תושבי הכפר הבדואי אום אל-חיראן בנגב שבדרום ישראל מתכוננים להריסת בתים על-ידי הרשויות הישראליות, נובמבר 2016. 

© עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל

עם הגיענו ליום השנה החמישים של הכיבוש הישראלי בפלסטין ניצבת בפנינו שאלה חשובה אחת: האם צפויות לנו חמישים שנה נוספות של שלטון צבאי, עקירה בכפייה וגזל של קרקע ומשאבים פלסטיניים? כיום אין באופק שום סיכוי לפתרון של שלום לסכסוך שיוביל למימוש זכויות האדם של העם הפלסטיני או לקץ תחולתם הזמנית לכאורה של דיני הכיבוש (על אף שרבים מוסיפים להתעקש כי למרות התפשטותן הבלתי פוסקת של ההתנחלויות הם רואים אי שם באופק את החיה הדמיונית המכונה "פתרון שתי המדינות").

בניגוד לכך, גורמים ישראליים מדברים כיום על "ניהול הסכסוך", ונראה כי הם מעדיפים את הסטטוס קוו על כל משא ומתן שיכפה עליהם לוותר על קרקע שעליה הקימו באופן בלתי חוקי התנחלויות. קובעי מדיניות אמריקאים, השקועים עד צוואר בבור התחתיות של התמיכה הצבאית והדיפלומטית בישראל, חידשו תמיכה זו בשנת 2016 למשך העשור הקרוב, בהיקף של 38 מיליארד דולר ארה"ב, ללא שום ניסיון להביא לשינוי במדיניותה של ישראל. זאת, למעט אמירות רפות מצד ממשל אובאמה, לפיהן ישראל משרישה "מציאות של מדינה אחת ושל כיבוש נצחי שאינו עולה בקנה אחד בצורה יסודית עם עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית"[1] – אמירות שהן בגדר היסטוריה כעת.

הפלסטינים נראים כמי שהובס ונכנע לגורלו. נעלמה גם רברבנותו של חמאס, המותש ככל הנראה משקשוק סורגי הכלוב הקרוי רצועת עזה ומשיגורן ללא התנצלות של רקטות זולות לתוך ערים ישראליות, זאת על אף צונאמי ההרס שממטיר צה"ל בעקבות זאת מהאוויר על שטחו. הרשות הפלסטינית מתמקדת בעיקר בהישרדותה הפוליטית, ומתמודדת עם משבר מהימנות ועם עליית כוחו של מוחמד דחלאן, יריבו המושבע של נשיא הרשות, מחמוד עבאס, הזוכה על-פי דיווחים לתמיכת איחוד האמירויות הערביות.[2] ה"התנגדות" הפלסטינית האלימה מיוצגת כיום על-ידי גברים, נשים ובני נוער הדוקרים ישראלים אקראיים בסכיני מטבח, מעשים שאינם משיגים דבר מלבד אימה והרג, בעוד חמאס שוגה ומהלל אותם כמעשי "נקמה".

אחד מהבהובי התקווה המעטים – לפחות בכל הנוגע לצדק, ולשאיפה להרתיע יום אחד את ישראל מפני המשך הגזל הנפשע של אדמות ומשאבים ואת שני הצדדים מפני המשך ההתקפות הבלתי חוקיות על אזרחי הצד השני המאפיינות כל פרץ לחימה – היא סמכות השיפוט שניתנה לאחרונה לתובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי והבדיקה המתמשכת שהיא עורכת לגבי פשעים שבוצעו בשטח הפלסטיני או ממנו מאז יוני 2014. בדו"ח השנתי שפרסם משרד התובעת של בית הדין בחודש נובמבר 2016, בנוגע לבדיקות מקדמיות מתמשכות, צוין כי המשרד ממשיך בעבודתו כדי לקבוע האם קיים יסוד סביר לפתיחה בחקירה.[3] אם תחליט התובעת לפתוח בחקירה רשמית, בית הדין הפלילי הבינלאומי יהיה הגוף הבינלאומי הראשון המוסמך להטיל עונשים פליליים על בעלי תפקידים בממשלת ישראל על חלקם בהעברת אזרחים ישראלים להתנחלויות במזרח ירושלים ובשאר הגדה המערבית, כמו גם על מנהיגים פלסטינים וישראלים, צבאיים ואזרחיים, המעורבים בפשעי מלחמה אחרים.

