Skip to main content

ישראל: הצבא חונק כפר פלסטיני ומתכנן אתר תיירות

הגבלות דרקוניות על בנייה, על עבודה ועל מענה לצורכי חיי היומיום

 

(ירושלים) – ארגון Human Rights Watchאמר היום כי הצבא הישראלי פוגע קשות במחייתם של תושבי כפר פלסטיני בגדה המערבית שהוא מתכנן להפוך לאתר תיירות ארכיאולוגי. על הצבא לזנוח את התכנית ולהסיר את ההגבלות המופרזות המונעות מהתושבים לבנות על אדמתם או לעבד אותה ופוגעות בחופש התנועה שלהם.

לדברי תושבים בכפר נבי סמואל, הצבא הישראלי הרס לפני כמה עשורים מבנים רבים ביישובם, השוכן במרחק של כמה קילומטרים מצפון-מערב לירושלים, בלי להודיע להם מראש או לספק הסבר לכך. בשנת 1995 הכריז הצבא על האזור כגן לאומי, ונתלה בנימוק זה כדי לשלול מהתושבים את הזכות לבנות, לשקם מבנים, לנהל עסקים ולנטוע עצים. מאז שנת 2007, מכשול ההפרדה הישראלי מנתק את הכפר משאר הגדה המערבית, והרשויות הישראליות אינן מתירות לרוב תושביו להיכנס לשטח ישראל או לעבוד בו. ביוני 2013 הכריזה ישראל על תכניות להקמת אתר תיירות ארכיאולוגי בכפר. הרשויות הישראליות לא התייעצו עם התושבים לגבי אף אחת מהתכניות.

לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון וצפון אפריקה בארגון Human Rights Watch, "הצבא הישראלי חונק את נבי סמואל כבר שנים, והפיכת החלק של הכפר שהצבא הרס לאטרקציה תיירותית היא מעשה אכזרי. על הצבא לדאוג לכך שתושבי נבי סמואל יוכלו לחזור למקום ולבנות, ולא להנציח את עקירתם".

מאז חודש דצמבר, תושבים בכפר מקיימים פעולות מחאה שבועיות נגד הפיכת האתר הארכיאולוגי לאטרקציה תיירותית. תכניות שהזמינה חטיבת המִנהל האזרחי של הצבא הישראלי כוללות סלילה של כביש גישה והקמת חניון, בניינים ומבנים אחרים עבור מבקרים באתר הארכיאולוגי. לדברי תושבים ופעילים לזכויות האדם, גורם ישראלי רשמי המנהל את החפירות אמר לתושבים ב-27 בדצמבר כי שום אדם שמשתתף בפעולות המחאה לא יכול לעבוד באתר.

הצבא הישראלי כבש את הכפר נבי סמואל ("שמואל הנביא") בשנת 1967. תושבים בכפר סיפרו לארגון Human Rights Watchכי עם כיבושו ברחו ממנו שבע משפחות. על-פי המִפְקָד הצבאי שנערך בשנת 1967, נותרו בכפר לאחר מכן 66 תושבים. לדברי תושבים, בשנת 1971 הצבא הרס באמצעות דחפורים כשלושים מבנים במרכז הכפר, בסמוך למסגד, וזהו האזור שהצבא מתכנן כעת להפוך לאתר תיירות.

כיוון שמאז 1971 הצבא אוסר על שיקום הבתים שנהרסו ועל בניית בתי מגורים חדשים, התושבים הנותרים עברו לבתים ולמבנים שננטשו על-ידי תושביהם בשנת 1967, לרבות מבנה ששימש כדיר, הנמצא במרחק של כמה מאות מטר מהמסגד. לדברי תושבים, הצבא הרס כמה מבנים ששוקמו, ככל הנראה כיוון שהדבר נעשה ללא היתרים צבאיים. בשנת 1995 הגדיר הצבא שטח של 3,500 דונם המקיף את הכפר כולו ואת סביבתו כ"גן לאומי נבי סמואל". תכנית הגן הלאומי אוסרת למעשה על בנייה חדשה של מבנים ועל הנחת תשתית.

הרשויות הישראליות לא סיפקו הצדקה כלשהי המבוססת על צורך צבאי או על הגנה על התושבים למניעת הבנייה או החזרה לשטח שממנו נעקרו. על-פי המשפט הבינלאומי, אלה הן הסיבות היחידות המתירות להעביר בכפייה תושבי שטח כבוש מבתיהם, וגם זאת באופן זמני.

