(וושינגטון הבירה) – ארגון Human Rights Watch אמר היום כי על המדינות התורמות המשתתפות בוועידה בנושא סיוע לפלסטין ב-12 באוקטובר להפעיל על ישראל לחץ להסיר את ההגבלות הגורפות וחסרות ההצדקה שהיא מטילה על תנועת אנשים וסחורות לרצועה וממנה. על מועצת הביטחון של האו"ם לחזק את תוקפן של החלטות קודמות שמהן התעלמה ישראל בכך שתקרא להסרת ההגבלות חסרות ההצדקה.
לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "התורמים, המשלמים שוב ושוב את החשבון על שיקום הרצועה, צריכים לעמוד על כך שישראל תסיר הגבלות חסרות הצדקה שמחמירות את המצב ההומניטארי הקשה ומענישות אזרחים שלא לצורך. מועצת הביטחון צריכה לגנות את ההגבלות הישראליות שאינן נחוצות לצרכים ביטחוניים".
המצור הישראלי על רצועת עזה, המתוגבר על-ידי מצרים, מנע במידה רבה יצוא ויבוא של מוצרים שונים ותוצרת חקלאית באופן שהסב נזק קשה לכלכלת הרצועה, וחסם תנועה של אנשים לצרכים אישיים, חינוכיים ובריאותיים. למצור נודעה השפעה הרסנית על בריאותם ורווחתם של האזרחים בעזה, שכללה קיצוץ באספקה של מזון, תרופות, דלק ומוצרים חיוניים נוספים. מאות אלפי אנשים חיים ללא גישה למים נקיים, או כמעט ללא גישה כזאת. בתי החולים קורסים תחת עומסי יתר והגיעו למצב נואש כבר לפני סבב הלחימה האחרון. המצור מהווה ענישה קולקטיבית אסורה של אוכלוסייה אזרחית במידה שבה הוא חורג ממה שניתן להצדיק כצורך צבאי.
ישראל ניסתה להצדיק את ההגבלות הנרחבות באמצעות התלות בשיקולים ביטחוניים. מאז החלה האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הטילה ישראל הגבלות גורפות האוסרות על פלסטינים מרצועת עזה לנסוע לגדה המערבית – לרבות לצורכי לימודים, עבודה או כדי להתאחד עם בני משפחותיהם – במקום להעריך את הסיכון הביטחוני הנשקף מכל אדם באמצעות בדיקות פרטניות. מאז השתלט חמאס על רצועת עזה בשנת 2007 מנעה ישראל ככלל יבוא של מוטות פלדה, חצץ ומלט, שאותם היא מגדירה כ"סחורות דו-שימושיות" שבהן ניתן לעשות שימוש לצרכים צבאיים. ארגונים פלסטיניים חמושים אכן השתמשו בחומרי בנייה שהוברחו ממצרים לבניית מנהרות צבאיות המובילות לישראל. אולם, לדברי ארגון Human Rights Watch ניתן לתת מענה לחששותיה הביטחוניים של ישראל באמצעות משטר פיקוח במקום האיסור הגורף על יבוא.
מעשי האיבה בחודשים יולי ואוגוסט החמירו מאוד את המשבר ההומניטארי ברצועת עזה. הם הותירו 108,000 בני אדם ללא קורת גג, החריבו לחלוטין 26 בתי ספר וארבעה מרכזים למתן שירותי בריאות ראשוניים והרסו או גרמו נזק ל-350 בתי עסקים ו-170 אלף דונם של קרקע חקלאית, כך על-פי הערכת האו"ם. תכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) דיווחה כי שיעור האבטלה ברצועה, שעמד כבר קודם לכן על 45%, גדל עוד יותר מאז הלחימה.
תקיפות שבוצעו ככל הנראה על-ידי ישראל, ואשר פגעו שוב ושוב בתחנת הכוח היחידה של הרצועה, הוציאו אותה מכלל פעולה. גם בטרם הפסיקה תחנת הכוח לפעול גרם המחסור בדלק להפסקות של עד 12 שעות ביום באספקת החשמל; כיום ההפסקות באספקה נמשכות 18 שעות ביום. כמו כן נהרסו או ניזוקו בהתקפות שני מתקנים ראשיים לטיפול בשפכים ו-20% עד 30% מרשתות הביוב והמים, דבר שהותיר כחצי מיליון בני אדם ללא מים זורמים.
