחיה, התובעת הראשית בגדה המערבית, רמאללה, 9 באפריל 2018.

[32] החלטת הקבינט מס' 10 משנת 2015 בנושא הליכי משפחה אומנת.

[33] Palestinian Central Bureau of Statistics, Violence Survey in the Palestinian Society, 2011, http://www.pcbs.gov.ps/Downloads/book1864.pdf (כניסה לאתר ב-5 ביוני 2018).

 

[34] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch עם אוהילה שומר, מנהלת ארגון סאווה, רמאללה, 10 באפריל 2018.

[35] WCLAC, Equality Now, and Al-Muntada joint submission, “Pre-Session Report on Palestine for Consideration During the 68th Session of United Nation Committee on the Elimination of Discrimination Against Women,” October 2017, http://tbinternet.ohchr.org/_layouts/treatybodyexternal/Download.aspx?symbolno=INT%2fCEDAW%2fNGO%2fPSE%2f29167&Lang=en  (כניסה לאתר ב-5 ביוני 2018).

[36] Chemonics International in partnership with Women Media and Development (TAM)  “Comprehensive Analysis for Gender Based Violence and the Status of the National Referral System in the West Bank,” August 2016, http://www.awrad.org/files/server/NRS%20report%20english%202016.pdf (כניסה לאתר ב-5 ביוני 2018).

[37] Office of the UN High Commissioner for Human Rights, “Murder of Women in Palestine under the pretext of Honour Legislation and Jurisprudence Analytical Study,” April 2014,  http://www.ohchr.org/Documents/Issues/Women/WRGS/Executive_summary_study_called_honour_killings_Palestine.pdf (כניסה לאתר ב-7 ביוני 2018).

[38] Public Prosecution Services, Attorney General Office, Legislative and institutional measures to investigate, prosecute and adjudicate gender related killings of women and girls, June 2014, https://www.unodc.org/documents/justice-and-prison-reform/IEGM_GRK_BKK/Gender_related_killings_report_AGO_Palestine-June_2014.pdf (כניסה לאתר ב-7 ביוני).

[39] Office of the UN High Commissioner for Human Rights, Murder of Women in Palestine under the pretext of Honour Legislation and Jurisprudence Analytical Study, April 2014.

[40] Report of the Special Rapporteur on violence against women, its causes and consequences, Mission to the Occupied Palestinian Territory/State of Palestine, U.N. Doc. A/HRC/35/30/Add.2, June 8, 2017.

[41] בחודשים פברואר ואפריל 2018 ראיין ארגון Human Rights Watch 40 בני אדם המזדהים כלסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטנרסג'נדרים (להט"ב), ברמאללה, שכם, בית לחם ומזרח ירושלים. זאת במסגרת מחקר מתמשך ומעמיק המנוהל בשיתוף פעולה עם ארגון אל-קווס למען גיוון מיני ומגדרי בחברה הפלסטינית.

[42] פקודת החוק הפלילי הבריטי מס' 74 משנת 1936, חלק 152(ב) בנושא מין ועבירות בלתי טבעיות קובעת כי: "כל אדם – (א) השוכב עם אדם אחר שלא כדרך הטבע; או (ב) השוכב עם בהמה; או (ג) המרשה לזכר לשכב עמו (או עמה) שלא כדרך הטבע, יואשם בפשע ויהא צפוי לעשר שנות מאסר", זמין בכתובת https://www.nevo.co.il/law_html/law21/PG-e-0633.pdf (כניסה לאתר ב-5 ביוני). הנוסח העברי זמין בכתובת: https://www.nevo.co.il/law/131302#Seif119 (כניסה לאתר ב-22 ביוני 2018).

[43] טיוטת חוק העונשין הפלסטיני (2003), סעיפים 258 ו-262, זמין בכתובת:  http://site.iugaza.edu.ps/kshaath/files/2010/12/Criminal-Law_Draft-1.doc (כניסה לאתר ב-5 ביוני 2018). International Lesbian, Gay, Bisexual, Trans and Intersex Association (ILGA), “State-Sponsored Homophobia: A world survey of sexual orientation laws: criminalization, protection and recognition,” May 2017, https://ilga.org/downloads/2017/ILGA_State_Sponsored_Homophobia_2017_WEB.pdf (כניסה לאתר ב-5 ביוני 2018).

[44] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch,  9 בפברואר 2018.

[45] ראיון שערך ארגון Human Rights Watch,  13 בפברואר 2018.

[46] Report of the Special Rapporteur on violence against women, its causes and consequences, “Mission to the Occupied Palestinian Territory/State of Palestine,” UN Doc. A/HRC/35/30, June 8, 2017, para 26.