תכנית הגן הלאומי מגדירה את השטח שסביב המסגד של הכפר – לרבות חורבות הבתים ויתר המבנים שהצבא הרס בשנת 1971 – כאתר ארכיאולוגי, ורשות הטבע והגנים של ישראל החלה לחפור באתר בשנות התשעים, בחסות משרד קצין המטה לארכיאולוגיה של המנהל האזרחי.

הארגון הישראלי "עמק שווה", המתמקד בארכיאולוגיה, דיווח בשנת 2013 כי המסורות "היהודית, המוסלמית והנוצרית [מזהות] כאן את קברו של שמואל הנביא" וכי אזור המסגד של הכפר היה במקור אתר קדוש לנצרות מהתקופה הביזנטית. כיום מתקיימות תפילות יהודיות בקומת המרתף של המסגד ותפילות מוסלמיות בקומת הכניסה. ארגון "עמק שווה" הגיש התנגדות לתכנית בטענה שהפיכתו של כפר פלסטיני שנהרס לאתר ארכיאולוגי היא מעשה פסול. הארגון טען במהלך דיון תכנוני שקיים הצבא בחודש נובמבר כי התכנית לבנות מעלית לתיירים בחלקו החיצוני של המסגד עלולה להזיק לאתר.

בדיון של ועדת התכנון הצבאית, שבו נכח ארגון Human Rights Watch, אמר אחד המתכננים כי כיוון שהצבא הישראלי רואה באזור גן לאומי, אין שום תכנית רשמית לשיפור התשתית בכפר או להתרת בנייה חדשה.

תוואי מכשול ההפרדה הישראלי חודר לעומק הגדה המערבית, ומותיר בין המכשול לבין שטח ישראל כפרים פלסטינים המונים כ-11 אלף תושבים. הצבא הגדיר שטח זה כ"מרחב התפר". כפי שקורה בכפרים אחרים באזורי "מרחב התפר", גם בנבי סמואל הצבא מתיר רק לפלסטינים שאותם רשם כתושבי קבע בכפר לעבור במחסום לשאר חלקי הגדה המערבית, ומטיל הגבלות חמורות על הסחורות שהם רשאים להביא עמם ליישובם.

באחד המקרים עיכבו הכוחות במחסום אוטובוס תלמידים במשך שעות כיוון שאחת התלמידות ניסתה להביא אתה לכפר שק של לחם ללא היתר מראש.

המחסום והגבלות ישראליות אחרות על תנועת התושבים, כגון חסימות המונעות את המעבר לכפרים אחרים, מקשים על 250 תושבי הכפר לנסוע ולעבוד בשאר הגדה המערבית וגוזלים זמן רב. בה בעת, ישראל רואה ברוב אנשי הכפר תושבים פלסטינים של הגדה המערבית, ואוסרת עליהם להיכנס לשטח ישראל ולעבוד בה ללא היתרים צבאיים מיוחדים.

הצבא סיכל את ניסיונות התושבים לייצר הכנסה באמצעות הקמת עסקים קטנים, לרבות ניסיונות משלהם למשוך תיירים לאתר ההיסטורי. בחודש ספטמבר החרים הצבא מתקן לשטיפת מכוניות שהוקם בחודש יוני על ידי אחד התושבים, מאחר שלא היה בידו היתר בניה. התושב אמר כי השטח שעליו הוקם המתקן נמצא בבעלותו.

ארגון Human Rights Watchשוחח עם שני תושבים שאמרו כי האפשרות היחידה הפתוחה בפניהם לפרנסה בכפר היא עבודה עבור הצוות הארכיאולוגי הצבאי החופר בבתי הכפר שנהרסו. לדבריהם, עשרה מתושבי נבי סמואל מועסקים בחפירות באתר – ארבעה מהם נולדו בבתים שהצבא הרס בשנת 1971 ונכללים כעת באתר הארכיאולוגי.

בהליכים משפטיים נפרדים התלויים ועומדים בפני בג"ץ, הצבא מבקש גושפנקה שיפוטית לעקירתם בכוח של תושבי הכפרים הפלסטיניים סוסיא וח'רבת זָנוּתָה שבדרום הגדה המערבית, בשל ממצאים ארכיאולוגיים בשטח הכפרים. במקרה שלישי, רשויות המדינה האצילו את הסמכות לניהול אתר התיירות הארכיאולוגי "עיר דוד" בשכונת סילוואן שבמזרח ירושלים לארגון המתנחלים "אלעד", שפינה פלסטינים מבתיהם. הרשויות הישראליות גם הרסו בתים ומבנים פלסטיניים אחרים בסילוואן.

