נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אומר כי לא יתעקש על פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. ייתכן שהטלטלה שעוררה התבטאות זו בקהילה הדיפלומטית בארה"ב, באירופה, ובמזרח התיכון היא בדיוק מה שנחוץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
מזה עשרות שנים שהעיסוק האובססיבי של הממשל האמריקאי בפתרון שתי המדינות מכסה על כישלונו בהתמודדות עם הפרות זכויות האדם שמבצעת ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה. הפרות אלה עיכבו את הפיתוח הכלכלי של חמשת מיליון הפלסטינים החיים תחת הכיבוש הישראלי, פגעו בכבודם ומנעו מהם לנהל את חייהם באופן עצמאי.
מאז קריסת תהליך אוסלו ופרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הפכה הפרדתם של הישראלים והפלסטינים לשתי מדינות לאבן הפינה של מדיניותם של כל הממשלים האמריקאיים בכל הנוגע למזרח התיכון. בשנת 2003 הכריז ממשלו של ג'ורג' וו. בוש על תוכנית להשגת פתרון של שתי מדינות בתוך שנתיים. בשנת 2013 החליט מזכיר המדינה ג'ון קרי כי נדרשת לו שנה בלבד כדי להביא להשכנת שלום. בינתיים, רשמו המתווכים האמריקאים אלפי שעות טיסה בניסיון להחיות את המשא ומתן הישיר, למרות הפערים הברורים בין עמדות שני הצדדים והדינמיקה הלא שוויונית של יחסי הכוחות בין הכובש לנכבש.
נראה כי המרדף אחר הגביע הקדוש של פתרון שתי המדינות סימא את עיני המתווכים האמריקאים מראות את ההתפתחויות המטרידות על הקרקע. הממשלים האמריקאיים התנגדו להתנחלויות, שאותן הגדירו כ"מכשול לשלום", כיוון שהן חיבלו בסיכויים להפריד בין ישראלים לפלסטינים. הם לא יצאו נגדן משום שהן פשע מלחמה על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, לא בגלל שהוקמו על אדמות שנגזלו שלא כדין מפלסטינים ואף לא בגלל שעצם קיומן – והרצון להגן עליהן ולהרחיבן – עשו שמות בחייהם של הפלסטינים. בשם ההגנה על ההתנחלויות הצבא הישראלי חוסם את הדרכים בין יישובים פלסטיניים, הורס בתים ועסקים פלסטיניים בקרבתן, והופך קרקעות חקלאיות רבות ערך לשטחים האסורים בכניסת פלסטינים. הרשויות הישראליות אף מקצות לישראלים משאבי טבע פלסטיניים כמו מים ואבן ושיש לבנייה, המופקים מקרקעות פלסטיניות ושייכים לפלסטינים.
למרות כל זאת, התנגדה ארה"ב בהתמדה לצעדים בינלאומיים שנועדו לקדם מתן דין וחשבון על הפרות הנגרמות עקב קיומן של ההתנחלויות, לרבות מעורבות בית הדין הפלילי הבינלאומי, בטענה שניסיונות פלסטיניים "חד-צדדיים" להשגת צדק רק יפריעו למשא ומתן, בין אם הוא אמתי או מדומה. אחרי הכול, הצד הישראלי הבטיח לארה"ב כי שני שליש מהמתנחלים גרים בגושי התנחלויות גדולים שאותם ניתן לספח בקלות לישראל, מבלי לפגוע באפשרות לממש את פתרון שתי המדינות.
פעילותה של ארה"ב תפסה את המרחב הדיפלומטי, ומשכך ריפתה את ידי הדיפלומטים מהאיחוד האירופי מלנקוט גישה המבוססת על שמירה על כללי המשפט הבינלאומי, והאפילה על המאמצים לתיקון ההפרות בשטח. דיפלומטים אירופאיים, שגם מדיניות החוץ של מדינותיהם הושתתה על משא ומתן ישיר שיוביל לשתי מדינות, אפשרו לארצות הבריות להתוות את הדרך.