הממשלה הפלסטינית בראשות הנשיא מחמוד עבאס, שמשכנה בגדה המערבית, הכינה תכנית שיקום לרצועת עזה שתשמש בסיס להתחייבויות רבות של תורמים במהלך הוועידה שתתקיים ב-12 באוקטובר בקהיר. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים (OCHA) חותר לגייס, בנפרד, 570 מיליון דולר ארה"ב כדי לעמוד ביעד של קרוב למיליארד דולר ארה"ב שהציב כדי לענות על הצרכים ברצועה.
השינוי היחיד שהוצע לגבי ההגבלות הישראליות על רצועת עזה מאז סבב הלחימה האחרון נוגע לייבוא חומרי בניין לשוק הפרטי. באמצע ספטמבר הגיעו ממשלות ישראל ופלסטין להסכמה על "מנגנון זמני" שיאפשר להעביר חומרי בניין לרצועת עזה ולוודא שהם משמשים לצרכים אזרחיים. על-פי ההסכם, הממשלה הפלסטינית תרכוש חומרי בניין מספקים שיאושרו מראש, תעקוב אחר החומרים מנקודת המוצא ועד למחסנים מאובטחים ומשם ליעדם, ותעדכן את כל המידע הנוגע בדבר במסד נתונים הנגיש לרשויות הישראליות.
אולם, לדברי ארגון Human Rights Watch, גם אם הסכם זה ייושם ויושג היעד המוצהר שלו, בניית 5,000 יחידות דיור ו-120 פרויקטים אחרים, ייוותר פער עצום בין היקף בנייה זה לבין צורכי השיקום ברצועה. בנוסף, ההסכם יאפשר ייבוא של חומרים לשיקום תשתית המים, הביוב והחשמל, אולם הוא אינו נותן מענה לצורך באספקה סדירה ומתמשכת של מים, דלק וחשמל הנחוצה לתפקוד תקין.
ההסכם אף אינו נותן מענה להגבלות הנרחבות יותר שמטיל המצור הישראלי על תנועת אנשים וסחורות מהרצועה ואליה. הגבלות אלה כוללות איסור מוחלט כמעט על יצוא, הנאכף הן על-ידי ישראל והן על-ידי מצרים ואשר גרם נזק קשה לכלכלת הרצועה, וכן איסור מוחלט כמעט על מעבר של תושבי הרצועה לגדה המערבית או אפילו על ביקור בה.
לדברי ויטסון, "כיום לא מונחת על השולחן שום תכנית הנותנת מענה הולם לצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה בעזה, ובוודאי שלא תכנית הצופה לרצועה עתיד בר קיימא שבו לא תישען באורח מסוכן על תורמים זרים. התורמים צריכים להפסיק את ההסכמה שבשתיקה להגבלות הלא מוצדקות של ישראל ולעמוד על כך שתכניות השיקום יוכלו לתת מענה סביר לצרכים ההומניטאריים ברצועה".
על-פי המשפט הבינלאומי, ניתן לדרוש מצדדים לסכסוך מזוין שביצעו הפרות של דיני המלחמה לשאת באחריות לתיקון הנזקים שגרמו למדינה או ליחידים. הנזק שנגרם ברצועה בסבב הלחימה האחרון כלל גם הרס של פרויקטים שמומנו על-ידי תורמים או פגיעה בהם; על התורמים להעריך את הנזק שנגרם מהתקפות לא חוקיות ולדרוש מהצד האחראי לכך לשלם עבור פיצוי ושיקום. לדברי ארגון Human Rights Watch, פיצויים כאלה יוכלו לסייע במימון פרויקטים חדשים ולהרתיע מפני ביצוע התקפות לא חוקיות בעתיד.
מועצת הביטחון וגופים בין-ממשלתיים אחרים קוראים לישראל מזה זמן רב להקל את ההגבלות שהיא מטילה על רצועת עזה. ב-15 באוגוסט קראו שרי החוץ של האיחוד האירופי ל"שיפור יסודי בתנאי החיים של הפלסטינים ברצועת עזה באמצעות הסרת משטר הסגר מהרצועה".
ממשלת ארה"ב, המתנגדת לממשלת חמאס ברצועת עזה, הסתייגה מהפעלת לחץ על ישראל להסרת המצור. אולם, ממשל אובמה, אמר כי חזרה לסטאטוס קוו ברצועת עזה אינה צעד בר קיימא. מזכיר המדינה ג'ון קרי אמר באוגוסט כי פלסטינים ברצועה "צריכה להיות היכולת... לנוע בחופשיות ולחלוק את שאר העולם, ולנהל חיים שונים מחיי הסבל המתמשכים שלהם".