ב-18 ביוני דיווח עיתון "הארץ" כי בחודש מאי הסירו גורמים רשמיים ממשרד קצין המטה לארכיאולוגיה של חטיבת המִנהל האזרחי כתובת ערבית חצובה באבן בת 300-200 שנה מקיר המסגד של נבי סמואל. הארכיאולוגים הצבאיים לקחו את הכתובת מהמקום בלי להיוועץ בתושבים או בווקף המוסלמי, שאתר המסגד נמצא בבעלותו. ארגון Human Rights Watchבחן שלטי מידע שהציבו הרשויות הישראליות באתר. בשלטים מתוארות בהרחבה ההיסטוריה היהודית של האתר וחשיבותו הדתית, ואילו המורשת המוסלמית של המקום נזכרת בהם רק כלאחר יד.

ישראל אשררה את אמנת האג להגנה על נכסי תרבות בעת עימות מזוין משנת 1954, ופלסטין הצטרפה כצד לאמנה זו. האמנה מחייבת את הכוח הכובש לתמוך ברשויות הלאומיות המוסמכות של הארץ הנכבשת בהגנה על נכסי התרבות שלה ובשימורם ככל הניתן. ישראל אינה מאפשרת לרשויות הפלסטיניות גישה לנבי סמואל, לסוסיא, לח'רבת זנותה או לסילוואן.

אמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949 אוסרת על ישראל, ככוח כובש, להקשות על חיי התושבים בשטח הכבוש במידה המאלצת אותם למעשה לנטוש את קהילותיהם. הפרה מכוונת של האיסור על "העברה בכפייה" היא הפרה חמורה של אמנות ג'נבה, וניתן להעמיד בגינה לדין כפשע מלחמה.

לדברי ויטסון, "הרשויות הישראליות לא רק מדירות את הפלסטינים מכל חלק בניהול המורשת התרבותית שלהם, אלא גם עושות שימוש מעוות בארכיאולוגיה והופכות אותה לכלי לסילוק פלסטינים מיישוביהם".

 

 

החיים במרחב התפר

תושבים מעריכים כי כחמישים מתושבי נבי סמואל עקרו מהכפר מאז שנת 2010 ליישובים אחרים בגדה המערבית כדי להימלט מהעוני, מתנאי הדיור הקשים ומההגבלות על התנועה.

הכוחות הישראליים חולשים לחלוטין על הגישה לנבי סמואל משאר הגדה המערבית באמצעות מחסום המוצב מחוץ לכפר. התושבים מורשים להכניס מוצרי מזון וטובין לצריכה ולשימוש אישיים, אך הכוחות במחסום חוסמים משלוחים של סיוע הומניטארי. למשל, בשני מועדים שונים בחודש אוקטובר 2013 חסמו הכוחות משלוחים של מכלי מים ותרנגולות שנתרמו על-ידי ארגון הסיוע Norwegian People’s Aid"".

העיתון הנורבגי Dagenדיווח כי מכלי המים נועדו לאפשר לתושבי הכפר לגדל ירקות משלהם ולהשקותם ולצמצם בכך את הוצאותיהם על מזון. הצבא טען תחילה כי המכלים לא ענו על ההגדרה של סיוע "הומניטארי", אך בסופו של דבר אמר לעיתון "הארץ" כי הוא חסם את הכנסתם מכיוון שלתושבים אין היתרים להציבם בכפר נבי סמואל, שהוא שמורת טבע שבה "כל בנייה... מחייבת קבלת היתר". בסופו של דבר אפשרו החיילים במחסום לתושבים להכניס במהלך כמה חודשים מכל מים אחד בכל פעם.

תושבים מהכפר סיפרו לארגון Human Rights Watchשהכוחות במחסום אף חסמו משלוח של 400 תרנגולות מטילות מטעם ארגון "Norwegian People’s Aid", משום שמספר העופות העיד על שימוש "מסחרי", להבדיל משימוש הומניטארי. לדברי תושבים, היות שהתרנגולות היו מתות ללא השגחה, הם קשרו את לוליהן לחמור והוליכו אותו על גבעות האזור כדי לעקוף את המחסום ולהגיע לכפר. ארגון Human Rights Watchבחן תצלומים של החמור נושא את התרנגולות.

