פרמדיקים פלסטינים מפנים פצוע מצדו העזתי של הגבול בין ישראל לרצועה במהלך הפגנות יום האדמה, כפי שצולמו מעברו השני של הגבול.  

© 2018 רויטרס
 

(ירושלים) – ארגון Human Rights Watchאמר בהודעה שפרסם היום כי בכירים ישראליםשקראו שלא כדין להשתמש באש חיה נגד מפגינים פלסטיניםשמהם לא נשקפה סכנת חיים מיידית נושאים באחריות להרג 14 מפגינים ולפציעתם של מאות ברצועת עזה ב-30 במארס 2018.

בעלי תפקידים בכירים אמרו בפומבי, הן לפני העימות והן לאחריו, כי חיילים שהוצבו לאורך המכשול החוצץ בין רצועת עזה לישראל הונחו לפגוע ב"מסיתים" ובאנשים המתקרבים לגבול. אולם, ממשלת ישראל לא הציגה ראיות כלשהן לכך שיידוי אבנים ומעשי אלימות אחרים מצד מפגינים מסוימים היוו איום חמור על חיילים ישראלים שהיו מעבר לגדר הגבול. מספרם הגדול של ההרוגים והפצועים היה תוצאה צפויה מראש של ההיתר שניתן לחיילים להשתמש בכוח קטלני במצבים שאינם מסכני חיים תוך הפרה של נורמות בינלאומיות. זאת, בשילוב עם תרבות ארוכת-שניםשל פטור מעונש על הפרות חמורות של זכויות האדם בצבא הישראלי. 

לדברי אריק גולדשטיין, סגן מנהלת חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "לא זו בלבד שחיילים ישראלים השתמשו בכוח מופרז, אלא נראה שההוראות שלפיהן הם פעלו הבטיחו כמעט שהתגובה הצבאית על ההפגנות הפלסטיניות תהיה עקובה מדם. התוצאה הייתה מקרי הרג ופציעה שניתן היה לחזות מראש, של מפגינים שהיו מעברו השני של הגבול ולא נשקפה מהם סכנת חיים מיידית."

לדברי ארגון Human Rights Watch, מעשי ההרג מדגישים את החשיבות הרבה בפתיחה בחקירה רשמיתשל פשעים בינלאומיים חמורים בפלסטין על-ידי התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי. 

ישראל ומצרים שומרות על גבול מאובטח היטב סביב רצועת עזה, שאורכה 40 קילומטר ורוחבה 11 קילומטר. מאז הסיגה ישראל את הנוכחות הקבועה של כוחות היבשה שלה ופינתה את התנחלויותיה האזרחיות מרצועת עזה בשנת 2005, היא שומרת על "אזור אסור בכניסה" לאורך הגבול. ברצועה חיים קרוב ל-2 מיליון פלסטינים, בהם 1.3 מיליון פליטים. בשל הגבלות ישראליות ומצריות על התנועהרובם המכריע אינו יכול לצאת מהרצועה, ובכלל זה לגדה המערבית. מדיניות הסגר הישראלית מגבילה מאוד גם את זרימת הסחורות לרצועה וממנה.

בימים שקדמו להפגנות המתוכננות ביום האדמה, המצוין מדי שנה ב-30 במארס כדי להזכיר את נישולם של פלסטינים לאורך השנים, גורמים ישראליים רשמיים הכריזו שוב ושוב על כוונתם לירות ב"מסיתים" ובאנשים המתקרבים לגדר הגבול. בראיונות לתקשורת ב-28 במארס הודיע הרמטכ"ל, רב אלוף גדי אייזנקוט, כי יפרוס 100 צלפיםלאורך גבול הרצועה כדי לחסום "חדירה המונית" או פגיעה בגדר הגבול, ואמר כי "ההנחיות הן להפעיל הרבה כוח". ב-29 במארס פרסם דובר ראש הממשלה בנימין נתניהו בשפה הערבית סרטון של אדם שנורה ברגלווהצהיר: ""זה המינימום שבו ייתקל כל אדם שינסה לחצות את גדר המערכת בין עזה לישראל". בבוקר ה-30 במארס צייץ שר הביטחון אביגדור ליברמן בערבית כי "כל מי שמתקרב לגדר מעמיד את חייו בסכנה".

מארגני ההפגנות ביום האדמה השנה אמרו כי ידגישו במסגרתן גם את זכות השיבהשל הפלסטינים הזוכה להכרה בינלאומית. רוב משתתפי ההפגנות ברצועה, שמנו אלפי בני אדם, שהו במחנות אוהלים האמורים לעמוד על תילם ל-15 במאי. בתאריך זה חל יום השנה ה-70 לנכבה ("קטסטרופה" בערבית) - עקירת הפלסטינים שהתלוותה להקמתה של מדינת ישראל. כפרי האוהלים הוקמו בנקודות שונות במרחק של כ-500 מטרים מהגבול בתוך שטח הרצועה.