לדברי ארגון Human Rights Watch, על מועצת הביטחון של האו"ם והתורמים לגנות את משטר הסגר העונשי של ישראל ולהפעיל עליה לחץ להתאים את ההגבלות במדויק לצורכי ביטחון מוגדרים. על מועצת הביטחון והתורמים להפעיל על ישראל ומצרים לחץ לאפשר יבוא של חומרי בנייה הנחוצים לשיקום, בכפוף לפיקוח, לבטל את האיסור המוחלט כמעט על יצוא מהרצועה, ולהסיר את איסור הנסיעה מתושבים ברצועה שמהם לא נשקף סיכון ביטחוני כלשהו. על מועצת הביטחון לחזק את תוקפן של החלטות קודמות הקוראות להסרת ההגבלות חסרות ההצדקה שמהן התעלמה ישראל. עליה לדרוש מישראל לשלם פיצויים על פגיעה ברכוש אזרחי ולממן את עלויות שיקומו, לרבות פרויקטים במימון בינלאומי שכוחות ישראליים הרסו או גרמו להם נזק בהתקפות לא חוקיות.
לדברי ויטסון, "כבר הרבה זמן שההתנגדות של ארה"ב לחמאס מצליחה לגבור על הדאגה שמעורר המצור הישראלי על רצועת עזה. כבת בריתה הקרובה ביותר של ישראל וכנשיאה הנוכחית של מועצת הביטחון, על ארה"ב לוודא שהפסקת האש הנוכחית תוביל להקלה אמיתית עבור האזרחים בעזה".
המצור הישראלי על רצועת עזה
יישום הפסקת האש
הפסקת האש בין ישראל לחמאס, שהוכרזה ב-26 באוגוסט 2014, מעניקה הזדמנות להפסקת צעדי העונשין הישראליים נגד האוכלוסייה האזרחית ברצועה. ישראל התחייבה לאפשר הכנסה של סיוע הומניטארי וחומרים הדרושים לשיקום לשטח הרצועה ולשוב ולהרחיב את טווח הדיג המותר לשישה מיילים ימיים מהחוף.
לאחר סבב הלחימה הקודם בחודש נובמבר 2012 התחייבה ישראל כמעט לאותם דברים עצמם, אולם לאחר מכן שבה והטילה סגר נרחב. היעדרו של גינוי מצד ארה"ב והאיחוד האירופי, בני בריתה של ישראל, סייע ביצירת סביבה המאפשרת לישראל לשמר את המצור, מבלי שתידרש לשלם על כך מחיר.
הגבלות עונשיות
על-פי מדיניות הממשלה, ישראל מעניקה היתרים המאפשרים לתושבי הרצועה לצאת דרך מעבר ארז רק במקרה של "טעם הומניטארי חריג", בנוסף לקבוצה מצומצמת של אנשי עסקים. במחצית הראשונה של 2014 הורשו, בממוצע, פחות ממאתיים בני אדם לצאת מדי יום מרצועת עזה דרך ישראל. זאת בהשוואה ל-26,000 בני אדם בתקופה המקבילה בשנת 2000, לפני האינתיפאדה השנייה, לפי נתונים שאסף הארגון הישראלי לזכויות האדם "גישה". ב-14 השנה האחרונות התירה ישראל רק לשלושה סטודנטים מרצועת עזה ללמוד בגדה המערבית. במשך רוב תקופה זו ישראל אף סירבה לטפל בקשות של תושבי או תושבות הרצועה להצטרף לבני או בנות זוגם ולבני משפחתם בגדה המערבית.
בשנת 2010 הודה מתאם פעולות הממשלה בשטחים במשרד הביטחון, איתן דנגוט, כי מטרת המדיניות הישראליות האוסרת על תנועת פלסטינים מרצועת עזה לגדה המערבית היא להפעיל לחץ על חמאס ולסייע לרשות הפלסטינית.
ממשלת מצרים, הנתמכת על-ידי הצבא, הידקה את ההגבלות על תנועת פלסטינים בין רצועת עזה לסיני דרך מעבר רפיח לאחר שלקחה לידיה את השלטון ביולי 2013. בכך, היא קיצצה את מספר התושבים הפלסטינים העוברים במעבר זה בשני שלישים, לממוצע של כ-6,444 בחודש במחצית הראשונה של שנת 2014, כך לפי נתוני ארגון "גישה".