תושבים תיארו מקרים רבים של הטרדה מצד הכוחות המוצבים במחסום; בכל אחד מהמקרים, פעילים ישראלים למען זכויות האדם, לרבות פעילות ארגון "מחסום ווטש", אימתו את דיווחי התושבים.

בחודש פברואר אסרו חיילים על אחד התושבים לעבור במחסום משום שמצאו במכוניתו מכל קטן של גז בישול. התושב עשה את דרכו הביתה מאזור אחר בגדה המערבית ביחד עם בני משפחתו. לאחר שבני המשפחה השיבו את המכל לכפר אחר וחזרו למחסום עיכבו החיילים את מעבר המכונית במשך כמה שעות. מאוחר יותר מסר גורם רשמי לפעילים ישראלים למען זכויות האדם שגז בישול הוא "חומר כימי רב-שימושי" המחייב "תיאום מראש".

בחודש ספטמבר חסמו חיילים את מעברו של אוטובוס תלמידים במשך חמש שעות משום שלדבריהם אחת התלמידות "ניסתה להבריח" לכפר שק גדול של לחם. גורמים רשמיים איימו להעמיד לדין גבר שליווה את הילדים באוטובוס והתווכח עם החיילים על העיכוב. ב-15 באוקטובר אסרו החיילים את כניסתו של שוחט מוסמך לשחיטה מוסלמית במסגרת חג הקרבן המוסלמי (עיד אל-אדחא), וזאת בשל "תקלה טכנית"; עם זאת, לאחר תיקון התקלה במחשב, הוסיפו החיילים לאסור על כניסתו, כפי שדווח בעיתון "הארץ".

בשנת 2012 עיכבו הכוחות במחסום את עיד בראכאת, תושב הכפר בשנות החמישים לחייו, בגין ניסיון "להבריח" דרך המחסום שקי שעורה שהיו אמורים לשמש כמספוא לחיות המשק בכפר. זאת, בטענה שמדובר ב"סחורה" האסורה באזורי מרחב התפר, כפי שעולה מדברי בראכאת ומדבריו של פעיל ישראלי למען זכויות האדם.

הכוחות הישראליים נכנסו לנבי סמואל והפעילו על התושבים אמצעי ביטחון שככל הנראה היו בלתי נחוצים. מתלונה שהוגשה ב-1 במארס 2013 בידי "מחסום ווטש" עולה כי ב-24 בפברואר, בשעה 19:00, נכנס לכפר ג'יפ מג"ב, ושוטרי מג"ב הורו לכל הילדים לצאת מבתיהם ולעמוד בחוץ. הילדים עמדו בחוץ במשך חצי שעה, ואז עזבו שוטרי מג"ב את הכפר בלי לתשאל אף ילד ואף תושב.

ב-25 בדצמבר, בשעה 5:30 בבוקר, נכנסו כוחות ישראליים לבתים בכפר בלי להציג צווי חיפוש או מעצר ועצרו שישה בני נוער וצעיר אחד בטענה שאלה פרצו לכלי רכב במועד כלשהו שהם לא ציינו. הכוחות הישראליים החזיקו בהם במתקן הכליאה הצבאי "עופר" הסמוך, שנמצא גם הוא בשטח הגדה המערבית, ושחררו אותם ב-31 בדצמבר בערבות של 700 ש"ח כל אחד.

ממשלת ישראל טוענת שההגבלות שהיא מטילה על חופש התנועה של הפלסטינים תושבי הגדה המערבית מוצדקות מטעמי ביטחון. אולם, המדיניות הישראלית בעניין זה אינה מגבילה רק את תנועתם של אותם פלסטינים שישראל סבורה שנשקפת מהם סכנה לביטחון אלא את תנועתם של כל הפלסטינים. כפי שציינה בשנת 2007 ועדת האו"ם לביעור האפליה הגזעית, המדיניות הישראלית "המכוונת לקבוצה לאומית או אתנית מסוימת, בייחוד באמצעות החומה, המחסומים, הגישה המוגבלת לכבישים ומשטר ההיתרים ... פגעה קשות בהנאה של פלסטינים מזכויות האדם, ובייחוד מזכותם לחופש התנועה, מזכותם לחיי משפחה, מזכותם לתעסוקה, מזכותם לחינוך ומזכותם לבריאות".

אמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949 אוסרת על ישראל, ככוח הכובש, לבצע "העברה בכפייה" של פלסטינים "יחידים או רבים" בגדה המערבית, אלא אם הדבר נעשה למען ביטחונם שלהם או משיקולי הכרח צבאיים. האיסור על העברה בכפייה חל גם על מקרים שבהם הצבא מקשה כל כך על החיים עד שאנשים נאלצים למעשה לעזוב את ביתם.