רוב השוהים בכפרי האוהלים לא התקרבו לגבול, אולם קבוצות שהורכבו בעיקר מצעירים התקרבו אליו, כשחלקם מיידים אבנים ולדברי צה"ל גם "בקבוקי תבערה" (פצצות תבערה מאולתרות). כוחות ישראליים ירו על אנשים אלה, הרגו 14 ופצעו 1,415 מהם, ובכלל זה 758 מפגינים שנפגעו מתחמושת חיה, כך לפי נתוני משרד הבריאות בעזה. אחרים נפגעו מכדורי גומי ומגז מדמיע. הצבא הישראלי חולק על נתונים אלה, וטוען כי סביר יותר שמספר הפלסטינים שנפצעו מתחמושת חיה הסתכם בכמה עשרות.

משרד הבריאות בעזה ציין כי קיבל את גופותיהם של שני גברים נוספים שנהרגו בנסיבות לא ברורות ליד בית חנון שבצפון הרצועה. הרשויות הישראליות הכריזו גם כי הן מחזיקות בגופותיהם של שני גברים נוספים שנהרגו ב-30 במארס ואשר היו לטענתם חמושיםותכננו לבצע "פיגוע בישראל".

ארגון Human Rights Watchשוחח עם רופאים שטיפלו בפצועים בבית החולים א-שיפאא ברצועת עזה. לדבריהם, לבית החולים הגיעו ב-30 במארס 294 מפגינים פצועים, שרובם נפגעו בגפיהם התחתונות מתחמושת חיה, וחמישה הרוגים, שכולם נפגעו בראשם או בחזם.

במהלך האירועים באותו אחר-צהריים צייצו הן דובר צה"לוהן מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף יואב מרדכי, כי הצבא יורה ב"מסיתים מרכזיים". הדובר הוסיףכי "בכל מקום שבו היה ניסיון לפגוע בגדר – הופעלה אש מדוייקת, בעוצמה, בנחישות ובשיקול דעת". תא"ל רונן מנליס, דובר צה"ל, אמר לעיתון ניו יורקטיימס כי המבצע נועד "שלא לאפשר את חבלה בתשתית הצבאית ולא לאפשר חצייה המונית של הגדר".

בעוד מפגינים מסוימים ליד הגבול הבעירו צמיגים ויידו אבנים, ארגון Human Rights Watchלא מצא ראיות כלשהן לכך שמפגין כלשהו השתמש בנשק חם או לאף אחת מטענות צה"ל בדבר איום בשימוש בנשק חם בהפגנות. בציוץ שפרסם דובר צה"ל בשעות הבוקר המוקדמות של ה-31 במארס תחת הכותרת "כל מה שאתם צריכים לדעת על המהומות בעזה היום", האשים הדובר מפגינים ב"גלגול צמיגים בוערים, השלכת בקבוקי תבערה וניסיון לפגוע בתשתית הביטחונית של ישראל או להרוס אותה". הוא לא הזכיר כלל שימוש של פלסטינים בנשק חם במהלך ההפגנות.

קטעי וידיאו מההפגנותשפרסם הצבא לא כללו ראיות כלשהן לנשק חם. הצבא פרסם סרטוןשבו נראים לטענתו שני גברים יורים לעבר כוחות ישראליים ב-30 במארס, אך ציין כי הדבר התרחש בצפון הרצועה, לא בגבול המזרחי שם התקיימו הפגנות יום האדמה. בסרטון לא נראים מפגינים כלשהם. למיטב ידיעתו של ארגון Human Rights Watch, הצבא לא דיווח על פגיעה כלשהי בחיילים.

בהיעדר מעשי איבה מזוינים, שבהם חל המשפט ההומניטארי הבינלאומי, חל על השימוש בכוח בעזה משפט זכויות האדם הבינלאומי. על-פי החוק הבינלאומי החל בנסיבות אלה כוחות הביטחון רשאים אמנם להשתמש בכוח כדי למנוע חצייה בלתי מורשית של גבולות. אולם, ישראל לא הציגה כל מידע אודות איום כלשהו בגבול, כגון התקפה של לוחמים חמושים, שחייב תגובה שהצריכה שימוש בכוח צבאי. "עקרונות היסוד של האו"ם בעניין השימוש בכוח ובכלי נשק על-ידי גורמי אכיפת החוק" קובעים כי כוחות הביטחון "ישתמשו באמצעים בלתי-אלימים לפני שהם פונים לשימוש בכוח ובכלי נשק" וכי רק כאשר "לא ניתן להימנע משימוש חוקי בכוח, גורמי אכיפת החוק: א) ינהגו באיפוק בשימוש כזה ויפעלו באורח מידתי בהתאם לחומרת העבירה ולתכלית החוקית שאותה הם שואפים להשיג; ב) ימזערו את הנזק והפגיעה, ויכבדו חיי אדם וישמרו עליהם". זאת ועוד, "שימוש קטלני מכוון בנשק מותר רק כאשר אין שום אפשרות להימנע מכך לשם הגנה על חיי אדם".