כל תנועת הסחורות בין ישראל לרצועת עזה עוברת דרך מעבר כרם שלום. ישראל מגבילה מאוד את סוג הסחורות שהיא מתירה להכניס לרצועה ואת כמותן, וכיום היא מתירה רק לארגונים בינלאומיים להכניס חומרי בניין. ישראל אוסרת על מכירת סחורות מרצועת עזה בגדה המערבית ובישראל.
מאז זכה חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בשנת 2006, הגבילו רשויות הצבא הישראלי בנקודות זמן שונות את "המנה ההומניטארית היומית" של מזון שלה נזקק על-פי חישובן תושב ברצועה. זאת, ככל הנראה בעקבות מדיניות שנועדה "לעשות להם דיאטה" כדברי גורם ישראלי רשמי בכיר בשנת 2006. ישראל אסרה או הגבילה יבוא של סחורות שמהן לא נשקפה שום סכנה לביטחונה, ובהן, בין היתר: תה, ריבה, עדשים וסחורות רבות אחרות שהגדירה כ"מוצרי מותרות" וכן גז לבישול וציוד רדיולוגי ותרופות המשמשים לטיפול בסרטן. ישראל עיכבה ללא הצדקה במשך חודשים או שנים יבוא של חלקי חילוף הנחוצים לתיקון רשת החשמל הרעועה של הרצועה שספגה נזקים.
שנים של הגבלות ישראליות וההרס המצרי בשנת 2013 של כמעט כל מנהרות ההברחה ששימשו לאספקת מוצרי צריכה רבים לרצועה, השפיעו באופן הרסני על כלכלת עזה. נכון לחודש יוני 2014 יותר ממחצית משקי הבית ברצועה לא היו מסוגלים להצטייד במזון הולם – אף שלפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים שני שלישים מתושבי הרצועה זוכים לסיוע במזון. לפני סבב הלחימה האחרון דיווח האו"ם כי בשל זיהום האקוויפר של עזה, הגידול המהיר באוכלוסייתה והתשתיות הרעועות בה, כמו-גם גורמים אחרים, הרצועה לא תהיה "מקום ראוי למגורים" בשנת 2020.
בשנת 2010 הסכימה ישראל להקלה מסוימת בהגבלות – לרבות ביבוא המזון – בשל לחץ בינלאומי בעקבות הריגת תשעה אזרחים בידי כוחות ישראליים על סיפון ספינה שניסתה לשבור את המצור הימי על הרצועה. אולם, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים מצא כי הרפורמות לא הביאו ל"שיפור משמעותי" כלשהו עבור תושבי הרצועה. חלק מהצעדים היו צנועים מדי בעוד אחרים לא יושמו מעולם. ישראל הותירה על כנן את ההגבלות על היצוא מהרצועה לגדה המערבית ולישראל.
הגבלות על חומרי בניין
ב-16 בספטמבר 2014 אמר המתאם המיוחד לאזור מטעם האו"ם, רוברט סרי, למועצת הביטחון, כי ישראל והרשות הפלסטינית הגיעו להסכמה בנוגע ל"מנגנון זמני" להעברה מוגברת של חומרי בניין לרצועת עזה בפיקוח האו"ם.
הנספח להסכם כולל הצהרה בדבר הכוונה לאפשר הקמה של 5,000 יחידות דיור וכ-120 פרויקטים גדולים יותר, כגון מפעלים ובתי ספר, במהלך שנה אחת. כ-18,000 בתים אינם ראויים למגורים בעקבות סבב הלחימה האחרון, וכ-5,000 בתים נוספים שנהרסו במהלך מבצעים ישראליים צבאיים קודמים מעולם לא שוקמו. על-פי הערכת האו"ם, עקב הגידול באוכלוסייה נוצר ברצועה מחסור בכ-71,000 בתים נוספים ו-250 בתי ספר. ההסכם יאפשר יבוא של חומרים לבניית תשתית לרשתות המים, הביוב והחשמל, אולם הוא אינו נותן מענה לצורך באספקה סדירה ומתמשכת של מים, דלק וחשמל הנחוצה לצורך תפקוד תקין.
ההסכם מחייב את האו"ם ואת הממשלה הפלסטינית לוודא לשביעות רצונה של ישראל שחששותיה בדבר הפנייה של חומרי בניין לצרכים צבאיים לא יתאמתו. אולם הוא אינו מטיל על ישראל כל חובה לוודא שצורכי הבנייה של האוכלוסייה האזרחית ימולאו. על-פי ההסכם, האו"ם, ממשלת פלסטין ועסקים פלסטיניים נדרשים לעקוב אחר חומרי בנייה לאורך כל צעד - החל מהמקור, עובר בשינוע ובאחסון וכלה בשימוש הסופי לצרכים האזרחיים שלהם יועדו החומרים – כדי לוודא שחששותיה הביטחוניים של ישראל זוכים למענה.