האמנה אינה מתייחסת באופן מובחן לתושבים של אזור מסוים, כמו אזור שהוגדר על-ידי הכוח הכובש כגן לאומי או כ"מרחב התפר", אלא חלה על כל התושבים המוגנים בשטח הכבוש. אפילו במקרים שבהם רשאי הכוח הכובש לדרוש מתושבי השטח הכבוש לעזוב את בתיהם, חובה שצעד זה יהיה זמני ושיותר לתושבים לחזור מוקדם ככל האפשר. הפרה מכוונת של איסור זה היא הפרה חמורה של אמנות ג'נבה, וניתן להעמיד בגינה לדין כפשע מלחמה.

הריסת מבנים

ס', תושבת נבי סמואל בשנות השבעים לחייה, סיפרה לארגון Human Rights Watchשהצבא הישראלי הרס את ביתה באמצע חורף 1971. לדבריה, "פתאום, בשבע בבוקר, חיילים נכנסו לבית שלנו. הקצין אמר שלא ידוע לו שעדיין גרים שם", ואף על פי כן הרסו הכוחות הישראליים את ביתה באמצעות דחפור. "עברתי לדיר כבשים ובניתי מטבח", אמרה. "כמה ימים אחר כך, הישראלים באו והרסו את המטבח".

לדברי ס', היא ושמונה מקרובי משפחתה עדיין גרים בשני חדרים במבנה ההוא, והצבא אסר עליהם לשפצו. ס' סיפרה כי בשנת 2002 היא קיבלה כמה עצי זית מהרשות הפלסטינית. "נטעתי אותם והקפתי אותם בגדר בשטח של שמונה דונם שירשתי מהוריי", סיפרה. "הצבא הרס את הגדר ועקר את העצים".

בית הספר היסודי של הכפר פועל במבנה של חדר אחד בלבד בשטח של 20 מ"ר ובכיתה ניידת שנתרמה על-ידי מלכת ירדן. לומדים בו תלמידים בכיתות א' עד ד'. לדברי מנהל בית הספר, הצבא הישראלי דחה את הבקשות להרחיב את המבנה שבו פועל בית הספר, ואף הוציא צו הריסה לכיתה הניידת, לבית השימוש, הנפרד מהמבנה הראשי, לנדנדות בחצר בית הספר ולגדר המפרידה בין מגרש המשחקים של בית הספר לבין הכביש, משום שתכנית הגן הלאומי אוסרת על בנייה או הרחבה של מבני ציבור.

רשויות הצבא הישראליות הטילו הגבלות חמורות על פרנסת התושבים בטענה שהם מפרים את חוק הגנים הלאומיים. לפי חוק זה, תושבי נבי סמואל המחזיקים בבעלותם חלקות אדמה שומרים על חזקתם בנכס אך אינם יכולים לבצע בו שינויים פיזיים ללא קבלת היתר הן מרשות הטבע והגנים והן מחטיבת המנהל האזרחי, המהווה חלק מהצבא. אולם, תושבים סיפרו לארגון Human Rights Watchכי רשויות אלה מעניקות היתרים כאלה לעתים רחוקות בלבד. תכנית הגן הלאומי מתירה לבעלי אדמות רשומים להרחיב מבני מגורים ב-20% לכל היותר. אך היות שתושבים רבים עברו לבתי מגורים ריקים לאחר שהצבא עקר אותם בכוח בשנת 1971, מרביתם אינם בעליהם של הבתים שבהם הם גרים.

בראכאת הראה לארגון Human Rights Watchצו שהוציא הצבא, המורה לו לעקור 95 עצי פרי שהוא נטע בשנת 2011. הצו לא מערער על טענתו לבעלות על האדמה, אלא אוסר עליו להשתמש בה למטרות חקלאות כיוון שהיא נמצאת בתוך שטח הגן הלאומי. לדברי בראכאת, ב-31 באוקטובר 2012 הרס הצבא רפת שבבעלותו וכן שני חדרי אחסון. מנתונים שנאספו על-ידי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים עולה כי הצבא הרס ביום ההוא שבעה מבנים נוספים בנבי סמואל. בחודש נובמבר 2012 סייעה הקונסוליה הצרפתית לבראכאת לבנות דיר חדש. ב-12 במארס 2013 הוציא הצבא "צו הפסקת עבודה" לדיר החדש. הוצאת צווים כאלה היא השלב המנהלי הקודם להנפקת צווי הריסה.