ממשלת ישראל לא הראתה כי המפגינים שיידו אבנים או בקבוקי תבערה היוו איום חמור על החיילים הממוגנים היטב שהתפרסו מצדה השני של גדר הגבול, ואף לא טענה כי פלסטיני כלשהו חצה את הגבול ב-30 במארס.

ארגון Human Rights Watchבחן קטע וידיאו שלדעת הארגון נראה כי הוא מהווה, בהתבסס על ראיון עם הצלם, תיעוד של מפגין נורה ברגלו בעת שהוא מתפלל, וקטע וידיאו נוסף בו נראה תועד, כך נראה, ירי באדם בעת שיידה אבן. סרטונים אחרים שנבחנו מתעדים, כך נראה, מפגינים הנורים תוך כדי הליכה איטית לעבר הגבול כשידיהם ריקות, או כשהם אוחזים רק דגל פלסטיניאו נסוגים מהגבול. מראיונות עם שישה עדים, שלושה מהם עיתונאים, עולה כי חיילים ירו על אנשים שהיו באזור שבין המחנות לבין הגדר, מבלי שנשקף מהם איום חמור כלשהו למישהו מעברה השני של הגדר. 

לדברי ארגון Human Rights Watch, כניסה לאזור שהוגדר כ"מחוץ לתחום" אינה צריכה להיות בגדר פשע שעונשו מוות.

הצבא הישראליטען גם שעם ההרוגים נמנו "10 מחבלים מוכרים עם רקע פח"עי מובהק". נראה כי באמצעות הצגת טענות אלה הצבא מנסה להצדיק מעשי הרג שהיו בלתי חוקיים מכל בחינה אחרת בנסיבות של אכיפת החוק, בהתבסס על פעילות לכאורה בעבר.

בשנת 2017 תיעד ארגון Human Rights Watchאת העובדה שבכירים ישראלים מסוימים עודדו חיילים ושוטרים להרוג פלסטיניםשנחשדו על-ידם בתקיפת ישראלים בגדה המערבית, גם כאשר אלה אינם מהווים עוד איום.

ב-1 באפריל אמר שר הביטחון אביגדור ליברמןכי לא תהיה שום חקירה רשמית של ההרג ב-30 במארס וכי ממשלת ישראל לא תשתף פעולה עם חקירה בינלאומית כלשהי. הן מזכ"ל האו"ם והן האיחוד האירופאי קראו "לחקירה עצמאית ושקופה". גם שר הביטחון וגם ראש הממשלה נתניהו שיבחו את החיילים על הדרך שבה התמודדו עם המחאה.

אולם על פי עקרונות היסוד של האו"ם, "במקרים של מוות ופציעה חמורה או השלכות חמורות אחרות, יישלח ללא דיחוי דו"ח מפורט לרשויות המוסמכות האחראיות לביקורת מנהלית ושיפוטית". הרשויות הישראליות כושלות זה עשרות שנים בקיום חקירות מהימנות של מעשי הרג העלולים להיות בלתי חוקייםבידי כוחות הביטחון ובמיצוי הדין עם האחראים להפרות.

מקור צבאי אמר לעיתון הארץב-2 באפריל כי "נמשיך לפעול מול המפגינים בעזה כפי שפעלנו ביום שישי האחרון". בשבועות הקרובים מתוכננות הפגנות נוספות ועל ממשלת ישראל להכיר בכך שגם בהיעדר פיקוח אמיתי מבית, גורמים רשמיים המורים על שימוש לא חוקי בכוח קטלני עשויים להיחשף להעמדה לדין בחו"ל מתוקף סמכות שיפוט אוניברסלית או בפורומים משפטיים בינלאומיים.

לדברי גולדשטיין, השבחים שהורעפו על טיפול הצבא באירועי ה-30 במארס וההצהרה כי לא תהיה שום חקירה של האופן שבו חיילים ישראלים ירו למוות ב-14 מפגינים מעבר לגדר, מלמדים הרבה על יחסן המזלזל של הרשויות הישראליות לחייהם של פלסטינים ברצועת עזה.