אולם ההסכם מעניק לרשויות הישראליות שיקול דעת בכל הנוגע למניעת יבוא לרצועה, ואינו כולל שום מנגנון לאכיפה או ליישוב מחלוקות כדי להתמודד עם סירוב לא מוצדק של ישראל להכניס סחורות. ההסכם אף אינו מחייב את ישראל להגביר את תפוקת העברת הסחורות בכרם שלום, נקודת המעבר הפעילה היחידה לייבוא חומרי בניין לתוך רצועת עזה. כמו כן ההסכם אינו מתייחס להגבלות האחרות שמטילה ישראל על הרצועה. על-פי ההסכם, ישראל למעשה שומרת לעצמה את הסמכות להחליט מה ייבנה בעזה.
ישראל דורשת כבר כיום פיקוח על השימוש הסופי בחומרי הבניין שהיא מתירה לתורמים לייבא לרצועה עבור פרויקטים הומניטאריים. אולם, לדברי האו"ם, נדרשו לישראל 19 חודשים כדי לאשר פרויקטים הומניטאריים של בנייה, והיא הקפיאה עשרות פרויקטים כאלה למשך שנים. לפי דיווח של סוכנויות הומניטאריות העוסקות במתן מחסה ובדיור, אם הייתה ישראל מאפשרת למעבר המסחרי היחיד שלה לרצועת עזה לפעול בתפוקתו הנוכחית המרבית להעברת חומרי בניין מיובאים, היו חולפות עשרים שנה עד אשר היה ניתן מענה הולם לצורכי הדיור לאחר העימות האחרון, וזאת מבלי להביא בחשבון את הגידול באוכלוסייה.
לפי הערכה של מחלקת הפיתוח ושיתוף הפעולה באיחוד האירופי (EuropeAid) מהעת האחרונה לגבי התמיכה שהעניק האיחוד לפיתוח בפלסטין, זרם הסיוע, שהסתכם ב-2.5 מיליארד אירו במהלך חמש השנים האחרונות – "מיצה את עצמו בהיעדר מסלול פוליטי מקביל" שייתן מענה לאילוצים אלה ואחרים.
לדברי ארגון Human Rights Watch, כדי שמדינות תורמות יוכלו לתרום בביטחון לשיקומה של רצועת עזה יש צורך בשינוי יסודי במדיניותה של ישראל, ולא בצעדי חירום חריגים. זאת, היות שהגבלות ישראליות בלתי צפויות מכשילות את ההשקעה הבינלאומית בעזה.
הגבלות על יצוא
בעבר הסתמכה כלכלת עזה על יצוא לישראל ולגדה המערבית. בשנת 2006, לאחר שחמאס זכה בבחירות לפרלמנט הפלסטיני, ישראל הגבילה את היצוא. לאחר השתלטותו האלימה של חמאס על רצועת עזה בשנת 2007 היא אסרה עליו כמעט לחלוטין. היקף היצוא החודשי מעזה במהלך המחצית הראשונה של 2014 הסתכם בפחות מאחוז אחד מהיקפו לפני שנת 2006.
מאז שנת 2010 התירה ישראל לייצא דרך שטחה רק כמות מוגבלת ביותר של סחורות שיוצרו ברצועה, לשווקים שלישיים. ישראל אף אינה מאפשרת לסחורות אלה להגיע לשווקים בשטחה או בשטח הגדה המערבית, לשם "בידול מהסוחרים בגדה המערבית, להם מותר למכור לישראל" או כדי למנוע מחמאס "להסתיר בסחורה הזאת דברים שאנחנו לא רוצים שיעברו מעזה ליהודה ושומרון, והמשקף איננו יכול לגלות אותה".
מדינות תורמות, לרבות הולנד וארה"ב, תרמו ציוד שיקוף מתקדם כדי לאפשר פיקוח מהיר יחסית על סחורות במעבר הגבול לעזה ולוודא שחומרים צבאיים לא יוברחו פנימה או החוצה. אולם, ישראל סירבה להשתמש במכשירי שיקוף אלה כדי לאפשר יצוא מהרצועה, כיוון שהדבר יהיה מנוגד למדיניותה המבדלת את הרצועה מהגדה המערבית, כך לפי עיתון הארץ, שציטט "גורמים רשמיים במשרד הביטחון".