מאמצים בינלאומיים אחרים מתמקדים כעת בהבחנה בין ישראל לבין ההתנחלויות הישראליות. האיחוד האירופי גילה נכונות חדשה לציית לחוקיו שלו, המחייבים סימון של מוצרים מהתנחלויות[4] – ואשר לצורך יישומם התקינה צרפת תקנות בשנת 2016[5] – ולשלול מהתנחלויות את ההטבות הנובעות מהסכמי סחר מועדפים. ציבור גדל והולך של יהודים פרוגרסיביים שואף כיום להחרים מוצרים מהתנחלויות ישראליות,[6] מתוך אמונה שצעדים ממוקדים כאלה יפעילו על ממשלת ישראל לחץ לנטוש את מדיניות ההתנחלות שלה. זאת, תוך התנערות נחרצת מכל קשר לתנועת ה"חרם, משיכת השקעות וסנקציות" (BDS), החותרת לענישה נרחבת יותר של ממשלת ישראל בגין קשת רחבה יותר של הפרות נגד פלסטינים, ובכלל זה הדרישה להפסקת הכיבוש עצמו. ארגון Human Rights Watch קרא לכל העסקים להפסיק את פעילותם בהתנחלויות או בשיתוף איתן כדי לקיים את מחויבויותיהם בתחום זכויות האדם; מצאנו כי לא ניתן לנהל עסקים עם התנחלויות מבלי לתרום לתשתית של הפרת זכויות האדם שבה הן תלויות, או להפיק ממנה תועלת.[7] קמפיין עולמי שנועד לגרום לפיפ"א, הפדרציה הבינלאומית לכדורגל, להפסיק את הענקת חסותה למשחקים המתקיימים בהתנחלויות בלתי חוקיות בגדה המערבית הדגיש את הפרת זכויות האדם שהיא חלק בלתי נפרד מניהול עסקים בהתנחלויות. ובשנה שעברה הטילה מועצת האו"ם לזכויות האדם על נציב זכויות האדם של האו"ם להקים מאגר מידע של עסקים הפועלים בהתנחלויות או בשיתוף עמן, ככל הנראה ככל הנראה כהצהרה פומבית המתמקדת באופן פרטני בעסקים, כביטוי למורת הרוח של המועצה מפעילויות כאלה..[8]

מצעדים אלה עולה שלא רק גורמים בחברה האזרחית הפעילים במגוון תנועות לחרם חברתי ומדיני, אלא גם ממשלות ועסקים. אלה האחרונים יכולים להשפיע לחיוב על ממשלות פוגעניות ולגרום להן לציית לחובות זכויות האדם שלהן, פשוט על-ידי קיום החוקים והמחויבויות שלהם עצמם. בדרום אפריקה הייתה זו החרמתו של מדינת האפרטהייד בידי חברות שירותים פיננסיים שתרמה בסופו של דבר לכניעת המשטר ולשינויו. חברות מסחריות היו גם אלה שהובילו את החתימה על הסכמים חדשים להגנה על בטיחות עובדים בעקבות האסון של קריסת בניין "רנה פלאזה" בבנגלדש, דבר שהוביל את האיחוד האירופי וארה"ב להגביר את הלחץ על ממשלת בנגלדש. התנועה העולמית נגד שחיתות ולמען שקיפות הובילה לחקיקת חוקים חדשים של גילוי נאות באירופה, בקנדה ובארה"ב. חוקים אלה מחייבים חברות לכריית משאבים לחשוף את תשלומיהן לממשלות עבור משאבים אלה. קמפיינים ציבוריים אחרים התמקדו בוועד האולימפי הבינלאומי בדרישה להתנות את השתתפותה של סעודיה במשחקים האולימפיים של שנת 2012 בהכללת ספורטאיות במשלחת האולימפית שלה ובהפסקת האפליה נגד נשים בספורט. אלה הובילו את ערב הסעודית לכלול לראשונה בתולדותיה ארבע ספורטאיות אולימפיות במשלחת ולקבל על עצמה שורה של התחייבויות להפסקת מדיניות מפלה.

במקרה הנוכחי, ממשלת ישראל יצאה למלחמת חורמה בצעדים נגד ההתנחלויות באמצעות מטחי רטוריקה ופעולות תגמול משפטיות ודיפלומטיות האוסרות לא רק על מעשים אלא גם על התבטאויות ביקורתיות. ישראל חוקקה חוק חדש היוצר חבות אזרחית, נזיקית, בגין עצם התמיכה בחרם עליה או על התנחלויותיה (תמיכה המוגדרת באופן נרחב ביותר כ"הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית. [ההדגשה הוספה]). בחודש מארס חוקקה ישראל גם חוק האוסר על זרים הפועלים לקידום חרם להיכנס למדינה.[9] בנוסף תמכה ממשלת ישראל בחקיקה "נגד חרם" באירופה ובכמה מדינות בארה"ב. חקיקה זו משיתה עונשים לא רק על אנשים המחרימים את ישראל או את התנחלויותיה באופן פעיל אלא גם על ארגונים או יחידים המאמצים קריאה לחרם כזה.[10] ובה בעת, ישראל מרחיבה את ההתנחלויות הקיימות[11]באמצעות עשרות אלפי יחידות דיור חדשות, כבישים ותשתיות, ובחודש פברואר חוקקה חוק ה"מכשיר" התנחלויות (המכונות מאחזים) שהוקמו ללא אישור רשמי על קרקעות שנגזלו מבעלי אדמות פלסטינים פרטיים.[12]

הדילמה המעשית, כמובן, היא שאפילו אם לחצם של הגורמים הפועלים נגד התנחלויות יצליח בדרך נס לגרום לישראל להפסיק את הבנייה בהן, להסיג את 500 אלף אזרחיה (או יותר) הגרים בשטח הכבוש, רובם ביישובים ליהודים בלבד, ולהחזיר את הקרקע שנגזלה לבעליה הפלסטינים, הדבר לא יוביל בהכרח להפסקת הביזה הישראלית של מים, מינרלים ואבן מהשטח הפלסטיני. ביזה זו אסורה על-פי דיני הכיבוש, איסור ממנו ישראל מתעלמת ממש כפי שהיא מתעלמת מאמצעי הגנה אחרים שנקבעו בדינים אלה.