ואכן, מאז אימץ הנשיא ביל קלינטון רשמית את פתרון שתי המדינות לראשונה בינואר 2001, אוכלוסיית ההתנחלויות כמעט הכפילה עצמה והיא עומדת כיום על קרוב ל-560,000 בני אדם. התפתחות זו הובילה את ישראל להחמיר יותר ויותר את ההגבלות שהיא מטילה על תנועת פלסטינים ועל הפיתוח הכלכלי הפלסטיני. הבנק העולמי מעריך כי ההגבלות המוטלות על הפלסטינים בשטח C לבדו, המהווה 60% משטח הגדה המערבית וכולל את התנחלויות ישראליות, עולות לכלכלה הפלסטינית 3.4 מיליארד דולר ארה"ב בשנה, כשליש מהתמ"ג הפלסטיני. רצועת עזה סגורה ומסוגרת מזה עשור, ומצב זה תורם אף הוא לחנק הכלכלי בגדה המערבית ומסכל הזדמנויות כלכליות עבור תושביה, ש-54% מהם הם ילדים ובני נוער.
אין לשגות באשליות כי הממשל האמריקאי החדש יקדיש לזכויות האדם של הפלסטינים תשומת לב רבה יותר מקודמיו. התנהלותו של טראמפ בעבר בתחום הדאגה לזכויות האדם אינה מרשימה, ופעולותיו מאז נכנס לתפקיד אינן מצביעות על שינוי כיוון ביחס לקמפיין הבחירות שלו, שהתאפיין בשנאת נשים וזרים ובגזענות. בחירתו בתומכי התנחלויות כשגריר לישראל וכשליח למזרח התיכון אינה מבשרת טובות באשר לגישה המבוססת על זכויות האדם. אבל אולי דווקא הקרע שיצר טראמפ בשבוע שעבר, כלאחר יד, בין מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון למדיניותן של מדינות רבות באירופה ובעולם הערבי, הוא שיאפשר מרחב ליוזמות דיפלומטיות חדשות. יוזמות כאלה, מצד הקהילה הדיפלומטית והחברה האזרחית באירופה ובמזרח התיכון, עשויות להתמקד יותר במתרחש בשטח ופחות ב"תהליך שלום" תיאורטי העיוור להתפתחויות.
התנהלותה של המנהיגות האמריקאית בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז שנת 2001 הייתה נחושה, נחרצת ובלתי יעילה לחלוטין הן לקידום השלום והן להגנה על זכויותיהם של בני אדם. כדי להגן על הקשרים הכלכליים, החברתיים, המוסדיים והמשפחתיים הענפים המתקיימים בין חלקיה השונים של פלסטין ההיסטורית או ארץ ישראל התנ"כית, הגיע הזמן לנקוט גישה פחות ריכוזית, הכוללת סמכות שיפוט בינלאומית על פשעים חמורים, לחץ כלכלי על עסקים תומכי התנחלויות, ויוזמות מדיניות המכירות בחיוניותו של חופש התנועה.
המציאות המעשית היא כי בין הירדן לים חיים יחדיו כ-6.5 מיליון יהודים וכ-6.5 מיליון פלסטינים. אולם הפלסטינים בשטח הכבוש חיים תחת כיבוש, דיכוי ואי-שוויון מחמירים והולכים, ושני הצדדים סובלים מטראומה ומהיעדר ביטחון. שני הפתרונות האפשריים, מדינה אחת או חלוקה לשתי מדינות, יכולים לאפשר את כיבוד זכויותיהם של בני שני העמים. יהיה מספרן המדינות שיתקיימו בין הירדן לים אשר יהיה, ראוי שהתערבויות דיפלומטיות, אם של ארה"ב ואם של אחרים שימלאו את חלל המנהיגות שנפער, יתמקדו בכבוד אנושי, צדק וכיבוד זכויות האדם של כל מי שיצטרכו לחיות עם תוצאותיה של יוזמת שלום כזו או אחרת.