ב-13 ביוני 2013 פתחו בראכאת ותושבים נוספים עסק קטן לשטיפת מכוניות במגרש פנוי ליד הכניסה לאתר הארכיאולוגי. חמישה ימים לאחר מכן, הצבא הוציא צו הקובע כי הם בנו את המבנה באופן בלתי חוקי, ללא היתר. ברכאת טען כי הוא בעלים של הקרקע. בראשית חודש ספטמבר הרסו הכוחות הישראליים סככה, שלט פרסומת וגדר קנים שהתושבים הקימו, והחרימו שואב אבק תעשייתי וזרנוק מים.

בחודש דצמבר אמר מנהל אתר החפירות הארכיאולוגי לתושב שפתח דוכן לממכר בוטנים למבקרים שלא תינתן לו עבודה באתר "כל עוד יש לך כאן בחוץ דוכן בוטנים", כפי שעולה מדברי תושבים ששמעו את השיחה ביניהם. התושב סגר את הדוכן וקיבל עבודה באתר החפירות.

התכנית הצבאית

בשנת 2013 הגיש הצבא תכנית "פיתוח בגן הלאומי נבי סמואל", 51/107/03, לרבות האתר הארכיאולוגי. התכנית, שהוזמנה על-ידי רשות הגנים הלאומיים של ישראל וחטיבת המנהל האזרחי של הצבא, מתירה בנייה על שטח של 2,400 מ"ר, לרבות כביש גישה, מדרכות, מבני תיירות ומעלית. תושבי נבי סמואל אמרו לארגון Human Rights Watchשהצבא לא נועץ בהם בנוגע לתכנית. חלק מהשרידים באתר הארכיאולוגי "הם מבנים ומתקנים של הכפר הפלסטיני ההרוס, הבנוי על שרידים קדומים יותר", כפי שצוין בדו"ח של הארגון הארכיאולוגי הישראלי "עמק שווה", שהגיש התנגדויות לתכניות.

תושבים מנבי סמואל נכחו בחלק הראשון של הדיון שנערך בנוגע לתכנית בחודש נובמבר. היות שהדיון נערך בעברית, חלקם לא הבינו את תוכנו. ברגע מסוים ביקש אחד המשתתפים לתרגם את הדברים לערבית, שהיא אחת משתי השפות הרשמיות בישראל, וראש ועדת המשנה מיכאל בן שבת ענה לו שסדר הדיון אינו מחייב לתרגם את ההליך וציין שלא קיבל בקשה כזאת מבעוד מועד.

תושבי נבי סמואל יצאו מהדיון לאחר שדניאל חלימי, מתכנן ישראלי העובד עבור הצבא, ציין פעם אחר פעם, במענה להתנגדויותיהם, שנבי סמואל הוא גן ולא כפר. בתשובה לשאלות הוא הכיר בכך שתכניתו אינה מספקת לתושבי הכפר דרכים, תשתית ביוב או רשת חשמל. חלימי הביע תקווה שהתושבים יבינו שהם גרים בגן ולא בכפר, כהגדרתו, והוסיף כי התכנית שהם עובדים עליה תעזור לשלב אותם במתן השירות למבקרי אתר התיירות. בן שבת מצדו הוסיף כי בְּגן לא אמורים להימצא תושבים.

ניר שלו, נציג של ארגון זכויות האדם הישראלי "במקום", המתמחה בענייני תכנון, הציג בדיון את התנגדותו ואמר שיש בישראל תקדימים שבהם הותרה בנייה למגורים בגנים לאומיים, לרבות עבור התנחלויות בגדה המערבית. ועדת המשנה, הבוחנת כמה התנגדויות לתכנית, ציינה שתחום הסמכות שהוגדר לה אינו מאפשר לה לבחון את ההתנגדויות של ארגון "במקום" ולפיהן התכנית מפרה את חובותיה של ישראל לפי דיני הכיבוש.

הרשויות הישראליות הוציאו צווי הריסה לאוהל מחאה זמני מיד אחרי שתושבים הקימו אותו לראשונה במהלך הפגנה שנערכה בחודש דצמבר ליד הכניסה לאתר הארכיאולוגי. התושבים מקימים את האוהל בכל יום שישי במסגרת ההפגנה השבועית ומפרקים אותו בסוף כל הפגנה.

Your tax deductible gift can help stop human rights violations and save lives around the world.