מטרידה אפילו יותר היא העובדה שקץ ההתנחלויות לא יוביל בהכרח לסיום הכיבוש ולהפסקת שלילת זכויותיה של האוכלוסייה הנכבשת, שלילה שאותה מתירות רבות מההוראות בדיני הכיבוש. דינים אלה, גם כאשר הם מוחלים כהלכתם, מאפשרים למשל לבתי משפט צבאיים של כוחות כיבוש לשפוט אזרחים על-פי דין צבאי או אף לעצור אותם ללא הגבלת זמן וללא משפט. הצבא הישראלי מוסמך, במסגרת הכיבוש, להגביל את חופש התנועה בהתבסס על נימוקים ביטחוניים או צורך צבאי, גם אם הדבר מונע מאנשים להגיע לעבודתם או ללימודיהם או להיפגש עם בני משפחתם בחו"ל. צבא הכיבוש טוען גם כי הוא מוסמך לקבוע היכן רשאים פלסטינים לגור, לקחת את רכושם הפרטי, להשתמש בו, או לאסור עליהם את הגישה אליו כדי לתת מענה לצרכיו הביטחוניים. ההשלכות של שלילת זכויות אלה עשויות להיות נסבלות לתקופה קצרה בעת מלחמה או במצבי חירום, אולם בטווח הארוך, הן הופכות את החיים לבלתי אפשריים. לפיכך הדילמה המשפטית המונחת בפתחנו היא שדיני הכיבוש נועדו למצב עניינים זמני והחלתם לנצח משמעותה מתן התר לשלילה נצחית של זכויות אלה.

מציאות לא ראויה זו הובילה פעילים ומומחים רבים לא רק לזהות את פערי ההגנה הנוצרים בעת יישום קבוע של דיני הכיבוש, אלא גם לחשוב באופן יצירתי על הרחבת השימוש בהגנות זכויות האדם, תוך התמקדות בזכויות אזרחיות ופוליטיות, לרבות שוויון תחת החוק לכל בני האדם בשטח נתון שתחת סמכות שיפוטה או שליטתה של ממשלה, ללא קשר לגזע, דת או זהות לאומית. המסגרת המשפטית לביטוי דרישות אלה נידונה עדיין ובנייתה טרם הושלמה. אולם רבים בתנועה למען זכויות וחירויות בפלסטין דוחפים יותר ויותר לכיוון זה, כשהם מוצאים עצמם מול יום השנה המטריד של כיבוש צבאי מכוער ופוגעני, שסופו אינו נראה באופק.

 

 

[1] Toner, Mark C. “Approval of New West Bank Settlement.” Press Release. The United States Department of State. 05 Oct. 2016

[2][2] Winstanley, Asa. “Will We See the Return of Mohammad Dahlen.” Middle East Monitor. 28 Oct. 2016. Web.

[3] “Report on Preliminary Examination Activities.” The Office of the Prosecutor –International Criminal Court. 14 Nov. 2016. Web.

[4] Emmott, Robin. “EU Defends Labelling Goods Made in Israeli Settlements.” Reuters. 18 Jan. 2016. Web.

[5] Ravid, Barak. “France Issues Regulations Requiring Retailers to Label Goods from Israeli Settlements.” Haaretz. 24 Nov. 2016. Web.

[6] Gitlin, Todd, Peter Beinart, Peter Brooks, Michael Walzer, and Edward Witten, et al. “For an Economic Boycott and Political Nonrecognition of the Israeli Settlements in the Occupied Territories.” The New York Review of Books. 13 Oct. 2016. Web.

[7] Ganesan, Arvind. “Occupation Inc.: How Settlement Businesses Contribute to Israel’s Violations of Palestinian Rights.” Human Rights Watch. 19 Jan. 2016. Web.

[8] “Human Rights Council Adopt Six Resolutions and Closes its Thirty-First Regular Session.” United Nations Human Rights Office of the High Commissioner. 24 Mar. 2016. Web.

[9] “Knesset Passes Law Barring Boycott Supporters from Israel.” Times of Israel. 06 Mar. 2017. Web.

[10] “Anti-BDS Legislation by State.” Palestinian Legal. 2016. Web.

[11] Hasson, Nir. “Jerusalem Approves Construction of 181 Housing Units Beyond the Green Line.” Haaretz. 03 Nov. 2016. Web.

[12] “Israel Passes Bill Retroactively Legalising Jewish Settlements.” The Guardian. 06 Feb. 2017. Web.